הביקורת האהובה של לי

חטוף

הספר נפתח בהקדשה קורעת לב לזכרם של ליאן – אשתו של אלי, נויה ויהל – בנותיו, ויוסי – אחיו. עוד לפני שמתחילים לקרוא, כבר ברור שהסיפור הזה נושא עליו משקל שאי אפשר לתאר. בשעה 06:29 בבוקר חג שמחת תורה, 7 באוקטובר 2023, האפליקציה של ליאן צפצפה: צבע אדום. מאותו רגע, המציאות התהפכה – ואת ההמשך כולנו מכירים. "חטוף" הוא מסע של 491 ימים מתחת לאדמה, בתוך המנהרות של החמאס. זהו תיעוד אישי, חשוף וכואב, שנכתב בבהירות ובדיוק שמאפשרים לקורא להרגיש כמעט שם. זה ספר שלא רק קוראים – הוא נטמע בך. אני מצאתי את עצמי נעה בין דמעות לבין חיוך קטן, בעיקר מול הכינויים שהודבקו לשובים. הקריאה חושפת את הרעב, את העלטה, את התנאים הבלתי אנושיים ואת ההתנהגות הקשה של השובים. לצד זה, יש גם רגעים נדירים של אנושיות, כמעט מקריים, שמבליחים מתוך החושך. אלי משתף בכנות בקשריו עם החטופים האחרים, ובמקביל מתאר את השובים – חלקם אכזריים, חלקם שבויים בעצמם בשטיפת מוח ושנאה, ומעטים שמצליחים לרגעים לגלות חמלה. זהו מסמך אישי, אך גם עדות היסטורית בעלת חשיבות עצומה. אלי שרעבי מתגלה כדמות מעוררת השראה – אדם שמצליח לשמור על קור רוח, על צלילות ועל אנושיות גם בתחתית התחתיות. אחד הרגעים החזקים בספר מתרחש לאחר שובו, כשהוא מגיע עם משפחתו לבית העלמין. אחרי ארבעים דקות של התפרקות, הוא פונה לאחותו אסנת ואומר: "קדימה נלך". במשפט הזה יש הכול: סגירה, החלטה, בחירה בחיים. הוא ראה את התחתית, נגע בה – ומכאן הוא בוחר לצעוד קדימה. (עמוד 234) אני מאחלת לאלי שרעבי אריכות ימים, ושימצא תמיד את הכוח, הנחמה והתקווה. בשורה התחתונה: סיפור הישרדות אדיר. ממליצה בחום. לי יניני הוצאת סלע מאיר, עורך: צבי בן מאיר, 237 עמודים, 2025

19 אהבו