"אנחנו הולכים ושוקעים, לא נשרוד את זה כאן, זה כבר מוחלט. שום דבר לא יכול לשנות את זה. אבל אנחנו יכולים לבחור אם נרד למצולות בצרחות ובפניקה או אם נהיה המוזיקאים שממשיכים לנגן באומץ, בחרדת קודש, אפילו כשהספינה שוקעת".
הספר הזה כל כך פיוטי ויש בו כל כך הרבה משפטים יפים ומעוררי השראה. זהו ספר מאותם הספרים העצובים אך שבסופם יש תקווה גדולה והתעוררות מחודשת לחיים.
שלושה אחים מתייתמים מהוריהם בגיל צעיר וממשיכים את חייהם בפנימייה. כל אחד חווה את האבל בצורה שונה ופונה אל נתיבים אחרים בחיים. למרות הריחוק שנוצר ביניהם במהלך השנים בסופו של דבר, הם תמיד חוזרים אחד אל השני מתוך מקום של שייכות ובית. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של ז'יל, האח הצעיר והתמודדותו עם ההבנה שהחיים הם לא תמיד מה שחשבנו שיהיו.
זהו סיפור על אבל, על אובדן, אך בו זמנית גם על קבלה והישג. על מה שניתן להשלים למרות החוסר ועל חיים לצד בדידות עמוקה ובלתי מוסברת.
ישנם רגעים כל כך עדינים ויפים בהם אנו עוברים יחד עם המספר תהליך של קבלה עצמית אך גם תהליך עמוק יותר של קבלת החיים ומה שהם מזמנים לך בדרך. הסופר כמו מבקש מאיתנו לא להתייסר על אף הקשיים ולנסות להמשיך לחיות. הרי בסוף אנו כאן רק לרגע אחד.
קראתי כבר ספרים בסגנון, זהו לא ספר פורץ דרך מבחינתי אך יש בו משהו רגיש ונגיש שנשאר בלב גם הרבה אחרי הקריאה.
"זמן אתה בורח,
קח אותי איתך".











