כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
אני לא מחזיקה מעמד מבחינת איך שאני חיה את חיי כרגע. למדתי המון מלנסות להשיג את מה שאני רוצה, ולא להיכנע אל מה שאני לא רוצה. אבל אני מתחילה להרגיש, שמה שאני עושה, כבר לא עונה על הצרכים שלי. וזה הגיוני
התוודיתי בפניו. על הכול, כל מה שרציתי להעביר, אמרתי לו. החוסר ביטחון שהתעורר בי, הבלבול מכך שאני אולי מחבבת אותו פתאום, זה שאני לא הולכת להתקרב אליו יותר רק בגלל זה. אני לא בטוחה איך הוא לקח את זה. ב
אוקיי, אז אני שמה לב שאני ערה כבר 22 שעות. יום לפני הייתי ערה 23 שעות, לפני שהלכתי לישון, וחשתי כשעברתי את גבול השעה ה-17, סוג של סטלה מסוימת של עייפות. אבל עכשיו אני ערה עשרים ושתיים שעות וזה לא הרגי
עגלת העבדים נעצרה ליד מבנה אבנים אפורות. הוא היה פשוט להפליא, חסר כל יחוד לחלוטין. המתבונן מהצד היה מניח שזהו עוד בית של משפחה פשוטת עם. הגינהה הקדמית הייתה מטופחת עם מעט שיחים מלבלבים ואבני דרך שמובי
אני מכירה את כל הקוראות ביישוב הקטן הזה. אנחנו נפגשות באקראי כשבאות לתרום ספרים יד שנייה ולבחור חדשים-ישנים. כל אחת מאיתנו עומדת תמיד באותו מקום מול המדף לספרות יפה - ומברכות על היוזמה שבאה מתוך התושב
ישנתי בערך ארבע שעות, והתעוררתי כי שמתי שעון מעורר. איך שהתעוררתי הרגשתי שאני צריכה עוד שעתיים לישון, בסוף כיוונתי את השעון לעוד שעת שינה, אבל לא נרדמתי מיד בחזרה כמו שהרגשתי שאני רוצה. אז קמתי, אני פ
הם נפגשו שוב באותה מסעדה, זו שהייתה מעוררת מחלוקת בהתחלה - אך הפכה למקום הקבוע של לילי ודניאל. כל אחד מהם העביר בראש כמו בסרט את כל הפגישות, והשתומם מכל מה שעברו יחד בזמן כל-כך קצר. הייתה ביניהם אווי
לילי נזכרה בפלאשבקים ממסיבת הריקודים ההיא לפני שהתחילה ללמוד במכללה... היא הייתה אז מאוד צעירה ותמימה, לא חשבה בכלל שיקרה שום דבר רציני עם אף בחור... לכן הרשתה לעצמה להשתחרר ולבלות לפני שמתחילים להיש
אין לי משהו ספציפי שאני מתכוונת לכתוב עליו היום. אתמול היה לי יום פרודוקטיבי, שבסופו דיברתי המון עם האדם החדש והכרתי אותו קצת יותר, והיום אני מתכננת להיות עסוקה בדברים שמרגיעים אותי. התחלתי לתרגל דיבו
"נמאס לי!" קראה לילי בתסכול, כשהצליחה אך בקושי לוודא שלא תצטרך להיפגש עם דניאל כשהיא כל-כך מבולבלת. היא הייתה חייבת לחשוב בהיגיון, להבין מה משמעות המהלכים שלו: דניאל עד עכשיו היה השקט שבחבורה. בכל מקו
אני עייפה, ונראה לי שישנתי בין שלוש לארבע שעות. אני מרגישה שאני מפעילה על עצמי סטרס. המוח שלי ללא ספק זקוק לעוד שעות שינה, אבל מכיוון שגם כשאני במיטה אני מטריפה את עצמי, נראה לי עדיף שאני אקום ואהיה ע
בהיעדר יכולת לדבר על העניין בצורה הגיונית המתאימה לגילה - בהיעדר כתובת לפרוק את רגשותיה מול כל אחד שרק יסכים לשמוע - פרט לדניאל כמובן... לילי מצאה את עצמה תוססת יותר ויותר, מלבה את עצמה במחשבות על כמה
לילי שקלה האם עליה לחזור לטיפול הפסיכולוגי: בעבר דיברה עם חלק מהמטפלות שהיו לה על בחורים שהתעניינה בהם, או על כאלה שיצאה איתם. יחד הן ניסו לברר עד כמה עמוק מה שלילי מרגישה, האם זה רק "קראש" רגעי או שי
"תודה שלימדת אותי את המילים הקסומות שלך". מכל הציטוטים המשובחים, מכל הרגעים הבלתי נשכחים שננצרו בכל השירים, הספרים והסרטים שראתה... מכל מי שסיפק לה מפלט מהבדידות, מכל מילות הנחמה שנאמרו מפי דמויות בד
אני מרגישה שסיימתי עם האדם הזה. שזהו, די, איימ דאן. ואני מרגישה ככה כבר כמה ימים. אבל התקשיתי להביע את זה בצורה שהרגישה לי, בטוחה רגשית. כי לא רציתי לצאת בהחזרות מול עצמי, "זהו אני עוברת הלאה", "אני מ
בשבוע שלפני פורים לילי החליטה שהגיע הזמן שיהיה גם לה כיף בחונכות! בזמן האחרון היא השקיעה עוד ועוד בכל שיעור, ומשום מה היא הרגישה את העול הזה, את הצורך לעזור למרינה - אפילו יותר. אחרי ההרצאה לכיתה ד' ש
בערב הטלפון צלצל. לילי התבוננה במראה באותו זמן, שוקלת אם לתלוש שיערה לבנה שצמחה לה... על הצג נראתה שיחה מהמספר של מאיה. לילי נזכרה שבעקבות מקרים קודמים, אותם סיימה "על הפנים" - היא לא מעוניינת להתאכז
"לפעמים דווקא שתיקה שווה זהב!" זו הייתה אחת מאמרות החוכמה שתלו מאיה ולילי על קיר חדרן המשותף במעונות. אמנם זה לא היה חדר טרנדי ושיקי, כמו חדרי מעונות של נערות בסרטים. זה לא היה חדר כזה שביום הראשון ל
אני לא רוצה לכתוב, אבל אני כותבת כי אני רואה שמה שאני מרגישה עכשיו בגוף, גורם לי לחפש משהו שיוסת אותי. זה לא רגש שלילי, להפך, זאת התרגשות מטורפת - שגורם לי להרגיש מבולבלת ומפוזרת, כי מרוב שאני מתרגשת,
אני חושבת אתמול הבנתי, שהסיבה שאני עדיין מדברת איתו ברמה שזה כבר ממש חידוש קשר, למרות שאני כן רציתי לעבור הלאה מזה - זה כי אני משתמשת בו כדי לווסת את עצמי. הנוכחות שלו מרגיעה אותי, אז אני מנסה כאילו ל
לילי הרגישה שיהיה לה חבל לוותר על דניאל. נכון שיש לו חסרונות מסוימים, אבל אם כל מי שהיו לו חסרונות לא היה מתאים לנישואין... אז אף אחד לא היה נשוי. היא תצטרך ללמוד איך לעבוד עם חסרונות של בחורים... לא
"כן אמא, אני בדרך, אל תדאגי!" לילי זייפה שיחת טלפון עם אמה, ואז הודיעה בהתנצלות לבנים שעליה ללכת בדחיפות. היא ידעה שלא תוכל להתייחס למידע שזה עתה קיבלה באופן אובייקטיבי - כל עוד צמד האחים נמצאים מולה
צמידי הזהב הכבדים קשקשו למקצב צעדי. השתדלתי ללכת באיטיות. צעדים שקולים וקלילים, באלגנטיות של משרתת ולא שפחה. הלכתי למערכת החדרים של הנסיכה הראשונה. מערכת של עשרות חדרים שונים, מתפתלים לאורך האגף המערב
לילי התיישבה עם קבוצת הבנים סביב השולחן, סורקת את שאר הנוכחים בערב משחקי הקופסה. היא ניסתה ללמוד במבטה מה האווירה שדניאל וחבריו מחפשים ומה הסיבה שבאו דווקא לשם. תוך כדי כך היא זיהתה שהיא שוב מנסה לדל
אז מה גורם לי לבזבז את הימים שלי? יש בי איזושהי תחושת דחיפות, שנורא קשה לי לחיות איתה, כי היא לרוב באה כשאני מרגישה שאין שום דבר שאני יכולה לעשות מלבד לחכות. במצב הזה לרוב, אני לא יודעת איך להתמודד בצ
כדי לפרסם הודעה בפורום, יש להתחבר לאתר.
