אז מה גורם לי לבזבז את הימים שלי?
יש בי איזושהי תחושת דחיפות, שנורא קשה לי לחיות איתה, כי היא לרוב באה כשאני מרגישה שאין שום דבר שאני יכולה לעשות מלבד לחכות.
במצב הזה לרוב, אני לא יודעת איך להתמודד בצורה בריאה.
החוסר סבלנות שלי, חוסר האנרגיה שלי, וחוסר השינה שלי אפילו, גורמים לי לנסות לדחוף בכוח, משהו שגם ביום טוב קשה לי להתמודד איתו.
אולי אחד מהחורים בדלי שלי, זה שאני לא יודעת מתי לנוח, כי אני רואה מנוחה כויתור.
זה מאוד קשה לשחרר, ולנוח, כשאני מרגישה תחושת דחיפות.
אני מפעילה לחץ על עצמי, ואז בגלל שאני מפעילה לחץ על עצמי, אני מובילה את עצמי למצב שבו הלחץ הנפשי שלי מתגשם כלחץ הכרחי.
כלומר אני נלחצת כשאין לי צורך להילחץ, וזה מוביל אותי למצב שבו אני צריכה להילחץ, בגלל הבחירות המטומטמות שעשיתי כשהייתי בלחץ.
אני חושבת שזה מהקבלה, ההתייחסות לאדם כאל כלי, שדרכו מתגלה האור של הבורא.
הכלי הוא הרצון לקבל, והאור הוא הנתינה והשפע.
אז מבחינת הקבלה לפחות, האדם אמור לקבל את כל מה שהוא רוצה לקבל, כי הוא לא היה מרגיש את הרצון הזה, אם זה לא היה אפשרי עבורו.
אבל האדם גם צריך לתקן את הכלי שלי, על מנת שהוא יוכל להכיל את האור, את הנתינה.
ויש גם שבר של הכלי, מצב שבו הכלי לא יכול להכיל כל כך הרבה אור, ולכן הוא נשבר.
אז לפי הקבלה לפחות, שבירה של הכלי, זה פשוט מצב שבו הכלי אינו יכול להכיל את האור, ונשבר מכך.
לפעמים אני מרגישה מאוד מאוד טיפשה, מכך שאני מבינה דברים, בראש שלי, אבל דרך ההתנהגות שלי לא משתנה.
אני יודעת מה אני צריכה לתקן, אבל אני לא יודעת איך להפסיק לחזור על אותן הטעויות, שרק הופכות את המצב לגרוע יותר.
בכל פעם שאני מרגישה מה שאפשרי עבורי, בכל פעם שהמצב משתפר אפילו בטיפונת, אני נכנסת למצב של הרס עצמי.
וזה מעורר את השאלה, אם ההרס העצמי שלי, קשור לכך שאיני יודעת להכיל טוב, או שזה כי אני רוצה יותר מדי מהר מדי וזה לא טובתי.
בכל מקרה, אני מבינה את האתגר מעולה.
זאת לא הפעם הראשונה, למעשה יש מצב שהייתי בנקודה הזאת כבר עשרות פעמים במשך השלוש שנים האחרונות.
על מנת להיות מסוגל לקבל, אדם צריך לתקן את עצמו.
לשנות מצב מנזקק, וצריך, ורוצה עד כאב - לראוי פשוט מעצם היותו.
אני יודעת שאני ראויה לכל מה שאני רוצה.
זה לא האישיו פה, הבעיה היא שאני לא מספיק מתוקנת, כדי באמת לחוות את מה שאני רוצה.
כי לדעת שאתה ראוי, ולהתנהג כאילו אתה ראוי, זה לא אותו הדבר.
אני לא יודעת למה הערך העצמי שלי כל כך נמוך.
כן, אני לא הכי יפה, אני לא הכי חכמה, אני אפילו לא נחמדה, ואף אחד בחיי לא מתעקש לתת לי אהבה והבנה.
אבל כאילו... אני רואה את עצמי בעין טובה.
מאז שהייתי ילדה, הסתכלתי על עצמי במראה, וחשבתי שאני יפה.
הייתי מכורה להשתקפות של עצמי.
כשילדים אחרים קראו לי טיפשה, אני חשבתי שאני חכמה, ואני לא יודעת למה חשבתי ככה, כי זה לא שהפצצתי בלימודים או משהו, אני פשוט חשבתי ככה.
אני אפילו זוכרת שאמרתי כשהייתי ילדה שאני כנראה אמורה להיות עשירה כי אני לא אוהבת לקנות, וכמובן שכולם צחקו.
אני כאילו, חיה את הפער הזה, בין איך שאני רואה את עצמי, לבין איך שהאנשים הכי קרובים אליי רואים אותי, כל חיי.
יש מודעות מאוד גבוהה לאיך שאני נתפסת בעיני אחרים.
רק כשמישהו מאוהב בי, אני מתקשה להבין.
אני מסוגלת להבין למה אנשים חושבים שאני טיפשה, ולמה אנשים חושבים שאני רעה, ואני גם מסוגלת להבין למה חלק חושבים שאני יפה וחלק חושבים שאני מכוערת - אבל אני פשוט לא מסוגלת להבין אדם שטוען שהוא מאוהב בי.
זה תמיד היה לי מוזר קצת... שאני מסוגלת להבין הרבה דברים, אבל התאהבות בי - לא.
אני חושבת שמישהי שדיברתי איתה בהתכתבות, נדלקה עליי.
היא לא לסבית.
מכיוון שהיא הזכירה לי ממש את עצמי, עם איך שהיא התנהלה רגשית, דיברתי איתה די הרבה, עד שלא יכולתי יותר וביקשתי ממנה שלא תפנה אליי יותר.
שם היא התחילה להתנהג מוזר, לומר לי שהיא בוכה, להגיד בסדר ואז לא לכבד את הבקשה שלי ולנסות לדבר איתי שוב.
היא הודתה שהיא מתנהגת מוזר, ושזה כנראה האגו שלה שלא מסוגל לקבל דחייה.
אמרתי לה לא לפנות אליי כמה פעמים, אמרתי לה שאם היא פונה אליי אני אחסום אותה, אבל היא פנתה אליי עם המילים "יש לי וידוי" והתעלמתי פעם אחת, אבל פעם השנייה שהיא פנתה אליי כבר נשברתי ושאלתי מה.
היא אמרה שהיא עשתה משהו אחרי השיחה איתי, כדי להירגע, ושהיא מתנצלת על זה.
לא הבנתי, אמרתי שהיא לא הודתה בכלום, והיא אמרה שהיא כן, ושהיא חשבה אני אבין, והיא הדגישה, זה שהיא מתנצלת על משהו שהיא עשתה כדי להירגע אחרי השיחה איתי.
ואז נפל לי האסימון, כי היא לא אמרה מה הדבר שהיא עשתה כדי להירגע, משמע זה משהו מאוד מביך, אז שאלתי משהו בסגנון "אז את אומרת, שהיית צריכה לפרוק מתח אחרי השיחה שלנו?"
היא אישרה.
ומיד עניתי: "זה באמת לא ענייני ולא אכפת לי."
היא עשתה את זה שוב אחר כך, לא זוכרת למה, אני מניחה שזה כי חסמתי אותה.
מישהי אמרה לי, שמכיוון שאני כל כך מרוכזת בעצמי, אני מושכת אנשים שאובססיביים לגביי.
אני מניחה שזה נכון, אבל ברצינות - במקרה הזה, לא עשיתי כלום כדי לגרום לבחורה הזאת לפתח אליי אובססיה.
נכון, הכלתי אותה די טוב, גרמתי לה להרגיש שקופה ושאני באמת רואה אותה בבירור, וכשהיא שאלה אותי מהם שלושת הדברים שהכי בולטים לי לגביהם, היא הייתה בשוק מהתשובה כי היא חשבה שאני אומר דברים שליליים.
אבל אמרתי את האמת, "תלות רגשית", "רצון ללמוד", "פלרטטנות/משחקיות".
טוב אולי קצת ניצלתי את החולשה שלה, כמישהי שרוצה להיות נשלטת, ודיברתי אליה בצורה מצחיקה.
"ילדה חצופה", כתבתי לה פעם, גם כי כעסתי מאיך שהיא התנהגה, וגם כי ידעתי שזה עושה לה את זה - וזה היה מצחיק מאוד בעיניי, אומנם לא צחקתי באותו הרגע בגלל הכעס, אבל צחקתי כמה שניות אחרי.
הפרצופים שהיא עשתה שכתבתי משהו קשוח קרעו אותי מצחוק.
היא יודעת שאני יורדת עליה, אבל זה ברוח טובה, מההתחלה אמרתי לה שאין לה במה להתבייש, וביקשתי ממנה לא לצאת עם גברים שיותר קרובים לגיל של אמא שלה מאשר לגיל שלה, עד שהיא תהיה בת 25.
מצד אחד היא צעירה, מצד שני, אני הבתולה פה לא היא.
אני גם עשיתי עם עצמי עסקה לא לצאת עם גברים שיותר קרובים לגיל של אמא שלי מאשר לגיל שלי.
מכיוון שאמא שלי הביאה אותה לעולם, זה אומר ש-15 שנה זה הגבול.
כמובן שגם חמש עשרה שנה זה יותר מדי... אבל פיתחתי סקרנות כלפי גברים מבוגרים הרבה יותר מזה.
למדתי קצת יותר טוב על המפה האסטרולוגית שלי, מסתבר שכל העניין של להימשך לפער גילים גדול, ולחפש מנטור, נמצא שם.
לפחות אחרי מה שלמדתי אני מבינה שאני כנראה לא אמצא מנטור בקרוב, אלא אהפוך למנטורית בעצמי בשלב מאוחר יותר בחיי, או אמצא את המנטור שאני מחפשת בשלב מאוחר יותר בחיי.
אני מניחה שהסקרנות שלי לגברים מבוגרים באה מהמקום הזה, של צורך במישהו שידריך אותי בחיים.
אבל גם מעבר לזה, מבחינת זוגיות, מסתבר שדלי בבית השביעי אומר זוגיות לא קונבנציונלית, שזה אומר פער גילים גדול או זוגיות בשלב מאוחר יותר בחיים.
זה קצת מוזר שאני אמורה להימשך למישהו שהוא כמו מזל דלי, כי הרי דלי ושור לא מסתדרים, וזה גם מוזר שהוא לא יראה כמו כולם סביבי.
אדם שהוא חיצונית נראה יוצא דופן... מה זה כבר יכול להיות?
אני מניחה שגם גבר גבוה מאוד נחשב.
אני אכן נמשכת לענקים, ומכיוון שאני אישה קטנה, המון גברים יכולים להרגיש לי ענקיים.
למה אני כותבת את כל זה?
וואי ממש סטיתי מהנושא.
לא זוכרת מתי שכחתי את עצמי ככה תוך כדי כתיבה בפעם האחרונה.
אולי זה קשור, אולי אני מכאיבה לעצמי כי אני יותר מדי מתמקדת בקשיים שלי, ובדברים שאני כל הזמן טועה בהם, ולא במה שאני רוצה להרגיש ובמה שבאמת יגרום לי להרגיש ככה.
כי כשאני מרגישה תחושת דחיפות ולחץ, אני לא עוצרת את עצמי ואומרת לעצמי: "זה לא מה שאני רוצה להרגיש כרגע, אז אני מפסיקה."
לא, אני פשוט שוקעת עוד ועוד בתחושה הזאת, ונותנת לה לשלוט בי.
כשהדיכאון מופיע, אני לגמרי מוכנה להילחם בו ולהתנגד אליו, כי אמרתי לעצמי לעשות את זה, כי הבנתי שאני חייבת אחרת אני לא אקבל את מה שאני רוצה.
אבל יש דברים הרבה יותר קטנים, שאני לא מוצאת בתוכי כוח להתנגד אליהם.
שליטה עצמית נראה לי, זה מה שאני צריכה לפתח.
כשאני מרגישה ממש ממש חיובי, אני לא שולטת בעצמי ומרשה לעצמי לומר ולעשות מה שבא לי, וכשאני מרגישה ממש שלילי, זה אותו הדבר.
בכל פעם שאני הולכת לאיזשהו רגש קיצוני, אני מאבדת שליטה.
אז אולי זה למה שאני צריכה להתמקד בו, לשלוט בעצמי במצבים של רגש קיצוני.
אני בת עשרים ותשע ובמקום לשאול איפה בעלי לעתיד, אני שואלת את עצמי איפה השליטה העצמית שלי.
כנראה שאני באמת אתחתן מאוחר, אם בכלל.
(4/5/26 4:39)
יש בי איזושהי תחושת דחיפות, שנורא קשה לי לחיות איתה, כי היא לרוב באה כשאני מרגישה שאין שום דבר שאני יכולה לעשות מלבד לחכות.
במצב הזה לרוב, אני לא יודעת איך להתמודד בצורה בריאה.
החוסר סבלנות שלי, חוסר האנרגיה שלי, וחוסר השינה שלי אפילו, גורמים לי לנסות לדחוף בכוח, משהו שגם ביום טוב קשה לי להתמודד איתו.
אולי אחד מהחורים בדלי שלי, זה שאני לא יודעת מתי לנוח, כי אני רואה מנוחה כויתור.
זה מאוד קשה לשחרר, ולנוח, כשאני מרגישה תחושת דחיפות.
אני מפעילה לחץ על עצמי, ואז בגלל שאני מפעילה לחץ על עצמי, אני מובילה את עצמי למצב שבו הלחץ הנפשי שלי מתגשם כלחץ הכרחי.
כלומר אני נלחצת כשאין לי צורך להילחץ, וזה מוביל אותי למצב שבו אני צריכה להילחץ, בגלל הבחירות המטומטמות שעשיתי כשהייתי בלחץ.
אני חושבת שזה מהקבלה, ההתייחסות לאדם כאל כלי, שדרכו מתגלה האור של הבורא.
הכלי הוא הרצון לקבל, והאור הוא הנתינה והשפע.
אז מבחינת הקבלה לפחות, האדם אמור לקבל את כל מה שהוא רוצה לקבל, כי הוא לא היה מרגיש את הרצון הזה, אם זה לא היה אפשרי עבורו.
אבל האדם גם צריך לתקן את הכלי שלי, על מנת שהוא יוכל להכיל את האור, את הנתינה.
ויש גם שבר של הכלי, מצב שבו הכלי לא יכול להכיל כל כך הרבה אור, ולכן הוא נשבר.
אז לפי הקבלה לפחות, שבירה של הכלי, זה פשוט מצב שבו הכלי אינו יכול להכיל את האור, ונשבר מכך.
לפעמים אני מרגישה מאוד מאוד טיפשה, מכך שאני מבינה דברים, בראש שלי, אבל דרך ההתנהגות שלי לא משתנה.
אני יודעת מה אני צריכה לתקן, אבל אני לא יודעת איך להפסיק לחזור על אותן הטעויות, שרק הופכות את המצב לגרוע יותר.
בכל פעם שאני מרגישה מה שאפשרי עבורי, בכל פעם שהמצב משתפר אפילו בטיפונת, אני נכנסת למצב של הרס עצמי.
וזה מעורר את השאלה, אם ההרס העצמי שלי, קשור לכך שאיני יודעת להכיל טוב, או שזה כי אני רוצה יותר מדי מהר מדי וזה לא טובתי.
בכל מקרה, אני מבינה את האתגר מעולה.
זאת לא הפעם הראשונה, למעשה יש מצב שהייתי בנקודה הזאת כבר עשרות פעמים במשך השלוש שנים האחרונות.
על מנת להיות מסוגל לקבל, אדם צריך לתקן את עצמו.
לשנות מצב מנזקק, וצריך, ורוצה עד כאב - לראוי פשוט מעצם היותו.
אני יודעת שאני ראויה לכל מה שאני רוצה.
זה לא האישיו פה, הבעיה היא שאני לא מספיק מתוקנת, כדי באמת לחוות את מה שאני רוצה.
כי לדעת שאתה ראוי, ולהתנהג כאילו אתה ראוי, זה לא אותו הדבר.
אני לא יודעת למה הערך העצמי שלי כל כך נמוך.
כן, אני לא הכי יפה, אני לא הכי חכמה, אני אפילו לא נחמדה, ואף אחד בחיי לא מתעקש לתת לי אהבה והבנה.
אבל כאילו... אני רואה את עצמי בעין טובה.
מאז שהייתי ילדה, הסתכלתי על עצמי במראה, וחשבתי שאני יפה.
הייתי מכורה להשתקפות של עצמי.
כשילדים אחרים קראו לי טיפשה, אני חשבתי שאני חכמה, ואני לא יודעת למה חשבתי ככה, כי זה לא שהפצצתי בלימודים או משהו, אני פשוט חשבתי ככה.
אני אפילו זוכרת שאמרתי כשהייתי ילדה שאני כנראה אמורה להיות עשירה כי אני לא אוהבת לקנות, וכמובן שכולם צחקו.
אני כאילו, חיה את הפער הזה, בין איך שאני רואה את עצמי, לבין איך שהאנשים הכי קרובים אליי רואים אותי, כל חיי.
יש מודעות מאוד גבוהה לאיך שאני נתפסת בעיני אחרים.
רק כשמישהו מאוהב בי, אני מתקשה להבין.
אני מסוגלת להבין למה אנשים חושבים שאני טיפשה, ולמה אנשים חושבים שאני רעה, ואני גם מסוגלת להבין למה חלק חושבים שאני יפה וחלק חושבים שאני מכוערת - אבל אני פשוט לא מסוגלת להבין אדם שטוען שהוא מאוהב בי.
זה תמיד היה לי מוזר קצת... שאני מסוגלת להבין הרבה דברים, אבל התאהבות בי - לא.
אני חושבת שמישהי שדיברתי איתה בהתכתבות, נדלקה עליי.
היא לא לסבית.
מכיוון שהיא הזכירה לי ממש את עצמי, עם איך שהיא התנהלה רגשית, דיברתי איתה די הרבה, עד שלא יכולתי יותר וביקשתי ממנה שלא תפנה אליי יותר.
שם היא התחילה להתנהג מוזר, לומר לי שהיא בוכה, להגיד בסדר ואז לא לכבד את הבקשה שלי ולנסות לדבר איתי שוב.
היא הודתה שהיא מתנהגת מוזר, ושזה כנראה האגו שלה שלא מסוגל לקבל דחייה.
אמרתי לה לא לפנות אליי כמה פעמים, אמרתי לה שאם היא פונה אליי אני אחסום אותה, אבל היא פנתה אליי עם המילים "יש לי וידוי" והתעלמתי פעם אחת, אבל פעם השנייה שהיא פנתה אליי כבר נשברתי ושאלתי מה.
היא אמרה שהיא עשתה משהו אחרי השיחה איתי, כדי להירגע, ושהיא מתנצלת על זה.
לא הבנתי, אמרתי שהיא לא הודתה בכלום, והיא אמרה שהיא כן, ושהיא חשבה אני אבין, והיא הדגישה, זה שהיא מתנצלת על משהו שהיא עשתה כדי להירגע אחרי השיחה איתי.
ואז נפל לי האסימון, כי היא לא אמרה מה הדבר שהיא עשתה כדי להירגע, משמע זה משהו מאוד מביך, אז שאלתי משהו בסגנון "אז את אומרת, שהיית צריכה לפרוק מתח אחרי השיחה שלנו?"
היא אישרה.
ומיד עניתי: "זה באמת לא ענייני ולא אכפת לי."
היא עשתה את זה שוב אחר כך, לא זוכרת למה, אני מניחה שזה כי חסמתי אותה.
מישהי אמרה לי, שמכיוון שאני כל כך מרוכזת בעצמי, אני מושכת אנשים שאובססיביים לגביי.
אני מניחה שזה נכון, אבל ברצינות - במקרה הזה, לא עשיתי כלום כדי לגרום לבחורה הזאת לפתח אליי אובססיה.
נכון, הכלתי אותה די טוב, גרמתי לה להרגיש שקופה ושאני באמת רואה אותה בבירור, וכשהיא שאלה אותי מהם שלושת הדברים שהכי בולטים לי לגביהם, היא הייתה בשוק מהתשובה כי היא חשבה שאני אומר דברים שליליים.
אבל אמרתי את האמת, "תלות רגשית", "רצון ללמוד", "פלרטטנות/משחקיות".
טוב אולי קצת ניצלתי את החולשה שלה, כמישהי שרוצה להיות נשלטת, ודיברתי אליה בצורה מצחיקה.
"ילדה חצופה", כתבתי לה פעם, גם כי כעסתי מאיך שהיא התנהגה, וגם כי ידעתי שזה עושה לה את זה - וזה היה מצחיק מאוד בעיניי, אומנם לא צחקתי באותו הרגע בגלל הכעס, אבל צחקתי כמה שניות אחרי.
הפרצופים שהיא עשתה שכתבתי משהו קשוח קרעו אותי מצחוק.
היא יודעת שאני יורדת עליה, אבל זה ברוח טובה, מההתחלה אמרתי לה שאין לה במה להתבייש, וביקשתי ממנה לא לצאת עם גברים שיותר קרובים לגיל של אמא שלה מאשר לגיל שלה, עד שהיא תהיה בת 25.
מצד אחד היא צעירה, מצד שני, אני הבתולה פה לא היא.
אני גם עשיתי עם עצמי עסקה לא לצאת עם גברים שיותר קרובים לגיל של אמא שלי מאשר לגיל שלי.
מכיוון שאמא שלי הביאה אותה לעולם, זה אומר ש-15 שנה זה הגבול.
כמובן שגם חמש עשרה שנה זה יותר מדי... אבל פיתחתי סקרנות כלפי גברים מבוגרים הרבה יותר מזה.
למדתי קצת יותר טוב על המפה האסטרולוגית שלי, מסתבר שכל העניין של להימשך לפער גילים גדול, ולחפש מנטור, נמצא שם.
לפחות אחרי מה שלמדתי אני מבינה שאני כנראה לא אמצא מנטור בקרוב, אלא אהפוך למנטורית בעצמי בשלב מאוחר יותר בחיי, או אמצא את המנטור שאני מחפשת בשלב מאוחר יותר בחיי.
אני מניחה שהסקרנות שלי לגברים מבוגרים באה מהמקום הזה, של צורך במישהו שידריך אותי בחיים.
אבל גם מעבר לזה, מבחינת זוגיות, מסתבר שדלי בבית השביעי אומר זוגיות לא קונבנציונלית, שזה אומר פער גילים גדול או זוגיות בשלב מאוחר יותר בחיים.
זה קצת מוזר שאני אמורה להימשך למישהו שהוא כמו מזל דלי, כי הרי דלי ושור לא מסתדרים, וזה גם מוזר שהוא לא יראה כמו כולם סביבי.
אדם שהוא חיצונית נראה יוצא דופן... מה זה כבר יכול להיות?
אני מניחה שגם גבר גבוה מאוד נחשב.
אני אכן נמשכת לענקים, ומכיוון שאני אישה קטנה, המון גברים יכולים להרגיש לי ענקיים.
למה אני כותבת את כל זה?
וואי ממש סטיתי מהנושא.
לא זוכרת מתי שכחתי את עצמי ככה תוך כדי כתיבה בפעם האחרונה.
אולי זה קשור, אולי אני מכאיבה לעצמי כי אני יותר מדי מתמקדת בקשיים שלי, ובדברים שאני כל הזמן טועה בהם, ולא במה שאני רוצה להרגיש ובמה שבאמת יגרום לי להרגיש ככה.
כי כשאני מרגישה תחושת דחיפות ולחץ, אני לא עוצרת את עצמי ואומרת לעצמי: "זה לא מה שאני רוצה להרגיש כרגע, אז אני מפסיקה."
לא, אני פשוט שוקעת עוד ועוד בתחושה הזאת, ונותנת לה לשלוט בי.
כשהדיכאון מופיע, אני לגמרי מוכנה להילחם בו ולהתנגד אליו, כי אמרתי לעצמי לעשות את זה, כי הבנתי שאני חייבת אחרת אני לא אקבל את מה שאני רוצה.
אבל יש דברים הרבה יותר קטנים, שאני לא מוצאת בתוכי כוח להתנגד אליהם.
שליטה עצמית נראה לי, זה מה שאני צריכה לפתח.
כשאני מרגישה ממש ממש חיובי, אני לא שולטת בעצמי ומרשה לעצמי לומר ולעשות מה שבא לי, וכשאני מרגישה ממש שלילי, זה אותו הדבר.
בכל פעם שאני הולכת לאיזשהו רגש קיצוני, אני מאבדת שליטה.
אז אולי זה למה שאני צריכה להתמקד בו, לשלוט בעצמי במצבים של רגש קיצוני.
אני בת עשרים ותשע ובמקום לשאול איפה בעלי לעתיד, אני שואלת את עצמי איפה השליטה העצמית שלי.
כנראה שאני באמת אתחתן מאוחר, אם בכלל.
(4/5/26 4:39)