שנת 2025 בספרים

זה טוב יותר מהספר הראשון לדעתי, אפילו שאני מעדיפה את מייקל על דין.
יש משהו פחות מתחשב וגם פחות מנוסה בדין, ואני עושה השוואה בין השניים רק כי בספר הזה מייקל עדיין נוכח וזה היה לי בולט ההבדל ביניהם.
אז אני מעדיפה את מייקל מהספר הראשון, אבל לדעתי הסיפור פה יותר מעניין, והתחברתי יותר לסאלי מהספר השני, ומאשר לשיינה מהספר הראשון.

בספר הזה דין, עובר לקנדה, כדי להיות שומר הראש של סאלי.
זה חלק מאיזושהי עסקה בין מייקל, שהוא ראש המאפיה היהודית בטקסס, לבין אבא של סאלי, שהוא ראש המאפיה היהודית בקנדה.
לדין יש תוכנית להרוג את אבא שלה, ולהשתלט על הארגון שלו, בזמן שהוא משתף פעולה עם זה שנכפה עליו להיות שומר ראש של סאלי.
אז הוא מגיע לקנדה, פוגש את סאלי שוב, מגלה שהיא מגמגמת ורואה איך הגברים סביבה מתייחסים אליה כאילו היא רכוש.
הוא לא טוב מהם בהרבה מבחינת איך שהוא מתייחס אליה, אבל הוא לפחות לא כופה עליה דברים, אז... אני מניחה שזה גורם לו להיראות טוב יותר מהם למרות שהם כולם רכושניים ככה תכלס.

גם פה לא ממש אהבתי את הסמאט מבחינת הדיבור, כאילו המילים "אשתי", "בעלי", שהם אומרים אחד לשני בזמן הסקס, אמורות להדליק משהו.
זה פשוט מוזר בעיניי, קרינג', אני באמת בספק אם אנשים נורמלים מנהלים שיחה כזאת בזמן סקס, שהוא שאל "של מי את?", והיא עונה "של בעלי דין".
אני מודה שאכן יש לי רתיעה מסוימת ממוסד הנישואים, וחתונות בכללי, ושיש סיכוי שזה שמפריע לי פה השימוש במילים "אשתי" ו-"בעלי", זה עניין אישי לי.
אבל אני עדיין חושבת שהשימוש במילים האלה מטופש, כאילו, ברמה של חוסר בגרות, כי מי מדבר ככה?
זה מרגיש כמו איזו פנטזיה מטופשת של צעירות, אני לא מבינה מה מדליק בגבר שמדליק תפילין, ואני לא מבינה מה מדליק בלומר את המילים אשתי ובעלי בזמן סקס.
אבל אתם יודעים מה, מה אני מבינה, אולי בעתיד אני אוכל את הכובע ואגיד שזה כן מדליק בעיניי.

זה כנראה כישרון של הסופרת לעשות לי קרינג'.
בכל מקרה, יותר טוב מהראשון לדעתי מבחינת הנושאים והדברים שקורים, זה פשוט היה יותר מעניין בעיניי.
אני מניחה שעבורי הספר הראשון היה יותר קרוב ל-2.5 כוכבים, ועם הספר הזה אני יותר שלמה עם השלושה כוכבים שאני נותנת.
אבל אני עדיין מעדיפה את מייקל.

רוברט פורסטר, הדמות הראשית, עוזב את העיר ניויורק לאחר גירושיו לאישה נוירוטית צעקנית ונקמנית. מנסה להתחיל חיים שקטים. הוא מצא עבודה בתחומו . הוא מוכשר בציור/ רישום /שרטוט. אך יש לו אובססיה והתמכרות למציצנות. לא בקטע הפלילי, מיני אלא פשוט מחפש ונהנה לראות חיים פשוטים ורגילים של אחרים. חייו מתהפכים לאחר שנחשד ברצח. וכך התחילה שורה של מעשי אלימות כלפיו וחשדות מצד המשטרה המקומית ושכניו. חייו מתערערים אך הוא נשאר די אדיש ,ופסיבי לפי התרשמותי .הוא לא מתרגש ובטוח בצדקתו. הוא מנסה להמשיך בחייו למרות כל המכשולים ששמים לו האנשים בסביבתו.
זהו רומן פשע. דרוד משעני כתב אחרית דבר לספר שמאירה את עיני הקורא באשר למקור הרעיון של הסופרת הייסמית לכתיבת הספר. הספר נכתב בשנת 1962 אך רק עתה תורגם לעברית.הספר מותח וזורם אך הדמויות לא אמינות בעיני.
באשר לשם הספר : קריאת הינשוף, הינשוף הוא עוף דורס ,פעיל בלילה .הוא משמיע קול חזק וצורם כאשר הוא מבחין בטרף ומתכונן לעוף עליו. הינשוף הוא אולי מתיחס לאחת הדמויות בספר שקרא תיגר על רוברט.

לאור ביקורת אוהדת מאוד בעיתון לקחתי את הספר לידי, וקראתיו כמעט ללא הפסקה בכל רגע פנאי. יש בו עלילה מרתקת, והתפתחויות מפתיעות. אולי איננו מתאים לספרות דורנו (הדפסתו הראשונה היתה ב 1962 - עולם ללא טלפון נייד, וכעת יצא לאור ב 2025 בעברית), אך אין בו רגע דל , עד העמוד האחרון.

קראתי את הספר הזה פעמיים ופעמיים התפעלתי ממנו לטובה. כתוב ממש טוב ולפרטי פרטים. מסופר על חייהם של רוצחים סדרתיים אמיתיים, מהילדות הקשוחה שלהם ועד למעשי הרצח המתועבים שהם ביצעו. על פניו הרוצחים האלה נשמעים כמו בני אדם חביבים שקשה להאמין שהם ביצעו את מה שביצעו. ופה כל המהות של הספר נחשפת- יש מצב ורוצחים סדרתיים מסתובבים בינינו ואנחנו לא מודעים לכך.
6 רוצחים סדרתיים שניהלו חיים כפולים- חלקם אנשי משפחה עם ילדים ואישה. לרובם יש עבר אלים שמתוכו הם הפכו להיות מי שהם- רוצחים סדרתיים חסרי מעצורים עד אשר נתפסו ונשפטו על המעשים המזעזעים שביצעו. והכול קרה במציאות, שום דבר לא מפוברק או מתואר מוגזם- זה באמת מה שהם עשו לקורבנות שלהם. וזה מצמרר.
מוטי וקנין- הסופר- ממחיש את הזוועות שנעשו ומנסה להסביר למה זה קרה ואיך הבן אדם הפך להיות כזה, בכך שהוא מתאר את אורח חייהם והסיבות שהובילו אותם לעשות את מעשי הרצח וההתעללויות. אלו הם סיפורים קשים מאוד ולא לבעלי לב חלש.
אני בתור חובב פשע כמו הסופר מאוד נהניתי לקרוא למרות התיאורים הקשים, לי זה דווקא היה מאוד מעניין.
אם גם אתם חובבים פשע אמיתי זהו ספר מומלץ מאוד עבורכם. מבטיח שלא תתאכזבו.

אתחיל מהסוף: זה אחד הספרים הכי אפלים בוגרים ומרתקים של דיאנה ווין ג׳ונס.
הוא ספר שקשה להניח מהיד, הוא מטריד לכל אורך הדרך ומסתיים בהמון סימני שאלה.

גיבורת הספר הזה, פולי, מגלה שיש לה שתי מערכות זיכרון מקבילות על גיל ההתבגרות שלה. אחת נורמלית, שגרתית, והשנייה - מופלאה, מטרידה ומעורב בה עמוקות גבר בשם טום.
אבל מאיפה הגיעה מערכת הזכרונות השנייה? ולמה אף אחד חוץ ממנה לא זוכר את טום, או משהו מהאירועים שהתרחשו בה?
ומה המקום של החבר/ארוס שלה שמופיע בגירסאות שונות בשתי המערכות האלו בכל הסיפור הזה?

זה ספר מטריד מאוד כי מערכת היחסים בין טום לבין פולי היא בגדול גרומינג: טום מטפח את פולי, טווה איתה סיפור, שולח לה ספרי קריאה, מבקר את הכתיבה שלה... ושום דבר בסיפור הזה לא נראה תמים.
ומצד שני, הולך ומתברר לנו שטום עצמו הוא קרבן של משהו גדול ואפל וחזק ממנו ופולי היא היחידה שיכולה לשחרר אותו, אבל באיזה מחיר? איך אפשר להצדיק את הפעולות שלו, גם אם הן נועדו להציל את חייו?
וזה העניין המטריד ביותר בספר הזה: הקורא מוצא את עצמו כמה להצדיק אותן.
משתוקק להפי אנד לפולי וטום.
טום מצטייר בתור איש טוב בספר הזה, איש חכם, איש שההשפעה שלו על חייה של פולי היא בלא מעט מובנים חיובית.
אז מה עושים עם כל זה?

יש עוד המון בספר הזה: הוא נטווה סביב מיתולוגיות וקלאסיקות, יש בו הורים מזניחים כמו שווין ג׳ונס יודעת לתאר כל כך טוב וכואב, יש בו סבתא אחת נהדרת.
הוא קצת ספר חניכה של גיבורה/סופרת: פולי חולמת להיות גיבורת על, פולי מנסה לכתוב את סיפור החיים שלה, לא משנה מה היא תבחר בתור ייעוד לחייה - אחד השיעורים החשובים שהיא תלמד יהיה שהיא חייבת להתגבר על המבוכה, ושבהתגברות הזאת טמון האומץ האמיתי.

האם פולי וטום יקבלו בסוף את ההפי אנד שלהם? האם הפי אנד כזה אפשרי בכלל, במערכת יחסים כל כך מעוותת?
קשה לענות בלי לספיילר אבל דבר אחד לפחות אפשר לומר לזכותה של ווין ג׳ונס: בסופו של דבר, פולי תהיה חייבת להבין כמה שגוי ולא מוסרי היה כל זה.
ואולי, אולי, המפתח לאפשרות להפי אנד טמונה דווקא בשכחה שבה נפתח הספר: העובדה שפולי שוכחת את טום ואת מערכת היחסים שלהם היא זאת שמאפשרת לה לקבל מבט חדש נקי ובוגר על כל מה שקרה שם ולהבין באמת כמה שגוי ופוגעני כל זה היה.

אם קראתם את הספר, האופה בתלתלים ואני הרחבנו עליו בפודקאסט שלנו, מוזמנים להתטרף אלינו שם.
לינק בתגובות:)

האם אנחנו באמת מכירים את ילדינו?
הבוקר בעודי נוסעת לעבודה הרהרתי בכך, מה קורה אצלם בנכסים הדיגיטליים?
והאם נגן עליהם בכל מחיר.
שלוש אמהות , שלוש חברות.
אבי - אלמנה שעברה טרגדיה נוראית שאיבדה גם את ביתה, הבת השניה מנוכרת וכועסת כל הזמן.
ניקול, אם לשני בנים, משפחה מוצלחה , זוג אוהב.
ג'ינה אם יחידנית לקאלום.

שלוש אמהות שיגנו בחירוף נפש על ילדם גם אם עשו מעשה שלא יעשה.
כאמור איילה ביתה של אבי נהרגת בתאונת דרכים נוראית, תאונה שפותחת השתלשלות אירועים וחושפת את חייה הסודיים של איילה.

ספר מטלטל, מרתק ונהדר.

נהנתי מאד.

ספר שמערבב את סופר העלייה השנייה י.ח. ברנר עם אפוקליפסת זומבים, נופל בהכרח תחת ההגדרה של 'קאמפ'. ובכל זאת, מי שמחפש ספר קליל או מטופש – שכול וכישלון וזומבים הוא לא הספר בשבילו. אמיר חרש התייחס לעניין ברצינות גמורה.

זהו ספר המקים לתחייה, תרתי משמע, את החבורה שהתבצרה ובסופו של דבר נרצחה במאורעות תרפ"א בבית האדום שבין הפרדסים בפאתי תל אביב, במקום בו שוכן כיום מרכז הנוער העובד והלומד על דרך קיבוץ גלויות. כחניך לשעבר בתנועה, זכורות לי ישיבות ופעולות שעברתי בחדר הזיכרון, כשדמויותיהם של ברנר, צבי שץ, צבי גוגיג, יוסף לואידור, יהודה ואברהם יצקר ניבטות עלי. קטעים מכתביהם מעטרים את הקירות.

היות וקרן אהובתי התגוררה שלוש שנים בנווה עופר, סמוך לבתי הבאר הישנים שבדרום פארק החורשות, ומקום העבודה שלי יושב בשוקן פינת קיבוץ גלויות - גם הגיאוגרפיה של הספר, מרגישה לי מוכרת מאוד. סרט אימה שנכתב על 'השכונה שלי'.

הספר כתוב כך שאמיר חרש משמש רק 'המביא לבית הדפוס' של כתב יד מסתורי שהגיע לכאורה לידיו. של ברנר – לא ברנר שלנו, אבל ברנר 'כלשהו'. והכתיבה אכן ברנרית מאוד, בשפה ובתכנים. מלאה בהתלבטות קיומית, ביקורת עצמית ולאומית, שאלות על מהות החיים – וגם על חיים ראויים, חיים שאינם חיים, חרבן, ניוון ותחייה... דברים שזומבים בהחלט יכולים להשתלב בהם, גם אם באופן מפתיע. הם עוד דרך לבחון את הגבול שבין חיים למוות, בין קיום ריק לבין חיים בעלי משמעות.
אחת הביקורות הקבועות על ז'אנר הרומנים ההיסטוריים, הוא הערבוב שבין בדיה למציאות. החירות אותה נוטל הסופר להכניס מילים בפיהם של אנשים אמיתיים שכבר אינם, או לרקום תוכן למערכות יחסים שלא היה חלק מהן ולא הכיר באמת. במובן הזה, אני חושב שחרש עלה כאן על משהו – הוא עוסק בדמויות היסטוריות שניכר שהוא אוהב ומעריך, ומכניס מילים לפיהן, אך ברור לקורא שהכל בדיה ושהצמידות לאמת ההיסטורית מוגבלת לנקודות ואנקדוטות מסויימות. פשוט משום... ובכן, שמאורעות תרפ"א לא נגרמו בשל מתקפה של מתים-חיים.

בסופו של דבר, נדמה שהזומבים הם רק התירוץ. מתחת לדם ולאימה מסתתר עיסוק בשאלה הברנרית הגדולה של ה"אף על פי כן" – איך ממשיכים לחיות, ליצור ולקוות למרות הכישלונות, השכול, הייאוש והספקות. אולי משום כך, מופרך ככל שיהיה, החיבור בין ברנר לזומבים דווקא עובד.

(הביקורת פורסמה בכתבת המלצות ספרים של חברי מערכת דבר לקראת שבוע הספר 2026: https://www.davar1.co.il/682483/)

גרמניה של מלחמת העולם השנייה עלתה בדעתי כאשר ראיתי את כותרת הספר "מכתבים מברלין". חשבתי לתומי שמדובר בעוד רומן היסטורי המתרחש בתקופה זו, והאמת היא שדי שבעתי מאינפלציית הספרים העוסקים בה. אבל כאשר רפרפתי על התקציר, הבנתי כי הסיפור מתרחש בתקופה אחרת לגמרי – ימי המלחמה הקרה בגרמניה המזרחית וסביב אירוע נפילת חומת ברלין. זהו נושא מעניין שטרם נתקלתי ברומנים היסטוריים העוסקים בו.

ישר אל תוך עולם הריגול שבסיפור אנו נחשפים דרך דמותה של לואיזה, מפענחת צפנים וקודים בסוכנות ה -CIA. היא גדלה באמריקה אצל סבה וסבתה, תחת הידיעה שהוריה נהרגו בתאונת דרכים. אבל המציאות הייתה אחרת: הוריה, מוניקה והאריס, חיו בצד הסובייטי של ברלין, בעוד הורי אמה עברו לצד המערבי-אמריקאי. אביה של לואיזה, עיתונאי שנחשב לשופר של המפלגה, האמין בכל ליבו בחלום הסובייטי, אך אמה לא יכלה לשאת את החיים בגרמניה המזרחית.

ביום שבו השלטון הקומוניסטי החליט לנתק את העיר, נפגשת מוניקה עם הוריה מהצד המערבי ומחליטה להציל את בתה הקטנה ולמסור אותה לידיהם מעבר לגדר. זה היה הלילה שבו מזרח גרמניה הטילה מצור על השכונות המערביות, ניתקה אותן משאר העולם והחלה בבניית החומה - אירוע שקיבע את השסע העמוק בחברה, הפך לביטוי מוחשי ביותר של הדיכוי השלטוני, רשת ההלשנות ואימת המשטרה החשאית. בן לילה, ברלין המזרחית הפכה לבת ערובה מאחורי מסך הברזל, וברלין המערבית הפכה למובלעת – אי בודד בלב ים קומוניסטי.

וכשלושים שנה מאוחר יותר, לואיזה מגלה שאביה שלח לסבה מכתבים לאורך כל אותן שנים. כשהיא מתחילה לחלץ ולפענח את המסרים המוצפנים בהם, היא נחשפת לסודות משפחתיים ולרמזים מפתיעים על גורלם של הוריה – ומחליטה לצאת למשימה מיוחדת בברלין.

רומן זה נע בשני צירי זמן ומסופר בשני קולות: לואיזה בהווה (שנות ה -80 המאוחרות), ואביה האריס בעבר. סיפור שיש בו מתחים ותחבולות, שקרים וסודות, שמציף שאלות של זהות ונאמנות – ובמיוחד הקונפליקט בין נאמנות למשפחה לבין נאמנות אידאולוגית.

יש קסם מיוחד ברומן היסטורי שלוקח אותך למסע בזמן, ומעניק חוויה לימודית מעשירה של אירועים דרך פריזמה של סיפור אנושי. זו דרך מצוינת להחיות את העבר ולהנגיש אותו ללא הצורך בשינון של שמות ותאריכים משיעורי ההיסטוריה היבשים.

מעבר לעלילה, משולבים בספר תיאורים מסקרנים של שיטות שונות להצפנת מסרים סודיים. כדי להכניס אתכם קצת לאווירת הקריאה ולמצב רוח של מפענחי צפנים, החלטתי לאתגר אתכם: שזרתי מילה לאורך שבע הפסקאות של סקירה זו באמצעות שיטת הצפנה מוכרת – אקרוסטיכון, המורכב מהאות הראשונה הפותחת כל פסקה.

*******
למילה המסתתרת קיים הקשר מוזיקלי מובהק לתקופה ולמקום שבהם מתרחש הסיפור. מהי המילה, ומהו ההקשר המוזיקלי שלה לחומת ברלין?

יריעה רב-דורית מרתקת ומלאת רגש
ספר זה פורש ביד אמן יריעה רב-דורית רחבה, המוליכה את הקוראים והקוראות מתלאות דור הסבים בארצות נכר, דרך תקופת המחתרות ועד לימי הקמת המדינה. כתיבתה של הסופרת ניחנה בסגנון נאה, פשוט ונקי, המצליח לגעת בנימים הרגישים ביותר בצורה מעודנת ומדויקת באופן יוצא דופן.

השילוב המנצח בין הפרטי ללאומי
ההישג המרכזי של היצירה טמון בהתמקדות בפן האישי והאנושי אל מול התהפוכות ההיסטוריות. הבחירה להאיר את רוח התקופות השונות דרך חוויותיהן הפרטניות של הדמויות, מציגה את ההיסטוריה באור מוחשי ומשכנע הרבה יותר מתיאור כרונולוגי יבש. ניכר כי ברקע הכתיבה הושקע מאמץ מחקרי רב ומעמיק ללימוד האירועים ההיסטוריים השונים שהתרחשו לאורך הדורות, והללו שזורים בעלילה בטבעיות מופלאה.

עוצמתו של הפן המונולוגי
אחד השיאים המרגשים ביותר ביצירה בא לידי ביטוי בציר העלילתי של המכתב הארוך – פנייה עמוקה ובלתי מתפשרת אל אח אהוב. דרך אלמנט זה נחשף הצורך המורכב בשמירת סוד והדילמה הקשה הנוגעת לבחירת אנשי סוד בתוך התא המשפחתי. המונולוגים הללו, המאופיינים לעיתים בתשובות עמומות, מצליחים לייצר מתח פנימי ורגש עז במיוחד.
בין השיטין ותיאורי המלחמות, הספר מציע רגעים גדולים של רגש אנושי מזוקק. זוהי יצירה מומלצת ביותר, המצליחה לחבר בין מחקר היסטורי ראוי לשבח לבין עומק פסיכולוגי מרגש. כל הכבוד לסופרת על הישג ספרותי מרשים זה.

אני מאוד אוהבת את הכתיבה של איילת גונדר גושן ואני מתכננת לקרוא עוד ספרים שלה. זה האחרון שיצא ואני נוטה לחשוב שהוא לא הכי טוב שלה.
הספר מתחיל מצויין והסיפור מאוד תופס וכתוב יפה.
אחרי אמצע הספר הסיפור קצת מתפזר והולך למקומות קצת אחרים ודווקא 30 עמודים אחרונים לטעמי גרמו לספר להיות פחות טוב
לא קורה הרבה שספר מתחיל טוב ודועך... לרוב אנחנו נתקלים במצב ההפוך אבל פה זה מאוד בולט.
הספר מתחיל בסיפור של אישה עם פעוט בבית הנמצאת יחד עם פועל ערבי בדירה.
בשוגג הפעוט מפיל פטיש של הפועל מהמרפסת וגורם למוות של בחור צעיר. תגובות שרשרת לארוע הזה מייצרים חצי ספר מאוד מושך... זורם וכתוב היטב.
מאוד נהנתי מהכתיבה והדמויות.
אבל כאמור מבחינתי לפחות לקיחת העלילה לאן שנלקחה בחציו השני של הספר מעט הורידה לי מתחושת ההנאה. הרגשתי התפזרות על פני כמה עלילות קטנות שאפילו יכלו להיות מתאימות לספר אחר לגמרי...
סך הכל ספר נחמד עם טיפה התפזרות מיותרת בסופו.

לספר הזה יש דירוג גבוה באתר עברית, אז כנראה שהדעה שלי עליו לא פופולרית.
לדעתי, אין בספר הזה שום דבר מיוחד, הוא מאוד דל, לא מתעמק בדברים, וזה הופך אותו גם ללא הכי משכנע.

הסיפור עוקב אחרי אישה צעירה בשם שיינה, שגדלה במאה שערים, שהופכת להיות אומנת לילדה בת 4, והאבא של הילדה הוא בעצם ראש המאפיה היהודית בטקסס.
מעבר לכך שהסיפור הזה באמת לא כל כך שונה מהספר הקודם שקראתי, ולכן אולי אני קצת מזלזלת בו כי אין בו שום דבר מבחינתי שלא קראתי בעבר, הוא גם מאוד קיטשי בעיניי.
הדיבור בזמן הסמאט, החוסר בגרות של הדמות הראשית, זה שמייקל כאילו אומר ששיינה מדהימה עם הבת שלו, על איזה משהו קטן כמו לנקות את הידיים שלה עם מגבון - היו כל כך הרבה דברים מטופשים בעיניי.
שכאילו לא מסתדרים לי בשכל.
גם יש איזה קטע ששיינה באה מאיזושהי כת, ובאמת שמעבר לפלאשבקים שבהם רואים איך אבא שלה מתייחס אליה ומה הוא עושה לה - אין שום תוכן נוסף על הכת הזאת, או על החיים של שיינה מעבר לזה.

זה פשוט דל, זה שאביה מכנה אותה "שקיעה", כי היא מביאה רק חושך אחריה, וזה שמייקל מראה לה ששקיעה וזריחה נראות בדיוק אותו דבר - זה פשוט קיטשי ומטופש בעיניי.
לא ברמה שמעוררת סלידה אצלי באופן אישי, אבל כן, גורמת לי לחשוב פעמיים אם הסופרת הזאת בשבילי.
המשפט ממש נמצא על הכריכה: "הדבר היחיד ששונה בין זריחה לשקיעה זה המיקום. כל זריחה כאן זו שקיעה אצל מישהו אחר בעולם."
אני מצטערת אם זה נשמע למישהו עמוק ואני אולי קצת מעליבה עכשיו כשאני מזלזלת, אבל גם הביצוע והשילוב של המסר הזה בסיפור, היה לא משכנע עבורי.

זה הספר הראשון שאני קוראת של דיאן אל, ואני לא ממליצה עליו לקוראים כמוני שמקבלים קרינג' בקלות.
הוא הרגיש לי דל, לא מספק, וגם היו המון רגעים שהרגשתי עיוורת, כאילו לא מתארים לי מספיק טוב את הסצנות או את הדמויות סביבי, וזה גרם להכול להרגיש מטופש.
גם יש המון פרטים שהסיפור לא השלים לי, כמו למשל - בן כמה מייקל לעזאזל?!
אין מצב שפיספסתי את זה, אם זה היה כתוב בספר, הייתי קולטת, אני בת עשרים ותשע לא תשעים ושתיים, ואין לי שום בעיות זיכרון או קליטה.

אני אקרא את הספר השני בדואט, שעוקב אחרי זוג אחר, ובעיקר כדי לדעת מה לחשוב על הסופרת, כי הסיפור כאן עם הבעיות בקשר לדת, היה פשוט לא בשבילי.
אני דתייה, אז כאילו כל הקטע של להפוך את הדת למשהו מקסים ורומנטי - לי עושה קרינג'.
כאילו וואו, הם מדליקים נרות שבת, עושים קידוש, ושומרים נידה - איזה קסם. (אני צינית.)
לא בשבילי, ואני יודעת שזה לא בשבילי, ואני תמיד חשבתי שזה מטופש בתור דתייה בקטע שזה מרגיש שיטחי מאוד, כאילו כותבים על זה מבחוץ ולא באמת מתוך היכרות עם הדת.

לכן אני אתן הזדמנות לספר השני.
וכשאני אומרת הזדמנות אני מתכוונת שאני אקרא אותו, ואנסה ליהנות ממנו ולחשוב עליו בצורה חיובית.
אין סיבה שזה לא יעבוד, אלא אם כן יש משהו מהותי בכתיבה של הסופרת הזאת שאני פשוט לא אוהבת, כי זה סיפור אחר שלא משתמש בדת בדרך שלא מוצאת חן בעיניי.
החוסר שיכנוע בסיפור ממש הפריע לי, וזה כאילו גם חוסר שיכנוע רגשי, זה לא היה רק בגלל איך שהתעסקו פה בעניין של הדת.
גם הייתה איזושהי סצנה בסוף הסיפור, שפשוט לא הייתה אמינה בעיניי, וכן בכיתי ממנה, אבל היא לא הצליחה להוסיף לספר ערך עבורי, להפך, היא גרמה לי עוד יותר לחשוב שהסופרת לא מספיק העמיקה כדי לשכנע אותי בתור קוראת.

לסיכום, בעיניי זה היה שיטחי.
נהניתי לקרוא, אבל זה שאני נהניתי לא הופך את זה לספר שאני רוצה להמליץ עליו.
אני לא ממליצה עליו, במיוחד כי הוא לא מביא איתו שום דבר יוצא דופן בעיניי, אפשר למצוא את מה שיש פה בספרים אחרים, ואם יש פה משהו ייחודי לסיפור הזה, אז בעיניי הביצוע היה זול.

אבל שוב, 4.3 כוכבים באתר עברית, אז מה אני כבר מבינה.

ספר כיף וקל לקריאה.
לכאורה לנוער? אבל כמבוגרת הרגשתי שהוא בדיוק מתאים לי, זה שהגיבורה בת 14 לא הופך את הספר אוטומטית לנוער בעיניי, רבים ספרי הפנטזיה למבוגרים שהגיבורים נערים/נערות שרק מתחילים את מסע הגיבור.ה שלהם. אמנם הספר בהחלט יכול להיקרא על ידי נוער, אבל הוא רב גילי, ולא מוגבל (לא לילדים כמובן בגלל הרציחות וכו)
בכל מקרה, הגיבורה מונה היא קוסמת בצק חביבה שרק רוצה לאפות בצק ולהרקיד אנשי ג'ינג'רברד עד שהיא נאלצת להציל את הדוכסות בה היא חיה ואנשי עירה.
הספר משעשע, יש בו את בוב המחמצת, את הג'ינג'רברד הנאמן ועטור המדליה, גיבור זהוב (שאני רוצה שיהיה מושא אהבה בספר המשך- למרות שאין כזה. כמובן לאחר שמונה תגדל, נגיד עוד 6 שנים לפחות) וכמובן את ספינדל, שתכלס בספר המשך היפותתי שמתרחש בעתיד היותר רחוק, נגיד 10 שנים גם הוא יכול להפוך למושא אהבה, אבל נראה לי הוא יותר כמו אח.
קראתי שני ספרים אחרים של הסופרת, אחד תחת השם ט. קינגפישר שמאוד אהבתי- באמת מגיע לה הפרסים.
כדי לסדר לכם- אין אהבה בספר, אבל זה דיי מתבקש בספר המשך עתידי שמתרחש כעבור כמה שנים. נו, הסופרת מתארת את הגנרל אית'ן כגנרל הזהוב, מה כבר אני יכולה לעשות אם לא לפנטז שמתישהו בעתיד הלא כתוב שלהם הם הופכים לזוג.

וכמה קטעים ששיעשעו אותי:
"... היא גן מקטרת שפרעושים הם רוחות רפאים של פילוסופים קדמונים שמנסים למצוץ את האמת מהקרסוליים שלה" (על מולי המקרקשת)
"אולי הוא מנופף לקהל בתהלוכות, אבל בסוף היום הוא קוסם קרב, וזהו זה. הפעם אולי הוא עשה לך טובה, אבל אם תעמדי לו בדרך הוא יהרוג אותך, ולא מתוך רשעות כמו חלק מהם, אלא כאילו את פשפש" מולי על אית'ן.
"ללחם שכבר נאפה היו דעות מאוד מוצקות על כך שהוא כיכר, תמיד היה כיכר, ותמיד יהיה כיכר" - אל תשאלו למה זה שיעשע, זה פשוט שעשע.