ביקורות ספרים

ספר מעולה כתוב טוב קולח וזורם...

לא להאמין כמה כתיבה היסטורית יכולה להיות קולחת ונעימה...

"אנחנו הולכים ושוקעים, לא נשרוד את זה כאן, זה כבר מוחלט. שום דבר לא יכול לשנות את זה. אבל אנחנו יכולים לבחור אם נרד למצולות בצרחות ובפניקה או אם נהיה המוזיקאים שממשיכים לנגן באומץ, בחרדת קודש, אפילו כשהספינה שוקעת".

הספר הזה כל כך פיוטי ויש בו כל כך הרבה משפטים יפים ומעוררי השראה. זהו ספר מאותם הספרים העצובים אך שבסופם יש תקווה גדולה והתעוררות מחודשת לחיים.

שלושה אחים מתייתמים מהוריהם בגיל צעיר וממשיכים את חייהם בפנימייה. כל אחד חווה את האבל בצורה שונה ופונה אל נתיבים אחרים בחיים. למרות הריחוק שנוצר ביניהם במהלך השנים בסופו של דבר, הם תמיד חוזרים אחד אל השני מתוך מקום של שייכות ובית. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של ז'יל, האח הצעיר והתמודדותו עם ההבנה שהחיים הם לא תמיד מה שחשבנו שיהיו.

זהו סיפור על אבל, על אובדן, אך בו זמנית גם על קבלה והישג. על מה שניתן להשלים למרות החוסר ועל חיים לצד בדידות עמוקה ובלתי מוסברת.

ישנם רגעים כל כך עדינים ויפים בהם אנו עוברים יחד עם המספר תהליך של קבלה עצמית אך גם תהליך עמוק יותר של קבלת החיים ומה שהם מזמנים לך בדרך. הסופר כמו מבקש מאיתנו לא להתייסר על אף הקשיים ולנסות להמשיך לחיות. הרי בסוף אנו כאן רק לרגע אחד.

קראתי כבר ספרים בסגנון, זהו לא ספר פורץ דרך מבחינתי אך יש בו משהו רגיש ונגיש שנשאר בלב גם הרבה אחרי הקריאה.

"זמן אתה בורח,
קח אותי איתך".

אחרי שסיימתי לקרוא, הבנתי שהספר הזה הוא לא רק ספרות, הוא קליניקה פסיכולוגית מבריקה ואכזרית של הגבר הישראלי הבורח מעצמו. עזבו עלילה, הנה מה שקורה שם באמת מבחינה נפשית:🔹 הגוף כזירת חרדה (היפוכונדריה כמסך עשן): הגיבורים עסוקים באובססיביות במצב הבריאותי ובכדורים שלהם. למה? כי קל יותר לפחד מהתקף לב מאשר להתמודד עם האימה האמתית: ריקנות קיומית וכישלון יצירתי. המחלה המדומה היא מנגנון הגנה שנותן להם תירוץ לא לפעול בעולם.🔹 האגו הפצוע והרעב להכרה: הכותרת המרירה אומרת הכול. הגיבורים תופסים את עצמם כגאונים, ומולם עומד עולם מנוכר שמעדיף ארוחת בוקר יקרה בבית קפה על פני שירה עברית. במקום לבדוק את עצמם, הם מסתגרים בבדידות מזהרת של "לא מובנים". קומפולסיית הבריחה: הנדודים בספר הם לא טיול, הם בריחה כפייתית מטראומות וחרדת נטישה. הם מנסים לברוח מהמחנק התל-אביבי למקומות "פראיים" כדי להיוולד מחדש, אבל המבנה הנפשי שלהם מקובע. הם משחזרים את אותו הרס עצמי בכל מקום, וחוזרים חפויי ראש.
שורה התחתונה: אצל צימר, השירה היא לא כלי לריפוי – היא עוד מנגנון הגנה מתוחכם שנועד להגן על אגו שברירי מפני מפגש אמתי עם המציאות.
מומלץ בחום למי שמחפש כתיבה חשופה בלי פילטרים.
הספר יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

ניגשתי אל "עוזרת הבית" בעקבות גלי ההייפ הבלתי פוסקים שמציפים את הרשתות החברתיות, מתוך סקרנות לגלות האם המותחן הפסיכולוגי המדובר הזה אכן מצדיק את השבחים. נקודת הזינוק הייתה מבטיחה מאוד: הספר נפתח בקצב קליל, מהיר ומסקרן, שהצליח לייצר עניין ראשוני מובהק והחזיק מעמד היטב לאורך החלק הראשון. אולם, כגודל הציפייה בחלקו הראשון, כך עוצמת התפנית בחלקו השני – שם המבנה העלילתי קורס לתוך תבנית צפויה שמותירה תחושה חריפה של החמצה.
תמצית העלילה
העלילה עוקבת אחר מילי, צעירה בעלת עבר מורכב המנסה לשקם את חייה, כשהיא מתקבלת לעבודה כעוזרת בית חיה בווילה המפוארת של נינה ואנדי וינצ'סטר. במהירות רבה היא נשאבת לתוך דינמיקה זוגית מוזרה ורעילה: נינה מצטיירת כאישה בלתי יציבה, קפריזית ומרושעת, בעבל בעלה אנדי מיוצג כגבר המושלם, האציל והקורבן הבלתי מעורער של שיגעונותיה. המתח בבית גואה כאשר קו הגבול המקצועי נחצה, והיחסים בין מילי לאנדי הופכים קרובים מדי – מה שמוביל לחשיפת המתרחש מאחורי הדלתות הסגורות.
בניגוד למותחנים מסחריים רבים שבהם השפה דלה, איכות הכתיבה כאן רחוקה מלהיות שטוחה או משעממת. מקפאדן מייצרת סגנון כתיבה מצוין עבור הז'אנר – הוא אמנם לא פיוטי או בעל יומרות ספרותיות נשגבות, אך הוא סוחף, זורם וקולע למטרה. כוחו הגדול של החצי הראשון טמון בעיצוב עולמה הפנימי של מילי; המחשבות שלה, הדרך שבה היא מנתחת את הסיטואציות והקול הייחודי והרענן שלה בנויים היטב ומחזיקים את הקורא מרותק לחלוטין לדפים. זו כתיבה אפקטיבית, חכמה במידתה, שעושה עבודה נהדרת ומספקת חוויית קריאה מהנה מאוד.
השבר האמיתי של היצירה אינו טמון אפוא ברמת הטקסט, אלא בבחירות העלילתיות של הסופרת. ברגע שבו אנדי בוגד באשתו עם מילי, הסיפור משנה את עורו ומקפאדן שומטת מידיה את המתח הפסיכולוגי המבטיח. מאותה נקודה, הדינמיקה בין הדמויות הופכת לקלישאה מהלכת, והאינטואיציה של קורא מנוסה מזהה מיד את הטוויסטים העתידיים, שהופכים לשקופים וצפויים למרחוק. הבנייה היפה של הדמויות נרמסת לטובת נוסחתיות גסה.
ההגדרה של הספר כ"מותחן פסיכולוגי" הופכת בחלקו השני למטעה, וזהו מקור התסכול המרכזי. במקום להעמיק במניפולציות המנטליות וברבדים הפסיכולוגיים של הגיבורים, הספר גולש במהירות ובאופן מוגזם למחוזות של סיפור אימה קולנועי או סלאשר נוסחתי סוג ב'. האלמנטים של המתח מוחלפים בקלישאות חבוטות ובמשחק חתול ועכבר בנאלי. המבנה המהודק שהחל בחלק הראשון מתפזר, והסיום מרגיש חפוז ופשטני מדי, מבלי לספק את התחכום שהובטח לנו בתחילה.
שורה תחתונה
"עוזרת הבית" מציע חוויית קריאה קצבית וממגנטת בחלקו הראשון, עם קול פנימי מצוין ומחשבות נהדרות של הגיבורה שמספקות הנאה רבה. עם זאת, הקריסה של החלק השני לתוך בור של קלישאות אימה חבוטות וטוויסטים צפויים מונעת ממנו להפוך למותחן פסיכולוגי מבריק באמת. ספר פופקורן מהנה ואפקטיבי לחציו, שחבל שאיבד את הדרך לקראת הסוף.

היי חשבתי על אייך אפתח את הביקורת הראשונה שלי כאן על הספר ולמעם האמת ליווי אותי חששות במקצת בגלל ההתלהבות הרבה שיש מהספר .מן הסתם הבנתם שלא אהבתי את הספר בגלל התרגום שלמעשה עושה עוול לספר אני ממש התעצבנתי, נעלבתי במהלך קריאת הספר יותר מפעם אחת וחבל
נכון שאין אפשרות להעתיק מילה במילה.אך בכל זאת לא "להאכיל אותנו "בכפית של פעוטות .תרגום צולע מגרמנית עצמכם הסליחה
בקצרה חבל שזאת עבודת ,עריכת הספר למי שמכיר את הסופרת וקרא את רוב ספריה יש תחושה של עוול וזלזול מסוים הסופרת הקוראים זאת תחושתי הביקורתי

הרבה מאד שבחים נכתבו על ספר זה, במיוחד בזמן פרסומו בשנת 2013. הוא היה אז רב מכר זמן רב, תורגם לשפות רבות, הזכויות שלו לסרט נמכרו בסכום גדול ומחברו, הסופר האוסטרלי גרהם סימסיון, הרוויח כסף רב מפרסום הספר.

אבל נכון להיום, שנת 2026, 13 שנים אחרי פרסום הספר - כוכבו של הספר דעך, לדעתי בצדק. אפילו שנכתבו לו שני ספרי המשך.

הספר מספר את סיפורו של פרופסור לגנטיקה באוסטרליה, דון טילמן, שלוקה בתסמונת אספרגר. דון הוא חכם מאד, מוכשר מאד, ומנצל כל דקה מזמנו ניצול מכסימלי - לימודים, הוראה, אימונים גופניים שונים ומרובים ועוד.

אבל, מה לעשות, התסמונת הקשה שהוא לוקה בה מונעת ממנו להביע רגשות, להתחבר לאנשים, ליצור יחסי חברות ובעיקר, למצוא בת זוג. האם זה מפריע לו ? לא בטוח.

אבל , מסיבה לא הכי ברורה, הוא פותח בפרויקט של חיפוש האשה המושלמת עבורו. הדרישות הן כמעט אינסופיות, ודי ברור שלא תימצא אף אחת בעולם שתמלא את כל הדרישות.

זה מזכיר לי את הבדיחה היהודית המפורסמת

בא שדכן לבחור ומבקש ממנו שיגיד לו אילו תכונות הוא מחפש אצל בחורה. מתחיל הבחור ומונה - יפה, עשירה, חכמה ... אומר לו השדכן - עם זה אני עושה שלושה שידוכים.

אבל אז מגיעה הבחורה רוזי שממש לא עומדת באף אחד מתנאי הפרויקט. אפילו המקצוע שלה - ברמנית בבארים קצת בעיתיים רחוק מאד מהחלום של דון.

כאן מתחיל פרויקט ענק שנמשך לאורך רוב הספר - גילוי האבא הביולוגי של רוזי ע"י עשרות בדיקות DNA לא חוקיות, שנעשו על עשרות רופאים שהשתתפו במסיבת הסיום של בית הספר לרפואה במחזור של אמא של רוזי, שנפטרה בהיות רוזי ילדה קטנה.

ממש בסוף נמצא האבא הביולוגי.

בסוף, אפילו קורא נס. דון מתגבר על התסמונת שלו, נעשה מחזר למופת ומתחתן עם רוזי וחי אתה בכיף בניו יורק, כאשר הוא נעשה פרופסור לגנטיקה באוניברסיטת יוקרה אמריקאית ורוזי מתחילה בלימודי רפואה. פלאי פלאים.

לדעתי, תיאורי תסמונת האספרגר אצל דון מוגזמים. גם התיאורים המרובים על הקומבינות באיסוף ה- DNA מייגעים.

אז למה קראתי ספר זה ? קראתי מספר ביקורות עליו וחשבתי שזה ספר ששוה לקרוא אותו.

אבל לא. מעבר למה שכתבתי גם תיאורי הדמויות החשובות בספר, דון טילמן, רוזי, וזוג החברים היחיד של דון - ג'ין ואשתו קלודיה אינן נראות לי אמינות.

חבל על הזמן.

עובדה - עד היום טרם יצא הסרט על הספר.
ועוד עובדה - הספר יצא בעברית עד היום בהוצאה אחת בלבד (מאי 2013).

הסיפור הוא סוג של פנטזיה אורבנית, המתרחש בעיקרו בעיירה אמריקאית קלאסית, ששוכנת בסמוך לפארק רחב ידיים, שיש בו גם עצים עתיקי יומין. מסתבר שבעבר הרחוק, היה הפארק הזה חלק משטחי הציד והמחיה של שבט אינדיאני קדום. הדמות הראשית בסיפור היא נסט, בת 14, יתומה מאם, שגדלה בביתם של סבה וסבתה מצד אימה. נסט אינה יודעת מיהו אביה, וסבתה אינה מספרת לה עליו דבר. בפארק, שהוא בעצם גם סוג של יער בחלקו, שוכנים בנוסף לבעלי החיים הרגילים, יצורי יער קסומים, ולנסט קשר מיוחד עם חלק מהם. מסתבר שנסט היא חלק משושלת נקבית של מכשפות או קוסמות, שייעודן הוא לשמור על הפארק ואוכלוסייתו. באותו איזור קיימים גם יצורי אופל שנקראים "זוללים", שניזונים מרגשות שליליים של בני אדם, כלומר רגשות של פחד, שנאה, חרדה, בהלה, כאב, וכיו"ב. בני אדם אינם יכולים לראות את הזוללים אך נסט, סבתה, וכן יצורי יער קסומים, יכולים לראותם. יש לציין כי ספר זה עומד בפני עצמו, אך יש גם ספרי המשך נוספים, "אביר המילה חוזר" תורגם גם לעברית, שבהם ממשיך טרי ברוקס את קורותיו של אותו עולם חלופי. אביר המילה הוא ג'ון רוס, שמגיע לעיירה באחת ממשימותיו, במסגרת נדודיו בעולם. ג'ון חולם בלילות על החיים שלו ושל יתר בני האדם שנותרו בעולם, בסוג של עתיד דיסטופי. בזמן שהוא ער, הוא חי בהווה, ולכן לסיפור יש בעצם שני קווי עלילה. העלילה הראשית היא זו שבהווה, בפארק ובעיירה. העלילה המשנית היא זו שמתרחשת בעתיד, וג'ון חי אותה בזמן שהוא נרדם וחולם. אחת הסוגיות שעולות בספר היא האם פעולותיו של ג'ון רוס בהווה, יכולות לשנות את מה שיקרה בעתיד או שהגורל הוא בלתי נמנע. הספר קריא ומותח, וקל להזדהות עם הדמויות הראשיות, נסט וג'ון רוס. השימוש באלמנטים של פנטזיה אורבנית הוא קל יחסית, במסגרת הרעיון העיקרי של מלחמה ארוכה ומתמשכת בין הטוב לרע. "הטוב" או מי שבראה את כל היקום, היא "המילה" בעוד ש"הרע" הוא הריק, אשר שואף לכלות את כל מה שקיים, ופועל באמצעות שדים (שהיו לפני כן בני אדם, אבל מכרו את נשמותיהם לשטן). הספר מאד מותח, וקשה מאד להפסיק לקרוא אותו לפני שמסיימים. הוא מומלץ לדעתי לכל קורא, הן לבני/ות נוער, והן למבוגרים/ות. מזל שרכשתי כבר מראש את ספר ההמשך, ועכשיו אתחיל לקרוא גם אותו.

זה דבר מאוד מטומטם לעשות, לקרוא ספר המשך לפני שקראת את הספר הראשון, אבל לאהתחייבתי לעשות רק דברים חכמים בחיים. מה גם שלא הבנתי את זה כשלקחתי את הספר לידיים, ואחרי שכבר התחלתי זה לא היה נראה חשוב במיוחד שזה ספר המשך ולא הראשון. ממילא בספרי מדע בידיוני חלק מהדברים לא ברורים ממש בהתחלה והם הולכים ומתבהרים בהמשך.

וכה יצא שקראתי באותו השבוע שני ספרים שונים מאוד זה מזה ובכל זאת שניהם עוסקים בתודעה, בזיכרון, בקשר בין תודעה וזיכרון, ובהשפעה המצטברת שיש לניסיון על התודעה ועל אישיותו של האדם. ובקצרה: האם האדם הוא הגוף, או שמא הגוף הוא קליפה שלתוכה יוצקים תודעה. ובכן, במקרה הזה לא מדובר על אדם ההולך ושוכח ומתפורר לחלקים במהלך ההזדקנות שלו, כי זה מד"ב ויש אפשרויות להעביר תודעות מגוף לגוף אחר. בריגדות הרפאים הם חיילים בצבא שנוצרים מהמרקם הגנטי של אנשים מתים, יחד עם תוספות משודרגות שנותנות להם סוג של טלפטיה או חיבורי מוח משותפים. כך הם נולדים בגוף בוגר ומקבלים אימון והכשרה מהיר, ופועלים בצורה משותפת.

אל תוך אחת מהבריגדות האלה נולד חייל מיוחד, שמו ג'ארד דיראק ובמוח שלו נמצא גם מוח של צ'ארלס באוטין, בן אנוש שבגד בגזע האנושי. דיראק לומד להכיר את באוטין ולהבין את המניעים שלו, ואז מנסה להילחם בו, כלומר בעצמו, ולהציל את האנושות. נשמע מסובך? אז יותר.

המון רעיונות שיש בהרבה ספרי מד"ב אחרים, סקאלזי מעתיק בלי בושה וגם אומר את זה במפורש בסוף הספר, אבל לי לא ממש אכפת. עיקר המחשבה תוך כדי הקריאה היתה על משמעותו של גיל, מה ניסיון עושה ומה זיכרון יוצר אצל האדם. נחמד למי שמחבב.

איזה כיף שיש שבת ארוכה כל כך שאפשר בניחותא לשכב על הספה ולקרוא על עולמות רחוקים ומופלאים.
זהו קובץ סיפורים על קונאן הברברי מיועדים למבוגרים שמספרים כל מיני אפיזודות שהתרחשו בחייו של קונאן. הסיפורים אינם עוקבים ונבחרו לקובץ זה בגלל אהבתו של העורך אליהם ולא בגלל חיבור כלשהו בינהם מה שלא הפריע בכלל להנות מכל אחד מהם בנפרד. הסיפורים שנאספו הם סיפורי הרפתקאות פנטסטיים שמציגים כל מיני צדדים באישיותו של קונאן, והם כתובים במיוחד למבוגרים בצורה ברוטלית, כוחנית, מינית וחושנית ועם מלא דם וקרביים מתעופיים באוויר, כמו כאילו זה סרט זוועתון דרגה ז', אבל יש בזה משהו שמרגיש יותר אותנטי לתקופה, וזה לדעתי היה חזק הרבה יותר.
הסיפורים של קונאן הם בין הסיפורים הקדומים של עולמות הפנטזיה המודרנית ויש בהם כל כך הרבה דמיונות לכל מיני סיפורים אחרים ולדמויות אחרות שברור שיש כאן איזה מקור קדום לכל מיני עולמות פנטזיה מהדורות האחרונים, וזה היה מגניב לחזור לאחור לאחד המקורות המשפיעים על הפנטזיה שלנו היום.
אהבתי מאוד את הדמות של קונאן בסיפורים חוץ מהקטע של חוסר ההתייחסות שלו לאחרים, הוא בעצם אגואיסט נרקיססיט וזה משתקף מאוד בפועלו לאורך כל הסיפורים, וזה דווקא מוסיף אמיתות לדמותו כמו המלכים הקדומים לאורך הדורות.
בכל מקרה, לא לבעלי לב חלש, למבוגרים בלבד!
תהנו...

ריצ'רד השלישי הוא אחת היצירות הגדולות של שייקספיר, אם לא הגדולה ביותר לדעתי.

לצערי, אני כותב את הביקורת ללא היכרות עם יצירות אחרות מז'אנר המחזות ההיסטוריים, ובכללן המחזות הקודמים ברצף ארבעת המחזות שאותם ריצ'רד השלישי חותם. בשל פער זה, כנראה שהתפספסו לי אלמנטים מסוימים במהלך הקריאה, ולכן אתייחס כאן ליצירה כאל יחידה אוטונומית.

העולם ששייקספיר בונה כאן הוא קר ודורסני. כולם בוגדים, ואת כולם ניתן לקנות ולשחד, ובעולם כזה כל אחד ישתמש באמצעים העומדים לרשותו כדי לחזק את מעמדו.

זהו עולם הובסיאני, משחק סכום אפס. המאבק הוא אינסופי, מלחמת חורמה של הכול בכול. כולם הם שחקנים במאבק הזה; זהו המצב הטבעי של האדם, והוא מגולם בתרבות האנושית ובמבנים החברתיים שהיא יצרה.

ריצ'רד מבין את המשחק ובוחר באופן מודע שהדרכים שבהן ישתמש כדי לגבור על יריביו יהיו דרכי זדון. אך אם אין חשיבות למוסר והוא אינו אלא תוצר חברתי, האם הדרך הזאת אינה גם הדרך היעילה ביותר להגיע ליעד, כל עוד אתה מצליח להשתיק את מצפונך?

ריצ'רד אינו רע; הוא פועל למען רצונו. הוא תוצר של הטבע, ואין מגבלות חברתיות שיעצרו בעדו מלהגשים את מטרתו, בין אם מדובר במיקומו בשושלת ובין אם במוסר האנושי.

כשם שאיננו מבקרים אריה בטבע במונחים מוסריים, כך גם שייקספיר מציג בפנינו את ריצ'רד.

הכלים של ריצ'רד במשחק החברתי-מעמדי הם שכל חריף ואמונה שלמה במעשיו. הוא נטול מצפון משום שאין לו ספקות כלפי עצמו. הוא אינו נותן לפגמיו הפיזיים לערער את ביטחונו העצמי; הוא אינו תופס את מקריות החיים כגזרת גורל; הוא אינו נכנע לתכתיבים חברתיים שנבנו לאורך השנים ושאת מקורם איננו יודעים — מעין "מוסר עבדים" במונחים ניטשיאניים. הוא פשוט חי באופן טוטלי ואותנטי כלפי רצונו.

השכל והרצון של ריצ'רד מובילים אותו לאורך המחזה למניפולציות, הבטחות שווא, תמרונים ורצח — והכול בלב שלם.

ריצ'רד הוא דמות רפלקסיבית. הוא מסביר לנו ללא הרף את כוונותיו ורצונותיו. לצופה הכבול לערכי מוסר חיצוניים, ריצ'רד הוא נבל, אך יש בו דבר-מה המעורר סקרנות ואף אמפתיה. הדבר הזה הוא האותנטיות הפנימית שלו, המעניקה לו קרקע יציבה שממנה הוא פועל.

בשונה ממקבת', אשר רצונו העז הוא כמעט כוח על-טבעי הדוחף אותו למעשה הרצח, אך לבסוף הוא קורס אל תוך מודעות ורגשות אשם, ובכך הופך גם לדמות טרגית — ריצ'רד אינו דמות טרגית. הוא פועל ללא חרטה, מודע למעשיו בכל רגע באופן רפלקסיבי, ולעיתים אף נראה משועשע מהם.

ריצ'רד רוצח את כל מי שהוא מזהה כאיום: את אחיו, הנמצא לפניו בסדר הירושה; את אחיינו, שבו הוא מזהה פוטנציאל מחשבתי וערמומי השווה לשלו; ולבסוף הוא יוצא למאבק טוטלי מול ריצ'מונד.

ריצ'מונד נמצא בעמדה טובה יותר מריצ'רד. יש לו אמצעים חזקים יותר במאבק הכוחות המקרי הזה. אך ריצ'רד מוכן להקריב הכול במאבק, משום שהוא טוטלי במשחק החיים.

כאן נכנס המשפט המפורסם: "סוס! סוס! מלכותי תמורת סוס!" הוא מבטא את נכונותו להילחם על רצונו בכל מחיר.

דמותו של ריצ'רד היא מן המורכבות והמרשימות שיצא לי לקרוא. המחזה עצמו מלא ברגעים מורכבים הנוגעים למבנה המעמדי, שחלקם קשים להבנה בשל הסבך ההיסטורי של משפחות המלוכה, ששייקספיר מניח שהיה מוכר לצופיו.

ריצ'רד לא רק שובר את חוקי המשחק החברתי, הוא ממש דוחק את הכללים החברתיים והאנושיים לקצה. רוב הדמויות כמעט פסיביות; הן נגררות לפי הכללים והמוסכמות. הן משחקות את המשחק, אך אינן מתמסרות אליו כפי שריצ'רד מתמסר אליו. ריצ'רד כמעט הופך להיות המשחק עצמו. הוא חי אותו באופן טוטלי, מוכן לשלם כל מחיר ולחצות כל גבול, בעוד האחרים עדיין כבולים לנורמות, למסורות ולמגבלות אנושיות. בכך שייקספיר חושף את האלימות והתחרותיות הטמונות במבנים החברתיים שעליהם נשען העולם האנושי.

ריצ'רד הוא דמות כמעט ניטשיאנית במלואה. האובססיה שלו לכס המלכות יוצרת מצב של ביטול הערכים הישנים, אך אינה יוצרת שום ערך חדש במקומם. הוא נמצא בשלב ביניים — לאחר ההשתחררות מערכי המוסר הישנים, אך לפני יצירה של משמעות חדשה. כאן חוזר עניין תפיסת כס המלוכה כערך עליון. הרצון לשלוט באחרים ולהימצא בפסגת ההיררכיה החברתית עדיין נותר במרכז עולמו. יש כאן תלות בערך חיצוני, ולא ערך הנובע מתוכו. במובן הזה, ייתכן שריצ'רד אינו משוחרר לחלוטין מן העולם שאותו הוא מבקש לכבוש.

ההישג הגדול של המחזה הוא המורכבות שלו. הוא נוגע בכל כך הרבה רבדים ומוביל לתהיות רבות. האם ריצ'רד הוא אדם החורג מן המוסר המקובל, או שאולי הוא פשוט האדם המשועבד ביותר לרצון לכוח בתוך המסגרת הקיומית? האם הוא באמת השתחרר והתגבר על מגבלותיו ועל עיוותיו הפיזיים, או שאולי הסבל הכרוך בלהיות כבול לגוף פגום אינו מרפה ממנו לעולם, ומוביל אותו אל האישור החברתי הזוהר ביותר — כס המלכות?

דווקא חוסר היכולת לענות באופן חד־משמעי על השאלות הללו הוא שהופך את דמותו של ריצ'רד ואת המחזה כולו לגדולים כל כך. זו יצירה הנוגעת בפוליטיקה, בפסיכולוגיה, בפילוסופיה, במוסר ובטבע האדם, ומצליחה לעורר מחשבה בכל אחד מן הרבדים הללו גם מאות שנים לאחר שנכתבה.

יש כאן רגעים אנושיים עמוקים, שלל דמויות אדירות, שפה ייחודית והתרחשות שרק יוצר ענק כמו שייקספיר יכול היה לברוא.

זוהי אחת מפסגות היצירה השייקספירית, ואולי אף הפסגה עצמה.

קריירת הכתיבה של שייקספיר היא מן הפוריות והמרשימות ביותר בעולם הספרות.
הוא כתב כ־34 יצירות לאורך כ־20 שנה, שבר את חוקי הכתיבה המקובלים לתקופתו שנוסחו על ידי אריסטו ב"פואטיקה", יצר עומק רגשי ופילוסופי במחזותיו שעולם הספרות הצליח לשחזר רק באופן מועט גם שנים רבות אחריו, והמשיך להתחדש ולהשתכלל מבחינה מבנית ורעיונית לאורך כל התפתחותו היצירתית.

בשלב האחרון של כתיבתו הוא פנה לרומנסות — סוגה שהייתה מקובלת עוד לפני תקופתו, מעין סיפורי אגדות ומסעות גבורה למשל כמו באגדות המלך ארתור.
אך שייקספיר, כמו שייקספיר, כאשר הוא יוצר יצירה — היא שלו. היא אינה כפופה לחוקים ולהגדרות. הוא בורא דבר חי שפועל לפי ההיגיון הפנימי והמורכב שלו.

הוא שוזר בין קומדיה לטרגדיה, אינו מציית לחוקי הכתיבה המקובלים, ובורא אגדה מלאת קסם על הרגש האנושי ועל מחזוריות העונות.

המחזה מתחיל כטרגדיה. רגש הקנאה חודר לנפשו של המלך לאונטס ומוביל אותו לפעול כנגד הקרובים אליו.
אך בשונה מאותלו, כאן הקנאה חודרת כמו תופעה פלאית — היא פשוט נוכחת לפתע, ללא התערבות חיצונית.

זהו ההרס הקר וחסר הרחמים של החורף.
הרוח הקרה של הקנאה מחריבה והורסת הכול.

הפרא וההרס נוכחים בכל: ספינות שוקעות בים, ודוב טורף את השליח שהיה הסיכוי האחרון לתיקון.
בשלב הזה נופלת ההבנה על לאונטס למה הוא גרם; הוא מתפכח וקורס אל תוך הטרגדיה של עצמו.

אך מתוך ההרס של החורף הכול מתחיל ללבלב מחדש.

שייקספיר נוגע כאן באלמנט חדש — הזמן.
בחשיבותו של הזמן בתהליך השיקום של דברים, בין אם הם פנימיים ובין אם חיצוניים.

הזמן מבשר שהשנים חלפו. לכאורה המצב נשאר אותו הדבר, אך מהרגע שהזמן נכנס לתמונה הכול מתחיל לנוע מתחת לפני השטח.
האנשים כבר אינם אותם אנשים; הדברים התבשלו בתוכם, התפתחו והפכו אותם למשהו חדש.

עם תחילת האביב גם האווירה של המחזה משתנה והופכת כמעט לקומדיה. הדברים מנסים להסתדר, אך עדיין חווים התנגדות מצד שרידי העבר — כמו זיכרון של אותו חורף.

אך הטבע חזק יותר. הוא ממשיך להתפתח ולצמוח למרות הכול, כמעט כמו קסם.

שייקספיר מביא בסוף המחזה את התוצר של כל התהליך הזה — הסליחה.
היא מופיעה כפלא שצמח כנגד כל הסיכויים ובקע מתוך האפלה של הטרגדיה.

שייקספיר מציג באגדה הזאת כיצד ניתן לתקן דברים, וכיצד הזמן אינו רק כוח שמחריב — אלא גם כוח שמרפא ומאפשר לעולם ללבלב מחדש.

אך הטרגדיה עצמה אינה נעלמת.
שייקספיר בוחן כאן האם אפשר להמשיך לחיות גם לאחר חורבן רגשי מוחלט.

הסיום עם הפסל של הרמיוני הוא אחד הרגעים היפים והמורכבים ביותר במחזה. שייקספיר שוזר בו בין יכולת ההתמודדות האנושית לבין יראת הסליחה, אך מותיר את הכול ללא הסבר ברור.

הכול נע בין קסם לאמנות; לא ברור האם מדובר בנס, בתחבולה או בהתגלמות ממשית של סליחה וזיכרון.

הרומנסות של שייקספיר הן השלב הסופי בהתפתחות הכתיבה והרעיונות שלו. הן מורכבות, בוחנות מחדש יצירות ורעיונות קודמים שלו, ואף מוסיפות להם רבדים חדשים.

ההתעסקות שלי כרגע ביצירותיו חושפת בפניי את גדולתו לא רק דרך כל יצירה בפני עצמה, אלא דרך מכלול יצירותיו כתהליך יצירתי שלם ומתפתח.

כפרה שייקספיר, איזה יוצר ענק!

נכנסתי לשייקספיר לאחרונה וגיליתי הרבה מעבר למה שחשבתי שאגלה — כל כך הרבה יצירות מיוחדות, השפה השייקספירית שאין דבר שמשתווה לה, הדמויות החד־פעמיות, הווירטואוזיות הסגנונית והעומק המחשבתי.

הרבה מיצירותיו לא יצא לי להכיר לעומק או אפילו לדעת על עצם קיומן, ובין היצירות שגיליתי נמצאת היצירה הנהדרת הזאת.

היצירה הזו היא אחת מן הרומנסות של שייקספיר — המחזות המאוחרים שלו, אשר משלבים סגנונות שונים ויוצרים אווירה של מסע, פלא וקסם.

שייקספיר המאוחר לוקח את התמות האנושיות שבחן בעבר ומעבה אותן.
אם למשל במקבת' השאיפה לכוח ושליטה היא כוח כמעט מיסטי שמניע את מקבת', כאן שייקספיר בוחן אלמנטים חדשים בתוך עולם דינמי ומקורקע יותר.

הוא כבר לא בוחן רק מה דוחף את העולם אל התהום — אלא מה קורה אחרי הנפילה אליה.

במחזה הזה השאיפה לכוח ושליטה, כפי שהיא מתבטאת בדמות המלכה, היא כוח חסר רסן שמפעיל מניפולציות וחותר תחת אנשים כדי להשיג את מטרותיו.
אך היא אינה כוח דמוני טוטלי; היא מרגישה יותר כמו עיוות אנושי.

המלכה פועלת למען קידום בנה מנישואיה הקודמים אל כס המלוכה, מנהלת את המלך ופועלת בניסיון לרצוח את בתו.

המזימות, החתירה תחת אחרים והמאבק על כוח מוכרים לנו ממחזות קודמים של שייקספיר, אך כאן הם פועלים בתוך עולם דינמי יותר — עולם שבו הטוב והרע שזורים זה בזה, והאווירה המיסטית נוכחת אך במקביל גם מקורקעת מאוד.

בלימת התוכנית של המלכה מתרחשת כמעט במקרה: רופא אחד חושד בכוונותיה הזדוניות ואינו מביא לה את הרעל שהיא חושבת שקיבלה.
זהו הרגע שמשנה את הכול.

המבנה עדיין נוטה לעבר הרס, אך מכיוון שאנחנו נמצאים בעולם מורכב ודינמי יותר מאשר בטרגדיות המוקדמות, הפעולה הקטנה הזאת משנה לחלוטין את תוצאות המזימה.
העולם כבר אינו נע באופן טהור לעבר אבדון אנושי בלתי נמנע.

האלמנטים הללו של אכפתיות, מקריות ואקטיביות אנושית הם התוספת החדשה ששייקספיר מכניס למעבדה הרעיונית שלו — מרחב שהוא פחות סטרילי וטרגי באופן מוחלט, ויותר אנושי וארצי.

במקביל שייקספיר בוחן גם את תוצאותיה של הקנאה ואת היכולת למחול — נושאים שמלווים את הרומנסות שלו באופן מרכזי ומורכב.

הוא בודק האם ניתן לתקן את המצב האנושי מתוך ההרס של העולם הטרגי.

גם אם הדמויות כאן אינן טרגיות במבנה האריסטוטלי הקלאסי, שייקספיר עדיין שוזר לתוכן אלמנטים טרגיים מרכזיים ובוחן האם אפשר לצאת מן הצד השני ללא הסוף הטרגי המוחלט — האם ניתן לתקן משהו מתוך הכאב והתהום הנפשית.

המחזה פועל בכמה קווי עלילה מקבילים, אשר מתחברים בסופו של דבר, ובכל אחד מהם שייקספיר מצליח להכניס עולם שלם של יופי, רעיונות ועומק באופן מדויק להפליא.

כל פעם מחדש מדהימה אותי יכולת הזיקוק שלו — ליצור משהו כה מדויק באורך קצר יחסית.

עוד מחזה נהדר של יוצר ענק.

מומלץ במיוחד לאנשים שרוצים להיכנס לעולמו של שייקספיר אך חוששים מן האפלה והכובד של הטרגדיות הגדולות שלו.

קשה לקרוא ספרי מלחמה בזמננו הנוכחי, בכל זאת משהו משך אותי לקרוא את ס.יזהר. זהו ספרו האחרון של יזהר ויצא לאור ב-1999 כשיזהר היה בן 84, מפתיעה חדות מחשבתו וכתיבתו בגיל מתקדם זה. הספר מתרחש במהלך מלחמת יום כיפור, יזהר התנדב כאיש רוח להשתתף במלחמה להעלאת המורל של החיילים הלוחמים. הוא צורף לאוגדה 252 שנלחמה בסיני ואף חצתה את התעלה תוך כדי קרבות קשים. מעל לשלושים שנה אחרי שחווה יזהר את המלחמה הוא כותב את שעבר עליו בסיני.

החצי הראשון של הספר מתאר בעיקר את שעובר בראשו של יזהר ואת מחשבתו על הלחימה, על החיילים, על המוסר שבטוהר הנשק ומחשבות בכלל על המלחמה. חצי הראשון של הספר כתוב מעולה, חד, נבון ונוגע ללב ולמחשבה. החצי השני פחות טוב לטעמי, שם מתחיל יזהר לכתוב על ההמלחמה עצמה, מה קרה, לאן נסעו, איך נלחמו, ממש סיפור קרב. תוך כדי התיאורים הוא מביא קטעי עדויות של חיילים שפורסמו בזמנו ב"במחנה".

החוט העלילתי המקשר את קטעי הספר הוא חיפושו של יזהר את אליהו (אליהו שם בדוי לאליעזר חתנו של יזהר), צנחן שהשתתף במלחמה בסיני בזמן שיזהר היה שם.

פחות עניינו אותי תאורי הקרבות והלחימה, כתיבתו של יזהר במחציתו הראשונה של הספר היא עיקר ההנאה בסיפור והיא מעולה.

מ.ז פייארבג, עוד עלם חמודות שנולד למשפחה יהודית התחיל את חייו בישיבה וכביכול נפל אל תוך תורת ההשכלה. סתם סיפור קלאסי, רק שקרה המקרה והוא גם למד עברית וגם נפגש בדמויות כמו סוקולוב ואחד העם, מה שהביא אותו בסוף לכתוב קצת עד שנפטר די מהר בגיל 24-25.
כתב כלמיני סיפורים, אך האחד שמייחד אותו זה הסיפור "לאן" שבקובץ הזה (שעל שמו קרויים כמה רחובות (מה גם אחד מהם אני מכיר מאוד טוב)).

בנוגע לתוכן, התחלה לא טובה. לא יודע מה העניין, אך אין שום ייחוד ושום הבדל בין זה לבין סיפור שאמא הייתה מספרת לילד שלה, רק בשפה אחרת. הווי אומר - סיפורים לא טובים ולא מעניינים, פשטניים מדי, חוץ מהאחרון שהיה בו עניין, והוא גם כאמור המוכר ביותר שלו: הסיפור "לאן" שיכל לבד לאכלס את הספרון. עיקרו ב"נחמן" המשוגע של האיזור (שנולד מכביכול סוג של קללה של חסיד שאבא שלו הרב (הכביכול מתנגד) התכחש אליו) שהשיגעון שלו נבע מהניכור החברתי ומחוסר החיבור שלו. יש ביקורת על החינוך היהודי, או על של אבא שלו לפחות, שלחץ עליו לעשות דברים עם נימוקים לא מוסברים והחריפות של נחמן הילד והנער הביאה אותו לידי חשיבה עמוקה ואט אט הסתירות התישו אותו ומשכו אותו כל פעם לצד אחר. הסיפור קצת טרחני ומזכיר את הראשונים בספרון כי נראה שהוא מנסה באמת לתאר את מה שטוב ומה שלא בפוטרוט ובלי עניין וזה יכול לעייף, אבל יש בסיפור מן מוסר ההשכל ומן הכוונה.
ככל הנראה מה שהביא את הכלל לשים אותו על נס ולתת לכמה רחובות את שם הסיפור שלו - זה שהמסקנה בסוף זה ללכת לארץ ישראל כי באמת שלא מצאתי שום עניין מיוחד, לא בסיפורים הרגילים שאין בהם כמעט כלום ולא בפנינה שלו, שלא הרשימה אותי בכלל.

מבלי להמשיך, אניח פה קטע של דוד פרישמן שבמקרה קראתי השבוע ושמרתי:
"הטעות שהיתה לבני הדורות הקודמים לנו להאמין כי הלשון לבד כבר מכשירה לעשות את היודע אותה לסופר, והטעות הזאת היא שהכניסה אל תוך הספרות גם רבים, אשר לא היו מסוגלים כלל וכלל להיות סופרים, מה שלא היה יכול להיות גם אצל עם אחר, ולכן רבו בספרותנו הראשונה גם ההבלים יותר מכפי השעור הראוי לפי־ערך. עם אחר, למשל האשכנזי, בהיות הילד בן חמש כבר יודע הוא לדבר בלשונו, ובהיותו בן עשר כבר הוא כותב בה, והדבור והכתיבה הם אצלו מן הדברים המובנים מאליהם, והם מִחיבים אצל כל אחד ואחד גם על־פי חֻקות הממשלה, ומתנחלים לו בדרך טבעי, ולא יעלה על לב איש, כי הכתיבה לבד, שאדם מוכשר לכתוב בדיו ובעט, היא היא כבר מכשרת את האדם לעשות אותו לסופר. הסופר, עליו להיות בעל שני כשרונות: הכשרון האחד הוא הכשרון הכללי, הלא הוא כשרון הכתיבה, שהוא נתון לכל איש והרי הוא נחשב לתפל שאין מזכירים אותו כלל ביחוד, והכשרון השני הוא הכשרון הספרותי, שהוא כשרון פרטי אשר לא נִתן בלתי אם ליחידי סגֻלה, והוא הוא הכשרון העיקרי והעצמי העושה את האדם לסופר"

אם אתה מאמין שאפשר לקלקל, האם בהכרח עליך להאמין גם שאפשר לתקן?
דומני שהתהייה הזו היא לוז הספר ולבו.

אבל רגעעע, אל תברחו!
זה ממש לא ספר שחוטא בדיוני פלסף מייגעים.

בכתיבה מרתקת, בספר שנגמע בשלוקים גדולים, אנחנו מתוודעים לאלי הצעיר שבקושי יצא לעולם המעשה וכבר מוצא את עצמו מאותגר לשמש כאב ואם לנער שדרכו סלולה ...לעולם הפשע.
אנחנו מלווים שנתיים מחייו של האיש הערכי והנפלא הזה, חווים איתו את חווית המילואים הראשונה, תחילת ההורות, אתגרים תעסוקתיים, אבל כל אלו הם רק תפאורה לעיקר.
ליבת הספר היא מערכת היחסים המדהימה שנרקמת בין אלי לשרון, והפיכתו של שרון מעבריינון לאדם ערכי ובנוי לתלפיות.

אני לא יודע איך עובד הקסם הזה, אבל הסיפור עם כל המוני הפרטים שלו - כיף לקריאה. אני מתחיל לקרוא, ו... אופס מגלה שקראתי עשרה פרקים בלי לצרוך זמן מסך או כל טרדה אחרת (לא יודע איך זה אצלכם, אצלי קריאה כזו זה כבר דבר נדיר).
זה לא ספר מתח, אבל כל הזמן יש רמת עניין.

כשהגעתי לשלב מתקדם בספר, התחיל להציק לי משהו שראיתי בו דפוס חוזר ונשנה.
יש בעיה, היא נפתרת. החיים מזמנים אתגר נוסף, ו...הופ שוב יש פתרון שעובד.
זה מתוק, זה כייפי. אבל האם באמת כך זה נראה בחיים?
בעיה, הה?

אבל הספר כדרכו, מיד המציא לי פתרון.
אי שם לקראת הסוף, פתאום הדברים מתחילים להסתבך. פתאום לא הכל נראה ורוד.
והסוף עצמו?
בכלל הופך על פניו את כל הקו שנראה לכל אורך הספר.
בקיצור, ממש אבל ממש נהניתי מקריאת הספר הזה.

"האם עדיף לדעת את האמת על מי שאהבנו, גם אם היא כואבת – או שלפעמים מוטב להשאיר חלקים מהסיפור לא פתורים?"
כשאדם "מחזיר ציוד", נדמה שהסיפור שלו נחתם. אבל מה אם דווקא שם מתחילה האמת? מה קורה כאשר הדמות שחשבנו שהכרנו מתגלה כאוסף של סודות, חיים כפולים ואמיתות שלא נועדו להיחשף?
העלילה נפרשת סביב מותו של ליאם נון – איל הון ואב לשלושה ילדים משלוש נשים שונות, שדאג כל חייו לשמור על מרחק ביניהם. לאחר נפילתו מצוק סמוך לביתו, הרשויות קובעות כי מדובר בתאונה, אך סאם, אחד מילדיו, מתקשה להשלים עם המסקנה הזו. יחד עם אחותו נורה הוא יוצא למסע לחשיפת האמת – מסע שמוביל לגילוי סודות מן העבר ולבחינת דמותו של אביהם מחדש.
הקשר הנרקם בין נורה לסאם הוא בעיניי לב־ליבו של הספר וחוזקו הגדול. הדינמיקה ביניהם עדינה, מורכבת ורבת רבדים, והיא מעניקה עומק רגשי לסיפור כולו.
זהו אינו מותחן אקשן קלאסי. מדובר במתח שקט, הנשען על מערכות יחסים, רגשות וסודות משפחתיים. לורה דייב מצליחה לשלב בין דרמה משפחתית לתעלומת עבר באופן מדורג ונגיש, אך הקצב אינו מהיר – ואף מאט במיוחד בחלקו האמצעי, לפני שמתגברת התנועה לקראת הסיום.
מי שמחפש קצב מסחרר או "לילה לבן" של קריאה – לא בהכרח ימצא זאת כאן. גם סיום הסיפור, על אף חשיבותו, אינו מטלטל כפי שמובטח בתקציר. עם זאת, יש כאן מתח אחר – רגשי, מופנם – שנבנה דרך שיחות, גילויים קטנים וזיכרונות.
השאלה המרכזית שהספר מעלה אינה "מי עשה זאת?", אלא עד כמה אנו מסוגלים באמת להכיר את האנשים הקרובים אלינו ביותר. זהו ספר על זהויות נסתרות, על פערים בין מה שנראה למה שנשמר בסוד, ועל המורכבות שבקשרים משפחתיים.
בשורה התחתונה:
קוראים המחפשים מותחן רך יותר, בעל נימה משפחתית ורגשית, עשויים למצוא כאן עניין. מי שמצפה לטוויסטים חדים או דרמה סוחפת – ייתכן שיתאכזב.
והשאלה שנשארת: האם אפשר להכיר באמת את האדם הקרוב אלינו ביותר – או שכל אחד מאיתנו שומר חלקים מעצמו?
קריאה נעימה,
לי יניני

זה ספר חביב על מקבץ זכרונות ילדות נוסטלגיים ומעניינים. כנראה שזמן ההתרחשות הוא בין סוף 1948 לתחילת 1950. בניגוד ליצירות המופת של יצחק נוי (גבעת האירוסים השחורים, רון וג'ודי, המסמר האחרון ואור ואלכסנדרה), ספר נחמד זה לא נרקם לכדי רומן, הוא אינו סיפור התבגרות, והוא גם לא דן בנושאים חברתיים והסטוריים חשובים. הילדים שבו שקועים בעולם הילדים, למרות שלקורא הישראלי מובן, שעולמם הוא בועה נחמדה בתוך תקופה היסטורית לא קלה.
מלבד היותו של הספר מעניין מבחינת תיעוד ההיסטוריה הווי החיים במושבי ישראל, הוא גם מתעד את שלב יפה בהתפתחות כתיבתו של נוי. הספר ראה אור בשנת 1970 - החמש שנים לפני שהתחיל להקריא מיצירותיו ברדיו וכעשר שנים לפני שהחל להוציא לאור את יצירות המופת שלו.
עוד יתרון של הספר הוא היותר של כל מילה ומילה בו מנוקדת. כך שאם אתם מחפשים ספר כדי לקרוא עם ילד קטן, בקצב של עמוד או עמודים בודדים ביום, הספר הזה מתאים מאוד.
אגב, אל תיבהלו כשתמצאו בספר משפטים אחדים, שהדרך להבין אותם היא להשלים בהם מילה, שכנראה נעלמה מהם בטעות. אני מבטיח לכם, שמספר המשפטים האלו ניתן לספירה על אצבעות יד אחת.

המסמר האחרון הוא ספר עלילתי עברי לילדים ונוער, מאת יצחק נוי.

הספר ראה אור לראשונה בשנת 1992 ונכון לשנת 2026 הוא עדיין מוצע למכירה בידי ההוצאה לאור (הוצאת הקיבוץ המאוחד). אולם קשה לדעת אם הספר נמכר היטב. ולמרות שלסופר היו יחסי ציבור טובים בעת ההוצאה לאור (הוא, למשל התארח אז אצל גדי טאוב בטלוויזיה), התקשורת עסקה בתקופה זו ברבי המכר הקודמים שלו (למשל בדצמבר 1992, הערוץ הראשון המחיז קטע מספרו "אור ואלכסנדרה" בתוכנית לעידוד קריאה).
עלילה:
התפתחותו השכלית של דמות גיבור ספר זה, אילן, בן ה-14, נעצרה כשהיה בגיל שבע. אילן הוא בנו של יפתח, שהיה גיבור הספר גבעת האירוסים השחורים, כשהיה בעצמו נער. יפתח נשאר במושב נטעים, הקים שם משפחה, ומנסה להמשיך ולממש את החזון הציוני כחקלאי עברי.
אלא שבזמן שחלף בין עלילות שני הספרים, הכרך התל אביבי גדל, והקיף את המושב. כמו כן מחירי המים ויוקר המחייה עלו. פרדסו של יפתח הוא אחד האחרונים באזור, שטרם נעקר. אולם קשייהן הכלכליים של החקלאות בישראל ושל המשפחה, כמו גם לחץ מיזמים, מאיימים לעקור גם פרדס זה. אילן, שמסתדר עם העצים טוב יותר מאשר עם בני האדם, יוצא למסע להצלת חבריו מעקירה, בעת שהסופר ממשיל את אחרוני הפרדסנים הישראלים לשוטה הכפר.

זה ספר כואב. הגדולה של יצחק נוי היא בגיוון ובאותנטיות של הדמויות בספריו ובין ספריו, כולל דמויות המספרים. הספר הזה מוצג מנקודת ראותו של נער ציני להחריד, שגדל בחברה צבועה ושטחית, בה הנורמות הן על גבול העבריינות. בעצם, קצת מעבר לגבול. זו חברה לא מסוגלת לחבור לאמת הזכה, ההכרחית לקיום מכובד ורגוע, כי היא התנתקה מעבודת האדמה ומכל עבודה רצינית אחרת. בניגוד לספריו האחרים של נוי, אין בספר רומנטיקת נעורים, כי הנוער כאן לא מסוגל לאהוב.

שם אביו של המספר הוא יעקב. אך הוא מכנה עצמו ״ג׳קי״. וכבן למשפחה מושבניקית, שהפסיקה מזמן לעבד את אדמתה, יעקב מתפרנס מממכר מוצרי מזון אורגניים מזויפים בעיר הגדולה. הוא גם משחית את הונו בכרטיסי מפעל הפיס.

ברגע שנודע ליעקב, שעומדים להפקיע ממנו אדמה לצורך סלילת כביש, הוא נטע בה מאות עצי זית, כדי ״למסוק״ פיצויים מהמדינה. אלא שהוא החל להתאהב בעבודת האדמה, והתחיל לפתח מסלול חיים ישר, הגון ומאושר. עד ש…

היזהרו ממי שאתם מכניסים הביתה!
עוד ספר מצוין של ליסה ג'ואל!!!
ראשית, הכריכה מהממת ומושכת וגם התקציר ממש מסקרן. הספר מחולק לארבעה חלקים ובתחילת כל פרק מופיע תאריך, כך שישנה הרגשה שאתם מלווים את הדמויות באופן צמוד. העלילה מובאת בגוף שלישי לסירוגין מפיהן של הדמויות הראשיות- אליקס סאמר וג'וזי פיר, אשר מגלות שהינן תאומות יום הולדת ומקליטות יחד פודקאסט, אשר קטעים ממנו שזורים בעלילה, יחד עם קטעי ראיונות מתוך סדרה תיעודית של נטפליקס שנעשתה על הפודקאסט. כן, אני יודע שזה נשמע מסובך, אבל זו רק ההתחלה כי החל מרגע זה גם דרכן המשותפת של אליקס וג'וזי רק הולכת ומסתבכת...
כמו בשאר ספריה, גם הפעם ישנה אווירה קריפית ואפלה שמזדחלת מתחת לעור ישר מההתחלה. הספר פשוט שואב אתכם פנימה בלי יכולת לעצור. כמובן שגם הפעם ליסה מצליחה לחבר את הקורא רגשית לכל הדמויות, גם ל"רעות" כביכול. בעיניי היכולת הזו תורמת רבות לספר, ומעידה עליה כסופרת גאונה. בהיבט מסוים הזכיר לי את הספר "המשפחה בקומה העליונה" של אותה הסופרת שאהבתי מאוד.
נקודה שהפריעה לי לקראת הסוף כאשר הגיבורה דחתה פעולה מסוימת בעקבות תגלית וזה פגם לי באמינות, כי לדעתי לא יתכן שזה היה מתרחש כך במציאות.
סוף מיוחד ומרגש מאוד, עם טוויסט אחרון חביב שמשנה את כל התמונה ממש בעמודים האחרונים. הייתה לי הרגשה שהסופרת פשוט לא הצליחה להתאפק מלהכניס אותו בכל מחיר, אך גם שנכתב בחיפזון, עם מלא חורים, והשאיר שאלות פתוחות רבות ללא מענה.
מחכה בכליון עיניים לעיבוד הטלווזיוני האמיתי בנטפליקס לספר, כדי לגלות עד כמה יהיה נאמן לסדרה של נטפליקס שהופיעה בספר.
קראתי כבר את כל ספריה שתורגמו לעברית עד כה, כך שכעת נותר לי רק להמתין לתרגומים נוספים. מקווה שהתרגום הבא יהיה לספר "The Family Remains"- ספר ההמשך ל"המשפחה בקומה העליונה" המצוין שאני מחכה לו כבר זמן רב 🙏🙏😍
לסיכום, ספר מתח מעולה, גם אם לא קל לעיכול מבחינה רגשית, שמזכיר שאף פעם אי אפשר לדעת מה באמת קורה בתוך המשפחה. ושכמעט כל אחד, אפילו המרושע והחולני ביותר, בסה"כ מנסה לעשות טוב.
טריגרים: אלימות במשפחה, פדופיליה, גילוי עריות, רצח

״האחות הלא נכונה״-קלייר דאגלס

הוצאת כנרת זמורה

317 דף

טאשה ואחותה אליס מאד שונות זו מזו, אך הן סומכות זו על זו בעיניים עצומות.

טאשה נשואה לארון ואמא לתאומות בנות 3, אלזי ופלוסי. אליס נשואה לקייל, שניהם עשירים. טאשה מאד רוצה לצאת לנופש, רק היא וארון.

אליס מציעה לה לצאת לשבוע נופש בדירה שלה ושל קייל בעלה בונציה, בזמן שהיא תשמור על הבנות.

שתיהן מתמקמות בבית האחרת והן חשות שמישהו עוקב אחריהם.

לשתיהן היתה אחות קטנה בשם הולי וכשזו נעלמה, ג׳נט האמא, כשהתאלמנה, עברה לגור בצרפת.

בזמן שבילו בונציה, הם מקבלים טלפון בהול שפרצו לביתם, רצחו את קייל ופצעו קשה את אליס. הבנות בסדר וישנו בכל זמן הפירצה.

חלומה הנורא של כל אמא, התרחש לטאשה שלא נרגעה עד שחיבקה את שתיהן כשחזרו מונציה.

בבית מחכה לה מכתב. על צידו החיצוני כתוב נטשה, שם שרק קרוביה קראו לה. ובפנים רשום: ״זו היית אמורה להיות את״.

ככל שמעמיקים בסיפור, המתח גובר והשאלה מי עשה זאת, למה?

עוד דמות מגיחה, איב, האם היא דוברת אמת, או משקרת?

עוד דמות נרצחת. או אולי תאונה?

מרגישים את המתח מפעפע בנחת ככל שמתקדמים בסיפור.

והסוף, מי שיער שזה הרוצח?

ספר מתח נהדר.

מומלץ!!!!!!

עולם חדש מופלא הוא לא סתם סיפור על העתיד, אלא אזהרה חריפה מפני דיסטופיה מסוג אחר.
בניגוד ל"1984" של ג'ורג' אורוול, שבו השלטון שולט באמצעות פחד, כאב ודיכוי אלים, האקסלי מציג עולם שבו השלטון שולט באמצעות עונג, נוחות והסחת דעת.

הספר מזהיר מפני מצב שבו אנשים יוותרו מרצונם החופשי על החירות שלהם תמורת נוחות, בידור וצרכנות.

הספר שואל שאלה פילוסופית קשה: אם כולם מאושרים, האם זה משנה שהאושר הזה מלאכותי?
ב"עולם החדש", המדע והטכנולוגיה חיסלו את המחלות, הזקנה, המלחמות והעוני. אבל המחיר שהאנושות שילמה הוא אובדן כל מה שהופך אותנו לאנושיים: אין אמנות, אין ספרות, אין משפחה, אין אהבה עמוקה, ואין חשיבה עצמאית.

הספר מתאר החמצות אולם אופן כתיבתו הוא בגדר החמצה בעצמו. בדרך כלל העלילה אמורה להיות מפתיעה או, בספרים טובים באמת (הבשורה על פי ישו, כרוניקה של מוות יודע מראש) העלילה אינה מפתיעה אולם הסיפור כתוב היטב. במקרה שלפנינו העלילה שדופה והכתיבה לא מוסיפה לה מספיק כי להצדיק זאת. עם זאת, התיאורים ריאליסטיים וקל להזדהות עם הדמויות הפגומות. דבר נוסף אחרון - הספר לא מציע נחמה.
מתאים למי שנהנה לשכשך במיצי קיבה.

התחיל מאוד חזק. הכאב מסופר בבהירות עצומה נהנתי מסערת הרגשות אבל זה לא התפתח למשהו מעבר לאמצע הספר לצערי. עדיין, כתוב טוב ושווה את הזמן

אין לי אפילו מושג כיצד הגיע הספר הזה אליי אבל עובדה שהיה לי את העותק הזה ואפילו במצב חדש לגמרי!
והעובדה השניה שאכן קראתי אותו שזה כבר הישג בפני עצמו!
כי אמנם הסופר מוטי פוגל יודע לכתוב ובהחלט אפשר לומר לו זאת לזכותו
שפתו קולחת ו"זורמת" אבל אנחנו עוסקים כאן בעלילה! ולא בסגנון הסופר ויש לי לומר על כך רק דבר אחד: "אוי"...
על כריכת הספר הזה היה צריך להיות כתוב באותיות קידוש לבנה: "לדתיים בלבד!" או לחילופין "הקריאה אסורה לחילוניים!"...
כי למרות שכאמור הנ"ל יודע לכתוב מבחינתי הדמויות של גיבוריו הן כל כך הזויות עד שאינני מאמין להן ואף לא לשום מילה שיוצאת מפיהן!
החלום של אהליאב גיבור הספר בוגר הישיבה הוא לכתוב מחזה ולא סתם מחזה אלא מחזמר שנושאו, תאמינו או לא
"בית המקדש והעלאת הקורבנות שבו"... נדמה לי שנושא הזוי מזה קשה למצוא...
תוך כדי הקריאה באמת תהיתי עבור מי כותב מר פוגל את הדברים הללו? הרי עבור חילוני (כמוני) זה נשמע פשוט קישקוש שאין בו טיפת היגיון
וההתלבטויות של אותו אהליאב... הרי אם זה מחזמר צריכה להיות בו "שירת נשים" רחמנא ליצלן, כך שבשלב מסוים נידונה בו האפשרות
שבובות ישחקו את את תפקידי הנשים או שבכלל ישחקו שם רק בובות! השד יודע איך. ועל כל דבר הוא צריך לשאול את ראש הישיבה שבה למד
אז הוא מתלבט בעזרת שותפו ה-דתל"ש יוני שעוסק בצד הכלכלי של המיזם ההזוי הזה. וגם כאן בולט חוסר ההיגיון כי מדוע שאותו יוני יסכים לשתף איתו פעולה
שהרי מראש ברור שמדובר בהבלים בלתי מציאותיים ללא סיכוי!
בנוסף לכך מר פוגל מכניס לכאן כל מיני הערות שוליים ומראי מקומות כשהוא מצטט ציטוטים מספרי קודש למיניהם. ולא ברורה לי בכלל הסיבה לכך
מה הוא מנסה להראות פה? ולמי? שיש לו ידע והשכלה דתיים? באוניברסיטה כשמגישים עבודה אקדמית יש צורך בהערות שוליים כדי לאשש את המידע
אבל כאן הרי מדובר בספרות יפה אז מה זה קשור? למר פוגל הפתרונים לכך...
בקיצור, יכול להיות שדתיים מאוד או חרדים ימצאו עניין בעלילה הזאת. אבל קשה לי להאמין שחילוני ימצא פה אפילו שמץ של עניין. וגם אני שמסוגל
לקרוא את ספר הטלפונים, שאלתי את עצמי באמצע הקריאה, אם לא כדאי להפסיק לקרוא! כי זה הרי עוד מאותו הדבר ובאמת חבל על הזמן (במשמעותו המקורית...)

איך אפשר להתמודד עם זה שאח שלך, אשתו, ושלושה מששת ילדיו נרצחו?

ההתמודדות של מוטי פוגל (האח הגדול של אודי פוגל מ"משפחת פוגל" שנרצחה בפיגוע בהתנחלות איתמר) היא אישית מאוד. כל פרק מפרקי הספר נוגע ברגע או בהיבט של חייו ויחסיו עם אחיו הצעיר. ילדות. להיות אחים. לגדול בהתנחלות. לקבל בשורה. להיות חלק מלוויה המונית שבמרכז החדשות. הציפייה שישאף לנקמה. החיפוש אחרי נחמה.

מעבר להיותו אח שכול, מוטי פוגל הוא גם מבקר ספרות. הספרים האהובים עליו משמשים אותו כמשענת תומכת. באמצעותם הוא מנסה להסביר את מה שעובר עליו. הוא מביא ציטוטים מהם, ומספר על תובנות שהסיק מפיתולי העלילות. אני מניח שלמי שמצוי בעולם הספרות ההתייחסויות האלה מעשירות, מעניינות, ומוסיפות רבות להבנת התהליכים הנפשיים שהמחבר עובר. למי שלא, כמוני, הן מזכירות את שיעורי הספרות בבית הספר. פרשנות יתר של טקסטים, שקשה להאמין שמי שכתבו אותם באמת התכוונו לה.

בעיני לפחות החלקים האישיים הישירים היו הרבה יותר משמעותיים. הם לא מאוד רבים. אבל לטעמי מוטי פוגל האדם מעניין יותר ממוטי פוגל מבקר הספרות. וגם כותב טוב יותר. וכיוון שאני מוצא את עצמי כותב ביקורת על ספר של מבקר ספרות, אסתכן בהבעת דעה על מה מניע את המחבר. הרושם שקיבלתי הוא שפוגל לא לגמרי שלם עם הספר שהוא כותב. הוא כותב אותו מתוך צורך, כדי להתמודד ולשחרר. וכתיבה כזו במהותה היא אישית וחושפנית. אבל הוא לא באמת מוכן לחשוף את עצמו באופן מלא. הוא לא מוכן להתמסר. אז הוא מסתתר מאחורי מסכי המילים שאחרים כתבו, מנצל אותם ומתמרן אותם לצרכיו – לצורך ההתמודדות וההבנה, ובו זמנית גם לצורך ההסתרה.

בין השורות מציץ הוויכוח בין האחים. אודי נשאר מתנחל מאמין. מוטי הפך לשמאלני והוריד את הכיפה. הוא מעיד על אחיו ועל הפער שנוצר ביניהם ש"לו היה חי, ספק אם היה קורא את הספר שאני מסיים עכשיו לכתוב. ספק אם היה מעמיד אותו בספרייתו.” ובהמשך: “כל לקח שאוכל להפיק ממותו של אודי, כל משמעות, כל תובנה, יהיו כנראה מנוגדים לאופן שבו אודי תפש את חייו ומשמעותם.” אודי היה חלק מתנועה גדולה יותר. תנועה שבה הקרבה נותנת משמעות. מוטי פרש מהתנועה הזו. עבורו מדובר באח. הוא לא יכול להתנחם בבית המדרש שהקימו לזכרו. כל מה שיש לו לומר מתמצה בשורה: “היה לי אח, הוא היה צעיר ממני בכמעט שנתיים. הוא נרצח. אני מתגעגע אליו.”

ברוח התקופה ושבוע הספר אכתוב כמה ביקורות המשלבות בין ספרות ישראלית לתנ״ך - שתי אהבותי הגדולות.

ציפיתי ל״הלילה הארוך ביותר״ של אשכול נבו תקופה ארוכה והוא הגיע בדיוק בזמן לשבוע הספר.

זהו רומן על שיבוש, על המתנה, ועל אנשים שמגלים שהדרך הביתה כבר אינה הדרך שתכננו. דרך שלוש דמויות שנקלעות ללילה אחד שבו המציאות זזה ממקומה - טיסה שמופנית, דלת שננעלת, מסע שנכפה כמעט בעל כורחו - נבו כותב על רגע ישראלי שבו החיים הפרטיים וההיסטוריה הלאומית שוב מתנגשים זה בזה.

יש בספר הד תנ״כי עדין, בעיקר סביב רעיון הלילה כזמן מעבר. במסורת היהודית, לילה הוא לא רק חושך אלא גם זמן שבו משהו משתנה: יעקב נאבק עד עלות השחר, בני ישראל יוצאים ממצרים בלילה, יונה נבלע אל תוך התהום לפני שהוא חוזר אל שליחותו. גם הדמויות של נבו אינן יוצאות למסע מתוך רצון להשתנות, אלא מפני שהמציאות דוחפת אותן לשם - ורק תוך כדי תנועה הן מתחילות להבין מה באמת נשבר ומה עוד אפשר להציל.

כמו ברבים מספריו, נבו מצליח לכתוב ישראליות בלי להכביד עליה בסמלים גדולים מדי. שדה תעופה, בית קפה לילי, מילואים, געגוע לילד, חוסר יכולת להיכנס הביתה - כל אלה הופכים אצלו לסימנים של תקופה שלמה. זה ספר על אנשים שמחפשים בית, אבל מגלים שבית הוא לא תמיד מקום. לפעמים הוא אדם, לפעמים אחריות, לפעמים רק האפשרות להמשיך ללכת עד הבוקר.

הכוח של ״הלילה הארוך ביותר״ הוא בכך שהוא משתמש בסיפור קטן יחסית כדי לגעת בתחושה רחבה מאוד: שהשחר מתעכב, שהמסלולים המוכרים השתבשו, ושכולנו מנסים להבין איך חוזרים לעצמנו אחרי לילה ארוך מדי. זהו רומן ישראלי, אנושי ומדויק, שמחזיק בעדינות את המתח בין חושך לתקווה.

ממליץ מאוד לקרוא.

ספר נפלא, כנראה הכי טוב של אשכול עד היום.

ברוח התקופה וחודש הספר העברי אכתוב כמה ביקורות המשלבות בין ספרות ישראלית לתנ״ך - שתי אהבותי הגדולות.

אחת השכבות המעניינות במתיר אסורים החדש והמדובר היא הדרך שבה מתחת לרומן המודרני, הצבאי, המודיעיני והמאוד ישראלי הזה, רוחשים כל הזמן הדים תנ״כיים. התחושה שהסיפור הישראלי של אחרי השבעה באוקטובר אינו מתחיל רק במערכות מודיעין - אלא נטוע עמוק בתוך סיפורים עתיקים של הקרבה, בכורה, מלכות, מלחמה, אשמה ותיקון.

יפתח, למשל, הוא אחד השמות שאי אפשר לברוח מהם בקריאה כזו. יפתח המקראי הוא גיבור מלחמה שנדרש לשלם מחיר נורא בתוך ביתו שלו כדי לנצח במערכה. בספר חוזרת שוב ושוב השאלה מה אדם מקריב כשהוא נקרא למלחמה: לא רק זמן, שינה או קריירה, אלא גם חלקים מהבית, מהמשפחה, מהנפש ומהיכולת לחזור להיות אותו אדם שהיה לפני כן.

גם השם אבנר מקבל עומק מעניין. אבנר בן נר הוא גיבור מלחמה, איש צבא ותיק, אדם שמכיר כוח, נאמנות ומחיר דמים - אבל בערוב ימיו הוא נע יותר ויותר אל הפוליטיקה, אל הבריתות, אל ההישרדות בתוך מערכת משתנה. ב״מתיר אסורים״ יש הרבה אבנרים כאלה, במובן הרחב: לוחמים, מפקדים ואנשי מעשה, אבל בתוך המלחמה מתברר שהם פועלים ולמעשה חייבים לפעול גם בזירה של אגו, יוקרה, יחסים, נאמנות, חשדנות ופוליטיקה ארגונית. מלחמה אינה מתנהלת רק מול אויב אלא גם בתוך מערכות של בני אדם.

ומנצור - ששמו הפרטי ראובן - הוא אולי הדוגמה היפה ביותר למהלך הזה. ראובן המקראי הוא הבכור, מי שהיה אמור לשאת את הסדר, האחריות והמנהיגות, אבל דמותו בתנ״ך מלאה החמצות, ניסיונות תיקון, חולשה אנושית והתעסקות בדברים צדדיים בשעה שההיסטוריה זזה סביבו. גם הדודאים של ראובן הם סמל כמעט מושלם לעיסוק בכוחות קטנים, משפחתיים, פוליטיים ואינטימיים בתוך סיפור גדול בהרבה. מנצור של ״מתיר אסורים״ נושא משהו מהמתח הזה: אדם של מערכת, בכיר, מנוסה, לעיתים גיבור ולעיתים לכוד בתוך פוליטיקות, הרגלים וסדרים ישנים. הוא מוצא את עצמו בעולם שהשתנה אל מול עיניו וכבר דורש ממנו סוג אחר של פעולה.

זה בעיניי הכוח של הרומן. הוא מספר סיפור עכשווי מאוד, מלא טכנולוגיה, מודיעין, יזמות, ציניות תל אביבית ושפה צבאית, אבל מתחת לכל אלה הוא מתנהל כמעט כמו מדרש מודרני. הדמויות אינן רק “קצין”, “מפקד”, “חוקר” או “יזם במילואים”. הן נושאות על עצמן שמות, תפקידים וצללים עתיקים. לפעמים הן יודעות זאת, לפעמים לא. אבל הקורא מרגיש שהן פועלות בתוך סיפור גדול מהן, סיפור שבו אנשים מודרניים מאוד נדרשים להכרעות קדומות מאוד: את מי מצילים, את מי מסכנים, מתי שותקים, מתי מורדים, ומה המחיר של נאמנות.

״מתיר אסורים״ הוא לכן לא רק רומן על השבעה באוקטובר ולא רק ספר על יחידת השו״ן. הוא ספר על ישראל ארצנו האהובה כמרחב שבו התנ״ך אף פעם לא באמת נגמר - הוא רק מחליף מדים, מסכים, חדרי דיונים וכוסות קפה שחור. בתוך כל אלה, הספר מצליח להזכיר שהסיפור שלנו הוא תמיד גם חדש לגמרי וגם עתיק מאוד.

“בסוף, יש היום לקמ״נים יעדים ודמויות מופת אחרות מפעם - יותר לעבוד במיקרוסופט ופחות לאתגר את המערכת. יותר אסף רפפורט ופחות יואל בן פורת.”

יש משפטים בספר שמצליחים לגעת לא רק בסיפור שהם מספרים, אלא במשהו עמוק יותר בתרבות הישראלית. המשפט הזה, מתוך ״מתיר אסורים״, הוא דוגמה מצוינת לכך. הוא חד, כמעט אכזרי, אבל לא ציני. הוא מצליח לתפוס במילים ספורות את אחד הכאבים הגדולים שהשבעה באוקטובר הציף: לא רק כשל מודיעיני. כשל של שפה, של היררכיה ושל היכולת של אנשים חכמים מאוד לומר את הדבר הלא נוח בזמן אמת.

וזה בעיניי הכוח הספרותי של הספר. זה אינו רק רומן על יחידת השבויים והנעדרים או ניסיון לספר על החטופים מאחורי הקלעים. זהו רומן שמבין שהשבעה באוקטובר לא התחיל רק באותו בוקר. הוא מנסה לגעת בשכבות העמוקות יותר שהובילו אליו: הקונספציות, השאיפה להשתייך, הפחד להיות החריג, הפיתוי של הקריירה, והמערכת שמעדיפה לעיתים אנשים מבריקים שמבינים את הקוד על פני אנשים שמוכנים לשבור אותו.

הבחירה לכתוב את זה כפרוזה ולא כמאמר עיוני היא בעיניי החלטה חשובה. מאמר על תרבות אמ״ן היה יכול להישאר בתוך מעגל מצומצם של אנשים שכבר מכירים את הבעיה. רומן מאפשר למחשבה הזו להפוך לחוויה. הקורא לא רק מבין שיש כאן מערכת עם כשלים. הוא מרגיש איך מערכת כזו נראית מבפנים. איך נשמע חדר שבו אנשים חכמים שותקים. איך נראה אדם שרוצה גם לעשות את הדבר הנכון וגם להישאר חלק מהקבוצה. איך החלטות גדולות נולדות לפעמים לא מתוך רוע או טיפשות, אלא מתוך נוחות, פחד, עייפות ורצון להשתייך.

הספר מצליח להיות נגיש, מותח ולעיתים אפילו שנון מאוד, בלי לוותר על העומק. הוא רואה את כל הטוב שבאנשים שבמערכת. את המסירות, החריצות, הכישרון והציונות שלהם - ובדיוק משום כך הביקורת שלו מכאיבה יותר. היא לא באה מבחוץ כדי להרוס, אלא מבפנים כדי לשאול איך מערכת טובה יכולה לאבד את היכולת לשמוע את מי שמזהיר אותה.

במובן הזה, זה אינו ספר על מה השבועות שאחרי השבעה באוקטובר. זהו ספר על מה שיהיה חייב להשתנות מכאן והלאה.

ספר מדהיםםםםם שמתחרה על המקום הראשון יחד עם טרילוגיית הרואים למרחוק. ממליצה מליון פעם חוץ מהעובדה שאין לו סוףף💔💔💔💔💔💔💔💔💔💔

שם הרוח הוא סיפורו של קווֹתֶה (ככה נוקד בתרגום, באנגלית: Kvothe), מכשף אגדי שנעלמו עקבותיו. כשהיסטוריון נודע מזהה אותו בתור פונדקאי בשם קוֹטֶה, הוא מתעקש שהוא יודע מי הוא ורוצה לשמוע ולכתוב את סיפורו. אך קוותה מתחבא, לא ידוע אם מפני החוק או מפני הסיפורים עליו, ועד שההיסטוריון מזהה אותו היחיד שיודע את זהותו הוא תלמידו.
לאחר דין ודברים קוותה מסכים לספר לו את סיפורו. ניכר עליו שהוא רוצה לספר, אך בתנאים שלו, וההיסטוריון מסכים.
בילדותו קוותה חיי חיים ססגוניים וטובים, הוא גדל במשפחה גדולה של להקת אומנים נודדים, והמכשף אבנתי לימד את קוותה מדע ו׳סמפתיה׳ (כושפות). אבנתי הוא הראשון שמצביע על חוכמתו ויכולותיו המיוחדים של קוותה, על הצטיינותו ועל עתידו המזהיר.
אך בִּן־רגע ילדותו של קוותה נכרתה. וקוותה הפך לצל אדם בעודו ילד ומוחו המבריק מופנה רק להישרדות וכמעט שאין זכר לילד החכם והכישרוני שהיה.
עד שמספר סיפורים אחד מעיר אותו מתרדמת החורף בת שלוש השנים שנפל אליה בעל כורחו, ובתוך כמה ימים הוא חוזר לעצמו ונוסע לאוניברסיטה, להגשים את חלומו הגדול ואת הייעוד שייעד לו אבנתי.

סיפורו של קוותה כתוב בקולו שלו, מדבר עבר, אך הוא נתון בתוך סיפור מסגרת שכתוב בגוף שלישי. סיפור המסגרת מתרחש ביממה אחת. אחת מתוך שלוש שניתנו להיסטוריון כדי לשמוע את סיפורו של קוותה. אני מניחה שכל ספר בטרילוגיה צריך להיות יממה מתוך השלוש.

האקספוזיציה בת יותר ממאתיים עמודים. היא מעניינת, כך שלא הייתה סכנת נטישה מיידית, אבל בכל זאת, ההרגשה היא שבמשך מאתיים עמודים מדשדשים במקום. חלק גדול מהאקספוזיציה הארוכה הוא סיפור על תלאותיו של ההיסטוריון, ועל חייהם של קוותה ותלמידו בפונדק שבו הם חיים.
ועלילה זו לא מעניינת יתר על המידה, ורוב הקטעים בפונדק היו מיותרים בעיניי, עד שהגעתי לפרקים האחרונים בספר ורק בהם הבנתי למה נצרכנו בדמותו של קוותה הבוגר. אך גם הבנה זו טרם הגיעה לסיפוקה, כי היא בעצם אקספוזיציה לסיפור המלא שאני מניחה שיתמלא בספרים האחרים בטרילוגיה.

קוותה הוא ילד חכם, חריף, נחוש ובעל אינסטינקטים חדים. הוא גם פזיז ומתנשא, אך אלו תכונות שמבוססות על ביטחון עצמי והיכרות עצמית עם יכולותיו וכוחותיו, ומותאמות לגילו ולטראומה שחווה.
בחייו המוקדמים בלהקת השחקנים הנודדים, הוא למד משחק, מוזיקה, אומנות המילה, ערמומיות רחוב והישרדות בטבע, ואף אימונים שכליים, נפשיים וטכניים במדע וסימפתיה עם מורהו אבנתי, כך שדפוסי התנהגותו וגם האירועים הקיצוניים שהוא שולט בהם מבוססים חזק ויציב על עברו, כישרונותיו, שנות האימונים והטראומה, ומגולמים בצורות שונות בסיטואציות שאליהן הוא נקלע.
אחד הדברים המשעשעים בספר הוא האיומים של קוותה, הוא מתאר לפרטי פרטים את האיומים שלו, ועם ביטחון כזה שבאמת מפחדים ממנו. אבל האיומים מופרכים כל כך שפשוט צחקתי בקול.
לעומת קוותה הצעיר, את הדמות של קוותה הבוגר לא הצלחתי לחבב. תהיתי מה קרה לקוותה הצעיר שאהבתי מאוד, שהפך לאיש קשה יום וממורמר. רק ההתנשאות שלו התאימה לדמותו הצעירה, אבל כשהיא בתוך דמות ממורמרת ומיואשת, זה כבר לא חינני. בסוף הספר מבינים יותר על דמותו של קוותה הבוגר, אך לא מספיק לדעתי.

גם שאר הדמויות מאופיינות להפליא, מדובר בכמות גדולה מאוד של דמויות שכל אחת מהן בנויה היטב – הפרופסורים, הסטודנטים, החברים והאויבים, בעלי הפאבים והפונדקים, השוטרים, הפושעים ועוברי האורח – לכל אחד ואחד מהם יש אופי, שפה וצורת התנהגות משלו. כך שאין דרך להתבלבל בין בדמויות, על אף השמות השונים והמשונים. ואני הרגשתי את עצמי מתהלכת בעולם שלהם וחווה את חוויותיו של קוותה ללא כל מאמץ.

בסט – מודגש שוב ושוב שהוא לא בן־אדם. ועד סוף הספר עדיין לא ידוע מה הוא בדיוק, מהם ה׳פיי׳ ולמה לא יודעים עליהם, ונראה שזו האקספוזיציה של הסיפור המלא.
הדמות של ההיסטוריון מסקרנת, אבל לא מספיק כדי שארצה לקרוא חלקים רק עליה.
הדמות של דנה מעולה ביותר בעיניי. הרומנטיקה, המסתוריות, הרמזים של המבוגרים מסביב. נשאר סוף פתוח לגביה ולגבי הרומנטיקה ביניהם, וגם את הסקרנות שנשארה איתי אני אוהבת מאוד.

בפתח הספר ישנה מפה, אך רוב שמות המקומות שמדובר עליהם בספר אינם כתובים בה, כמו גם שֵם העולם שבו הם חיים. אם אין זה כדור הארץ, מה זה כן? ואם כדור הארץ, באיזה חלק? באילו שנים הוא נראה ככה?
באותה מידה הוא יכול היה לא להציג מפה של עולם אחר וזה היה מסתדר מעולה. לא הבנתי את הצורך בלבנות מפה ולהציג כאילו מדובר בחיים אחרים לגמרי, אבל לא לספר לנו באילו. וממילא ה׳פיי׳, ה׳ארקאנום׳ (מועצת המכשפים) ודרקונים חיים יפה מאוד בעולם שלנו אם רק רוצים בכך:)

אבל העולם שבנה רותפוס בנוי לתלפיות, הוא עולם ימי ביניימי, יש בו אלכימיה וסימפתיה, יש בו יצורים על־טבעיים במידה מאוזנת, מסקרנת ומרתקת. ואף שהעכבישים השדיים שאיתם מתחיל הסיפור עדיין לא הובהרו, והם גם פחות סקרנו אותי אישית, שאר היצורים ריתקו אותי לא פחות משריתקו את קוותה.
הסימפתיה מוטבעת בעולם הזה וחלק בלתי נפרד ממנו, עד כדי כך שלומדים אותה באוניברסיטה, בתור המקצוע החשוב ביותר, כך שכושפות הוא מדע ברמה גבוהה, וזה מעולה בעיניי.
בתוך הסיפורים של קוותה יש כמויות אדירות של ידע – על הישרדות ביערות ובערים גדולות, על המידע באלכימיה, פחחות במתכות זולות וצורפות במתכות יקרות, כימיה, רכיבה על סוסים, נסיעה בכירכרות, מוזיקה ועוד – מהידע הזה בנויים הסיפורים, והוא מושחל בהקפדה בתוך העולם והאירועים הרבים שקורים בו, ובכך יש עוד רובד של אמינות לסיפור.

המוזיקה היא עולם שלם בסיפורים של קוותה. הוא מתאר את הנגינה בחיות ומכניסאת הקורא לתוך נפשו. כך גם בתיאור היערות, דנה, חבריו, הרפתקאותיו וכמעט כל חייו. נשביתי לתוך עולם התיאורים שלו ובעיקר לתוך המוזיקה.

לעומת עולם התיאורים המרהיב שלו, יש לו מדי פעם משפטי אמירה חזרתיים, כמו: ״אם לא הייתם מעולם עניים מרודים, ספק אם תוכלו להבין איזו הקלה חשתי״, או ׳אם לא הייתם שם, אתם לא יכולים לדמיין, אז אפילו לא אסביר׳, ושלושה העמודים של משפטים כמו: ׳אם אנסה להסביר כמה היא יפה, אחטא׳, שהיו מלְאים ביותר. עד שהוא סוף־סוף מתאר את יופיה בפסקה יפהפייה ומרטיטה להפליא. למה היא לא הייתה יכולה להיכתב ללא כל ההקדמה המיותרת הזו?
ככל הנראה רותפוס ניסה להביע את שפתו של קוותה הבוגר, שנאלץ להתחבא ולהיות אדם אחר, ואולי גם ניסה לדבוק בשפה של אדם שפשוט מספר סיפור. אבל קוותה בעל שפה עשירה ועולם תיאורים פנורמי, כך שבהיתקלות במשפטים האלה בעיקר יצאתי מהסיפור. ושוב, גם כאן, רק בסוף הם מתחברים לאותו היגיון שלא בא על סיפוקו, כי סיפור המסגרת הוא לא הסיפור ב׳שם הרוח׳, הסיפור הוא חייו של קוותה הצעיר. וזו עוד סיבה שלא הבנתי את צורך בסיפור המסגרת, ללא הצורך בהשמעת הסיפור מהפה של הדמות הספר היה קצר ב־300 עמודים ומרתק לא פחות, בעיניי.

שפת הספר בעייתית בעברית. מדובר בתרגום לא מוצלח, לדעתי. ונראה לי שהתרגום היחיד של הספר בעברית.
מצד אחד הספר כתוב במשלב גבוה, אבל מצד שני רוב הכתיבה בנויה מביטויים מתורגמים מאנגלית, ונדמה שרובו תורגם ליטרלית. נוסף לכך, נראה שלא נערך בעריכת לשון קפדנית, שהייתה יכולה להועיל מאוד לשפת הספר ולהאחדת המשלב, כך שהפיוטיות תורגש והמבנה יהיה יציב ולא מתנודד בין כמה חצאי־משלבים בחוסר סדר.
אחת מהביקורות החיוביות הרווחות על הספר הוא שהשפה היא חלק בלתי נפרד מהאומנות של הספר. אך אני לא חוויתי זאת כלל.
הסופר המציא שפה, אבל לא כזו שמשתמשים בה הרבה. והעברית בספר, כפי שכתבתי, לא ייחודית ודי מבולגנת, כך שגם לגבי השפה הבנתי רק בסוף הספר כמה נזק נגרם בתרגום הזה.

אני ממליצה על הספר, אבל עדיף בשפת המקור, כדי לחוש את המנגינה של המילים ואולי כה להצליח להרגיש את שם הרוח.

כמו לכל דבר, גם למדע בדיוני יש מנעד. מההארד קור בסגנון אנדי וייר, ועד למד״ב רך שבו הטכנולוגיה משמשת בעיקר כדי להגיד משהו על החוויה האנושית, כמו סולאריס. ״מרחב ביניים״ שייך לסוג השני, והוא מעניק מבט מעניין על התודעה האנושית, עם נגיעות פילוסופיות ופסיכולוגיות מרעננות, ואיזו אופטימיות נדירה על הפוטנציאל האנושי.

ספר מעולה, קראתי אותו במכה אחת.
מעניין ומיוחד, כקורא קבוע של מדע בידיוני נחמד לראות תת-ז׳אנר מקורי

ממליץ בחום.
קראתי והזדהיתי עם המון קטעים בתור לוחם בעצמי.
הקטע "אם תחזור" גרם לי לחשוב על החברים שאיבדתי בדרך.
הוא, כמו קטעים אחרים, כתוב בצורה יותר ישירה- דוגרי על הרגשות בסיטואציה.
לעומת זאת יש גם קטעים ציוריים בדימויים שלהם שמאוד אהבתי, כמו-
"הייתי דג אבל שכחתי".
בקיצור אני ממליץ בחום, ואולי תזדהו איתו גם.

ספר נהדר בכל הרובדים האפשריים.
שני כותבת ״בגובה העיניים״ של הקורא ומאפשרת הצצה אל החיים שלה כבחורה ולוחמת ועל ההתנגשויות והמורכבויות שהחיים האלה מזמנים לנו.
כקורא מהצד, המילים בספר נוגעות בך וגורמות לך להזדהות עם דברים מסויימים בחיי היום יום.
ממליץ על הספר בטירוף. כתיבה נהדרת, ותוכן מעולה שמתחבר ישר ללב.

לספר הזה יש דירוג גבוה באתר עברית, אז כנראה שהדעה שלי עליו לא פופולרית.
לדעתי, אין בספר הזה שום דבר מיוחד, הוא מאוד דל, לא מתעמק בדברים, וזה הופך אותו גם ללא הכי משכנע.

הסיפור עוקב אחרי אישה צעירה בשם שיינה, שגדלה במאה שערים, שהופכת להיות אומנת לילדה בת 4, והאבא של הילדה הוא בעצם ראש המאפיה היהודית בטקסס.
מעבר לכך שהסיפור הזה באמת לא כל כך שונה מהספר הקודם שקראתי, ולכן אולי אני קצת מזלזלת בו כי אין בו שום דבר מבחינתי שלא קראתי בעבר, הוא גם מאוד קיטשי בעיניי.
הדיבור בזמן הסמאט, החוסר בגרות של הדמות הראשית, זה שמייקל כאילו אומר ששיינה מדהימה עם הבת שלו, על איזה משהו קטן כמו לנקות את הידיים שלה עם מגבון - היו כל כך הרבה דברים מטופשים בעיניי.
שכאילו לא מסתדרים לי בשכל.
גם יש איזה קטע ששיינה באה מאיזושהי כת, ובאמת שמעבר לפלאשבקים שבהם רואים איך אבא שלה מתייחס אליה ומה הוא עושה לה - אין שום תוכן נוסף על הכת הזאת, או על החיים של שיינה מעבר לזה.

זה פשוט דל, זה שאביה מכנה אותה "שקיעה", כי היא מביאה רק חושך אחריה, וזה שמייקל מראה לה ששקיעה וזריחה נראות בדיוק אותו דבר - זה פשוט קיטשי ומטופש בעיניי.
לא ברמה שמעוררת סלידה אצלי באופן אישי, אבל כן, גורמת לי לחשוב פעמיים אם הסופרת הזאת בשבילי.
המשפט ממש נמצא על הכריכה: "הדבר היחיד ששונה בין זריחה לשקיעה זה המיקום. כל זריחה כאן זו שקיעה אצל מישהו אחר בעולם."
אני מצטערת אם זה נשמע למישהו עמוק ואני אולי קצת מעליבה עכשיו כשאני מזלזלת, אבל גם הביצוע והשילוב של המסר הזה בסיפור, היה לא משכנע עבורי.

זה הספר הראשון שאני קוראת של דיאן אל, ואני לא ממליצה עליו לקוראים כמוני שמקבלים קרינג' בקלות.
הוא הרגיש לי דל, לא מספק, וגם היו המון רגעים שהרגשתי עיוורת, כאילו לא מתארים לי מספיק טוב את הסצנות או את הדמויות סביבי, וזה גרם להכול להרגיש מטופש.
גם יש המון פרטים שהסיפור לא השלים לי, כמו למשל - בן כמה מייקל לעזאזל?!
אין מצב שפיספסתי את זה, אם זה היה כתוב בספר, הייתי קולטת, אני בת עשרים ותשע לא תשעים ושתיים, ואין לי שום בעיות זיכרון או קליטה.

אני אקרא את הספר השני בדואט, שעוקב אחרי זוג אחר, ובעיקר כדי לדעת מה לחשוב על הסופרת, כי הסיפור כאן עם הבעיות בקשר לדת, היה פשוט לא בשבילי.
אני דתייה, אז כאילו כל הקטע של להפוך את הדת למשהו מקסים ורומנטי - לי עושה קרינג'.
כאילו וואו, הם מדליקים נרות שבת, עושים קידוש, ושומרים נידה - איזה קסם. (אני צינית.)
לא בשבילי, ואני יודעת שזה לא בשבילי, ואני תמיד חשבתי שזה מטופש בתור דתייה בקטע שזה מרגיש שיטחי מאוד, כאילו כותבים על זה מבחוץ ולא באמת מתוך היכרות עם הדת.

לכן אני אתן הזדמנות לספר השני.
וכשאני אומרת הזדמנות אני מתכוונת שאני אקרא אותו, ואנסה ליהנות ממנו ולחשוב עליו בצורה חיובית.
אין סיבה שזה לא יעבוד, אלא אם כן יש משהו מהותי בכתיבה של הסופרת הזאת שאני פשוט לא אוהבת, כי זה סיפור אחר שלא משתמש בדת בדרך שלא מוצאת חן בעיניי.
החוסר שיכנוע בסיפור ממש הפריע לי, וזה כאילו גם חוסר שיכנוע רגשי, זה לא היה רק בגלל איך שהתעסקו פה בעניין של הדת.
גם הייתה איזושהי סצנה בסוף הסיפור, שפשוט לא הייתה אמינה בעיניי, וכן בכיתי ממנה, אבל היא לא הצליחה להוסיף לספר ערך עבורי, להפך, היא גרמה לי עוד יותר לחשוב שהסופרת לא מספיק העמיקה כדי לשכנע אותי בתור קוראת.

לסיכום, בעיניי זה היה שיטחי.
נהניתי לקרוא, אבל זה שאני נהניתי לא הופך את זה לספר שאני רוצה להמליץ עליו.
אני לא ממליצה עליו, במיוחד כי הוא לא מביא איתו שום דבר יוצא דופן בעיניי, אפשר למצוא את מה שיש פה בספרים אחרים, ואם יש פה משהו ייחודי לסיפור הזה, אז בעיניי הביצוע היה זול.

אבל שוב, 4.3 כוכבים באתר עברית, אז מה אני כבר מבינה.

ספר חמוד, ורומנטי.. אני מאוד אוהבת את הטרופ של גראמפי וסנאשיין ופה הדמויות היו בדיוק כמו שצריך להיות בז'אנר. לדעתי התרגום לא היה הכי מוצלח גם כי כנראה יש סלנג רוסי שלא עובר טוב לעברית וגם כי בסוף הדמויות מדברות באופן לא אמין ולא מתאים לעברית, זו דעתי בכל אופן. אבל העלילה הייתה טובה ונהניתי!!

יש משהו מעט משעשע בלקרוא את "כל הדרכים מובילות לרומא" בזמן שאת נמצאת ברומא לצורכי עבודה — במיוחד כשהספר בכלל לא מתרחש ברומא שבאיטליה, אלא בעיירה קטנה בשם רומא שבקנטקי.

ובכל זאת, בזמן שקראתי אותו בין רחובות רומא האמיתית, היה קל מאוד לשכוח את הפרט הקטן הזה.

העלילה בקצרה:

אמיליה רוז היא כוכבת פופ מצליחה שמרגישה שהחיים שלה כבר לא באמת שייכים לה. כשהלחץ, הפרסום והציפיות הופכים ליותר מדי, היא מחליטה לברוח ומוצאת את עצמה בעיירה קטנה בשם רומא. שם היא פוגשת גבר מקומי כריזמטי, ויחד עם מפגש של עולמות שונים לחלוטין, מתחיל גם סיפור אהבה שמאלץ אותה לבחון מחדש את הבחירות שלה ואת העתיד שהיא רוצה לעצמה.

מדובר בקומדיה רומנטית קלילה, חמה ומהנה מאוד. העלילה זורמת, הדמויות מעוררות חיבה, והקסם הגדול של הספר לא מגיע מנופים עוצרי נשימה או דרמה גדולה מהחיים, אלא דווקא מהפשטות. יש בו אווירה נעימה של עיירה קטנה שבה כולם מכירים את כולם, מהסוג שגורם לקורא לרצות לעבור לשם לפחות לכמה ימים.

האם העלילה צפויה? בהחלט. אבל זה חלק מהקסם שלה. לפעמים כל מה שצריך הוא ספר שיודע בדיוק מה הוא רוצה להיות – ומצליח לעשות את זה היטב.

שרה אדמס בונה מערכת יחסים מתוקה ומשעשעת בין שני אנשים שמגיעים מעולמות שונים לחלוטין. הדיאלוגים קלילים, הכימיה עובדת, והספר מצליח לשלב רומנטיקה עם לא מעט רגעים מצחיקים.

כמי שקראה את הספר בזמן שהייתה ברומא האמיתית, נהניתי במיוחד מהאירוניה שבסיטואציה. בזמן שאמיליה טיילה ברומא שבקנטקי, אני ישבתי בבתי קפה מול כיכרות בנות אלפי שנים. היא קיבלה גיבור רומנטי מעיירה אמריקאית קטנה, ואני קיבלתי בעיקר תיירים, אופנועי וספה והמון אספרסו.

בשורה התחתונה:

זה לא ספר שישנה את חייכם, אבל הוא בהחלט יעשה אותם נעימים יותר לכמה שעות. רומן מתוק, מצחיק ומנחם, עם גיבורים שקל לאהוב ואווירה חמימה שקשה לעזוב.

ולמרות שהספר לא באמת מוביל לרומא שבאיטליה, הוא בהחלט גרם לי לחייך בזמן שישבתי בה. לפעמים זה כל מה שספר טוב צריך לעשות.

הופתעתי לטובה מהספר.
בהתחלה לא רציתי לקרוא כי סוג של פיתחתי רושם מסוים לפי התקציר, שאולי זה קצת יותר מדי "מסע נקמה" עבורי.
אבל זה לא היה ככה, לנטליה היה מניע מאוד מוצק לדברים שהיא עושה, ואיך שהסיפור התפתח בינה לבין אלסיו היה מעניין ואפילו מותח.

זה קצת כמו סיפור מאפיה, אבל עם חוקים שונים, והרומנטיקה הרגישה לו כמו בספרי שלגי, אז היה פה עירבוב מעניין של דברים שאני מכירה, רק שזה היה פחות צפוי איכשהו.
נטליה מתראיינת ומתקבלת לעבודה כמטפלת של הבן של אלסיו, נינו שהוא בכיתה א', אז אני מניחה שהוא בן שש.
יש דברים שלא כתובים בתקציר, והם הפתעה כשמתחילים לקרוא את הספר, ולכן אני אומר שאהבתי את הספר הזה בעיקר בגלל ההפתעות הקטנות האלה.
הייתה פה אפלה שאהבתי, רגע השיא בסיפור לא היה צפוי כמו בספרי מאפיה אחרים, שזה בדרך כלל חטיפה או וידוי מזעזע על בגידה או על כך שהגבר הוא מהמאפיה.

זה סיפור שיחסית לספרי מאפיה אחרים שיצא לי לקרוא, מרגיש שלם, ועמוס מספיק מבחינת תוכן רגשי וחיבור בין הדמויות.
זה יותר הסגנון שלי, גברים אפלים שיש להם משיכה חזקה שהיא גם מעבר למינית, אל מישהי שהם לא מממהרים להתמסר אליה.
בתקציר כתוב שזאת בעירה איטית, ואני כן אוהבת בעירה איטית ובכל פעם שאני רואה את זה, זה כאילו מרגיע אותי כי רוצה להרגיש מתח וערגה - אבל אפילו שהסמאט פה לא מגיע מהר, אני לא חושבת שזה נחשב בעירה איטית בעיניי.
לדעתי זה פשוט קצב רגיל.

יש בספר הזה שילוב טוב של אפלה ורומנטיקה.
כי לרוב בספרים כאלה שבהם הגבר עוסק בהריגה ועינויים, האפלה היא גם ביחסים האישיים, בין אם זה יחסי מין קצת קשוחים מדי, או יחס אגרסיבי - פה דווקא הרגשתי שהיחס מאוד עדין ורומנטי.
השילוב של אפלה כללית, כי נטליה מתכננת להרוג את אלסיו, עם הרומנטיקה והמשפחתיות, הפך את הספר הזה להפתעה עבורי.
כי בדרך כלל זה לא ככה, בדרך כלל זה תשוקה סוחפת, מינית, חסרת היגיון, אגרסיבית - אבל פה היה משהו הרבה יותר איטי ושקול.

אני יודעת שיש לסופרת הזאת עוד ספרים, וזה הספר הראשון שקראתי, והוא גרם לי לרצות לבדוק את טרילוגיית בני האדונים שיצאה לפניו.
כי גם פה בסיפור, אלסיו הוא חלק מהארגון הזה, שהוא לא מאפיה, אז אני מניחה שיש איזשהו עולם שסופרת בנתה בטרילוגיה הקודמת, ואני מעוניינת לבדוק אותה.

כל פעם מנסה להתקדם כמה עמודים...
ספר חשוב מעניין וראוי לקריאה אך כתיבתו טרחנית מורחת וקשה...

אהבתי מאוד את הספר ולא הצלחתי להניח אותו מהיד. מרגישים שזהו כתב יד של סופרת מיומנת, יש בגרות מסוימת בספר.
אהבתי את התהליך שהגיבורה הראשית עוברת, מנסיכה פאסיבית שממלאת אחרי רצונות כולם מלבד שלה, אל מלכה אקטיבית ואמיצה.
מערכת היחסים נבנית בהדרגה המדהימה בעיניי. קצת הזכירה לי את מערכת היחסים של ג'יימי וקלייר מסדרת הספרים "נוכריה". גיבורה שנזרקת אל תוך עולם חדש ומתאהבת בדמות גבר שחיה בעולם הזה, באנשים שם. בעיקר מאוד אוהבת את איך שהיא בעולמה החדש. זהו אינו ספר של טוויסטים מטורפים, אבל הכול בו עובד.
החיבור הרגשי לדמויות חזק, בניית העולם והעלילה טובים. כן ירבו ספרים כאלה בז'אנר הפנטזיה הרומנטית.

ספר כיף וקל לקריאה.
לכאורה לנוער? אבל כמבוגרת הרגשתי שהוא בדיוק מתאים לי, זה שהגיבורה בת 14 לא הופך את הספר אוטומטית לנוער בעיניי, רבים ספרי הפנטזיה למבוגרים שהגיבורים נערים/נערות שרק מתחילים את מסע הגיבור.ה שלהם. אמנם הספר בהחלט יכול להיקרא על ידי נוער, אבל הוא רב גילי, ולא מוגבל (לא לילדים כמובן בגלל הרציחות וכו)
בכל מקרה, הגיבורה מונה היא קוסמת בצק חביבה שרק רוצה לאפות בצק ולהרקיד אנשי ג'ינג'רברד עד שהיא נאלצת להציל את הדוכסות בה היא חיה ואנשי עירה.
הספר משעשע, יש בו את בוב המחמצת, את הג'ינג'רברד הנאמן ועטור המדליה, גיבור זהוב (שאני רוצה שיהיה מושא אהבה בספר המשך- למרות שאין כזה. כמובן לאחר שמונה תגדל, נגיד עוד 6 שנים לפחות) וכמובן את ספינדל, שתכלס בספר המשך היפותתי שמתרחש בעתיד היותר רחוק, נגיד 10 שנים גם הוא יכול להפוך למושא אהבה, אבל נראה לי הוא יותר כמו אח.
קראתי שני ספרים אחרים של הסופרת, אחד תחת השם ט. קינגפישר שמאוד אהבתי- באמת מגיע לה הפרסים.
כדי לסדר לכם- אין אהבה בספר, אבל זה דיי מתבקש בספר המשך עתידי שמתרחש כעבור כמה שנים. נו, הסופרת מתארת את הגנרל אית'ן כגנרל הזהוב, מה כבר אני יכולה לעשות אם לא לפנטז שמתישהו בעתיד הלא כתוב שלהם הם הופכים לזוג.

וכמה קטעים ששיעשעו אותי:
"... היא גן מקטרת שפרעושים הם רוחות רפאים של פילוסופים קדמונים שמנסים למצוץ את האמת מהקרסוליים שלה" (על מולי המקרקשת)
"אולי הוא מנופף לקהל בתהלוכות, אבל בסוף היום הוא קוסם קרב, וזהו זה. הפעם אולי הוא עשה לך טובה, אבל אם תעמדי לו בדרך הוא יהרוג אותך, ולא מתוך רשעות כמו חלק מהם, אלא כאילו את פשפש" מולי על אית'ן.
"ללחם שכבר נאפה היו דעות מאוד מוצקות על כך שהוא כיכר, תמיד היה כיכר, ותמיד יהיה כיכר" - אל תשאלו למה זה שיעשע, זה פשוט שעשע.

סיימתי לקרא את הטרילוגיה מעולה הזאת. ממליצה מאוד עליה. מה שאהבתי בה זאת העובדה שיש כאן נוכחות חזקה של נשים, הן משמעותיות ומאוד נוכחות בסיפור. אהבתי את ההתפתחות שלהן לאורך כל הדרך, כל אחת בדרכה ולפי נסיבות חייה. אהבתי איך כל אחת מנצלת את כישוריה בשביל לשרוד במציאות שנקראת לדרכה ובכך הן מקדמות את העלילה.
התחברתי לנושאים שהסדרה נוגעת בהם: עבדות, יחס לנשים, ניצול משאבי טבע, שלטון, יחס בין תרבויות שונות, יחס בין בני אדם, נקמות, טראומות ילדות, ועוד, הכל כמובן בצורה מאוד מותחת, אין רגע משעמם. איזה דמיון יש לסופרת הזאת!
יש לי שתי הערות לגבי נושאים שראיתי שעלו כאן מקוראים אחרים:
1.העריכה בגרסה העברית: ישנן שגיאות כתיב, לפעמים יש בעיות בניסוח המשפטים. לכן, את הספר השני והשלישי קראית בספרדית, שם לא היו בעיות כאלה. מי שיכול לקרא בשפת המקור או בשפה אחרת נראה לי עדיף.
2. הקשר לסדרה הראשונה. כן, יש קשר, כי זה מתנהל באותו עולם, אבל לא חייבים לקרא אותה בשביל להבין את הסדרה זו.

סוחף, שוב. כמו בספר הראשון.
אבל הפעם היתה לי תחושה לא נוחה במהלך הקריאה.
היה לי קשה עם עניין החיתוך והדם, והיה לי קשה עם מה שעשו לבנות - נביאות הדם- במקומות של ה"בעלות המיטיבה", מה שאתם חושבים שקורה לנשים שפוגשות רוע- אומנם לא היה גרפי, אבל הספיק לי המעט שתואר כדי שהתחושה הלא נוחה תעמיק. בספר הראשון גם היה לי קשה שבני אדם תוארו כקופים, התיעוב של האחרים כלפי בני האדם היה לא נוח, אבל עברתי את זה. את עניין החיתוך והיחס לנביאות הדם- קשה לי לעבור.
החלטתי להפסיק עם הסדרה. זו באמת סדרה טובה לדעתי, והייתי ממשיכה ברצון אלמלא הנקודות הנ"ל.
העולם של הסדרה מרגיש מאוד חי, וכך גם הדמויות, מאוד קל להיכנס לקריאה למרות עובי הספרים- שממש לא מורגש. מבאס להפסיק סדרה שהתחברתי אליה אבל אני יודעת שעניין החיתוך ימשיך לחזור, וזה עושה לי תחושה מגעילה וכבדה.
באנגלית קוראים לספר murder of crows, רק עכשיו שמתי לב למשחק המילים בתרגום: אורב= עורב. חמוד.

אהבתי את הספר מאד, את האופן שבו הוא מעביר אותנו מהמאה ה 21 למאה ה 19 ולאורח החיים הכפרי, תוך תיאור חיי היום יום, דרך החשיבה, המנהגים והמסורות של הדמויות, כמו שתומאס הארדי יודע לעשות כל כך טוב, וכמובן, האווירה שהיער יוצר לאורך כל הספר, כמו בספרים אחרים שלו לטבע יש תפקיד מהותי באווירת הסיפור גם כתפאורה, גם כגורם המשפיע על נפשן של הנפשות הפועלות וגם כחלק מחיי היום יום והפרנסה, מקצועות ועיסוקים שכבר אינם קיימים. העלילה מפותלת, גם היא מאד אופיינית להארדי, ובשלבים מסוימים קראתי את הספר ממש כמו ספר מתח. הניגוד שבין החיים המחוברים לטבע של הכפריים והאנשים הפשוטים החיים בלב היער לבין אלה שהגיעו מבחוץ או שנגעו בחיים שמחוץ ליער והעידון שלהם, הניגוד בין פשטות ובין תחכום, הוא כמו מטוטלת שנעה לאורך כל הספר. מומלץ.

הצלילה אל ספרה השלישי של טאנה פרנץ' מלווה כמעט תמיד בציפייה למפגש עם המלנכוליה האירית המוכרת, הכבדה והדחוסה שאפיינה את ספריה הקודמים. אלא ש"בית מספר שש עשרה" טורף את הקלפים ומבהיר כבר מהעמודים הראשונים שמשהו בחוקי המשחק השתנה. פרנץ' לוקחת את המיומנות הפסיכולוגית המוכרת שלה ומזריקה לה הפעם חיוניות, קצב ואנרגיה אחרת לגמרי, שמצליחה להתעלות על קודמיה ולהעניק חוויית קריאה ממגנטת שאי אפשר להניח מהיד.
### תמצית העלילה (ללא ספוילרים)
פרנסיס (פרנק) מאקי, חוקר קשוח במחלק סמויים, בנה את חייו הבוגרים על בסיס החלטה אחת בלעדית: לעולם לא לחזור לרחוב ילדותו, מקום ממנו נמלט לפני עשרים ושתיים שנה כשהיה בטוח שאהובת נעוריו, רוזי, נטשה אותו והבריזה מתוכנית הבריחה המשותפת שלהם. אלא שהעבר מסרב להישאר קבור באדמה. כאשר מזוודה ישנה של רוזי נמצאת מוחבאת בבית נטוש באותו הרחוב, פרנסיס נאלץ לחזור אל קן הצרעות המשפחתי והשכונתי שנטש. מה שמתחיל כחקירה בלשית של מקרה קפוא הופך במהרה לנבירה פסיכולוגית מורכבת ויצרית בדינמיקות משפחתיות רעילות, שקרים ישנים ובגידות קרובות, במטרה לגלות מה באמת עלה בגורלה של רוזי.

* איכות הכתיבה והטון: הלב הפועם של הספר, והאלמנט שהופך אותו למוצלח ונגיש כל כך, הוא קולו הייחודי של הגיבור. פרנסיס מביא אל תוך האטמוספירה השכונתית החונקת ציניות מושחזת, יבשה ושנונה – סוג של מעטפת מגן מחוספסת שמורידה את מפלס המועקה ומייצרת מונולוגים ודיאלוגים דינמיים, חדים וקולחים. הכתיבה של פרנץ' כאן היא פסיכולוגית-כירורגית במיטבה; היא משתמשת באזמל מנתחים מדויק כדי לפרק לגורמים את מערכות היחסים המורכבות ביותר, בלי להיגרר לקישוטיות יתר או למריחות זמן.
* עומק פסיכולוגי ואותנטיות: הדמויות בספר עגולות, נושמות ובעלות נשמה אמיתית שמסרבת להיכנע לשבלונות של ז'אנר המתח. הדרמה המשפחתית והשכונתית אינה משמשת רק כתפאורה, אלא מהווה בסיס אמין לחקירה אנושית עמוקה על המקומות שמעצבים אותנו ועל המחיר שאנו משלמים כדי לברוח מהם.
* מבחן התהודה הרגשית: לצד הציניות והקצב המהיר, הספר מצטיין בתהודה רגשית גבוהה להפליא שנבנית מתוך עוגנים אנושיים מדויקים. הניגוד בין קשיחותו של פרנסיס לבין מערכות היחסים שלו מעניק לסיפור את עומקו הרגשי: הקשר המרתק והחם שלו עם בתו, לצד הניסיון המחודש, האיטי והנכון כל כך לטוות מחדש את החוטים מול אוליביה, נעשים ברגישות עילאית ובצורה נוגעת ללב, נקייה לחלוטין מקיטש בנאלי.
* מבנה וסיום: הספר מהודק ומנוהל ביד רמה. גם כאשר האינטואיציה של הקורא חדה ומסמנת את כיוון האשמה בשלב מוקדם, הרי שחשיפת המניע הנסתר והמחיר הטרגי הכבד מנשוא שנגבה במהלך העלילה, מספקים אגרוף דרמטי מוחץ בבטן וקלוז'ר מספק, מטלטל ומנומק להפליא.
### שורה תחתונה
"בית מספר שש עשרה" הוא מלאכת מחשבת של דרמת מתח פסיכולוגית חכמה, מהירה ואיכותית. טאנה פרנץ' מוכיחה שניתן לייצר ספרות קצבית וממגנטת מבלי לוותר על עומק רגשי חודר נשמה ומבלי לזלזל באינטליגנציה של הקורא. ספר מצוין.

ראשון או שלישי. זו תמיד השאלה הראשונית. האם הכותב עושה זאת בגוף ראשון או בגוף שלישי. גוף ראשון נשמע יותר אמין, גוף שלישי יותר קל לתיאור ולסיפור וליצירת קול. ואם זה ספר בלשי שנכתב בגוף ראשון - על אחת כמה וכמה. קשה מאוד לכתוב מותחן בלשי בגוף ראשון, כי חלק מהותי בסוגה הוא להשאיר את הקלפים פתוחים כלפי הקורא כך שהוא יוכל לנחש בעצמו את פתרון התעלומה. מספיק מהר כדי להיחשב חכם בעיני עצמו, אבל לא יותר מדי מהר כדי להשתעמם בקריאת הספר. אין פלא שאם כבר סופר בוחר לכתוב את המותחן הבלשי שלו בגוף ראשון, אז הוא עושה את זה בתור הווטסון ולא בתור השרלוק עצמו. כך אפשר להעלים מספיק פרטים בלי להיכנס למלכודות מלאכותיות כמו "ואז לקחתי חפץ כלשהו והכנסתי אותו לתיק".

מותחן בגוף ראשון, מפי הבלש עצמו. כבר זו התחלה מקורית. אה, והוא ישראלי. ארז בראון - נשמע ישראלי מאוד, נכון? - חוקר פרטי, מתעד בגידות של בני זוג ומסייע להם במשפטי הגירושים המסובכים שלהם, בן ארבעים, גרוש בעצמו, אב לשניים וממורמר על החיים באופן כללי. התיקים שמגיעים לידיו די שגרתיים ובנאליים, אלא שיום אחד מגיעים למשרד הורים חרדים מחסידות מוכרת ומבקשים שיעזור להם לאתר את הבת הבוגרת שלהם. כאן הדברים מסתבכים קצת יותר, בעיקר כי הם לא בתחום הטיפוסי שבראון יודע לטפל בו בצורה שגרתית, אבל גם מסיבות שנוגעות ללקוחות עצמם ולחוסר ההחלטיות שלהם.

הספר יצא לאור לפני חמש עשרה שנים או מששהו כזה, שמעתי עליו הרבה כאן באתר, בעיקר כי דוידי נוהג (או נהג) לגלוש כאן. הוא גם מופיע בהופעת אורח בספר עצמו. אני לקחתי אותו בספרייה כשחיפשתי מהר מהר ספרי מתח עבור בן הזוג, ועוד כאלה שהוא לא קרא עדיין, והוא (כלומר הספר) היה במצב חדש לחלוטין, כאילו אף אחד לא נגע בו. מה שכמובן אני לא באמת יכולה לדעת. הוא ישראלי מאוד, תל אביבי מאוד, קצבי מאוד וגם קצת מיוזע. אני לא יודעת אם זה ספוילר או לא, אבל התחושה שלי היא שהוא נזנח באמצע, הסתיים עם סימן שאלה ובלי לפתור את התעלומה. אולי נמאס לו, ואולי לא ממש הבנתי. יחד עם זאת, בקטיגוריה של הבלשים המקומיים שלנו - ליזי בדיחי ופקד אוחיון, בטח של אברהם אברהם - ארז בראון בהחלט עומד בליגה.

ספר ישראלי. הספר גרם לי להרגיש שאני קוראת משהו מאד מציאותי, שמתרחש או יתרחש ממש כאן. הדמויות מעניינות וקצת קלישאתיות, אך העלילה הריאלית משאירה פתח לתקווה לעתיד.
כמו כל המציאות השברירית שלנו כאן, שאנו נעים בה בין מלחמות ואירועים בטחוניים ומקווים למצוא את עצמינו פורצים לעולם בטיימינג נכון מבחינת כל המרכיבים, כך גם הדמות הראשית, המוזיקאי, מנסה למצוא את הדרך של הלהקה שלו וגם של חייו, ואירועים בטחוניים שקורים ברקע משבשים לו את הסדר שהוא מייחל לו ומכריחים אותו להביא את עצמו ולברר את הדרך שהוא רוצה לעשות וללכת בה.
מומלץ לקריאה, הכתיבה טובה ומרתקת, אך לא מביא השראה גדולה.

מרגש, מפורט, עמוק, אולי קצת קצר מידי

סיימתי את "ברוקלין" של יעל בארי בערב אחד, ומאז אני חושב על כמה קל ללכת לאיבוד בתוך חיים שאתה בעצמך בחרת. הספר הזה זרק אותי בבת אחת לתוך החורף הניו-יורקי הכי בודד שיש. לא הבדידות הרומנטית הזו מסרטים הוליוודיים, אלא הבדידות המצמיתה, היומיומית, שחונקת אותך לאט בדירה קטנה מעבר לים כשהבנזוג שלך נמצא בכלל בישראל. מה שיפה פה זה שבארי לא צריכה דרמות ענק או פיצוצים. היא לוקחת שגרה פשוטה של לימודים, קור מקפיא וטיולים ברחוב, ומזקקת מהם תחושה חריפה של זרות. הניסיון הזה "להרגיש אמריקאית" אבל לחשוב ולכתוב בעברית, מייצר מתח פנימי מטורף שפשוט מהפנט לקרוא. זה לא ספר טיסה קליל. הוא אינטליגנטי, הוא חותך בבשר החי, ויש בו משהו קצת מטריד ומאיים שמרחף מעל כל עמוד, למרות שלא קורה שום אסון גלוי. אם אתם אוהבים נובלות קצרות, מדויקות פסיכולוגית, שמשאירות אתכם עם חומר למחשבה – רוצו לקרוא. קול ביכורים פשוט מעולה.

מכיל ספוילרים!

מערכת היחסים בין מרקו לציון זה בין הדברים הכי טובים שקראתי.
כבר בספר הראשון מתואר לנו שציון הוא קטן יותר מחבריו, משמע מרקו גדול ממנו בערך ב2-3 שנים אם אני זוכרת נכון.
בספר השלישי, ילד חוץ, כאשר ציון בורח מהקיבוץ לעבר בית שאן, ביתו האהוב - הוא פוגש שם במרקו שוב לאחר שנים. עברו 3 שנים מאז שראה אותו ובנתיים מרקו גידל שערות ארוכות ומרוב שגדל ציון כמעט ולא זיהה אותו.
אני משערת שמרקו בן 16-17 כאן כי הוא כבר מכור לסמים וגם מוכר אותם בתל אביב. מרקו שם לב לציון שצופה בהם ומתרגש ומזמין אותו לכוס בירה. ציון שותה וגם מעשן יחד איתו, ומרוב כל זה וגם העייפות והרעב שהצטברו במהלך הבריחה של יומיים, הוא מאבד את הכרתו אך רק חושב על איך שמרקו שוב אוהב אותו.
כל זה קורה בילד חוץ, שגם הוא ספר מדהים ואף מדכא, ועכשיו נעבור לחבורת רחוב.
בחבורת רחוב ציון סוף סוף עוזב את הקיבוץ וחוזר הביתה לאחר שנים. שם הוא מתיידד שוב עם חבריו, במיוחד עם מרקו, אך דורש ממרקו שיבטיח לו שהוא (ציון) ישאר נקי ושלא יערב אותו בסמים.
בהתחלה ציון נאמן לכך וגם מבטיח לסבתא שלו שהוא ילמד טוב, ישאר נקי ויהיה רופא.
מרקו רוצה שיבוא איתו לבלות אך ציון מסרב. לאחר מכן מרקו שוב מבקש ואף אומר שייקח אותו לבתיה, אז ציון מסכים. ציון נפגש שוב עם בתיה בפגישה ממש מתוקה. אחרי זה, ציון מתחיל לבטוח במרקו ולראות אותו כמין דמות של אח גדול שהוא יכול לסמוך עליו (לפחות כך אני ראיתי זאת).
ציון מגלה שאלברט, בעלה של אמא שלו, ממכר אותה לסמים ואין אף אחד שידאג לאחיו למחצה. הוא מחכה מעט ואז רואה את מרקו מדבר ומצחקק עם אלברט, ומתחיל לבכות. הוא מחכה עד שמרקו יעזוב ואז בחוץ הוא מתעמת עימו וצועק ובוכה, ובמקום שמרקו יענה לו בתקיפות ובאלימות (מה שחשבתי שיקרה), הוא דווקא מחבק אותו, מלטף אותו ואף ריכך אותו, ובעקבות זה גורר אותו עימו לשבת עם חבריו להשתכר ולעשן.
למרות זאת, כאשר ציון מבקש מספר פעמים דברים שונים (כגון לעזור לו עם הסמים או להישאר עימו בכלא) ומנסה להדרדר ביחד עם מרקו, מרקו מתעקש וצועק שלא מכיוון שהבטיח לסבתא שלו שיישאר נקי.
בתכלס מערכת היחסים ביניהם היא מניפולטיבית (מרקו המניפולטור שיותר גדול ובוגר) אך גם מאוד מאוד מורכבת מכיוון שלמרות שמרקו מדרדר אותו הוא בשום אופן לא מפר את ההבטחה וגם דואג שלא יפתחו לו תיק במשטרה כדי שעדיין יהיה לו עתיד (אפילו שציון הודה שזה לא משנה לו והוא מעדיף להישאר עם מרקו).
בסוף הספר הזה ובתחילת הספר שאחריו נשלח ציון למעון משפחתי בירושלים ובכך ציון ומרקו נפרדים.
הספר הזה מדהים ובאמת שאני הייתי מוכרחת לדרג אותו 5 כוכבים.
גלילה רון פדר עמית תודה לך על הספר הזה!

"לי-היא בריקוד מרצפות" הוא ספר מרגש ומעצים שמאפשר לנו לצלול לעולמה הפנימי של נערה שמאובחנת על הרצף האוטיסטי המגלה את ליבה - מנעד שלם של רגשות, ידע עשיר ותובנות שלא תמיד מתבטאים כלפי חוץ בשל הקושי התקשורתי והחברתי. החלום לרקוד על הבמה בשורה הראשונה בלהקת הבלט, והשאיפה להיות מקובלת ואהובה, ליצור קשרים של ידידוּת וחברוּת, להרגיש כשווה בין כולם, להצליח וגם לתרום לחברה בדרך ייחודית ומקורית משלה.
האם זה יתממש?
האם דווקא מתוך הקושי תצמח הזדמנות חדשה ומפתיעה?
סיפור נוגע ללב וכל כך אקטואלי, שמבטא זווית אחרת של הסתכלות על כל הקשור ברצף, ועל השוני שמול התיוגים והסטיגמות מביא איתו יצירתיות ומקוריות ייחודית. כדאי מאוד להכיר!!!
ממליצה בחום!!!

קראתי את הספר פעמיים. לראשונה קראתיו בילדותי, ולא מזמן קראתיו שנית. בילדותי הוא היה קריאת חובה בבית הספר היסודי. זה ספר שגם ילדים יכולים להתמודד איתו. מה גם, שלקחו אותנו לראות עיבוד שלו להצגה, ונהיננו מאוד - אני וחברי לספסל הלימודים. אני ממליץ לא רק לקרוא אלא גם לתת אותו לילדים.

"החלמתו בבית עודנה ארוכה. יושב וקורא ספרים ומסמן בהם סימנים בעיפרון. אמציה מתבונן בו וחושב שאולי זה הדבר המפריד בין שני הדורות: דור האנשים המסמנים בעפרון בספרים תוך כדי קריאה, וכאלה שאינם מסמנים."

צריך ללמוד לקרוא בין השורות של המלצות הכריכה האחורית על הספר. אם כתוב משהו כמו "עלילה פנורמית" והספר עצמו דק-דקיק, תבינו שזה יהיה אחד מהשניים - או עלילה, או פנורמה. אין מספיק מילים לשניהם גם יחד. אם יש עלילה, היא תהיה צנומה למדי. אם יש פנורמה, כלומר תיאור מילולי עשיר של דמויות, נופים ואווירה, אז הם יתפסו את המקום של העלילה, ואין מה לעשות נגד זה.

לקחתי את הספר מליקוט ספריות הרחוב של אחותי. לשולמית הראבן אני רוחשת טובה מאז הספר "אני אוהב להריח" שהכרתי בילדותי ועוד יותר בהיותה אמא של הסופרת גיל הראבן על כן, אף על פי שהספר נראה הרוס למדי, כזה שדפיו ספגו רטיבות פה ושם ואז התייבשו, לקחתי אותו כדי לקרוא. מעשה בשתי משפחות ובירושלים מנדטורית אחת. משפחת אמריליו, מאוחר יותר אמיר, מייצגת את הצד הספרדי, הס"טי, הוותיק בירושלים, והספר מתאר אותם למשך כמה דורות. לצידם נמצא הדוקטור היינץ ברזל או בימבי, הייקה שהגיע מגרמניה והוא נועץ את דגלו בירושלים, מרפא בה חולים, מוצא בה את בת הזוג שלו חולדה, מקים משפחה, ואז עוד מביא את אימו כדי לחלץ אותה בזמן מציפורני הנאצים. מה שקורה להם זה החיים, אבל הם חיים בירושלים, והתיאורים שם של דרך החיים בעיר טרם קום המדינה, מבנה הבתים, השכונה, המקצועות של האנשים, הדרך שבה דיברו, השכנים, והפוליטיקה. כי אי אפשר לחמוק מפוליטיקה בכתיבה על העיר הזאת.

"חכם אמיריליו ארז ויצא. הבית באמת קיבל צביון של בית נשים, שאין רגל גבר דורכת בו. יותר מדי נקי היה, יותר מדי מצוחצח, מעומלן, כל הרהיטים ממורטים ואסור להניח עליהם אצבע, התריסים מוגפים מפני האבק, ואסור להזיז שרפרף אחד ממקומו. החדר המרכזי, הגדול, נעשה מעין חדר תצוגה, שאין אנשים חיים בו, לפי שלא היה כמעט מנוצל. גרסיה מירקה ומירטה אותו מכל שריד של זיעה, אבק, קולות רמים, נוכחות, חיים. הכניסה אהילים סרוגים ורודים, תפרה תחרים בווילונות, כיסתה את הריהוט בכיסויים של בד, העמידה מיני עציצים שצמחיהם ספק חיים בחשאי ספק יבשים כמין אלמוות, ולא נחה דעתה עד שקשרה את המצעים בארונות בסרטים סגולים, עד שהטמינה נפטלין בכל הפינות, וכמה חדרים למעלה סגרה שלא תדרוך בהם רגל אדם. בסופו של דבר כיסתה את השטיחים בלבד. 'היא חונטת את הבית," אמרה עפרה לשרה. 'לך טוב, את לא פה'. 'אז תצאי'. 'קל להגיד,. חכם אמריליו גר עתה עם בנו אברהם רחוש הבנים ואשתו מלכה. מרפסת הבית כסויה פחי צמחים יותר מאשר ממחציתה. בכל פעם שגומרים פח זיתים, ממלאים אדמה ושותלים משהו."

נכון שזה לא ספר אווירה ראשון על ירושלים. כבר היה "היושבת בגנים" של חיים הזז, ובוודאי היו עוד, כי העיר הזאת מאוד מבקשת ספרי אווירה, לא בגלל הנופים אלא בגלל הדמויות שמצטברות להן יחד בפנים. אני אהבתי אותו, אבל הקריאה צריכה להיות בהתאם. טיפין טיפין פרק אחד בכל פעם, כי אין סיבה לקרוא אותו בהינף אחד מכריכה לכריכה. והיא כותבת יפה, שולמית הראבן, לא רק על הבית שמדבר ביתית והמקרר שמדבר בשפת המקררים, דיבור הפסקה, דיבור הפסקה.

נהניתי מאוד. באחת מתחנות הרכבת בארון הספרים בלי לדעת מאומה על הספר והסופרת - ראיתי, לקחתי. נהניתי מאוד מיכולת הכתיבה, והיכולת ליצור למספר רב של דמויות, לכל אחד סיפור עשיר ומעניין. עלילה מעניינת המשתרעת מ 1883 בפולין ועד 1973 בישראל. לא הוצאתי אותו מידי עד לסיומו. בוודאי שאנסה ספרים אחרים של מיכל שלו.

את רוצה לגלות מה קורה כשילד שמרגיש שהוא נולד בצד הלא נכון של המשפחה מנסה לקנות מדרגות לגן עדן?

קדמת עדן – ג'ון סטיינבק

ועכשיו, כשאתה לא מוכרח להיות מושלם, אתה יכול להיות טוב.

עלילה:
בעמק סאלינאס שבקליפורניה, על פני שישים השנים שבין מלחמת האזרחים למלחמת העולם הראשונה, סאגה משפחתית רחבת יריעה שבליבה סיפור קין והבל והשאלה האם נגזר על אדם לחזור על חטאי הוריו, או שמא נתון בידו לבחור אחרת.

משקל: חצי כבד

מניעים את הסיפור: בעיקר דמויות, פחות עלילה ורקע

דמויות מעוררות: עידוד-פעיל, אמפתיה-כואבת, השתקפות-פנימית, כעס-ותסכול

וייב: מהורהר, אינטנסיבי, אפל

טון: צעיר, קליל, רשמי

שתי משפחות בעמק אחד, שישים שנה, סיפור שאינו מסתיר לרגע שהוא בונה מחדש את סיפור קין והבל על פני שני דורות. אבות שמבקשים שיראו אותם, בנים שמתחננים לאישור, דמויות שמבלבלות בין מוסר לבין תפקיד חברתי. העלילה נעה כמו כרוניקה גדולה- דור מניח אבן על דור - ומדי כמה עמודים עוצרת כדי להתווכח עם עצמה אם הרוע עובר בירושה או נבחר מחדש.

אהבתי

הסופר לוקח כאב פרטי אחד - ילד המשוכנע שהוא רקוב מבפנים ובלתי-נאהב - ומרחיב אותו לאט, בסבלנות של סיפור גדול, עד שהפחד הזה נעשה לדבר האנושי ביותר בספר. הערבוב של סיפור משפחתי, דרשה מוסרית, זיכרון מקומי ופרקים כמעט מיתיים יוצר קריאה רחבה ולעיתים לא אופנתית. משפטים שנראים פשוטים עד שהם מפסיקים.

אבל

הקריאה לא מסתירה את המנגנונים שלה: סמליות גלויה, המספר עוצר מדי פעם כדי להטיף ישירות אלייך, והדמות המרושעת נבנית קרוב יותר לאלגוריה קרה של הרוע מאשר לאישה אמינה. דרשה וסאגה בבת אחת. אם את מבקשת עמימות דקה ואירוניה שקטה, תיתקלי כאן בסופר שמניח את ידו על כתפך ואומר לך מה הוא רואה, ושואל אותך אם את רואה גם.

בקיצור:

מבוכה מוסרית שימושית: כמה קל להפוך פצע משפחתי לאופי, וכמה קשה להודות שעדיין קיימת בחירה. יתאים לך אם את אוהבת ספרים גדולים ולא מתנצלים, שמוכנים להיות לפעמים גסים במבנה שלהם כדי להגיע לשאלה אנושית מדויקת.

פורסם במקור: אנטומיה של סיפור - קדמת עדן https://atazur.co.il/?p=1474

הצהרת ב.מ.:
בִּי-מָא לא כתבה את הטקסט, אבל שאלתי אותה למה משפחות מתנהגות כמו אלגוריתם המלצות מקולקל והיא אמרה לי שהן ממשיכות להציע לך את אותו פצע כי פעם לחצת עליו בלי להבין.

עוד:
- עוד מאת ג'ון סטיינבק - שולחן חג: ספרים על משפחות שלא היית שורדת - מותו של סוכן, קדמת עדן, מכאן אני ממשיך: https://atazur.co.il/?p=1026
- ציטוטים שאהבתי: https://atazur.co.il/in-a-sentimental-mood-by-book/?post-id=1474
- (עד) עשר קלאסיקות לשנת 2026: https://atazur.co.il/?p=952
- עוד מוסר עטוף במלודרמה - מקום רחוק: ספרים מהעולם – אוסטרליה: https://atazur.co.il/?p=1185

מכירים את הרגע המדהים הזה שאתה מוצא את עצמך קורא ואומר בקול רם: ווווואו?

איך לסכם במשפט? ״לו דוסטוייבסקי היה נכתב כהייקו...״

הנובלה שהרגישה לי כרומן לכל דבר קוקורו נכתבה ב-1914 על ידי הסופר נאטסומה סוסקי. בעיני, מדובר ביצירת מופת שפועלת כפרדוקס קיומי ותרבותי כאחד. המילה קוקורו משמעותה ביפנית רחבה אך בתרגום מערבי ניתן לומר שהיא משלבת לב, נפש, רוח ותודעה. ואכן אין שם מתאים ממנה לסערת הרגשות שעובר הקורא שמתחבר לספר שכן אלו המרחבים שבהן מצאתי את עצמי במהלך קריאת היצירה. זה צעק בי פנימה, עמוק בתוך מעמקי האשמה האנושית. אולם, הייחוד הקיצוני של סוסקי טמון במתח הסגנוני והפילוסופי שלו. אם נפנה אל הספרות המערבית, הנושאים שבהם הוא דן בעיני הם "דוסטוייבסקאיים" לחלוטין: חטא קדמון, בגידה בחבר, ייסורי מצפון המובילים להרס עצמי והתבודדות רוחנית. אך בעוד פיודור דוסטוייבסקי מפרק את נפש האדם ברומנים וולקניים, פוליפוניים ורועשים סוסקי עושה זאת באיפוק יפני מסורתי ועם אסתטיקה של צמצום ולכן בחרתי במילה הייקו. הוא מנתח את השבר הקיומי באיפוק דק, שקט, כמעט חרישי. זוהי חקירה פסיכולוגית בסגנון "החטא ועונשו" שנכתבת בדיוק, בריסון ובמרחב הריק של שירת הייקו.

הזיקה בין סוסוקי לדוסטוייבסקי אולי מתרחשת בתוכי ולא כולם יתחברו אליה אבל אני חייב לציין שהגעתי לסוסוקי דרך חיפוש ספרים בעלי תמה דוסטוייבסקית. סוסקי, הכיר היטב את הספרות האירופית, מציב בלב קוקורו את אותן השאלות שהעסיקו את הסופר הרוסי, אך מעביר אותן דרך פילטר של תרבות יפנית מסורתית המושתתת על בושה, כבוד והפנמה.

החטא הבורגני מול החטא המטאפיזי: רסקולניקוב של דוסטוייבסקי רוצח פיזית, מתוך היבריס ואידאולוגיה, ומחפש גאולה נוצרית. סנסיי של סוסקי חוטא חטא רוחני וחברתי משום שהוא בוגד בבטחה ובאמון של חברו הטוב ביותר ואעצור כאן על מנת לא לעשות ספויילרים.
חטאו של סנסיי הוא חטא של אנוכיות קטנונית, מה שהופך אותו למצמרר וקרוב יותר ללב האנושי. העונש כגזיר דין עצמי: אצל דוסטוייבסקי, העונש הוא פיזי: סיביר, הסבל הפיזי שמוביל לטיהור. אצל סוסקי, אין שופט, אין שוטר (כמו פורפירי פטרוביץ') ואין מערכת משפט חיצונית. העונש של סנסיי הוא: הוא עצמו. הוא גוזר על עצמו מאסר עולם בתוך ביתו, מנותק מהחברה, מנוכר מאשתו (שאותה הוא אוהב אך לא יכול לשתף באמת שלו), וטובע בתוך שתיקה קטלנית. העונש הוא החיים עצמם תחת צל האשמה.

השבר התרבותי: המודרניזציה מול השמרנות של תקופת הקיסר מייג'י. כדי להבין את עוצמת האשמה ב"קוקורו", עצרתי לבחון את הרקע ההיסטורי הרדיקלי של תקופת מייג'י (1868–1912). יפן עברה בפרק זמן קצר של כמה עשורים מעבר אלים וחיוני כאחד: ממדינה פאודלית, מבודדת ושמרנית, למעצמה תעשייתית, קפיטליסטית ואינדיבידואליסטית בסגנון מערבי. סוסקי משתמש במתח הלאומי הזה כמיקרוקוסמוס לנפש הדמויות: K מייצג את האתוס הישן: דמותו של K ספוגה בערכים סגפניים של בודהיזם וקונפוציאניזם. הוא מחפש את "הדרך", את המשמעת העצמית ואת ההתעלות מעל היצרים. סנסיי מייצג את האינדיבידואליזם המערבי החדש שכן הוא פועל מתוך דחף אישי, תחרותי ואנוכי. זוהי התנהגות מודרנית ביפן דאז: העמדת ה-"אני" והרצון הפרטי מעל הכלל ומעל החברות.

הטרגדיה ברומן היא שהאינדיבידואליזם המערבי החדש מביא איתו בדידות איומה. המבנים החברתיים הישנים שהגנו על האדם (משפחה, קהילה, מחויבות) קרסו, והשאירו את הפרט יתום מול קיומו. מותו של הקיסר מייג'י והתאבדותו של הגנרל נוגי בעקבותיו (אקשן של נאמנות סמוראית עתיקה) מסמנים לסנסיי שהזמן שלו עבר. הוא מבין שהוא שייך לעידן ישן, עידן שבו למצפון עדיין יש משקל כה כבד שהוא מחייב מוות. המראה האכזרית: "לבסוף אינני טוב מאלו שעשו לי את הרע ביותר" זהו רגע הוווואו שלי.

אחד הרגעים המרתקים והעמוקים ביותר ברומן שמופיע בחלק השלישי – הוידוי. המכתב חושף דינמיקה פסיכולוגית מבריקה של היפוך תפקידים מוסרי. בצעירותו, סנסיי היה הקורבן מה שהותיר בסנסיי צלקת עמוקה והביא אותו לפתח בוז תהומי לאנושות. הוא שכנע את עצמו שהוא נעלה מוסרית, שהוא אדם ישר החי בעולם של רמאים ונוכלים. הוא החזיק באמונה המנחמת של הצדיק הסובל. אולם, המפגש עם K מנפץ את המראה הזו לרסיסים. סנסיי מגלה שהרוע אינו תכונה ששייכת רק ל"אחרים" אלא הוא פוטנציאל הרסני הקיים בכל אדם כאשר התנאים הנכונים (או השגויים) מתקיימים.

מכאן, אם אני לא טוב יותר בתנאים הנכונים מאלו שפגעו בי, אז מה נשאר? התובנה הזו היא העונש האמיתי שלו. היא שוללת ממנו את הזכות להתנחם בצדקתו. הוא הפך למה שהוא הכי תיעב כי זהו טבע האדם. הידיעה שחמדנותו הרגשית גרמה לכל צרותיו מעמידה אותו באותה שורה עם מי שחשב לרעים בעבר.

נאטסומה סוסקי לא נזקק למאות עמודים של דיונים תיאולוגיים כדי לגעת בתהום. האקשן הגדול ביותר מתרחש בין השורות, במבטים שלא נאמרו, ובחדרים הקטנים של טוקיו בתחילת המאה ה-20. אם אצל דוסטוייבסקי האדם צועק את אשמתו אל מול השמים, אצל סוסקי האדם לוחש אותה, מקפל אותה בקפידה כמו נייר אוריגמי, ומניח אותה במכתב פרידה. קוקורו הוא הוכחה לכך שלפעמים, השקט הספרותי והצמצום האסתטי ממש כמו בשיר הייקו מזוקק יכולים להכיל בתוכם סערה קיומית רחבה ועמוקה יותר מכל קתדרלה רוסית.

החלק הראשון והשני של הספר מסופרים מנקודת מבטו של סטודנט צעיר וחסר שם. דמות זו חיונית להבנת המבנה של הספר שכן אותו בחור מייצג את הדור החדש של יפן בתחילת המאה הקודמת. דור שנולד לתוך המודרניות, מנותק מהשורשים המסורתיים, אך חסר כיוון ונואש למשמעות. האימוץ של סנסיי כאב רוחני לסטודנט שיש לו אב ביולוגי חולה בכפר נעשה כמו אקט סופי של חרטה והוא אף חש אליו ניכור עמוק. האב הביולוגי מייצג את יפן הכפרית, הפשוטה והגוועת. הצעיר נמשך לסנסיי בטוקיו בגלל ההילה של המלנכוליה, התחכום והשתיקה האניגמטית שלו. סנסיי במהרה הופך עבורו לאב רוחני, למורה נבוכים בעולם מודרני ומבלבל. המבנה של הספר הוא למעשה תהליך של העברת לפיד של אשמה ובדידות. הסטודנט הצעיר מבקש מסנסיי ללמד אותו על החיים, וסנסיי, במכתבו הארוך (החלק השלישי), אכן עושה זאת אך על ידי ניפוץ האשליה של עצמו. הוא מוריש לצעיר את הסוד האפל ביותר שלו ואולי זה אקט שלילי שעובר בין הדורות. הצעיר מפנה עורב ליפן הישנה (האב הגוסס) רק כדי לגלות שיפן המודרנית (סנסיי) כבר התאבדה. הוא נותר לבדו, חמוש בידע נורא על טבע האדם, ועליו לנווט בעולם החדש ללא שום הדרכה.

אסיים כאן משום שקל מאוד להרוס לאלו שלא קראו עם ניתוחים נוספים.

הציון שלי 10/10
ספר מושלם שלא נתן לי מנוח וגם כעת כשאני כותב את השורות הללו הסערה עדיין מתחוללת בתוכי.

כבר זמן רב שרציתי לקרוא את הספר הזה, אך העותק היחיד בספרייה המקומית פשוט התאדה. בזמן שהספרייה הבטיחה להזמין עותק חדש, קראתי את ספרה האחר של סטדמן, "חיים רחוקים" – יצירה שהתגלתה כשקטה ומרומזת בתכלית. ברגע שהספרייה רכשה מחדש את "אור בין האוקיינוסים", מיהרתי לקחת אותו. בעבר ראיתי חלק קטן מהסרט ונטשתי אותו באמצע, ולכן הסוף של הספר היכה בי בעוצמה אדירה ולא צפויה. המקור הספרותי עמוק וטוב בהרבה מהעיבוד הקולנועי הקיטשי, והמציאות שבין הדפים התגלתה כסערה רגשית פראית ובלתי מתפשרת.
תמצית העלילה
טום שרבורן, חייל פוסט-טראומטי ממלחמת העולם הראשונה, מוצא מפלט כשומר המגדלור המבודד בסלע יאנוס, אליו הוא מביא את אשתו החיונית, איזבל. לאחר סדרה של הפלות כואבות ורקע של לידה שקטה, נפלטת אל חופי האי סירה ובה גופת גבר ותינוקת בוכה. היצר האימהי המרוסק של איזבל כופה על טום החלטה בלתי אפשרית: להסתיר את דבר המוות, להשאיר את הילדה, ולא לדווח לרשויות – החלטה שהופכת לפצצת זמן מוסרית ואנושית מתקתקת.

לב כוחו של הספר טמון באיזון המבריק שסטדמן מייצרת בין פשטות רגשית עמוקה לבין אטמוספירה סמיכה. תיאורי הטבע והבידוד המוחלט בונים בתוך הקורא תשתית פסיכולוגית קריטית, שבה לכאב האנושי אין לאן להתפזר. הניגוד המצמרר שטום חווה בין "רעש המוות" של החזית לבין "שקט המוות" של הלידה השקטה, מציב את היסודות לדרמה כולה.
הדינמיקה בין הדמויות מדויקת וכואבת: טום הוא השמרן המקובע, גבר אצילי שחוקים וסדר הם חבל ההצלה שלו; איזבל היא כוח טבע סוער, יצר אימהי פראי ומרוסק, שברגע המשבר אינה מותירה לו מרחב נשימה. חטאו הגדול של טום הוא היותו אדם טוב ומוסרי מדי מכדי להיות פושע מוצלח. מתוך אהבה טוטאלית ורצון לגונן על שבריה של אשתו, הוא מוכן להקריב את עולמו המוסרי, לקחת על עצמו את האשמה המלאה, אך פירורי הלחם המצפוניים שהוא משאיר מאחוריו מתוך רחמים על האם הביולוגית ביבשה הם אלו שמביאים לפיצוץ.
בנקודה זו הספר הופך למותחן מוסרי מורט עצבים המעלה שאלה קשה לגבי מהות הצדק. סטדמן מציבה את החוק היבש של השלטונות – המבקש להשיב את הילדה לאמה הביולוגית – מול האמת הפסיכולוגית החשופה: ילד איננו חפץ, ולקרוע ילדה קטנה מההורים היחידים שהיא מכירה בשם החוק היבש הוא אקט של אלימות נפשית קשה. זהו ברוך מוסרי שבו אין יציאה נקייה. הסיום אינו עושה הנחות לקורא, מכה בעוצמה רגשית אדירה, ויוצר אפקט של ריסוק רגשי מוחלט ומפואר דרך מכתב פרידה קורע לב שמתקבל לאחר מותה של איזבל.
שורה תחתונה
"אור בין האוקיינוסים" הוא ספר מופלא, page-turner משובח ואינטליגנטי, המשלב כתיבה חושית-עוצמתית עם עומק פסיכולוגי חסר רחמים. ספר חובה למי שמחפשת ספרות שמפרקת את הלב ומסרבת לעזוב את המחשבה גם ימים ארוכים לאחר סגירת הכריכה.

אוסף היצירות הזה עשוי להיות מאיר עיניים ומזעזע בו זמנית. בקלות אפשר להרגיש המומים מקריאתו, אך הוא עלול למשוך אותנו להביט בו שוב ושוב.

ספר זה מכיל ברובו שירים ופרוזה. יש בו גם עשרה מכתבים, קצת הערות המתרגם וכמה דפים של קורות חייו של רמבו.
הפואטיקה קליידוסקופית, מבעיתה ומרגשת, מהדהדת את הריקנות שכולנו מנסים למלא. הדימויים מורכבים להפליא. חלק מהשירים גובלים בצרימה. רובם סוחפים ומקושטים בהגזמה.

במשך שנים ארוכות קראתי תרגומים רבים של יצירותיו לאנגלית. את הספר הזה המתורגם לעברית [שלא ידעתי על קיומו] מצאתי על ספסל בטיילת חוף בת-גלים בשעת זריחה. מייד עצרתי את הליכת הבוקר שלי והתיישבתי נרגשת לקרוא חרוזים מיתולוגיים :]

״ הַשֶׁמֶשׁ מְעוֹן הָרֹךְ וְהַבְּרִיאָה,
תַּגִּיר אֶת אֵשׁ אַהֲבָתָהּ עַל קַרְקַע מֻפְלָאָה,
וּבַאֲשֶׁר יִשְׁכַּב בַּגַּיְא יָחוּשׁ אָדָם
כִּי אֲדָמָה בּוֹגֶרֶת הִיא, שׁוֹתֶתֶת דָּם;
וְלָהּ חָזֶה עֲנָק מוּרָם מֵעִם נַפְשָׁהּ,
כֵּאלֹהִים הוּא אַהֲבָה בָּשָׂר וָדָם כְּמוֹ אִשָּׁה, קַרְנַיִם בּוֹ כְּלוּאוֹת, מִיצִים וְיִצְהָרִים,
וּפְרוּ וּרְבוּ שֶׁל כָּל הָעֻבָּרִים !

הַכֹּל גָּדֵל, הַכֹּל עוֹלֶה!
- הוֹ וֵנוּס, הוֹ אֱלִילָה מְתוּקָה!
אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ לָעֵת הַנְּעוּרִים הָעַתִּיקָה,
לֶאֱלִילֵי הַיַּעַר, לָאָדָם-חַיָּה, לַשְּׂעִירִים שְׁטוּפֵי הַתַּאֲוָה,
אֵלִים נוֹשְׁכִים קְלִפּוֹת עָנָף גַּם חֳטָרִים בְּאַהֲבָה
וּמְנַשְּׁקִים שׁוֹשָׁן זָהֹב שֶׁבֵּין פִּרְחֵי נוֹפָר!
לִבִּי לָעֵת הַהִיא עָסִיס זוֹלֵג מִן הֶעָפָר,
וּמֵי נָהָר וְדָם וָרֹד שֶׁבָּעֵצִים הַיְּרֻקִּים
זָרְמוּ בְּפַּאן וְיָקוּם חָדָשׁ יָצְקוּ לוֹ בָּעוֹרְקִים!
וְקַרְקַע רָעֲדָה בְּיַרְקוּתָהּ רַגְלֵי הֵעֵז רַגְלֶיהָ;
הַמַּגִּישָׁה בַּעֲדִינוּת חָלִיל אֶל בֵּין שְׂפָתֶיהָ
מִתַּחַת לָרָקִיעַ מְעַצֶּבֶת אֶת הִמְנוֹן הָאַהֲבָה . . .״
❦

אנשים טוענים שאינם מבינים את יצירותיו של רמבו ולכן מתייאשים ממנו. אולי זה בגלל שהם מצפים למצוא ביצירותיו הגיון או נרטיב קוהרנטי. יש לזכור שכתיבתו של רמבו היא אבן יסוד בתנועה הסימבוליסטית, וככזו - כל הקסם הוא שאין צורך לנתח את היצירה יתר על המידה מתוך ציפייה למצוא עלילה ליניארית מסודרת או משמעות נסתרת [אם כי להיות בעל ידע קלאסי בהחלט עוזר להבין אותה עד תום].
שירתו בנויה מרצף תמונות פראיות וצבעוניות שנועדו לעורר תחושה ולא לספר סיפור. כדאי פשוט לזרום עם זה. לאפשר לפניני החוכמה, לתמונות ותחושות שעולות ~ ליצור משמעות משלנו. משמעות שמבוססות על החוויות האישיות שלנו, על החלומות ועל זכרונות שנשכחו.

״על מדרונה של גבעה מנערים המלאכים שַׂלמתם הצמרית בינות לדשאים של מתכת ואיזמגרד. אפרים בוערים מדלגים עד לשדי הפסגה. משמאל רקבובית האדמה נרמסת מתחת לרגליהם של רוצחים וכל הקרבות, וכל רעשי האסונות מתכרבלים בעיקול הדרך. מעבר לצלע שמימין — קווי המזרח, קווי הקדמה. ובשעה שהרצועה האחרונה שבתמונה כבר מעוצבת ברעשן וזינוקן של קונכיות-ים ולילות אנושיים — או אז בא נועם פריחתם של הכוכבים ושל השמים וכל אשר מצוי על המדרון.
הנה, אל מול עיניו נפתח מעין טנא ההופך את התהום ועומקה לפריחת מעמקים כחולה.״
~ מסתורין, מתוך אילומינציות

ארתור רמבו היה תופעה פראית ונדירה.
מדהים לחשוב שבגיל הנעורים יצר משהו כה יצירתי ומקורי, הזוי, רחב יריעה, עצום!
בתפיסה פורצת דרך הוא הצליח לאתגר את הסגנון המסורתי של המשוררים הרומנטיים שקדמו לו והביא לשירה זוהר חדש, שהשפיע רבות על התנועות הדקדנטיות והסוריאליסטיות. ואז פתאם הפסיק לכתוב לחלוטין בגיל עשרים ואחת!
משורר אמיץ באמת,
ואחד האהובים עליי ביותר.

כשמו של הספר כן הוא: בושות.
הספר ענק ולא נוח להסתיר אותו, כך שימשוך הרבה תשומת לב. אז בושות להסתובב איתו.
תשומת לב זה סבבה אם אתה גורי אלפי - ופחות סבבה אם אתה סופר שרוצה שיקנו את הספרים שלו ולא כי הוא מפורסם.
יהיו לך בושות כשתבין שאתה לא מספיק נמכר לעומת גורי אלפי, אבל גם לא רוצה להצטלם בחצאית טוטו.

אפילו כשאתה בא לדבר על הספר שלך עם קהל אוהד, כולם מתעניינים במקום זאת בספר הענק של גורי אלפי עם האיורים שאף אחד לא אוהב.
הוצאת כתר שיווקה את הספר של גורי אלפי שיווק מסיבי, עם תמונת גורי אלפי רקדנית הבלט בכריכה, ועם אלפי ציורים מעוררי מחשבות טורדניות -
אנשים יכולים לדבר שעות על כמה שזה גרוע, ומי ישב שנה ואייר כל כך גרוע והמציא בדיחות כל כך לא מצחיקות.
והנה הסיפור שסופר שנדחה על ידי ההוצאות הגדולות יכול לספר לעצמו:
אף אחד לא זוכר את הספר של גורי אלפי אחרי עשור! למרות שגורי עדיין קומיקאי מצליח ואפילו בתו אמה התפרסמה למדי.
אפשר להגיד שהספר מביך לעומת איך שגורי מיתג את עצמו לבסוף. בושות לגורי.
הטקסט אינו איכותי בקריאה ראשונה. וגם האמת בקריאה שנייה.
מן הסתם אתה כקורא תרגיש צורך להצדיק ולהסביר למה ובאיזה קטע אתה קורא אותו - כדי שלא יחשבו עלייך דברים שליליים.
ואם קיבלת אותו כמתנה - אז ממש בושות! אם מישהו חשב שהספר יעניין אותך... כנראה שאין לו דעה טובה על תחומי העניין שלך.
הספר מתאים למי שאינו אוהב ללמוד - כי לא הביישן למד.

כמי שיש לה פז"מ די מכובד בספרי מחח, הצטמררתי.
וואוו איזה ספר, מתח אפל מעיק קשה ומטריד את הנפש.
לחשוב כי לפעמים שומעים החדשות על נערות שנחטפו והוסתרו במרתפים כשהן עוברות התעללות מינית, נפשית, אף נכנסות להריון ( החדר)
והנה ספר המספר מנקודת מבטה של הנערה שנחטפה ושל האלמן אשר חטף ומסתיר אותה כאשר בו זמנית הוא מגדל את ביתו הנערה באותו הבית.
מחליא, אמרתי.
ספר טורד מנוחה אך בו זמנית מרתק ונוגע בנימי הנפש.
מומלץ לבעלי עור של פיל

in memoriam
"דברים בלתי נראים"- 2025. הספר עוסק במסע האוהבים ההומו סקסואלי בין גונט, בחור ממוצא גרמני שיהיה הפסיבי ואלדווד המטר תשעים ומשהו האקטיבי, שתי בחורים צעירים בריטים שיפגשו בפנמיית פרשוט בלונדון, ומסע אהבתם מהתאהבות אפלטונית וטו לו , עד שיגיעו לשוחות מלחמת העולם הראשונה ויתאהבו אחד בשני .
חלק ראשון-
הסיפור מתחיל מפנמיית פרשוט באנגליה. יש מתח מיני מתבשל בין אלווד לגונט. הם משתכרים מויסקי ותוהים על המלחמה הגדולה. אלווד צעיר בשנה מגונט. לפני המלחמה עוד בילו שלושה שבועות מקסימים במינכן. במרס 1915 גונט כבר מתגייס. בהמשך אלווד מתגייס בעצמו. יש את סנדיס החרמן על שתיהם ויעלה על קרני המזבח של העלילה בתחילת הספר.
בתחילת הספר הכול מתנהל במכתבים, של סנדיס הרשע, של מוד – אחותו של הנרי גונט לשתיהם (היא ואלווד עוד השתעשוע שהם יתחתנו) ובין אלווד לגונט. בסוף השתיים חוברים יחדיו וסוף החלק הראשון במעבר לצרפת, הם כבר שוכבים אחד עם השני ומנהלים רומן סוחף. הכול התחיל שישנו יחדיו באותו חדר ומשם התאהבו ושכבו.

חלק שני-
הקרפים יטרפו בספוילר שלא ייתן, וזוג האוהבים יפרדו. אלדווד מתקדם לעמדה של סרן. חיילים נופלים כמו זבובים בהפצצות הגרמניות ויש דיווח מפרק לפרק בפרשטיאן , יומון הפנימייה ששהו בה לפני המלחמה על מתים ופצועים.

"הוא היה מתגייס בכול מקרה," הוא אמר. הוא היה מתגייס ברגע שאני התגייסתי"
מוד הגביהה את עינייה לתקרה.
"הוא תמיד היה קנאי לחברתך הבלעדית", היא אמרה. "לפעמיים תהייתי אם הוא שונא אותי".
מוד ואלווד באנגליה, שאלווד בחופשה. הוא מציע לה נישואין ומרגיש אשם, עכשיו שהנרי גונט , אחיה נעלם. היא מתעלמת מזה והוא חוזר לחזית, לאחר דיאלוג בבית אימו איתה.
לקראת 1916 וסוף המלחמה העיניינים עולים על סאטון בלוס צרפת-

"אתה לא באמת חוזר לחזור לשם! לכל הרוחות , חכה עד שיחשיך!
אלווד לא ניסה להבין אותו. הוא רק טיפס בחזרה לשטח ההפקר והתחיל לחפש חיילים שיש להם סיכוי לשרוד. כשמצא חיילים כאלה גרר אותם חזרה לשוחות. חצי מהם מתו בדרך, אבל הוא לא היה מסוגל להפסיק. הדם של הייז ניתז לעיניו. הגוף של פריצ'ארד התפוצץ לחתיכות."
(...) גונט נשען בתוגה על קיר השוחה, לבוש במעיל הכנפות שלו מפרשוט.
אלווד לא היה מסוגל להסתכל עליו. הוא טיפס שוב מעל לשוחה.
הוא לא זכר כמה פעמים וחזר משטח ההפקר כשרסיס פגז פגע בעינייו."
"ע"מ 368-367).

בכך, בסוף החלק השני נפגשים זוג האוהבים מחדש, אחרי שחברי פנימיית פרשוט מתו אחד אחרי השני ואלווד נפצע בפניו ונאלצו להוציא לו עין בהמשך. ("אני בסדר", אמר אלווד. אני לא מרגיש כלום. "עוד תרגיש", אמר הרופא. "חצי מהפרצוף שלך נתלש).
וכך מסתיים החלק השני, שהנרי גונט וסידני אלווד מתראים מחדש, ועוברים על רשימת המתים הארוכה, פריצ'רד בסוף שורד. אלווד וכול הגדוד מאושפזים עם סיוטים קשים בלילות.

חלק 3 ואחרון-
גונט ואלווד חוזרים לאנגליה. מוד ואחיה הנאי גונט מתוודעים אחד לשני, כאשר היא מנחשת שגונט מאוהב באלווד והוא מהנהן בראש והיא צוחקת. גונט הולך להתארח בבית של אימו של אלווד ושל אלווד .

בסוף הרומן אם של אחת משתי החברים מתה באופן טראגי . הזוג מקבל הצעה לנדוד מאנגליה בה הומוסקסואליות מחוץ לחוק וזוכים ב happy ending מושלם.

"בבקשה תגיד לי אם זה רק חלום", אמר אלווד.
גונט צבט אותו. אלווד לא הגיב, אלא רק בהה בזרועו, בנקודה שבה גונט נגע. לראשונה עלה בדעתו שייתכן שזה באמת אמיתי. שגונט באמת יושב ליד מיטתו בבית החולים, ללא פגע".

"דברים בלתי נראים" הינו רומן סוחף ומטעטע בלב. על אהבה ומלחמה השזורות יחד וה
Happy ending שנראה לאורך הספר כבדייה שלא יזכו לה הדמויות המשובבות שכתבה היטב אליס וין.

מפחיד בצורה בלתי רגילה כמה שהספר טוב. ממש גורם לך לחשוב, ממליץ מאוד.

"אני לא באמת תינוק, אני כבר כמעט בן 13, אבל אני לא יודע אם אני חזק כמו שאבא חושב".
במרכז הספר הנער זיו, שמה שהוא אמור להתגבר עליו נראה לו כעת כסוף העולם, אך למביט מהצד זה עלול להישמע כדבר לא כזה עצוב וכואב. הזמן הוא תחילת החופש הגדול, זיו ושני חבריו עופר ושי נמצאים בעיצומן של ההכנות לקראת היציאה למחנה קיץ בגולן. יומיים לפני הנסיעה, זיו מגלה שהוא נשאר מאחור ושני חבריו נסעו בלעדיו למחנה קיץ אחר. מרגע זה ואילך הכל מתהפך עבורו. הוא פגוע מאד מסתגר בחדרו ואין לו חשק לכלום. הוא מנסה להבין למה ואיך זה קרה ולא מצליח, הניסיונות של משפחתו ובעיקר של הוריו לנחמו, מוערכות אך מעיקות עליו יותר.
זיו בעיקר נפגע משי שאותו החשיב לחברו הטוב ביותר. תוך ניסיונותיו להבין איך הגיעו הדברים לאן שהגיעו, הוא משחזר את יחסיו עם שי מתחילתם ואז מגלים הקוראים כי משפחתו של שי אינה משפחה רגילה. הדבר שעמו מתמודדת המשפחה של שי מכניס עוד עומק לסיפור ועוד נושא חשוב לדון עליו עם ילדים ובני נוער והוא: קבלת השונה.
זאת בנוסף לנושא הבולט יותר שהספר כולל שגם עליו חשוב לדון עם ילדים ובני נוער והוא: מהי חברות טובה, איך אמור להתנהג חבר טוב? הנושא הזה חשוב לאור נושא החרמות ששומעים עליו כיום רבות ואולי יותר מאשר בעבר. נושא זה חשוב גם לאור העובדה כי ידוע שבני נוער נוטים לראות דברים בשחור ולבן ועל כן סיטואציה שלנו המבוגרים יכולה להיראות זניחה, הילד/ה שבאחריותנו יכול/ה לקבל באופן מאד קשה. לסיום אוסיף שבמקרה הספר מתאים לתקופה, משום שהעלילה מתרחשת בחופש הגדול. מאחלת לכם, ילדים ובני נוער חופש נעים ומהנה, מי ייתן כי פתיחתו תהיה מוצלחת יותר מהפתיחה לה "זכה" זיו.
להורים מאחלת כי התקופה המאתגרת (החופש הגדול וילדים בתחילת גיל ההתבגרות - שני גורמים המהווים אתגר לא פשוט עבור הורים רבים) תעבור בקלות יחסית.

אברהם גולדפאדן (1840-1908) ידוע כמייסד התיאטרון היידי. הספר מחולק לשלושה חלקים עיקריים, הראשון קובץ שירים בעברית "ציצים ופרחים", השני מדגם של שניים מהמחזות הנודעים שלו "דוד במלחמה" ו"שולמית", החלק השלישי הוא מבחר מתורגם משירת היידיש שלו.

קובץ שיריו הראשון נכתב בעברית בתחילת דרכו ולאחר מכן רוב מה שכתב נכתב ביידיש וחבל. קובץ שיריו הראשון שנכתב עברית נקרא "ציצים ופרחים" והוא מצויין, עברית חדה וברורה ושירה המושפעת חזק מן המקורות.
לאחר שכתב את קובץ שירי העברית שלו השקיע גולדפאדן את מירב זמנו בכתיבת מחזות לתיאטרון היידי והם כמובן נכתבו ביידיש. בספר מובאים שניים מהנודעים במחזותיו, הטוב ביותר הוא "שולמית" הוא גם הארוך בספר, כ-60ע"מ, זהו סיפורה של שולמית בת מנוח שבאה ממשפחה מעוטת יכולת ופוגשת את אבשלום שבא ממשפחה מבוססת ועשירה. אבשלום מציל את חייה של שולמית לאחר נופלה לבאר והשניים כורתים ברית נישואין בעל פה במדבר כשהעדים היחידים הם הבאר והחתול. לאחר שנפרדים דרכיהם אבשלום חוזר לביתו ושולמית לביתה, היא שומרת על נדרה ומחכה לו, אך אבשלום נושא לאישה מישהי אחרת ונולדים לו שני ילדים. מה יהיה בסוף הסיפור.. תקראו את המחזה. זהו המחזה הנודע ביותר של גולדפאדן והוא הומחז והוצג מאות פעמים.

החלק השלישי של הספר מכיל מבחר שירים מתורגמים מיידיש, זה החלק הפחות מוצלח בספר, או שהתרגום חלש או שהשירים פחות טובים שהרי גולדפאדן השקיע את כל זמנו בהמחזת מחזות וכתיבת שירה הייתה עיסוק פנאי שלו.
שווה קריאה.

ספר שנותן לך כמה כפות לפרצוף ואז מלטף - התרגשתי מאוד וממליץ בחום

״סיפור על אהבה וחושך״ הוא לא רק ממואר אישי, אלא רומן יסוד על לידתה של ישראל מתוך ספרים, גלות, שפה, חלומות ושבר. עוז כותב את משפחתו כמו שמספרים שושלת מקראית: אבות ואמהות, נדודים, הבטחות, אכזבות, עיר קודש, ארץ מובטחת - ובמרכז ילד אחד שמנסה להבין מאיזה חומר עשויים המבוגרים שסביבו.

החיבור התנ״כי כאן אינו בשם או בעלילה מסוימת, אלא בתודעה. ירושלים של עוז היא עיר ממשית וגם סמל; המשפחה היא משפחה פרטית וגם משל לציונות האירופית; והאם, בדמותה השותקת והנעלמת, הופכת כמעט לשכינה פצועה של הבית והמדינה הצעירה. זהו ספר על אהבה וחושך, אבל גם על בריאה: איך נבראת שפה חדשה, זהות חדשה, מדינה חדשה - ומה המחיר שמשלמים האנשים שחלמו אותה לפני שהפכה למציאות.

נתתי ארבעה כוכבים לאור הלאות שמאפיינת את החלקים המתקדמים יותר בספר.

מיועד לחובבי ניטשה אני מניח, כי מצב אחד כאן טמונים הטקסטים הפילוסופיים באמת שלה האיש, ובקריאתם יש תחושה שונה מקריאת שאר הכתבים המבריקים שלו. נראה שהוא שינה באופן מהותי את הפריזמה, והכתיבה בשני כרכים אלה פשוט אחרת, אגרסיבית יותר, פילוסופית יותר, והרבה פחות הוא עצמו. ישנן טענות של חוקרים לפיהן אחותו ובעלה אחרי מותו של הוגה שלא קם כמוהו, החליטה עם בעלה, לשכתב כמה קטעים או יותר מכמה, במטרה לקדם א הנרטיב האנטישמי והלאומני - שהיה אז בתחילת הדרך. אחרים טוענים שניטשה עצמו כתב את הכל. אני נוטה לדעה השנייה. כך או כך זה אותו הניטשה המוכר שאנחנו מכירים, צד שני, משהו שם לא מסונכרן. שווה לקרוא.

וולטר הוא לא פילוסוף במובן המקובל, אין לו מתודה סדורה, ואם יש לו - אז היא מסתכמת בכתיבה בינונית, לא עמוקה במיוחד אך חדה ומדויקת, במטרה להפגין בוז , לעג, והרבה מאוד רעל עטוף בצלופן של ביקורת לגיטימית על כל הפילוסופים מאפלטון מאריסטו ועד לאותם אלה אשר פעלו בשנותיו. ליבניץ היה הקורבן המרכזי לו, עליו הוא כתב ספר שלם שכולו בוז ולגלוג, אולם בספר זה מתגלה וולטר גם כאנטישמי ארסי ורעיל במיוחד, בייחוד בקטע המעניין שבו הוא מנהל מן ויכוח עם פסקל שנטה לאהדה מסוימת כלפי היהודים. שנים לאחר מכן הוא הוציא את המאסה על הסבלנות שם הוא כבר מיושב ומתון יותרץ מה שהזכיר לי את צ'רצ'יל , כששאל, מי הו אנטישמי? זה ששונא את היהודים קצת יותר מכל השאר. חיבור נדיר, ומעורר עניין רב בקריאתו. בהמשך הספר הוא ממשיך ומחבר מן מילון פילוסופי, שנהניתי לקרוא. בערך "היהודים" באותה ציניות מרושעת ואנטישמית הוא ממש מבקש מהיהודים לעזוב לפלשתינה, בטענות אירוניות עלובות ששל תמיכה בהקמת מדינה ריבונית, כאשר הארס האנטישמי נוטף מכתיבתו.

לקסיקון הדתות מקיף את ההיסטוריה של הדתות המוכרות בעולם ונכתב על ידי כותבים רבים, בעלי שם בתחום.
מדובר בספר אנגלי במקורו. לא נכתב מי ערך את המהדורה העברית ומי תרגם (גם ג'מיני לא הצליח לעזור בנושא).
דפדפתי במספר ערכים ונהניתי לראות שמדובר בלקסיקון מעולה.

בכל שנות הקריאה שלי, לא זכור לי שקראתי ספר מתח יפני. כבר מהעמודים הראשונים היה ברור לי שמדובר בחוויה שונה מזו שאני רגילה אליה.
הקצב כאן אחר. אין אקשן מהיר או מרדפים נוסח המתח האמריקאי. הכול נבנה בהדרגה, בשקט ובסבלנות, כשהאווירה הולכת ומתהדקת לאט־לאט ומחלחלת אל הקורא.
גם שם הספר נשמע לי בתחילה מעט ביזארי, כמעט סוריאליסטי. אבל מאחר שאני אוהבת מדי פעם לצאת מאזור הנוחות שלי ולנסות משהו שונה, החלטתי לתת לו הזדמנות.
אני עדיין לא יודעת עד כמה הקריאה בספר הזה תשפיע על הטעם הספרותי שלי בעתיד, אבל אין ספק שמדובר בחוויה יוצאת דופן.
הכתיבה של אוקטסו שקטה, מאופקת ומנומסת, בניגוד גמור לספרי המתח המערביים שאני רגילה לקרוא. לכן, גם לאחר שסיימתי את הספר, התקשיתי להגדיר במדויק את התחושה שהוא הותיר בי.
אין כאן מתח במובן המקובל של המילה, וגם לא רצף של תפניות חדות שמטרתן להדהים את הקורא. במקום זאת, הסיפור מתקדם דרך שאלות, רמזים ופרטים קטנים. חלק מהשאלות נותרות פתוחות לאורך זמן, והמחבר אינו ממהר לספק תשובות. הוא מאפשר לקורא לשהות בתוך אי-הוודאות, ולעיתים אף בתוך תחושת אי-נוחות.
אחד המאפיינים הבולטים של הספר הוא השילוב בין הטקסט לבין התמונות המופיעות בו. התמונות אינן רק קישוט או המחשה, אלא חלק בלתי נפרד מהעלילה ומהדרך שבה נחשפים הרמזים. הן מזמינות את הקורא להתבונן, לפרש ולנסות לחבר בעצמו את חלקי הפאזל.
כקוראת שמורגלת למתח מערבי, שבו הסופר מחזיק אותי דרוכה כמעט בכל רגע, החוויה כאן הייתה שונה ולעיתים אף מתסכלת. ובכל זאת, יש בספר משהו מסקרן, כזה שגורם להמשיך לקרוא גם כשלא תמיד מבינים לאן הסיפור מוביל.
הספר יתאים בעיקר לקוראים ולקוראות שמוכנים לצאת מעט מאזור הנוחות שלהם ולהתנסות בסגנון אחר של ספרות מתח. מי שמחפש קצב מהיר, אקשן ותפניות בלתי פוסקות, עשוי להתקשות להתחבר אליו.
בשורה התחתונה:
יש ספרים שמספרים סיפור, ויש ספרים שמשנים את הדרך שבה מסתכלים עליו. תמונות מוזרות שייך לסוג השני – ספר מיוחד, שונה ומעורר מחשבה, גם אם לא תמיד קל להתחבר אליו.
לי יניני
הוצאה: אחוזת בית – ידיעות ספרים | מתח ופעולה | עריכת תרגום: יערה מוקי | 253 עמודים | 2026

את "לבד בתיאטרון המוות" אהבתי מאוד. כששמעתי שיצא ספר חדש של טרי הייז, חיכיתי בציפייה שיגיע לספרייה, וכשראיתי שזה לא קורה החלטתי לקנות אותו. אני מודה שבסוף הספר עמד אצלי על המדף הרבה זמן, בכל זאת, 678 עמודים, והיה לי קשה להתחיל.
כשהצלחתי סוף סוף להתחיל, התחרטתי שחיכיתי כל כך, כי הספר נכנס לעניינים די מהר. החצי הראשון שלו (או יותר נכון, שני השלישים הראשונים) באמת זרם מבחינת הכתיבה והיה מעניין. עם זאת, הוא לא חף מבעיות - הוא נראה כמו הרבה סיפורים שחיברו יחד, ולא תמיד הבנתי את הקפיצות ביניהם. בנוסף, כל הזמן ניסיתי להבין מה עוד אמור להתפתח בסיפור.
ואז הגיע החלק השני - לכאורה החלק שאמור לענות לי על התהיות, אבל הכל שם היה תמוה בעיניי והרגיש מאוד לא קשור. הייתה לי תחושה שגם הסופר בעצמו הבין שזה לא הגיוני, אז במקום לנסות לספק הסבר לדברים שקורים, הוא פשוט נתן לדמויות להגיד כמה זה לא הגיוני ואין להן מושג איך זה קרה, אבל שאולי כדאי בכל זאת להשתמש בזה כדי לפתור את הבעיה (מחילה על העמימות, אבל רציתי להימנע מספוילרים).
מצד אחד נהניתי מאוד מהחלק היותר "הגיוני" בספר. מצד שני, החלק האחרון שהיה אמור להיות השיא, הרגיש לי כל כך תלוש, שהוא קצת העיב על כל חוויית הקריאה והשאיר אותי עם טעם חמוץ בסיום.
בדיעבד, האורך של הספר הגיוני מאוד: הוא פשוט מכיל בתוכו שני ספרים שונים שהיו חוויה נפרדת לחלוטין. בעיניי, הסופר היה יכול למצוא דרך לסגור את הסיפור אחרי 400 עמודים, ולא היה שום צורך במריחה הזאת שהייתה חסרת קשר ולא הכרחית. הרגיש לי שהוא פשוט רצה להשתעשע קצת בכתיבת מדע בדיוני, ואני הייתי שפן הניסיונות שלו.

אחד המרגשים בספרי המסעות בארץ ישראל. מעורר תשוקה עזה לדעת את הארץ. ורבים הם ההרהורים…
״אני לא מכיר דבר יותר נפלא מאשר ללכת לבדך בתוך נוף״.
במסעו הנוסטלגי מתבונן קינן בכל “המפעים והמשוגע-ביפיו” בנופי ישראל. הוא משוטט בבוסתנים העזובים, בין משוכות־ענק של סברסים, גפן ותאנים שחורות ובשלות. הוא מתהלך בתוך ג’ונגל של קטלב, בתוך נחל פראי ללא שביל, פוסע בשלוליות השפל הרוחשות חיים זעירים וחוצה ואדיות על דבשת־הגמל במדבר סיני, בעודו מנסה להסביר את סוד הקסם המוזר של המקום הזה.
דבריו רוטטים בפליאה והתרגשות. הסחלבים שלו דקדנטיים, אדמונית החורש היא האצילה מכל האצילות. כואב לו הלב לכתוב על יופיה. הצתרה היא כמעט מלכה בזכות עצמה והאזוב בשבילו הוא ריחה של ארץ־ישראל, העשירה בניחוחות שדותיה. היכרות כה אינטימית, שרק מעטים יודעים.
״אירוס הגלבוע שם ללעג את הקללה העתיקה. בוץ. סלעים. שיחי כלך, והמשוגע האירוס הזה בכל מקום. ומסביב ההר ולמטה העמקים. יזרעאל, בית-שאן, ירק. שלווה. וזוהי העונה היחידה בה אין אובך ואתה רואה למרחקים את הארץ הקטנה המוזרה הזאת. היא דומה לנחל של הרקליטוס. ולעולם לא תצליח לראות אותה פעמיים. בתוך המקום הקטן הזה, הכל, מאפריקה ועד לאלפים. מדבר ושלג. והנה החסידות עפות״

ובתוך מרבד הקסמים של הנוף הפיוטי הבראשיתי - שזורים חוטים דקים של ביקורת וספק, לעיתים אף לעג. ישנו שיח מפוכח ועולות שאלות נוקבות— מהי הציונות בתקופות היפות שלה מול ׳הניאו־ציונות האגרסיבית׳ . שייכות מול זרות. ארץ־ישראל מול מדינת־ישראל.
המדינה הרגה לקינן את המולדת.

אחוז פליאה ואמונה ומרירות ואכזבה ~ מחפש קינן את השייכות לארץ אבותינו, הארץ שלדעתו העם שלה אינו מבין את נופה. העם שלא למד לחיות עם החום של הקיץ ולא עם הרוח המלוחה העולה מן הים. העם ש״אינו יודע ללעוס בפיו את תבליני הגדר״ החיה של חצר ביתו. העם שהרס את גבעות הכורכר ואת שלולית-החורף. שהפך את המעיינות לצינורות ואת הנחלים למובילי זוהמה.

קינן בעצם מסייר במה שנשאר מהמולדת האבודה. מחפש שורשים. תכלית.
הטבע האנדמי, ידיעת הארץ, אהבת הארץ ~ הכל הולך ונכחד אל מול עיניו.

״..ומי שפעם טייל בלילה לאורך החוף תחת שמי הכוכבים, הריח את הריח החריף של צמחיית־הכורכר. היום זה נשאר רק בשירים״

זהו ספרו הראשון של קינן שקראתי. לא הצלחתי להניח את הספר. כתיבתו המיוחדת במינה וביופיה היפנטה אותי כבר מהרגע הראשון. משפטים תמציתיים וחדים כחרב. אווירה חולמנית וארצית בעת ובעונה אחת. סיפור מסע מרתק שהוא גם מקור שופע של מידע מתחומים מגוונים [טופוגרפיה, היסטוריה, גיאולוגיה, ביולוגיה, בוטניקה] המשקפים את הארץ, וגם סיפור מסע אישי וחברתי החוקר את רצון העם להשתייך אל ארצו.

״אולי בכל־זאת, למרות מפעלנו, נשארה הארץ הזאת איכשהו ארץ בראשית, ואולי היא יכולה להלך קסם על מי שרוצה לראות שמים והר ופרח וציפור באוויר ונחל חרב שהתמלא לפתע מים. וצבי בתוך הוואדי ולהקת־שקנאים ממריאה״

בהיותי חובבת של ספרי וסרטי מסע בזמן, בכל פעם שאני נתקלת בכזה אני חייבת לקרוא או לצפות. 🙏
אגיד מראש שהספר הזה הוא לא ספר מסע בזמן קלאסי, רחוק מכך. הוא מקוטלג בעיניי כסיפור הרפתקאות על ההיסטוריה של המחשב ולא מתיימר להיות משהו אחר.
מבלי לציין ספוילרים, מדובר בסיפור על תלמיד כיתה ח' שמקבל מהמחנכת של הכיתה משימה להכין ולהעביר בכיתה מצגת על ההיסטוריה של התפתחות המחשב.
מכיוון שהוא לא מתחבר בכלל לתחום (מה שמנחה אותו, כך מסתבר, הוא האהבה לתחום המוסיקה והרצון להקים להקה), הוא מתקשה לכתוב את העבודה.
הטוויסט מגיע כשהנער נרדם ומגלה שהוא נמצא במעבדה של "הוגה המחשב" צ'רלס בבג' ולמרבה ההפתעה כשהוא חוזר למעונות הסטודנטים ונרדם שוב, הוא מגלה שהתעורר אצל ממציא אחר (הפעם אלן טיורינג).
המסע מקיף נושאים ואישים שונים בהיסטוריה של המחשב. בין היתר מוזכרים הפיתוח של מערכת ההפעלה יוניקס, איך נוצר וירוס מחשבים, מאיפה הגיעה רשת האינטרנט, איך נוצרה הרשת החברתיות פייסבוק, הטלפון החכם ואפילו סקירה נחמדה של התפתחות המדיה הדיגיטלית על ידי מיודענו דב מורן הישראלי שהמציא את הדיסק און קי.
בהקשר שלי, לאורך כל העלילה מרחפת השאלה אם הוא באמת נוסע בזמן או שהוא חולם את זה. לא אענה את התשובה, אבל יש לזה חשיבות מסוימת לסיפור אשר נפתרת ממש בעמוד האחרון (וקשורה בעקיפין לאמו של הגיבור).
שאלה נוספת שמלווה את העלילה היא האם הוא יצליח לסיים את העבודה ואיך היא תתקבל בעיני המורה שלו, לצד התהייה אם בעקבות המסע הוא יתחבר יותר לתחום המחשבים או דווקא כן יקים להקה.
ספר קליל ולא כבד או מותח מדי, רלוונטי בעיקר לבני נוער שלא ראו מימיהם דיסקט או מסך שחור-לבן ורוצים להבין איך העולם הזה התפתח או למבוגרים שמחפשים מעט נוסטלגיה.

ספר קשה בצורה בלתי רגילה, ממש סערת רגשות תוך כדי קריאה. אם אדם מחפש להשאר אחוז בחיים ולקבל פרופורציות לעולם, אין בעיני ספר טוב מזה.

ספר נפלא, כתוב היטב ומרתק בעלילה שלו.
הספר עוקב אחר ארבע דורות של משפחה קוריאנית שמהגרת ליפן בצל המלחמה בין שתי המדינות. הסיפור נפתח באזור תחילת 1900, כאשר קוריאה הופכת לקולוניה של יפן, וממשיך עד סוף המאה.
הסיפור מלא בדמויות מדורות שונים והתמודדויות חיים שונות. אהבתי במיוחד את דמותה של סונג'ה, שמנהלת רומן עם סוחר קוריאני עשיר, וכדי להסתיר את חרפתה מתחתנת עם כומר עני. הכומר בקושי מכיר אותה אך הוא סיפורה נוגע בלבו והוא רוצה להציל אותה. מכאן העלילה מסתבכת, כאשר ילד אחד של סונג'ה הוא למעשה ממזר, והשני בנם החוקי של הזוג. שלא לדבר על המחסור במוצרי צריכה בסיסיים בעקבות המלחמה, היחס העוין והמרוחק לקוריאנים, והמרדף הפוליטי אחר מתנגדי המשטר ביפן. כל אלה משפיעים על חייה של סונג'ה ומשפחתה. בסוף המאה, הצרות של בני המשפחה משתנות. מעוני, מחסור ומציאת מחסה בזמן מלחמה מההפצצות, הדמויות מנסות להצליח להתגבר על היחס המפלה שנותר ביפן עברו הקוריאנים ועל משבר זהות: מצד אחד מוצאם קוריאני ובהתאם היחס של החברה כלפיהם, ומצד שני הם דוברים יפנים שפת אם, ולעיתים גם אנגלית ברמה גבוהה מאוד, ומזדהים בעיקר כיפנים. אפילו תעודת זהות אין לרובם, דור רביעי ביפן.

חפירה ספרותית [אפשר לדלג]:

אמנם זו לא תפיסה מקובלת, כי היום (לפחות בסדנאות כתיבה) מלמדים כי יש להתמקד בדמות אחת, גוף ראשון (שכל כך אוהבים היום) או מה שנקרא "גוף שלישי צמוד". המספר הכל יודע נדחק לשוליים. ולין פשוט מתעלמת מכל זה. קראתי ריאיון שבו תיארה את בחירתה במספר כל יודע, ככזה שמביע אנושיות גדולה יותר דווקא כי אינו מצמצם את עצמו לאדם יחד. בנוסף יש כוח במספר כזה כשהשאיפה היא לפרוס רומן חברתי רחב ירעה. כלומר, לין לא רצתה להגביל את עצמה לדמות אחת. לדעתי בצדק כי היא כותבת בחסד. השפה יפה אך פשוטה, וניכר המחקר העצום שעשתה (בתודות מציינת לין שהיא נשאה את הסיפור בקרבה כמעט שלושים שנה, והיקפו מסביר למה).

[סיום חפירה]

סיכום:

למי שמתענג על ההיכרות עם תרבות אחרת דרך הספרות, אתם תאהבו את הסיפור הזה. התיאור של המקומות, הלבוש הקוריאני והיפני, השפה, המאכלים (כמו גימבאפ שזה סושי קוריאני או טיאקי שזה סוג של פנקייק יפני ממולא בצורת דג) פשוט נפלא וצבעוני כל כך, אבל לא מלא או עמוס מדי, אלא נעשה בטוב טעם. והדמויות, טוב כל דמות באמת היא עולם בפני עצמה, והרגשתי שאני מתמסרת למספר הכל יודע שיכול לנוע בין דמות לדמות, בין שנה לשנה, בין מדינה למדינה ובין דור לדור בצורה שמרגישה חלקה ואמינה.

אהבתי מאוד וממליצה למי שאוהב רומנים היסטוריים, או למי שכמוני ונמאס לו מספרות שמתמקדת ב"אני" ורוצה להכיר תרבות אחרת. המספרת לא מתיימרת לחלק לטוב ורע. היא מציגה את תמונת העולם: לא כל היפנים רעים כמו שלא כל הקוריאנים טובים, ובהחלט מעלה המון חומר למחשבה מבלי שהיא מתפשרת על הדמויות או העלילה שאותי אישית סיקרנו וגרמו לי לגמוע את הספר במהרה.

מתבגר אמריקאי בעל נפש רומנטית שמחפש את ה-soul mate שלו, מחכה ליום שבו יפגוש את האחת, יתאהב בה וירצה לחיות איתה לנצח, לא, הוא לא חרמן או מעוניין בחוויות מיניות לכשעצמן בכללי, הוא רומנטי כאמור, רגע חכו לאן הלכתם זאת רק נקודת הפתיחה מכאן האמינות עוד יכולה להידרדר!

איפה היינו?
כן, אז יש לו שני חברים-הכי-טובים שהם פחות או יותר גרים אחד אצל השני, תומכים אחד בשני ומשתפים אחד את השני בפתיחות יוצאת דופן ובדיאלוגים שנונים באופן יוצא דופן לא פחות (הייתם חושבים שזה שהגיבור שלנו היה מאוהב באיזשהו שלב באחת משני החברים-הכי-טובים האלו ונישק אותה שבועיים לפני שהיא יצאה מהארון ייצור איזה פלונטר רציני אבל לא לא, הם התגברו על זה באלגנטיות ובשנינות, כאמור, אז זה סתם פרט פיקנטי ברקע שמתבל את העלילה כדי לתת לה קצת גוון משעשע).
יש לו הורים תומכים ופתוחים ואחות גדולה תומכת לא פחות, הוא די אינטליגנטי בלי להיות גאון, לומד בתיכון אמריקאי שבו אין כל כך מעמדות ובלגנים חברתיים וכאלה, וכולם די מכילים וסבבה אחד עם השני.
בגדול החיים שלו תותים עד שהוא פוגש את גרייס המוזרה, המסתורית והיפהפיה ומתאהב בה מה שבא לידי ביטוי בעיקר בזה שהוא מנהל איתה דיאלוגים שנונים אפילו יותר מאלו שהוא מנהל עם שאר הדמויות בחייו.

הוא מבין הרבה אחרי הקורא את סיפור הרקע שלה שמוביל באופן בלתי נמנע לשברון לב שזה בעצם הנושא של הספר (לכן גם החברים הכי טובים שלו יסבלו מלב שבור כעלילות משנה, שלא נפספס את הנקודה).
אבל אל תדאגו, הוא יתגבר.
בינינו, עם נתוני הפתיחה שלו - זה לא מפתיע.

זה אולי נשמע כאילו שנאתי את הספר, וזה לא לגמרי נכון.
הוא קריא, לא בלתי מעניין, אבל כל כך מלוטש, מתוחכם ומודע לעצמו שבשום שלב הוא לא באמת נוגע ללב.

"הספר הזה ישנה את חייך" – כך אמר לי המוכר בחנות ספרים יד שניה אשר אותה אני פוקד לפרקים לשם גילוי אוצרות חבויים. במבט ראשון, הכריכה והמעט שהיה כתוב עליה סיקרנו דיין. לא הכרתי את בטאיי לפני כן, כך שהספר תפס את מקומו אחר כבוד במדף הספרים, עד שהגיע תורו.

די מהר לאחר שהתחלתי לקרא קיבלתי את הרושם כי אני אוחז בידי ספר פורנוגרפיה לכל דבר וענין, המתובל באפיזודות סאדיסטיות שעוררו אסוציאציות לסרט "התפוז המכני" אותו ראיתי לפני שנים. ואולם, היה גם משהו אחר שלא הצלחתי להגדיר ומנע ממני לעזוב אותו. המשכתי עד לאמצע העלילה ועצרתי. הבנתי שכדי להמשיך אני חייב לקבל רקע משלים ולפיכך לא המתנתי לסוף הקריאה (כפי שאני עושה בדרך כלל) והלכתי ללמוד על הסופר והקונטקסט בו כתב את היצירה.

ז'ורז' בטאיי ( 1897-1962), פילוסוף והוגה דעות צרפתי אשר לאחר כשלונו להתפתח ככומר, עזב את הדת והגדיר עצמו כ"נטוש אלוהים". בטקסט אותו כתבה הפילוסופית החברתית מור קדישזון בשנת 1977 בשם "היכרות עם ז'ורז' באטיי" היא מתארת כי האחרון פנה לחפש את האלוהים במקומות אחרים. לשיטתה, האלוהים של בטאיי הוא חילוני ומתמקד בחוויה הפנימית של האדם, שברגע שהיא עוצמתית הוא נחלץ מתוך עצמו.

מושגים חשובים בפילוסופיה של בטאיי הם "עודפות" ו"גודש", או יותרות". על פי "האנציקלופדיה של הרעיונות" משמעותם היא הבאת החוויה הרציונלית והמדעית של האדם לקצה גבול היכולת עד להתפרקותה. לפיכך, כדי להגיע לשם יש לחוות התפוצצות של יצרים, עיוות, גודש והקצנה.
ואכן, גיבוריו של בטאיי ב"סיפור העין" ( Lhistoire de l'oeil ) – סימון ובן זוגה, העוברים בין צרפת, ספרד וגיברלטר, חווים מסע תענוגות וסבל כאחד.

במאמרו של ניקולא יוזגוף אורבך אשר הופיע בשנת 2019 בכתב העת "מגדר | כתב עת אקדמי רב תחומי למגדר ופמיניזם": 'סיפור העין' של ז'ורז' בטאיי - בראי התיאוריה
הפסיכואנליטית של פרויד , מכליל הכותב את הספר תחת מטריית הספרות הליברטינית (ספרות הליברטינאז') אשר עוסקת בשחרור הפרט מכבלים של מיניות, דת, חברה, מוסר ומציבה את דחפיו של הגיבור מעל לרצונות ולזכויות של סובביו. מסתבר כי ז'אנר זה של ספרות צרפתית אשר נדחק מחוץ לגבולות השיח בשל תכניו הפרובוקטיביים והקיצוניים, זוכה בשנים האחרונות לעדנה, דבר הבא לידי ביטוי בתרגומים של יצירות הז'אנר לשפות נוספות, מחקרים רבים ולהוצאות מחודשות של הספרים. ספרות זו אשר הנצה טרם המהפכה הצרפתית נקראה גם "ספרות שחורה" והיא הדגישה את הקלקול והשחיתות של בני מעמד האצולה אשר בשל יכולותיהם נתנו למאווייהם השונים בדגש על המיניים - דרור, על חשבון הסדר החברתי. כותב מרכזי של זרם זה היה המרקיז דה סאד אשר נכלא בהוראת נפוליאון בשל ניסיונו לפרסם את ספרו "ז'וסטין החדשה". לאחר המהפכה הצרפתית הוקעה הספרות הליברטינית והיא חזרה לשגשג החל מראשית המאה העשרים, בין היתר בזכותו של בטאיי.

סיפור העין פורסם בשנת 1928 תחת השם הספרותי "לורד אוש". רק בשנת 1944 , חשף בטאיי את זהותו כמחבר הספר.
העלילה מתארת את מעלליהם של שני גיבורים אשר קוראים תיגר על הממסד החברתי, על ערכי הדת והמשפחה. העין, חורגת ביצירה הזו מתפקידה כאיבר בגוף האדם והופכת למוטיב ספרותי. תחת המעשים הקיצוניים של גיבורי הספר העין הלבנה פורצת את גבולותיה ונוצר הקשר ממנה לביצת תרנגולת, משם לאשך ומהראש אל בין הרגליים.
הסצנות בספר הן פורנוגרפיות, אלימות וגסות כאשר הגיבורים יוצרים משמעות לסיטואציות על ידי היעדר מוסריות, אי ציות לחוקי החברה ולמוסדותיה, רצח, קריאת תגר על ערכי המשפחה ומתן דרור ליצרים מיניים מודחקים.
סצנה אחת ספציפית בכנסיה עם כומר מזדמן בתא הווידוי, אשר מגלמת סאדיזם צרוף היא כה הזויה, כאילו נלקחה הישר מהתפוז המכני.
סצנה נוספת היא מותו של אחד מגדולי המטדורים – גרנרו, אשר באירוע האמיתי אכן נכח בטאיי כצופה בצעירותו בזמן מסע בספרד.

בטאיי מספר באפילוג של הספר כי אביו אשר התעוור ושותק בחלקו בשל מחלת הסיפיליס היה נאלץ להשתין לכלי כיבול ובעשותו כן אישוניו היו מתגלגלים כך שהיה נראה רק החלק הלבן של גלגל העין, מה שיצר אצלו את הדימוי בין גלגל העין לביצה, ובהמשך לאשך. הוא מוסיף ומעיד כי את הסצנה הסאדיסטית עם הכומר בכנסיה, הוא דמיין בעת מסע רגלי לילי עם אמו ואחותו לחורבות טירה ישנה, שם היו מושא למתיחה על ידי האח הבכור אשר הופיע עם סדין כרוח רפאים.

בטאיי לכשעצמו היה דמות ססגונית ופעילה במיוחד. ייסד כתבי עת רבים, ניהל דו שיח עם תנועת הסוריאליזם של אנשי האמנות בצרפת והקים מעין כת הרואה אידאל בהקרבת קורבנות אדם.

ובכן, הספר הזה לא שינה את חיי, אך בהחלט חשף אותי לזרם ספרותי שיש מצב שאקרא עוד ממנו לצד תהליך הלמידה של ההקשר – אחרת, אין משמעות אמיתית לפשט בלבד, ללא הדרש.

אנדרסן המפורסם מאגדותיו כאן עם ספר קצר למבוגרים. 33 "תמונות", מסופרות ע"י הירח. כל תמונה היא תיאור קצר של אירוע באורך עמוד או שניים, ללא קשר עלילתי בין אחת לשנייה.
השפה הפואטית יפייפיה, כל תמונה מרגישה כמו שיר בפרוזה, והיכולת של אנדרסן להוציא ממני כל כך הרבה רגשות בעת הקריאה היא מרשימה. חלק מהתמונות עצובות ומרושעות כמעט, חלק יפות ונאיביות, חלק מצחיקות, חלק הן פשוט slice of life, אבל כולן פשוטות ומאוד ציוריות.

הקריאה בספר הזה הייתה תענוג קטן, כל לילה לפני השינה לקרוא כמה תמונות שכאלו ולהירדם איתן.

הבעיה היחידה שלי היא שהספר קצר מדי, והסיום מרגיש קצת שרירותי. זה היה טוב מדי מכדי להיות קצר כ"כ..

קטעים שאהבתי:

הלילה החמישה עשר:
"עברתי על פני ערבת לינבורג," אמר הירח, "בקתה בודדה עמדה לצד הדרך, שיחים דלים מעטים נראו לידה וזמיר שתעה בדרכו השמיע את שירתוץ
בצינת הלילה עליו למות. ומה ששמעתי, לא הייתה אלא שירת הפרידה שלו.
ארגמן השחר כבר החל להפציע, ראיתי שיירה של משפחות איכרים, מהגרים שביקשו להגיע להמבורג כדי להפליג משם לאמריקה, שם יפרח חלום אושרם.
האמהות נשאו את הילדים הקטנים על הגב, הגדולים יותר טופפו לצדן, סוס רזה גרר עגלה ועליה חפצי בית מעטים.
הרוח הקרה דהרה ולכן נצמדה הילדה הקטנה אל אמה, וזו, בהביטה בדמותי החיוורת, חשבה על מצוקתה המרה ועל המסים הכבדים שקצרה ידה לשלמם. והרהורים אלה פקדו את כל השיירה.
על כן האירו להם דמדומי השחר האדומים כבשורה על בוא שמש האושר, שתזרח לקראתם. הם שמעו את זמרתו של הזמיר הגווע והוא לא היה להם כנביא שקר אלא כמבשר האושר.
הרוח דהרה, לכן לא הבינו את פשר זמרתו: 'סעו בלב שקט אל מעבר לים! את הנסיעה הרחוקה שילמת בכל אשר היה לך! עני וחסר ישע תדרוך על אדמת כנען שלך. עלייך למכור את עצמך, את אשתך ואת ילדיך. אך לא לאורך ימים סבלכם. מאחורי מסך הזוהר אורבת אלילת המוות, בנשיקת הפגישה שלה היא נושפת קדחת מוות לתוך הדם. סעו לשם! על פני הגלים המתנשאים!"
והשיירה האזינה בשמחה לשירת הזמיר, שהרי בישרה אושר.
היום בקע מבעד לעננים המוארים; כפריים הלכו על פני הערבה לכנסייה. הנשים לבושות השחורים עם מטפחות הראש הלבנות, נדמו כרוחות רפאים שחרגו מציורי הקיר העתיקים שבכנסיות.
ומסביב - מרבד שטוח ומת, עשבים חומים קמלים, שדות שחורים בין גבעות חול בהירות.
הנשים נשאו את ספרי התפילה איתן בדרכן אל הכנסיה.
שאו תפילה! התפללו למען אלה הנודדים אל קברם, מעברו השני של הים הנישא ומתרומם."

הלילה העשרים וחמישה
"הנני מבקש להגיש לך תמונה מפרנקפורט," שח לי הירח.
צופה אני במיוחד בבניין אחד. אין זה הבית שבו נולד גתה. אין זה בית העירייה הישן שמבעד לחלונותיו המסורגים נשקפים עדיין ראשיהם של השוורים זקורי העיניים שנצלו וחולקו כשי בעת הכתרת הקיסר. לא ולא, זהו בית אזרחים, צבעו ירוק, בית פשוט העומד בסמוך לרחוב היהודים הצר. זהו ביתו של רוטשילד.
הסתכלתי מבעד לדלתו הפתוחה. גרם המדרגות היה מואר באורות רבים. משרתים ובידיהם פמוטי כסף כבדים עם נרות דולקים עמדו שם וקדו קידה עמוקה לפני האישה הזקנה שנישאה על כיסא-אלונקה במורד המדרגות.
בעל הבית ציפה לה גלוי ראש וחתם לה, לאישה הזקנה, ביראת כבוד בנשיקה בידה.
זו הייתה אמו. היא הנידה ראשה בחיבה, לו ולמשרתים, והם הובילוה אל הסמטה הצרה, האפלה, אל בית קטן. זו הייתה דירתה, בה ילדה את ילדיה, מתוכה עלה ושגשג מזלה. אם תעזוב את הסמטה הפתוחה ואת הבית הקטן - ינטוש אותה מזלה! זו הייתה אמונתה."
והירח לא הוסיף לספר דבר. ביקורו הערב היה קצר, קצר מדי.
אולם אני הרהרתי באישה הזקנה שבסמטה הפתוחה, הצרה.
רק מילה אחת - וביתה המפואר היה עומד לחוף התמזה.
רק מילה אחת - וחווילתה הייתה משתרעת למרגלות מפרץ נאפולי.
"אילו עזבתי את הבית הקטן שמתוכו שגשג לי מזלם של בניי - היה נוטש אותם מזלם!" - זוהי אמונה טפלה, אך מאותה דרגה שכל היודע את ההיסטוריה ורואה את התמונה, יספיקו לו שתי מילים להבנתה: "זוהי אם".

הלילה השניים עשר
"אגיש לך תמונה ממראות פומפיי," אמר לי הירח.
"הייתי בפרוורה של העיר, ברחוב הקברים, במקום שעומדות המצבות היפות, בקום שלפני שנים חוללו הצעירים המריעים, עטרות שושן למצחיהם עם האותיות היפות של תאיס.
עכשיו שררה שם דממת מוות: שכירי חרב גרמניים המשרתים בחייל הנאפוליטני, עמדו על משמרתם, שיחקו בקלפיהם והטילו קוביות.
חבורת זרים מן העבר השני של ההרים נכנסה לתוך העיר, מלווה ביחידת משמר. באורי המלא ביקשו לראות את העיר שקמה מן הקבר ואני הראיתי להם את עקבות גלגלי העגלות שנחרצו ברחוב המרוצף באבני לבה רחבות. הראיתי להם את השמות החרוטים בדלתות ואת השלטים שעדיין היו תלויים במקומם. בחצרות הקטנות ראו את אגני המזרקות המקושטים בצדפים, אך שום סילון מים לא עלה מתוכם ושירים לא בקעו מן החדרים המצוירים בשלל צבעים במקום שכלב הנחושת שומר על הפתח.
הייתה זו עיר של מתים, רק הווזוב הרעים את ההמנון הנצחי שכל בית שלו מכונה בפי האנשים כהתפרצות חדשה.
הלכנו אל מקדש השיש הלבן כשלג של ונוס ובו ניצב המזבח לפני המדרגות הרחבות ומבין עמודיו מבצבצות ערבות בוכיות צעירות.
האוויר היה צלול וכחול ואת הרקע לכל אלה יצר הזוהר השחור שמתוכו עלתה האש כגזע של אורן. מעליי שכן ענן העשן בדממת הלילה כעטרת האורן, אך מוארת בארגמן הדם.
ובין אנשי החבורה הייתה זמרת. הייתה זו זמרת אמיתית, גדולה. אני עצמי הייתי עד לתשואות שלהן זכתה בערים הגדולות באירופה.
וכאשר התקרבו אל מקומם של שרידי תיאטרון הטרגדיה, ישבו כולם על מדרגות האבן של האמפיתיאטרון. רק חלק קטן ממנו נתמלא שוב על ידם, בדומה לימים מקדם.
הבימה עמדה ללא שינוי ובה קלעים של אבן ושתי הקשתות שברקע, שבעדן ראו הצופים אותה תפאורה שנראתה בזמן העתיק, הטבע עצמו, ההרים שבין סורנטו ואמלפי.
הזמרת עלתה על הבמה העתיקה ברוח מבודחת והחלה לשיר. המקום הפעים את לבה. עלה בדעתי סוס פראי מתנשף, הזוקף את רעמתו ופורץ בדהרה — כי היה בה בדיוק אותם קלות וביטחון.
ועלתה בדעתי, האם שכולה מכאוב מתחת לצלב גלגלתא, היה בה אותו מכאוב עמוק.
ומסביב הדהדו, כמו לפני אלפי שנים, תשואות: 'המאושרת, מתנת שמים!' הריעו כולם.
כעבור רגעים אחדים כבר הייתה הבימה ריקה, החבורה נעלמה ולא נשמע עוד קול — כולם הלכו משם אך החורבות עמדו ללא שינוי, כפי שיעמדו גם בעוד מאות שנים.
ואיש לא ידע דבר על חזון הרגע ועל הזמרת היפה ועל צלילי קולה וחיוכה.
הכל נשכח, עבר. אפילו לי עצמי תהיה שעה זו כרגע שנעלם ואיננו."

אחים אנחנו-האומנם?

ביולי 2023, כשהמהפכה המשטרית הייתה בעיצומה, ריחפו באוויר אדי בנזין רעילים ונפיצים, כאזהרה מוחשית מפני פיצוץ חברתי קרוב — כזה שלעתים נלחש בשמו העתיק: מלחמת אחים. מתח זה הוא שדרבן אותי להשתתף ב"ימי התנ"ך" של מכללת הרצוג באלון שבות. קיוויתי למצוא שם, בין אלפי המשתתפים שגדשו את האולמות, שיח ערכי ורלוונטי על השבר החברתי.

הציפיות הללו נמוגו באחת כשהמרצה — רב וחוקר בעל מוניטין — פתח את הרצאתו על המלחמה בין בית שאול לבית דוד באמירה אגבית: "לאור המציאות הנוכחית, ביקשו ממני המארגנים שיהיה זה נכון להרצות על מלחמת אחים". האמירה הזו, שנאמרה בנון-שלנטיות, עוררה צחוק רם בקהל. עבורי זה היה רגע מתוסכל של אכזבה; פתיחה שביטאה היטב את היעדרו של שיח עמוק ואמיתי בין הציבורים השונים בישראל.

ההרצאה ההיא, שהייתה מרוקנת מהקשר ערכי אקטואלי, הגבירה בי את הצורך בשיח אינטלקטואלי המושתת על נכסי התרבות המשותפים לנו. דחף זה הוביל אותי לרכוש את ספרו המבטיח-לכאורה של אילעאי עופרן: "קול דמי אחיך" עופרן, רב ופסיכולוג המשמש כראש המכינה הקדם-צבאית "רוח שדה", מבקש בספרו לעסוק במלחמות האחים בתנ"ך ואף לגעת באלו של תקופת הבית השני.

כותרת הספר לקוחה, כמובן, מספר בראשית : "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמה" -זעקת אלוהים לקין לאחר שרצח את הבל. בהמשך לכך, מציבה כריכת הספר שאלה מדויקת: למה אנחנו נלחמים עם האחים שלנו? בשאלה זו גלומה אקסיומה, שלפיה מושג מלחמת האחים הלאומית משוכפלת ומבוססת על בסיס דינמיקת היחסים והקנאה בתוך המשפחה הגרעינית.

אולם, עם תחילת הקריאה התברר הפער העמוק בין היומרה הגדולה של הספר לבין רמתו בפועל. הספר כתוב כרשימה כרונולוגית הסוקרת את מלחמות האחים במקרא, אך בעידן הבינה המלאכותית, כתיבת ספר המבוסס על סקירה כזו היא מיותרת לחלוטין — מה גם שהסקירה עצמה אינה מדויקת ומחסירה פרקים קריטיים.

כך, למשל, בדיון על מלחמות דוד קיימת התייחסות למרד אבשלום, שבבסיסו עמדה קנאת אחים (בעקבות אונס תמר בידי אמנון); מנגד, עופרן מתעלם לחלוטין ממלחמת האחים הממושכת בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל, ממרד שבע בן בכרי, או מהמאבק הסיעתי המר שהתרחש בשלהי חייו של דוד בין תומכי אדוניה בן חגית לתומכי שלמה בן בת שבע. תקופת דוד הרי משמשת מקור עשיר להבנת המושג "מלחמת אחים" ומשמעויותיה נטבעו בזיכרון הלאומי — כמו האמירה המצמררת "הלנצח תאכל חרב?" אמירה שנאמרה במהלך המלחמה בין יורשי שאול לבית דוד, והפכה בשנות השבעים להשראה לשיר ישראלי המבטא כמיהה לשלום.

הספר מנסה להציע הסברים פסיכולוגיים למניעי המלחמה. את הרצח המיתולוגי של הבל בידי קין, מנסה עופרן להסביר באמצעות תיאוריית ההשוואה החברתית של פסטינגר. ההסברים הפסיכולוגיים מוגשים בצורה יבשה, והדגמתם על הסיפור המקראי אינה משכנעת.

נקודת התורפה המרכזית של הספר נעוצה בניסיון להלחים אליו, באופן מאולץ, התייחסות למלחמות האחים בימי הבית השני, ולסיים בחלק שלישי המבקש לשמש כ"מדריך למניעת מלחמות אחים". שני החלקים הללו שטחיים, חסרי מעוף ומיותרים. שיא התמיהה נרשם כאשר עופרן מביא את סיפורם של מרים ואהרון המתייצבים מול משה וטוענים "הרק אך במשה דיבר ה'?" כדוגמה לאחוות אחים. ההפך הוא הנכון: זהו סיפור מובהק של פטריארכליות ומאבקי כוח, המציג כיצד הממסד הגברי דחק את מרים הנביאה מתפקיד המנהיגות השוויוני שהיה לה ביציאת מצרים.

"קול דמי אחיך" הוא החמצה תרבותית גדולה. בעידן שבו החברה הישראלית פצועה, שסועה ומחפשת נואשות נקודות אחיזה, הספר אינו ממלא את הצפיות ממנו. הוא לא הצליח לתת מענה לשאלה הגדולה והרלוונטית מאי פעם: כיצד מתרגמים את האזהרה התנכית לחברה המדממת שלנו? הקריאה בספר זה אינה חובה, ואת החיפוש אחר התשובות האמיתיות נאלץ לחפש במקום אחר.

תענוג של סיפור.
מרתק ממש וקראתי אותו כבר כמה פעמים. כתוב ובנוי מעולה.

וואי, הסדרה הטובה ביותר שקראתי ולא פעם אחת, לפחות שלוש פעמים,פשוט לא נמאס,
לא אחשוב פעמיים אם להתחיל לקרוא אותועוד פעם או לא,
כמה ספרים לא יגמרו מהר כל כך, וזה מה שכיף, כם ספר כיפי גם המשך עלילה כמו סרט שאת כל כך רוצה שימשיך ואז מגלה שיש עוד המשך,ועוד ועוד:)))ממליצה בחום:)

ספר מעולה, שופע תובנות על החיים מנקודת מבט נשית, מבוסס מדע. ספר חובה לכל אישה באשר היא.
נהניתי ממנו מאד כמו שנהניתי לקרוא את קיצור תולדות האנושות של יובל נח הררי. ארוך, אבל שווה כל רגע

גם אני סבור שחיים באר הוא מן הסופרים המעולים שלנו, וידיעתו בנבכי המסורת היהודית על כל שנותיה ותהפוכותיה מדהימה. ספרו: "אל מקום שהרוח הולך" הוא מן הספרים הטובים שקראתי בכלל. בשמחה גדולה ובצפייה גדולה חיכיתי לחוויה ורכשתי את ספרו החדש: "לווייתן ברוח". אך לצערי, ולאכזבתי הרבה נאלצתי לנטוש אותו לאחר כ 50 עמודים, למרות כל המאמצים להמשיך, בצפייה שאולי ישתנו דברים.
הספר גדוש במקורות יהודים לעייפה, והם כיסו על ייעודו - סיפורה של קהילה יהודית בעיר הגרמנית רגנסבורג. אני מכיר ומוקיר את התרבות היהודית לדורותיה, אך בספר הזה המלל על אגדות ומדרשים הלך ותפח עד שהתעייפתי. צר לי, אלא לאמר, שהספר אולי נועד ליחידי סגולה בלבד. וחבל. כי כגודל ציפייתי כך גודל אכזבתי.

ספר מעניין ויצירתי. יש תחושה של עבודה קשה ורצינית בכתיבה ולכן מגיע שאפו

״הזקן והים״ נובלה מפורסמת מאוד של המינגווי. די מהר מובן שהדיג שולי בספר משום שזה ספר על אדם הנאבק מול עצם קיומו. לכן אולי השם האמיתי של הספר עבורי הוא דווקא ״הזקן והדג״. הים אמנם נוכח בכל עמוד, אך הוא איננו המרכז. גם הדג איננו באמת דג. והזקן איננו רק זקן, הוא אדם שנאבק בקיום. שלושתם הופכים בהדרגה לסמלים של מערכת יחסים עתיקה מאוד בין האדם לבין מה שגדול ממנו לאין שיעור.

נדמה לי שאנשים רבים טועים לחשוב שזהו ספר פשוט. המשפטים קצרים, העלילה כמעט מינימלית, והסיפור כולו נשמע כמו אגדה ישירה על דייג זקן שיוצא לים. אבל דווקא הפשטות הזאת נשמעת לי לפחות כמו תחבולה גדולה של המינגוויי. ככל שהספר מתקדם הוא מתחיל להרגיש פחות כמו רומן ויותר כמו משל פילוסופי קדום, כמעט טקסט מיתי שנכתב מחוץ לזמן.

הזקן איננו רק אדם עני ועייף. הוא אדם שהעולם חדל להאמין בו. הכפר כבר רואה בו כישלון וחסר מזל. הים חדל להעניק לו דגים וימים ארוכים הוא חוזר ללא דג אחד בידיו. אפילו גופו מתחיל לבגוד בו ובמהלך הנובלה זה מודגש יותר ויותר. התשישות. ובכל זאת, דווקא מתוך הריקנות הזאת נולדת ההתעקשות הגדולה שלו לצאת שוב אל הים. בשלב מסוים נשמע שהוא כלל לא נאבק על פרנסתו, הוא נאבק על עצם האפשרות להמשיך לראות את עצמך כאדם בעל משמעות בעולם שכבר החל למחוק אותך. אולי בעידן של היום עם ה-AI שמאיים על מי שאנחנו במקומות העבודה מדגיש את הרלוונטיות של הנובלה יותר מתמיד.

הדג העצום הוא אלגוריה יפה שדיברה אלי מאוד היום. הדג הופך בהדרגה לדבר שאיננו ניתן להגדרה אחת ומה מטרתו בחיי הדייג? הגבולות דוהים והוא בסופו של דבר סמל ריק למשהו שהיה יכול להיות. לפעמים הדג נראה כמו אלוהים, לפעמים כמו הייעוד, לפעמים כמו היצירה עצמה, ולפעמים כמו האידיאל הבלתי מושג שהאדם רודף אחריו כל חייו. הזקן אוהב את הדג, מעריץ אותו, מדבר אליו, ובו בזמן יודע שעליו להרוג אותו. יש כאן סתירה עמוקה מאוד: האדם מוכרח להשמיד את הדבר שהוא הכי מוקסם ממנו כדי להוכיח את קיומו שלו.

במובן הזה, הספר כולו מרגיש כמו אלגוריה על האמן ויותר בכלליות על האדם. הזקן דג לא רק מתוך הישרדות אלא מתוך צורך פנימי כמעט מטאפיזי. כמו סופר, מלחין או פילוסוף, הוא יוצא לבדו מול מרחב אינסופי בידיעה שרוב הסיכויים הם כישלון. וגם כאשר הוא מצליח סוף סוף ללכוד את “הדבר הגדול”, העולם מתחיל מיד לאכול אותו. הכרישים בספר אינם סתם טורפים, הם החברה, הזמן, הביקורת, הריקבון הבלתי נמנע של כל הישג אנושי כמעט.

זה אולי הרגע הכואב ביותר ביצירה: הזקן מנצח ומפסיד בו־זמנית. הוא מוכיח לעצמו את כוחו, אך חוזר עם שלד באורך חמישה מטרים. העולם איננו מאפשר לאדם להחזיק בשלמות את הניצחון שלו. כל הישג אנושי מתחיל להתפורר כבר ברגע שבו השגנו אותו.

כאן הספר נוגע במשהו כמעט קיומי בנוסח אלבר קאמי. כמו סיזיפוס, גם הזקן נאבק בידיעה שהעולם איננו מעניק משמעות קבועה למאבק עצמו. ובכל זאת הוא יוצא אל הים. הוא יוצא כשהוא לא בטוח בניצחון, אך האדם, כמו אדם מוגדר דווקא דרך ההתעקשות להמשיך למרות הידיעה על ההפסד העתידי. המינגווי כתב בשלב מסויים שאי אפשר להביס את האדם ולאחר מספר עמודים הדייג מודה בתבוסתו. הוא עייף.

בניגוד לקיום הקר והאבסורדי של קאמי, אצל המינגוויי נשארת תמיד מידה של חסד. הזקן חי בעולם אכזרי, אך הוא עדיין מסוגל לאהוב אותו, לאהוב את העיר ממנה בא, את בני האדם שם. כמובן שמעבר לאהבותיו הללו הוא אוהב את הים, את הדג, את הציפורים, אפילו את הסבל עצמו. יש בספר תפיסה כמעט דתית של כבוד: האדם איננו נמדד לפי הצלחתו אלא לפי האופן שבו הוא נושא את תבוסתו.

אולי לכן הספר נשאר איתי כטרגדיה שקטה מאוד. לא טרגדיה של מוות דרמטי אלא של התשה איטית. המינגוויי מבין שהמאבק הגדול של האדם איננו מול מפלצות, אלא מול השחיקה. מול הזמן. מול העולם שמתחיל לראות בך זקן, עייף, מיותר. והתגובה היחידה של הזקן היא להמשיך לצאת לים.

עבורי ״הזקן והדג״ הוא לא ספר פשטני או ספר ילדים משעמם וחסר ערך, זהו ספר על האדם הממשיך לחפש משמעות גם כאשר העולם כבר חדל להבטיח לו שיש כזו.

הציון שלי 7/10
מדוע רק 7? פשוט משום שהיה מקום דווקא להאריך את נקודות ההארה והתחושות של האדם אל מול הטבע, מול יצרו, מול געגועיו וכולי ולהפוך את הספר לרומן לכל דבר ועניין. זהו לא ספר חובה בעיני אבל בהחלט מובן לי מדוע הוא נלמד עד היום ואיזה ערך יש לו לתת לקורא הצעיר שישתעמם למוות אם לא ישכיל לראות מעבר למסע דיג. לרגעים נזכרתי במובי דיק, האובססיה לדג הופכת גם לתבוסה וגם לנצחון רוח האדם על..... דג סך הכל?!

ספר מעולה. מהטובים ביותר שקראתי - אמנם באיחור - אבל מוטב מאוחר.. קורותיה של זוליכה שנישאה בגיל 14 לגבר מבוגר ממנה ב-30 שנה ומשועבדת לו ולחמותה שרודה בה. נוסף לכל יולדת 4 בנות שכולן נפטרות מייד עם לידתן. חווית "השעבוד" לגבר ולחמותה מתוארים בצורה כל כך ריאליסטית וקשה ומדגימה את קשיי החיים בכפרים הטטריים באיזור קזן ברוסיה. מדובר על שנות ה-30 של המאה העשרים. בעלה נהרג/נרצח במהלך פשיטה של כוחות הצבא האדום על הקולאקים - אותם איכרים שנחשבו ליסודות עויינים למשטר הקומוניסטי דאז והיא מתחילה שרשרת של יסורי מעבר ברכבות משא יחד עם עוד שכמותה להגלייה לסיביר. ברקע דמותו של איוון איגנטוב שמפקד על מבצע העברת הקולאקים והוא גם זה שירה בבעלה. לאחר תלאות המסע הם מגיעים לטייגה הסיבירית שם הם מתחילים לנסות להתחיל חיים חדשים - קשוחים ביותר ללא תנאי מחייה נורמליים. איגנטוב שמייחל לחזור הביתה מוצא עצמו נשאר לפקד על חיי המתיישבים בטייגה הסיבירית ומקשיח עליהם את החיים. זוליכה, בהריון, יולדת בן - יוסוף ומגדלת אותו בתנאים-לא תנאים. היא הופכת לציידת מוכשרת שדואגת להביא בשר צייד למטבח המשותף. יוסוף עם הזמן מגלה כישורי ציור יוצאים מן הכלל בהדרכת צייר מפורסם שגם הוא חלק ממגוורשים לסיביר - הספר כתוב בצורה מרשימה - יצירה ספרותית מעולה ומרגשת. שם הספר הוא גם 2 המילים הראשונות בספר "זוליכה פוקחת עיניים.." - מומלץ ביותר.

סוף סוף קלאסיקה גרמנית שהצלחתי לקרוא, מהמעט שניסיתי ולרב נכשלתי. בניגוד לייצורי ורתר יש כאן משהו עמוק שקשה להצביע עליו, אלביתי מידיי. עמוק מידיי. ספר עם עומק פסיכולוגי נדיר, ולמרות השיח המגדרי המבזה שניתן להבנה כתפיסה שוביניסטית של המחבר, אני רוצה לטעון שיש כאן הצצה לתוך דמות זכרית של המאה ה18 כפי שרצה להגדיר זאת מישל פוקו בתולדות המיניות. עומק פסיכולוגי נדיר, בייחוד בגלל שהצנזורה החברתית של ימינו לא הייתה נותנת לספר כזה להתפרסם מבלי להעלות על המוקד את המחבר. יש כאן משהו עמוק שכל אדם ייגעל מהרגשות האלביתיים שהסיפור הזה מבקש לעורר.

יש כאן תיאור על אופן שלמות של תהליך יצירה, המבוסס על קשר של אהבה תמימה. במילים אחרות, על האופן שבו אהבה תמימה יוצרת יצירת אומנות, ועל הדרך שבה נוצרת. לשם השעשוע, אני חושב שאם הייתי מבקש מאריך פרום לתאר את איך נוצרת יצירת אומנות דרך קשר סימביוטי של גבר לאישה, בעיניים אוסטריות של המאה ה19, כנראה שזה היה קרוב מאוד ליצירה הזו של מאזוך. זה ״האמן ומרגריטה״ של בולגקוב, במימד אחר לגמרי של מציאות.

היצ'נס מוכיח שכשאירוניה אנגלית פוגשת ישירות אמריקאית התוצאה מזכירה תאונת רכבות. הספר יכול היה להיות מעולה לולא המיליטנטיות שלו. נחשוב על כיתה ממוצעת, שבה חברים ההיגיון, המודרניזם, הפילוסופיה, ההיסטוריה - הדת היא ילד כאפות שלהם. היא בלתי ניתנת להגנה מכל בחינות האינטלקט ושלוחות המחשבה והמדע שלו. אבל מה שעושה היצ'נס נע בין וידוא הריגה לבין התעללות בגופה. הוא מביא דתות אכזריות, מטומטמות ורוויות בסתירות עצמיות, באופן מאיר עיניים ומשכנע, אך מתעקש לתבל את ירידותיו על הדת במילות תואר שמתחרות זו בזו במידת ההעלבה והחמיצות שבהן. עלבונות אינם הדרך למשוך אנשים אל חיי השכלה, תרבות, מדע ופילוסופיה.

הנחת האל מקשה על החיים, הקצרים ממילא, בשלוש דרכים לפחות:

1. זו שאלה בלי תשובה, כי אין אלוהים.

2. אם אלוהים ברא את כל זה ועלינו לנסות להבין מה הוא רוצה מאיתנו בכל האסונות האלה, איך נסביר את הרוע של אלוהים? ההגדרה של האל בתור כל יודע, כל יכול וטוב, נכשלת במבחן ברוב המוחלט של סיפורי התנ"ך. מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה - נו, אז למה הטבעת אותם? אלוהים מתנהג לפעמים באופן שנראה רע רק כדי לנסות אותנו, לבדוק איך ניישם את חופש הבחירה שלנו ונבחר בטוב ולא ברע? אז למה ילדים בני חודש נהרגים בתאונות, מתים מסרטן או נרצחים בתאי גזים בשואה? איזו אפשרות בחירה היתה להם?

מחשבה חילונית היא מחשבה אמיצה של התמודדות: אין עולם הבא, ולכן צריך לחיות חיים משמעותיים בעולם הזה. אלוהים לא שומר כי הוא לא קיים, ולכן האחריות היא עליך. אתה מלמד את הילד שלך לא להיכנס לים, אחרת יטבע. אתה לא מסיע תינוק בן חודש לא חגור, בהסעה פיראטית. אתה מלמד את הילד שלך לא לרוץ לכביש. כל פעם שאני בשכונה חרדית, אני רואה ילדה בת שמונה מובילה בעגלה את אחיה התינוקת בן השנה, ילד בן שש יד ביד עם אחיו בן הארבע, חוצים כבישים לבדם. קשה לי לתאר את עוצמת הזעזוע ותחושת ההפקרה והחדלון שזה מעלה בי. כמו 7 באוקטובר, בקטן. ביחידים. אני נזכר בססמה החילונית "ילד בן עשר לא חוצה כביש לבד", ואז ברור לי מי באמת מקדש את החיים. איך החרדים יכולים ללמד את בנם לחצות כביש בבטחה, קל וחומר ללוות אותו בדרכים עד גיל עשר, כשיש להם עוד שבעה ילדים? כשיש שבעה ילדים, אין מספיק כסף לטפל בתינוקות ולכן שמים אותם במעון יום בלתי מפוקח והם מתים. הם מעדיפים למות ולא להתגייס. כלומר, הם עומדים על זכותם לא להגן על עצמם. זה לא קידוש החיים, זו זילות החיים. לא פלא שהם המציאו את המונח "קידוש השם": הם צריכים לתת תירוץ למיתות מיותרות.

3. המחשבה "למה אלוהים עשה לנו את זה?" באה בהכרח במקום המחשבה "איך לפתור את זה?" ובמקום השאלה הפילוסופית הגדולה והחשובה ביותר, "איך למצוא משמעות לחיים?" למאמינים באלוהים אסור לעסוק בשאלה הזו. היא נחשבת כפירה. מול השאלות המהותיות של החיים, מול סרטן, צונאמי ושואה, מחשבה פילוסופית מועילה היא "איך אתמודד עם זה?", ומחשבה מזיקה היא כל מחשבה על אלוהים. מעבר לכך שזו דמות לא אמיתית, היא לא פותרת כלום ורק יוצרת בעיות, בנוסף לכל הבעיות הקיומיות שקיימות ממילא.

זה שוכב עלי כל פעם שאני שומע על עוד מקרה של זילות החיים אצל החרדים. וחבל לי שהיצ'נס יורה לעצמו - ולנו - ברגל כשיש לו כזה קייס מוצלח. זה כמו עורך דין שמצליח להסב את לב המושבעים ממנו בסגנונו הגס והמשתלח, וזוכה רק בקושי, וזאת בשעה שהקייס ברור לטובתו.

חיבבתי ולא חיבבתי באותה מידה. היו חלקים שגרמו לי לגחך, בעיקר הטקסטים של חקירות המשטרה. היו חלקים שגרמו לי להתעצב לנוכח המצבים שבהם נאלצים אנשים להתמודד. חלקים שנראו לי די משונים ואולי מוגזמים. בהחלט ספר ששווה קריאה אבל לא יכולה להגיד שהשאיר אותי בהרגשה של התפעלות.

הספר מנגיש את נושא הפיזיקה והמדעים המדויקים לילדי בית הספר היסודי.
הוא נכתב כשפיזיקאי רציני מאוד הבחין שעם כל אהבתו והערכתו למדע - יש לו בעיה.
הוא מעולם לא הצליח ישירות ללמד את הנוסחאות המסובכות בגובה העיניים...

אך יום אחד הופיעה במוחו מרגריטה, ילדה בכיתה ו', עם חברה הכי טובה, אויב מושבע ומורים מעצבנים.
כדי להפוך את מרגריטה מדמיון למציאות הוא הפסיק להתבודד במעבדה ומצא את עצמו נעזר בלא מעט אנשי מקצוע מתחום הספרות והעיתונות, וגם במאיירת הקומיקס נעמה שהפכה את הנושא הקשה/מאתגר/מעצבן/של בנים - למשהו הרבה יותר חוויתי, כך שיהיה אמין שכל הניסויים המתוארים בספר עם חומרים ועם חלקיקים למיניהם - זה באמת מה שהכי מעניין ילדה ג'ינג'ית בת 11, ולא, נניח - טיקטוק.

לאורך כל הספר, מרגריטה האומללה מנסה למצוא אסקפיזם מהעור הג'ינג'י המאדים בקלות שלה, ומהשמירה על אחים קטנים מהסוג שמביא כל אח בוגר לקצה.
היא עושה כיף עם קצפות, מתחפשת לשמשות וירחים, מקפלת ניירות, לועסת קרחונים בטעמים, מותחת סלילים ובעיקר... מנגנת לכולם על העצבים.
חלומה הגדול המלווה את הספר ובאמת הופך אותו למעניין - הוא להתחמק מחננאל (המכונה חננאף, אתם יודעים למה...), או לפחות להוכיח מדעית שהאחים הקטנים שלה הם לא סתם מעצבנים רגילים, כי הם בעצם חייזרים.

אני מבין את מעמדו ההיסטורי הנכבד של ״ג׳יין אייר״, ובוודאי את המהפכנות שלו ביחס לתקופה שבה נכתב. עם זאת, הייתי נזהר מלהשוות את עוצמתו הספרותית לעוצמתם של כל הסופרים והסופרות בני זמנה של ברונטה. מה שלא ניתן להטיל עליו ספק הוא המהפכנות של הספר: הרעיונות שהוא מציג, ההצעות שהוא מציע, והמתינות שהוא מבקש לצד הקיצוניות שהוא מעז לחשוף. בעיניי, החולשה המרכזית שלו נמצאת דווקא במנגנון העלילתי. יש בו איכויות כמעט קולנועיות, ולעיתים נדמה שהמצבים הדרמטיים, צירופי המקרים והגילויים המלודרמטיים נוצרים כדי לשרת את דמותה של ג׳יין ואת הנרטיב הרעיוני, יותר מאשר מתוך הכרח ריאליסטי מלא. החיים אמנם מלאים בסוריאליזם ובמצבים סוריאליסטיים, אבל ריאליזם לא יכול תמיד להחפיף את המציאות לטובת דמות ראשית. ועדיין, אני לא אשקר: זה אחד הספרים היחידים שקראתי שגרמו לי ממש להיחנק תוך כדי קריאה.

העוצמה הגדולה ביותר של הספר נמצאת בשיחה שהוא מקיים בין דת לבין אהבה כל אהבה שהיא: אהבה זוגית, אהבה משפחתית, נישואין, אחווה, חברות, אהבה לאלוהים, אהבה לעולם, וגם הקשר שבין אהבה למוות. ברונטה אינה מציגה את הדת כדבר שאפשר פשוט לוותר עליו; להפך, יש בה יותר מדי טוב מכדי שהרע יבלע אותה לגמרי. אבל איפה הגבול? האם להתמסר לדת, או לתת לה להיות מצפן מוסרי בלבד? וגם כשהדת היא מצפן מוסרי, איפה המקום לאהבה? האם אהבה יכולה להתקיים כשהמוסר הדתי תובע ממנה לוותר על עצמה? בעיניי, כאן ״ג׳יין אייר״ הופך לאחד הרעיונות הגדולים שעדיין לא מומשו באופן מוחלט גם כמעט מאתיים שנה אחרי: האמצע שבין הדת לאהבה אינו כניעה, אלא תיקון. וג׳יין, כאישה וכסובייקט מוסרי, היא זו שמכריחה גם את האהבה וגם את הדת לעבור את התיקון הזה. השפעה היא לא תכונה גברית, כשכניעות היא תכונה נשית. השפעה היא תכונה שיכולה להיות נשית כמו שהיא יכולה להיות תכונה גברית, ואין קשר בין תכונה לבין מגדר, בין פרפמטיביות לבין הגדרה מינית, כך אמרה הסופרת יותר מידיי זמן לפני ג׳ודית באטלר.

ג׳יין אינה מוכנה להיכנע לתשוקה של רוצ׳סטר כשהיא הופכת לבעלות, ואינה מוכנה להיכנע לדת של סנט ג׳ון כשהיא הופכת לשליחות קרה, ממסדית ונטולת חיים. היא עומדת בין הטוב לבין הרע, בין הממסד לבין האדם, בין אלוהים לבין הגוף, ודורשת לעשות שם סדר. לא סדר של כפיפות, אלא סדר של אמת. ההתמסרות של האישה לבדה אינה נשיות; היא כפיפות, כניעה וחילול גם של הממסד וגם של אלוהים כל זמן שאין מולה גם התמסרות של הגבר. אהבה אמיתית לא יכולה להתקיים במקום שבו רק צד אחד נדרש לוותר על כוחו, גופו, רצונו וחירותו. גבריותו של הגבר אינה מתגלה בשליטה שלו, אלא דווקא ביכולת שלו להתמסר מבלי למחוק את האישה שמולו. ונשיותה של האישה אינה מתגלה בכניעה, אלא ביכולת שלה לאהוב מבלי לוותר על נשמתה כפי שהיא מזהה אותה ולפי כפי שמזהים אותה עבורה. מי שצריך להתמסר, לפי הסיפור של ״ג׳יין אייר״, הם לא הגבר ולא האישה לממסד או לאלוהים, אלא הממסד עצמו, וכל דת או ממסד שהפך לתירוץ של שליטה נטול מאהבה וראיית האחר. אמן ואמן. חזק ואמץ.

״יום השישי״ הוא רומן ביכורים שאפתני מאוד, כמעט חצוף במובן הטוב של המילה: ספר שמעז לשאול את השאלה שכל ישראלי שאל את עצמו מאז השבעה באוקטובר - מה היה קורה אילו היה אפשר לחזור יום אחד אחורה.

נקודת המוצא של הספר פשוטה ומטלטלת: אישה שאיבדה את בעלה בימי המלחמה הראשונים מקבלת הזדמנות חד-פעמית לשנות את העבר, למנוע את האסון, להציל את האיש שהיא אוהבת - ואולי גם את המדינה כולה. אבל הכוח של הספר הוא בכך שהוא לא נשאר בגימיק של מסע בזמן. שנבל משתמש במהלך הזה כדי לשאול שאלה הרבה יותר עמוקה: האם באמת אפשר להציל היסטוריה שלמה באמצעות פעולה אחת? ומה המחיר של הניסיון להתערב בגורל - הפרטי, הלאומי, ואולי גם היהודי.

זה ספר שנקרא מהר מאוד, כמעט כמו מותחן, עם תחושה מתמדת של מרוץ נגד הזמן. יש בו כבישים ריקים, נופי עוטף, זיכרונות משפחתיים, היסטוריה יהודית, הווה ישראלי פצוע, ואפילו תנועה בין ישראל לאמריקה - בין עוטף עזה להרי הרוקי. אבל מתחת לקצב העלילתי יש כאן דיון מעניין מאוד על זיכרון, אשמה, אהבה ואחריות. לפי תקציר ההוצאה, הספר נע בין “העבר היהודי להווה הישראלי” ובין “מה שהיה לבין מה שאולי עתיד להיות”, וזה באמת אחד הדברים הבולטים בו: הוא לא מסתפק בשאלה “האם אפשר למנוע את השבעה באוקטובר”, אלא שואל מה אנחנו מבינים על עצמנו כשאנחנו מדמיינים שאפשר.

הבחירה בגיבורה אלמנה היא בחירה חזקה. היא מצמצמת את האסון הלאומי לנקודת כאב פרטית מאוד, ובכך מאפשרת לקורא להיכנס אל הסיפור לא דרך כותרות, מספרים או ויכוחים פוליטיים, אלא דרך געגוע. הרצון שלה “לתקן את ההיסטוריה” אינו רעיון מופשט - הוא קודם כול רצון להחזיר אדם אהוב. דווקא משם הספר מצליח להרחיב את המבט אל השאלה הישראלית הגדולה יותר: מה היינו מוכנים לעשות כדי לא להגיע לבוקר ההוא, והאם אנחנו בכלל מסוגלים לדמיין מציאות שבה הוא לא התרחש.

בעיניי, ובמקביל ל״מתיר אסורים״ המצוין של יאיר מירון שבדיוק כתבתי גם עליו ביקורת, זהו אחד הספרים הראשונים שמסמנים את המעבר של ספרות השבעה באוקטובר מעדות ישירה וממואר אל פרוזה שמרשה לעצמה להשתמש בדמיון. וזה חשוב. כי אחרי אירוע טראומטי כל כך, יש צורך בעדויות, בתחקירים ובספרי זיכרון - אבל בשלב מסוים הספרות מתחילה לעשות דבר אחר: היא בונה אפשרויות, תרחישים, סדקים בזמן, שאלות שאין להן תשובה. במובן הזה, ״יום השישי״ מצטרף לגל ספרותי ישראלי חדש שמנסה לא רק לתאר את השבר, אלא לבדוק איך אפשר בכלל לחשוב אותו.

יש בספר גם משהו יהודי מאוד, לא רק ישראלי. השימוש ברעיון של לחש עתיק, זמן, גורל, נבואה ותיקון מעניק לעלילה שכבה נוספת: זו לא רק פנטזיית “מה אם” מודרנית, אלא סיפור שמתחבר למסורת ארוכה של שאלות על בחירה חופשית, השגחה, חורבן וגאולה. במקומות הטובים שלו, הספר מצליח לחבר בין כאב עכשווי מאוד לבין תחושה כמעט מדרשית: כאילו ההיסטוריה אינה קו ישר, אלא טקסט שאפשר לפתוח שוב ושוב, לפרש, להתווכח איתו, ולשאול אם היה יכול להיכתב אחרת.

אפשר לומר שגם החולשה של הספר נובעת מהשאפתנות שלו. הוא רוצה להחזיק המון: אהבה, שכול, מסע בזמן, השבעה באוקטובר, עבר יהודי, אמריקה, ישראל, אקשן, מוסר, גורל ולאומיות. לא בכל רגע כל השכבות מקבלות את אותו עומק, ויש מקומות שבהם הקצב המותח דוחף את הרומן קדימה לפני שהקורא הספיק לשהות עוד רגע בכאב או במורכבות. אבל זו חולשה של ספר שמנסה ללכת רחוק, ולא של ספר שנשאר קטן מדי. ובמקרה הזה, בעיניי, עדיפה מאוד שאפתנות עם חריקות קלות על פני זהירות ספרותית מנומסת.

מה שנשאר אחרי הקריאה הוא לא רק המתח של השאלה האם היא תצליח. מה שנשאר הוא השאלה המוסרית: האם היינו באמת רוצים לדעת איך למנוע את האסון, אם ידיעת הדבר הייתה מחייבת אותנו לשלם מחיר אחר? והאם הרצון לחזור אחורה הוא באמת רצון לתקן - או לפעמים רק רצון לא להכיר בכך שהעולם השתנה לתמיד.

להעביר את חג הביכורים בקריאת ספר ביכורים זה סנכרון. וכשספר הביכורים הוא כזה משובח - זה לגמרי בונוס.

הסיפור מביא את סיפורן של שתי נשים: נורית ותמר. בערב חורפי אחד, גשום וסוער הגורל יחבר ביניהן בתרחיש שאף אחד לא היה רוצה להיות בו. שתי הנשים שלכאורה אין ביניהן כלום מן המשותף, ומצד שני הן כמו תמונת מראה האחת של השנייה.

נורית מעולם לא התגברה על גירושי הוריה, לא סלחה לאביה על שעזב לארץ אחרת והקים משפחה חדשה. ותמר - גם היא לא השלימה מעולם עם היעדרו של אחיה הגדול. כל כך הרבה שנים שהוא איננו, בגופו, אבל המשיך לחיות בה מדי יום ביומו, ליווה אותה בכל רגע כל השנים הללו.

שתיהן נושאות על גבן את שברי משפחתן. כמו רסיסי חיים הנותרו מתמונה שהיתה פעם שלמה, עד שהתנפצה. והרסיסים האלו כואבים. ומכבידים.
היום שתיהן נשים בוגרות. נורית כבר בעלת משפחה, ואצל תמר המשפחה מתחילה לנבוט. אבל שתיהן צריכות להשתחרר ולשחרר את העבר. השגיאות, הטעויות, העצב, הכעס, ורגשות האשם שליוו אותן כל כך הרבה שנים צריכים להישאר על רצפת חדר העריכה של החיים כדי לסלול דרך נקייה וחפה ממהמורות אל עבר העתיד.

בשפה קולחת טוותה טלי אברהם סיפור יפהפה, ולא פחדה להיכנס ולגעת בנושאים רגישים. והדמויות! איך כותבים כאלה דמויות? מלאות בנוכחות, עגולות ומלאות. איטיק, נכנסת לי ללב שלא על מנת לעזוב, נכון?

ואני חייבת חייבת חייבת קצת (או יותר) על הכריכה:
קודם כל: טלי אברהם היא סופרת רגישה בעלת קול מאוד כן שלא מנסה לייפות ולהחליק כאב ומצוקה. אבל לא רק בכתיבה. האיור היפהפה הזה גם הוא יציר ידיה המוכשרות, והכריכה הזו היא אחת היפות, ולא רק בגלל הויזואליות. זו כריכה שמדברת. מספרת הרבה רק ע"י משיכת מכחול.
איור הכריכה (המדהים!) הוא לא רק יפה וכזה ששואב את המבט, הוא גם כל כך משקף את התוכן. האישה המחזיקה תינוק קטנטן בידיה: האִמָּהוּת, ההורות, קשרי משפחה. אבל אותי תפסו העיניים שלה, העצומות. זו לא אישה יְשֵׁנָה. זו אישה הצוללת אל עולמה הפנימי. וזה בדיוק הנושא שנוגע הספר הכל כך יפה הזה. על העולמות הפנימיים, על השכבות והרבדים המרפדים אותם, על כל מה שאנחנו שומרים שם, בעולם הפנימי שלנו. זה כמו הבויידעם של הנשמה. אנחנו יודעים שהרבה דברים צריך לשחרר, אבל לא תמיד אנחנו יודעים איך לעשות את זה, ויותר חשוב: מה אנחנו בלעדיהם.

וכל היופי הזה הוא ספר ביכורים!
קראו.

וואו אחד הספרים הטובים שקראתי, אני זוכרת שאח שלי הביא אותם מהספריה ורק הייתי מסתכלת בתמונות היפות והמעניינות, ועוד לא הייתי קוראת כל כך...אחרי כמה שנים קראתי את הספר ונשאבתי, בדיוק הסגנון שאני אוהבת...הרפתקה מסתורי, פנטזיה ,לברווח לעולם לא מוכר...ממליצה בחום למי שילדות וסקרנות פועמת בוורידיו:)

כבר מהתחלה העקרונות שבספר נראו לי מאוד מוכרים...
המשכתי לקרוא בראש פתוח, אך עם זאת לא יכולתי להפסיק לחשוב על "אבא עשיר אבא עני", ועל כל נקודות הדמיון בין הספר שאני קוראת עכשיו לספר ההוא שקראתי לפני עשור ויותר.
להפתעתי באיזשהו שלב המחברת מודה שהיא הושפעה עמוקות מהספר של רוברט קיוסאקי. בינגו!

אז פה אחד אפשר לסכם שהספר הזה הוא זו הגרסה הנשית והישראלית של אותם הרעיונות: השינויים בתפיסת עצמך כעשירה או כעניה - מיתרגמים לחשבון הבנק שלך.
ועכשיו למתעניינים בנושא יעלו כמה שאלות:
*האם יש הבדלים בין הספרים?
(האם למי שקרא את אבא עשיר אבא עני כדאי לקרוא גם את הספר הזה?)
*מה התועלת שאפשר להפיק מהספר הזה להתנהלות הכלכלית בחיים?
*האם הספר קל יותר לקריאה ועדכני יותר מהספר של רוברט קיוסאקי?
*האם הספר מתאים רק לנשים?

והתשובות הן:
*לדעתי כן, כדאי לקרוא את הספר גם אם קראתם את אבא עשיר אבא עני, ולו כי המחברת, אולי מעצם היותה אישה שהתחילה מחוסר ידע כלכלי גורף והתקדמה לעבר המטרות שלה- מעוררת השראה, וגם מכירה היטב את הקשיים העיקריים שמלווים אישה מבחינות כלכליות, היא לא שייכת למיעוט הנשים שכבר נולדות או מכירות בגיל צעיר את עולם העסקים וקשורות לבכירים בו. במשך שנים היא לא ידעה מה משמעותם של חוזים ולמדה זאת בגילך מבוגר יחסית - לאחר שהרגישה שהיא חייבת את הידע הזה לעצמה.

*הספר בגובה העיניים, יכול להיות שלא תתחילו לקנות נדל"ן - כמו שאבא עשיר אבא עני ממליץ - אבל אני אישית כן לקחתי יוזמה לחסוך במקומות שבהם זה היה "כסף על הרצפה" והיו לי מחסומים שונים מלאסוף אותו. הספר הכווין אותי לכסף הקטן שמצטבר לגדול, ולא למושגים הגדולים ולפסיכולוגיה של הכסף, וכן יכול להיות שזו חשיבה נשית יותר - שהולכת על בטוח ולא נלהבת מסיכונים ומהידע איך לנהל אותם.

*מצד אחת כן - הספר יותר קל לקריאה ובעיקר למי שמכיר כבר את המושגים מספרים קודמים בסגנון. מצד שני הוא גם פחות מקיף, פחות נכנס לעומק האוניברסלי כמו שעושים ספרי ההדרכה הידועים בתחום, ויותר מספר את הסיפור האישי של המחברת. אני לא יכולה לומר בביטחון שהמידע כל-כך עדכני, כי למרות שהספר נכתב לאחרונה - מטבע הדברים כשמישהו מדבר על "ללכת על בטוח" הוא מדבר על דברים שכולם כבר מסכימים עליהם ולא על יוזמות חדשות.

*הספר לחלוטין מתאים גם לגברים, הבעיה היחידה שאני יכולה לחשוב עליה היא איך מתגברים על הרתיעה הפסיכולוגית שיש לחלק מהגברים להמיר את העקרונות המופיעים בספר ללשון זכר... ובכל זאת מה שאני יכולה לומר בנושא הוא שאם אני הצלחתי לחסוך כסף בהשראת הספר: להחליט לבטל מנוי למשהו שלא השתמשתי בו, להחזיר מוצר שלא היה מספיק טוב, לעשות עוד מאמץ כדי שסכומי כסף יגיעו אלי - דברים שפשוט הבלגתי עליהם... ועל חלק מהם שילמתי סתם במשך יותר משנה.
אז אני בטוחה שגם גברים יכולים להיתרם מעצות בנושא החיסכון - ולמצוא איפה כן לקבל חזרה את המגיע להם ולגבור על המחסומים שחלקן בסך הכול קיבעונות פסיכולגיים.

אני מחבבת את אבי שילון פגשתי אותו לראשונה לפני שנתיים ביריד שבוע הספר הוא עבד לצידי בדוכן, הוא היסטוריון ויש לו ספרים שהוא כתב בעיקר על אישים כמו בן גוריון, השיחה האחרונה שלי איתו לפני כמה שבועות שרציתי להשיג את הספר בסוף הזמנתי אותו מאתר עברית.אבי שילון יש לו תוכנית נהדרת בערוץ הכנסת וגיס שלי הוא עורך לו את התוכנית. התרשמתי מאוד מאבי שילון.
ובימים האחרונים הספר הגיע אליי התחלתי לקרוא בו, הוא מגולל את סיפורה של מפלגת הליכוד ומאין היא התחילה החלה מהרבזיונסטים מבית''ר עד שהיום היא נהפכה להיות הליכוד.
הרבזיונסטים נהפכו למחתרת בשם האצ''ל או הלח''י ואז הם התאחדו למפלגה אחת. היו דברים שחידשו לי והיו דברים שנשארתי עם סימני שאלה עם מהותה של המפלגה האם היא חותרת לשלום או שהיא בעד עצמאותה. האם היא מוותרת על שטחים או שהיא בעד להילחם על שטחיה?זה הדבר שלא היה לי ברור. כי כיום הליכוד לפי מה שהבנתי דוגלת באי החזרת שטחים אוי באי הסכמת שלום אבל איך תסבירו את שלום עם מצרים ופינוי ימית?
אז מהי מפלגת הליכוד והאם השלטון עם בנימין נתניהו שינה את מפלגת הליכוד כשהייתה פעם?

סיימתי לקרוא אותו עכשיו, והלב שלי עדיין דופק חזק.
זה לא ספר רגיל. זה איחוד של שני יומנים אישיים, חשופים ברמות שכמעט קשה לשאת. החלק הראשון ("מחברת פרידה") מפרק לגורמים שברון לב ופרידה זוגית, לא כרומנטיקה עצובה אלא כאירוע פיזי ואלים שמפרק את הנפש. החלק השני ("דגים") נכתב שנים אחר כך, ומתעד התמודדות עם סרטן קשה במציאות ישראלית מדממת. מיטל זהר כותבת בלי שום פילטרים. אין פה סנטימנטליות, אין נחמות זולות, ואין ניסיון לייפות את הכאב או את החולי. הכתיבה שלה רזה, מדויקת וישירה כמו סכין מנתחים. היא מביטה לקטסטרופה הפרטית והציבורית ישר בעיניים, וזועקת מתוך הדפים משפט אחד שמסרב להרפות: "אני רוצה לחיות". יצאתי מהקריאה הזו מטולטל, פצוע, אבל גם מלא הערכה לעוצמה שיש במילים. ספר חובה לכל מי שמחפש ספרות אמיצה, חסרת פשרות, שנוגעת בעצב החשוף של הקיום.
הספר יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד.