פרק ראשון:
תום הילדות
פשוטת איברים שכבה היא פרקדן, תלתליה השחורים פזורים על העשב הירוק הרך, בוהה בשמים התכולים, בְּזוּקי ענני נוצה לבנים, "מה יפו מעשיך השם יתברך," מילמלה לעצמה, נהנית מחום השמש ומדנדון פעמוני העיזים שליחכו עשב טרי מסביבה.
גם אביה, שהנוף ההררי מולו שנצבע בצבעי שמש הבוקר הבהירה האיר את עולמו ורומם את רוחו, הביט על סביבותיו, נשא ראשו אל ההרים הזוהרים שלפניו ובירך ביראת כבוד כלפי הבריאה: "מה רבו מעשיך השם."
הוא סיים להתפלל שחרית בבית הכנסת ויצא לטייל בהרים המקיפים את הכפר הקטן שבו התגורר עם אשתו ושני ילדיו. לאחר כמה דקות של הליכה נמרצת בשביל המעגלי הסובב את הכפר, עצר והחל לרדת בזהירות במדרגות טבעיות שנחצבו בסלע לוואדי שבו זרם נחל קטן. פכפוך המים הסב לו עונג רב. "תודה לך בורא עולם על כל הטוב והשפע שבראת בעולמך," בירך. הגרגור המוכר בבטנו סימן לו שהגיע זמן ארוחת הבוקר, והוא החל לטפס במעלה ההר לכיוון ביתו, פיו נמלא רוק כשדמיין את המאכלים שאשתו תגיש לו עם הגיעו הביתה.
נמרץ היה ורוחו טובה עליו כשראה את בתו הצעירה רועה את עדר העיזים שלו.
הוא עצר לרגע מהליכתו הנמרצת וצפה בה מקפצת עם הגדיים. צחוקה התגלגל על ההרים, נישא עד אליו והעלה חיוך על שפתיו. רומיה אספה אליה ברוֹך גדי אחד שחור. שערה, מתולתל וארוך, השתפל וכיסה את פניה. מן המקום שבו עמד לא הצליח להבחין בין שחור שערה לבין שחור פרוותו של הגדי שאחזה בידיה. הוא ראה אותה מתכופפת להניח את הגדי בעדינות על האדמה, כותונתה התנופפה לרגע ברוח וגילתה לו את רגליה הארוכות, היחפות. היא כבר לא ילדה, צצה מחשבה במוחו.
הפשיל הוא מעט את כותונתו הפשוטה והתיישב על סלע חמים, מבקש לעצמו עוד רגע להתבונן בבתו האהובה. הוא האזין לקול הפעמונים שקשרה לצווארי העיזים. "היא חושבת שאיש אינו רואה אותה," מילמל כשהבחין שהיא גלוית ראש, ובליבו סלח לה על היעדר הצניעות.
כבר מגיל צעיר התחננה ללמוד לקרוא בתורה. "אבא," קראה לו בקול ילדותי ומתוק, "למד גם אותי לקרוא בתורה."
"יא בינתי, זה אוסור על הבנאת ללמוד תורה, זו טומאה," הסביר לה את האיסור ברוך.
הוא חייך לעצמו כשנזכר איך המשיכה לבקש שוב ושוב, עד שמצאה לעצמה דרך להקשיב למילותיה המתוקות של התורה.
יום אחד מצא אותה יושבת על האדמה תחת החלון של בית המדרש של מארי סאלם, שפתיה ממלמלות את הניגון הנאמר לפני הקריאה, "תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב," חוזרת אחרי הבנים בני השלוש והארבע. בוכה איתם כשטעו והמארי היה מרביץ להם, ושמחה איתם כשסילסלו נכון את טעמי המקרא. היא חשבה שהוא לא יודע, ובסתר ליבו שמח שיש לו ילדה בעלת תושייה.
באנחה נעמד על רגליו ומיהר לביתו. זה לא יהיה קל, חשב, אבל ידע בדיוק מה עליו לעשות.
במהירות צעד ותוך כמה דקות נכנס לביתו, התיישב על המזרן שעל הרצפה ונשען על הקיר החשוף תוך שהוא פולט אנחה כבדה. "יא מָרָתִי, (אשתי), איפה את?" צעק לאשתו שהגיעה במהירות, התכופפה והניחה מולו שרפרף מרובע מקש, שעליו ערכה מגש נחושת עגול עם ארוחת הבוקר שלו, לחוח חם שאך הוציאה מן המחבת הכבד שהניחה על האש שבערה בטאבון, ולצידו קערית קטנה ובה עגבנייה מרוסקת וסחוג ירוק מתובל וחריף. הוא שאף אליו את ניחוח הארוחה שהכי אהב, ארוחת הבוקר.
אשתו הזדקפה, הלכה במהירות להביא מעט מים לנטילת ידיים והציבה לפניו אגנית קטנה מחרס, כד עם מים ונטלה. היא יצקה מים עבורו מהכד לנטלה, הושיטה לו והמתינה בדממה, מביטה בו שופך שלוש פעמים מים על כל יד ומברך, מטעים כל מילה בברכה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים."
היא הגישה לו את המגבת הקטנה וענתה: "אומן."
הוא הביט בה עומדת מולו, עיניה מושפלות בצנעה. ראה את הגַרְגוּשׁ, כיסוי הראש המסורתי, המחודד, הפשוט וחסר הקישוטים שהונח על ראשה ונרכס ברישול מתחת לצווארה, את כותונתה הכהה הרקומה חוט שני שצבעו דהה, מבטו נדד לבתי הרגליים, מכנסיים שחלקם התחתון רקום שלבשה תחת כותונתה. היו אלה בתי הרגליים שאימו תפרה ורקמה עבורה עוד כשהיתה כלה צעירה. נדמה היה לו שעברו יובלות מאז חתונתם.
המוהר לא יזיק לנו, חשב לעצמו בחמיצות.
היא חשה במבטו והרימה את עיניה בשאלה, הוא סימן לה בעיניו לשבת והיא התיישבה מולו בלי להוציא הגה מפיה, חיכתה למוצא פיו.
הוא החל לאכול, לא לפני שבירך בורא מיני מזונות, בצע חתיכה מהלחוח החם, טבל בעגבנייה המרוסקת עם הסחוג, הכניס לפיו, לעס בתיאבון והתענג על הטעם העשיר והמרקם הנימוח בפיו עם העגבנייה המתוקה והסחוג החריף. ניגוד הטעמים ערב לחיכו והוא חייך אל אשתו בעיניים מלאות הכרת טובה.
באנחת רווחה חייכה אליו, שמחה שהאוכל השביע את רצונו ורעבונו. ככה ישבה והביטה בו בשקט ובשמחה אוכל, עד שסיים ושאל כאילו בתמימות: "תגידי לי, הבת שלנו, היא כבר אישה?"
השמחה התנדפה מיד מגופה. ליבה שקע וענן שחור כיסה אותה, חשה את גופה כאילו קורס אל תוך עצמו.
כבר לפני שנה הוא הבטיח את בתם הצעירה לעמרם, הבן של משפחת בשארי, המשפחה הכי עשירה בכפר, משפחה של סוחרים מדורי דורות. עמרם היה בן בכור, זכר יחיד, אחריו נולדו שלוש בנות.
השידוך הזה לא היה לרוחה. בראש ובראשונה מפני שעמרם היה בן עשרים ואחת בזמן השידוך וכבר היה גבר של ממש. שנית, הוא היה בעיניה גבר מפונק וחלש אופי שחשב שכל העולם מונח לרגליו אך ורק בשל היותו בן זכר יחיד במשפחה עשירה. היא חששה לבתה. גבר כזה יכול להיות מסוכן לכל אישה שתינשא לו. ונוסף על כל זה, היא ובעלה באו ממשפחה של למדנים גדולים מדורי דורות, שושלתם הגיעה עד מארי עירקי הכהן הגדול שחי בתימן לפני מאות שנים, ואילו משפחת בשארי היו "רק" סוחרים פשוטים.
אבל בעלה החליט שלחתן את רומיה עם עמרם זו עסקה טובה, התנאים נחתמו והם גם יקבלו מוהר גדול עבורה וגם ישמרו עליה מהמוסלמים. היא הרימה את עיניה אל בעלה שהמתין לתשובתה בסבלנות. קולה רעד כשענתה לו חרש, "כן."
"ממתי? למה לא אמרת לי כלום? הרי הבטחנו לבשארי שנמסור אותה כשתהפוך לאישה," הטיח בה.
מילותיו הכאיבו לה, היא שמעה את הכעס בקולו, השפילה את עיניה ואמרה: "אני עוד לא מוכנה למסור אותה. היא רק ילדה קטנה בת שתים־עשרה, הוא כבר גבר בן עשרים ושתיים."
"יא מרתי," אמר לה, קולו התרכך כשהבין שקשה לה הפרידה מבתה, "את יודעת שגם לי קשה, אבל זה שידוך טוב, זו משפחה טובה ועשירה, ועוד יותר מזה, צריך להשיא אותה מהר לפני שיבוא המוסלמי ויחטוף לנו אותה, זה מה שאת רוצה בשבילה?"
"לא!" ענתה, הדמעות חונקות את גרונה עד שלא נותר בה אוויר לנשימה.
"אין לנו ברירה. קומי, הכיני אותה, אני כבר אטפל בכל השאר," ציווה עליה והביט בה מתרוממת על רגליה ויוצאת החוצה, צעדיה כבדים. "אסמעי (שמעי) יא מרתי," קרא לה, היא נעצרה על מפתן הבית, הסתובבה והביטה בו, צערה תלוי בעיניה. "זה הדבר הנכון לעשות," אמר לה בשקט. היא רק הינהנה לעומתו ויצאה החוצה.
רומיה חזרה מהמרעה, כותונתה הבהירה בלטה על רקע עדר העיזים הקטן שלהם שהקיף אותה. עיזים שחורות, לבנות, חלקן חומות עם כתמים לבנים, חלקן לבנות עם כתמים חומים, אוזניהן שמוטות וארוכות, עיניהן הרכות קבועות בצידי פניהן הארוכות.
האם הביטה ברומיה משחקת ומקפצת עם הגדיים שאהבה כל כך. כבר כמה שבועות שהיא עוקבת אחריה, מביטה היטב בגופה של בתה ההולך ומתעגל אל מול עיניה. שדיה הצעירים כבר היו זקופים, דוחפים קדימה את בד כותונתה, רגליה ארוכות ודקות עד הישבן המתעגל. שערה, שרומיה לא הקפידה להסתיר אותו כראוי לבנות, היה שחור ומתולתל, כאילו בעל חיים משלו, הבהיק בשמש, הסתלסל והשחיר אפילו יותר מן הרגיל. הנשיות פרצה ממנה והיא רק בת שתים־עשרה.
קרביה של האם רעדו רק מהמחשבה על המוסלמי המסתובב בכפרים היהודיים וחוטף ילדות יהודיות קטנות כדי להשיא אותן לגברים מוסלמים זקנים. רק דבר טוב אחד אפשר לומר לזכותם של המוסלמים האלה, חשבה לעצמה, נשים נשואות הן מחוץ לתחום מבחינתם, תודה לאללה הכביר.
"בעלי צודק, כבר מזמן הייתי צריכה להכריח אותה ללבוש את הגרגוש ובתי הרגליים הרקומים," מילמלה לעצמה וניגשה לדבר עם בתה.
"רומיה," קראה האם. רומיה הפסיקה לקפץ, סבה לאחור לפגוש את אימהּ, בידיה גדי קטנטן שהגיח לאוויר העולם רק לפני כמה ימים, פרוותו שחורה וכתם לבן מעטר את מצחו.
"כן, אמא," ענתה לאימהּ בחיוך רחב, שיניה הצחורות הבהיקו במסגרת פניה השחומות ועיניה השחורות היו מלאות ניצוצות של צחוק. היתה מאושרת עם הגדיים שלה.
אללה יראה וירחם, היא יותר מדי יפה, המסכנה, חשבה האם לעצמה. היא התקרבה אל בתה ואל עדר העיזים ואמרה, מנסה לשוות עניין לקולה, "איך היה במרעה היום? חזרת מוקדם, לא?"
"כן, היה נדמה לי שהן אכלו מספיק אז החזרתי אותן הביתה," ענתה רומיה, שלא ממש ידעה איך להגיב על העניין הפתאומי שאימהּ גילתה בעיזים.
"אז יאללה, בואי יא בינת, יש עוד הרבה עבודה, צריך להביא עצים, להדליק את התנור, להביא מים, ללוש בצק לארוחת הערב," אמרה אימהּ, ורומיה שמעה את קוצר הרוח בקולה.
"ארוחת ערב, אמא? אבל עכשיו רק בוקר, יש עוד הרבה זמן עד שתשקע השמש, מה קרה?" שאלה את אימהּ בתמיהה.
הילדה הזאת גם חכמה וגם יפה, שאללה יעזור לנו, חשבה האם בליבה. "בואי כבר ואל תשאלי שאלות," צעקה לעברה.
רומיה מיהרה להכניס את העיזים לדיר. היה זה מבנה רעוע שבנה אביה בחצר, סככה רחבה עשויה דיקט עץ שאביה הניח מעל כלונסאות עץ עבים. היא יצאה מן הסככה וצעדה אחרי אימהּ. לליבה התגנב חשש קל. החשש התגבר כשהבינה שהן נכנסות הביתה. למה להיכנס לבית אם הטאבון שצריך להדליק נמצא בכלל בחוץ? טילטלה את ראשה ונכנסה אחרי אמהּ לביתם, בטח תכף היא תגידי לי, חשבה.
הן נכנסו לבקתת החֵמר האפלולית, ואימהּ הרימה כד מים רק כדי להניחו, הסתכלה סביבה כאילו חיפשה משהו. רומיה מעולם לא ראתה את אימהּ כך, פזורת דעת. עיניה התרוצצו אנה ואנה, ידיה לא מצאו מנוח, פעם הניחה אותן מאחורי גבה, פעם על בטנה, כאילו רצתה להגיד משהו ולא הצליחה למצוא מילים.
"אמא, את מפחידה אותי. מה יש לך?" שאלה רומיה בחשש שהפך מקל לממשי. האם הביטה בילדתה ודמעות מילאו את עיניה.
"אמא, מישהו מת? קרה משהו לאחי?" שאלה בקול רועד.
"סעדיה בסדר," ענתה לה אימהּ בקול חנוק.
"אז מה? מה קרה? תגידי לי," אמרה רומיה והפחד נשמע בקולה.
הן הביטו זו בזו, האם הדומעת ובתה קרועת העיניים, חוששת מהמילים העומדות לצאת מפיה של אימהּ, נדמה היה לה שהן עומדות לחרוץ את גורלה באופן שלעולם לא יהיה ניתן לחזור ממנו לאחור.
"אבא ואני החלטנו לחתן אותך," פלטה האם במהירות, כמו צריכה היתה להיפטר מן המילים שהכבידו עליה כל כך. כשסוף־סוף הצליחה להוציא את המילים מפיה הרגישה איך היא אוספת את האוויר סביבה כדי להמשיך, רק כדי לנשוף אותו החוצה. היא לא היתה מוכנה לדממה שנפלה ביניהן, לגבות השחורות של בתה שהחלו להצטמצם באיום. כבר ראתה את הגבות השחורות האלה מצטמצמות בעבר. לבתה היה אופי נוח וחביב בדרך כלל, אבל כשמשהו לא נעשה כרצונה, ידעה היא להילחם ולעמוד על שלה. זה לא יעבור טוב, חשבה לעצמה והמשיכה לדבר בתקווה שהסבריה ירככו את המכה שהנחיתה על ילדתה.
"החלטנו לחתן אותך עם עמרם, הבן של משפחת בשארי. זה לטובתך, יא בינתי, את כבר אישה צעירה, את יודעת שהמוסלמים חוטפים ילדות כמוך, אנחנו רק רוצים לשמור עלייך," אמרה לבתה בחוסר ביטחון, לא מאמינה למילים של עצמה.
הילדה עדיין לא הוציאה הגה מפיה, רק הביטה באימהּ, גבותיה צפופות מעל עיניה השחורות שהאפילו.
רומיה הרגישה את הזעם ממלא את גופה, מטפס במעלה גרונה בעוד ליבה הולם באוזניה, ואילצה את עצמה לא לצרוח את זעמה. במקום זאת בלעה אותו במאמץ, הביטה באמהּ, "את הבטחת לי. לפני שנה הבטחת לי שלא תשיאי אותי עד שאהיה בת חמש־עשרה לפחות." מילותיה ניתזו בשקט מבין שפתיה הקפוצות.
"אין מה לעשות, יא בינתי," ענתה לה אימהּ בקול חנוק. "ככה החלטנו, התנאים נחתמו כבר בשנה שעברה, הגיע הזמן." היא שאפה אוויר לריאותיה והמשיכה בניסיונה לשדל את בתה להסכים, "תראי, גם אני התחתנתי צעירה, אז מה? קרה לי משהו? להפך. יש לי בעל שדואג לי לקורת גג, לאוכל ולמלבוש. אל תדאגי, נעשה לכם חתונה גדולה עם כל הכפר, את תהיי כלה יפהפייה וטובה לבעלך. הוא יראה אותך יפה כל כך ורק ירצה לפנק אותך. אצלו בבית בטח תהיי מלכה, לא תצטרכי לעבוד בכלל, הרי הם עשירים, את יודעת."
רומיה הסתכלה באימהּ וחשה את הזעם השוצף בה, מאיים להציף ולהטביע אותה. היא נשמה נשימה ארוכה ולחשה, "אני לא אתחתן איתו." לחישתה נשמעה באוזניה כמו לחישת נחש.
אימהּ הביטה בבתה הסוערת ואמרה, הפעם בקול נחוש וקשה: "אל תנסי להתנגד. אנחנו נשים, התפקיד שלנו הוא לעשות את רצון הגברים בחיינו, אם זה אבא, בעל או אח גדול. את כבר בת שתים־עשרה, הגיע הזמן שתסכימי בהסכמת הלב ותאמצי בגופך היפה, וגם במוח החכם הזה שלך, את העובדה הפשוטה הזאת, או שתסבלי כל החיים שלך. את זוכרת מה כתוב בספר בראשית? את זוכרת את העונש שקיבלה חוה לפני שהאלוהים גירש אותה מגן עדן? בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ." האם נאנחה והמשיכה בעצב: "אין מה לעשות, יא בינתי, זה העונש שלנו הנשים עד עצם היום הזה."
רומיה שמעה את אימהּ מדברת, אך המילים נפלו על אוזניים מלאות חֵמה וזעם. היא יצאה החוצה בסערה מהבקתה האפלולית אל בוהק השמש שסינוור אותה ואילץ אותה לעצור לרגע. היא הרימה את פניה אל עבר השמש היוקדת ונשמה כמה נשימות עמוקות.
*המשך הפרק זמין בספר המלא*
