היזהרו ממי שאתם מכניסים הביתה!
עוד ספר מצוין של ליסה ג'ואל!!!
ראשית, הכריכה מהממת ומושכת וגם התקציר ממש מסקרן. הספר מחולק לארבעה חלקים ובתחילת כל פרק מופיע תאריך, כך שישנה הרגשה שאתם מלווים את הדמויות באופן צמוד. העלילה מובאת בגוף שלישי לסירוגין מפיהן של הדמויות הראשיות- אליקס סאמר וג'וזי פיר, אשר מגלות שהינן תאומות יום הולדת ומקליטות יחד פודקאסט, אשר קטעים ממנו שזורים בעלילה, יחד עם קטעי ראיונות מתוך סדרה תיעודית של נטפליקס שנעשתה על הפודקאסט. כן, אני יודע שזה נשמע מסובך, אבל זו רק ההתחלה כי החל מרגע זה גם דרכן המשותפת של אליקס וג'וזי רק הולכת ומסתבכת...
כמו בשאר ספריה, גם הפעם ישנה אווירה קריפית ואפלה שמזדחלת מתחת לעור ישר מההתחלה. הספר פשוט שואב אתכם פנימה בלי יכולת לעצור. כמובן שגם הפעם ליסה מצליחה לחבר את הקורא רגשית לכל הדמויות, גם ל"רעות" כביכול. בעיניי היכולת הזו תורמת רבות לספר, ומעידה עליה כסופרת גאונה. בהיבט מסוים הזכיר לי את הספר "המשפחה בקומה העליונה" של אותה הסופרת שאהבתי מאוד.
נקודה שהפריעה לי לקראת הסוף כאשר הגיבורה דחתה פעולה מסוימת בעקבות תגלית וזה פגם לי באמינות, כי לדעתי לא יתכן שזה היה מתרחש כך במציאות.
סוף מיוחד ומרגש מאוד, עם טוויסט אחרון חביב שמשנה את כל התמונה ממש בעמודים האחרונים. הייתה לי הרגשה שהסופרת פשוט לא הצליחה להתאפק מלהכניס אותו בכל מחיר, אך גם שנכתב בחיפזון, עם מלא חורים, והשאיר שאלות פתוחות רבות ללא מענה.
מחכה בכליון עיניים לעיבוד הטלווזיוני האמיתי בנטפליקס לספר, כדי לגלות עד כמה יהיה נאמן לסדרה של נטפליקס שהופיעה בספר.
קראתי כבר את כל ספריה שתורגמו לעברית עד כה, כך שכעת נותר לי רק להמתין לתרגומים נוספים. מקווה שהתרגום הבא יהיה לספר "The Family Remains"- ספר ההמשך ל"המשפחה בקומה העליונה" המצוין שאני מחכה לו כבר זמן רב 🙏🙏😍
לסיכום, ספר מתח מעולה, גם אם לא קל לעיכול מבחינה רגשית, שמזכיר שאף פעם אי אפשר לדעת מה באמת קורה בתוך המשפחה. ושכמעט כל אחד, אפילו המרושע והחולני ביותר, בסה"כ מנסה לעשות טוב.
טריגרים: אלימות במשפחה, פדופיליה, גילוי עריות, רצח

״האחות הלא נכונה״-קלייר דאגלס



הוצאת כנרת זמורה

317 דף



טאשה ואחותה אליס מאד שונות זו מזו, אך הן סומכות זו על זו בעיניים עצומות.

טאשה נשואה לארון ואמא לתאומות בנות 3, אלזי ופלוסי. אליס נשואה לקייל, שניהם עשירים. טאשה מאד רוצה לצאת לנופש, רק היא וארון.

אליס מציעה לה לצאת לשבוע נופש בדירה שלה ושל קייל בעלה בונציה, בזמן שהיא תשמור על הבנות.

שתיהן מתמקמות בבית האחרת והן חשות שמישהו עוקב אחריהם.

לשתיהן היתה אחות קטנה בשם הולי וכשזו נעלמה, ג׳נט האמא, כשהתאלמנה, עברה לגור בצרפת.

בזמן שבילו בונציה, הם מקבלים טלפון בהול שפרצו לביתם, רצחו את קייל ופצעו קשה את אליס. הבנות בסדר וישנו בכל זמן הפירצה.

חלומה הנורא של כל אמא, התרחש לטאשה שלא נרגעה עד שחיבקה את שתיהן כשחזרו מונציה.

בבית מחכה לה מכתב. על צידו החיצוני כתוב נטשה, שם שרק קרוביה קראו לה. ובפנים רשום: ״זו היית אמורה להיות את״.

ככל שמעמיקים בסיפור, המתח גובר והשאלה מי עשה זאת, למה?

עוד דמות מגיחה, איב, האם היא דוברת אמת, או משקרת?

עוד דמות נרצחת. או אולי תאונה?

מרגישים את המתח מפעפע בנחת ככל שמתקדמים בסיפור.

והסוף, מי שיער שזה הרוצח?



ספר מתח נהדר.

מומלץ!!!!!!

זה הספר השני של הרלן קובן שאני קוראת. אחרי שבלעתי את "אל תגלה" וממש נהניתי מהמתח והתחכום, הגעתי ל"אני אמצא אותך" עם הרבה תיאבון. לצערי, הפעם החוויה הייתה שונה לגמרי – היה מבאס לגלות שהנוסחה של קובן הפכה עבורי למאוסה, שבלונית ובאמת הרבה פחות טובה.
העלילה: דיוויד יושב בכלא על רצח בנו (שלא ביצע, כמובן). פתאום מופיעה תמונה שמרמזת שהילד חי, ומכאן מתחיל המרדף המוכר של "החף מפשע במנוסה".
מה בכל זאת עובד?
אי אפשר להכחיש שקובן יודע לכתוב. הכתיבה שלו קלילה, זורמת וחסרת "חיכוך" – הוא פשוט מחליק בגרון וכיף לקרוא אותו. מה שהציל את הספר מבחינתי וגרם לו "לעבור מסך" הוא העומק הפסיכולוגי הבסיסי. הדינמיקה של הכאב המשפחתי, האשמה של האב והדחף להציל את הילד הם אלמנטים שנוגעים בקרביים ומחזיקים את המתח גם כשהעלילה עצמה חורקת.
מה פחות עבד? (או: למה זה רחוק מלהיות מבריק)
הבעיה העיקרית היא המופרכות. החלק של הבריחה מהכלא היה כל כך לא אמין, שזה הרגיש כמו לצפות בסרט אקשן סוג ב'. היו רגעים שפשוט גלגלתי עיניים מול המהלכים הלא הגיוניים של הגיבור ושל המערכת סביבו. אם ב"אל תגלה" המתח הרגיש מבריק וחדש, כאן הכל הרגיש כמו נוסחה שחוזרת על עצמה, צפויה ומעייפת.
שורה תחתונה:
ספר חביב להעביר איתו את הזמן בקלילות, אבל לא מעבר לזה. הוא רחוק מלהיות מבריק ובעיקר מופרך מדי. אם אתם מחפשים "פופקורן ספרותי" לטיסה – זה יסגור לכם פינה, אבל אל תצפו לעומק או לתחכום יוצא דופן. מבחינתי, מיציתי את קובן להרבה זמן.

כבר תקופה ארוכה שכל פעם שאני קוראת ספר בסדרה אני אומרת לעצמי שזהו, זאת הפעם האחרונה, הסדרה הזאת מיצתה את עצמה לגמרי.
ואז הבא בתור בכל זאת מתגלגל לידי איכשהו (אם הוא מונח על מדף הספרים החדשים בספרייה ממש מולי כשאני נכנסת לספרייה זה נחשב שהוא התגלגל לידי, נכון?) ואני קוראת אותו.
למה?
אין סיבה, באמת.
ההצדקה היחידה היא ההשקעה המינימלית: הגיבור כבר מוכר אז אין את המחיר של להיכנס לספר חדש, להבין מי, מה, איפה, למה.
אין שום מורכבות בספרים האלה, שום רגש, שום מאמץ (טוב אולי קצת, מודה שבספרים האחרונים אני לא ועקבת עד הסוף אחרי מה בדיוק המזימה של הרעים ונשארת עם קצוות פתוחים שלא לגמרי בטוחה אם הם אצלי בראש או בספר.
הטווויסטים המרכזיים, בכל אופן, צפויים, ובאופן כללי הכל משדר עייפות).
מג'ק ריצ'ר, שאף פעם לא היה דמות עמוקה או אמינה במיוחד, אבל בכל זאת - דמות כיפית בספרים הראשונים - נשארה רק דמות קרטון (בסדר, חוץ מהאגרופים שעשויים מברזל).
הוא כבר בן יותר משישים, לא שתמצאו לזה זכר בספר, ועדיין לא נמאס לו לחיות כמו נווד שמתנייע ממקום למקום בטרמפים עם מברשת שיניים מתקפלת ודרכון פג תוקף.
הוא מבריק, הוא בלתי מנוצח, שום דבר ואף אחד הם לא אתגר בשבילו, הכל קטן עליו והכל יכול להיפתר באלימות ואם זה לא עובד - אז בעוד קצת אלימות.
אולי באמת זהו?

אני אמצא אותך הוא מותחן עוצר נשימה מבית היוצר של הרלן קובן – כזה שמרגע שנכנסים אליו פשוט אי אפשר להניח מהיד. העלילה קצבית, חכמה ומלאה בטוויסטים, ומרכזת את אחת הנקודות הכואבות ביותר שאפשר לדמיין: אב המואשם ברצח בנו.
דיוויד בורוז, אב מסור, מרצה מאסר עולם לאחר שבנו בן השלוש, מתיו, נמצא ללא רוח חיים במיטתו. כל הראיות הצביעו עליו, ובשברון לב הוא קיבל את גורלו ושקע בשתיקה. אשתו התגרשה ממנו, התקדמה בחייה, נישאה ואף נכנסה להריון חדש. לבקשתו איש לא בא לבקרו – עד אותו יום ששינה הכול.
חמש שנים לאחר המאסר מגיעה לביקור גיסתו רייצ'ל, ומציגה בפניו תצלום תמים מפארק שעשועים – אלא שבתמונה מופיע ילד הדומה להפליא למתיו. פתאום כל מה שחשב שהיה אמת מתערער. דיוויד, שלא מוצא מנוח, נחוש לגלות את האמת: האם בנו עדיין חי? ואם כן – מי ביצע את הפשע המחריד שהרס את חייו?
החלטתו מובילה אותו למסע נועז, מסוכן ומורכב, שכולל בריחה מהכלא, מרדפים, חקירה אינטנסיבית ובעיקר – נחישות של אב שלא מוכן לוותר.
העלילה רצופה דמויות משנה נהדרות, ובמיוחד התחברתי לצמד הבלשים מקס ושרה, שמוסיפים רובד אנושי ומלא הומור. כתיבתו של קובן מדויקת כתמיד – פרקים קצרים, מתח הולך וגובר, ותפניות מפתיעות שמחזיקות את הקורא דרוך עד העמוד האחרון.
והסוף? מפתיע מאוד.
בשורה התחתונה: מותחן מצוין, מהודק, מרגש ועוצר נשימה.
מומלץ במיוחד לאוהבי הז’אנר – ואני בהחלט אהבתי!


לי יניני

ספר מתח מעולה

כמו שהיו כותבים פעם

מגיע לו בהרבה יותר קוראים

פשוט תקראו

צריך לדבר על המושג הזה, "השעיית הספק". זה משהו שאנחנו עושים באופן טבעי בכל קריאת ספר פרוזה וכמעט בכל סרט. הסופר או התסריטאי בראו עולם, ואנחנו צריכים להיכנס בראש פתוח דרך השער שהם יצרו לנו אל העולם הזה. הרי המונית שעברה שם בדיוק כשהגיבור היה צריך לא הגיע סתם, זו גירסת היוצר. וכך גם ההאהבות של השליח בנערה שעברה במקרה בשביל הבית שהוא חשב בטעות שהוא צריך להשאיר בו חבילה. וכך הלאה. כל מיני צירופי מקרים מופלאים חוברים להם יחד כדי להניע את העלילה. מה שחשוב בספר, אומר לנו אריך קסטנר, אינו אם קרה במציאות או לא. העיקר שהוא אמיתי. מה זה אומר אמיתי? אם אנחנו הקוראים או הצופים יכולים להשתכנע שזה אמיתי.

לא בער לי לקרוא ספר חדש של הרלן קובן. כבר שנים שלא קראתי אחד ובאמת לא היה לי חסר לי, אבל האיש לקח מהספרייה ואחרי שסיימתי את ליאן מוריארטי וחיכיתי יפה בתור שיסיים את הספר הבא, קראתי את הספר הזה. הוא מתחיל בגוף ראשון באב היושב בכלא במאסר עולם על הרח של הבן שלו מתיו, רצח שהוא לא ביצע, אבל אף אחד לא מאמין לו, משום שהיתה עדת מפתח במשפט שראתה אותו קובר ביער את האלה שבה בוצע הרצח ושעליה היו סימני הדם שעל הגופה שנמצאה מרוסקת כולה. אחרי חמש שנים של ישיבת דיכאון בכלא בלי מבקרים, מגיעה אליו ריצ'ל גיסתו לשעבר (כי אשתו התגרשה) ובידיה תמונה שבה נראה ילד בן שמונה עם אותו סימן לידה בולט בפנים של מת'יו. מכאן מתחילה מסכת מותחת של אירועים שמתחילה בבריחה מהאגף השמור בכלא השמור. העלילה מתנהלת בחלקה בגוף ראשון ובחלקה בגוף שלישי, כך שהקורא יודע יותר מהגיבור, והמעבר הוא לפעמים באמצע פרק כך שזה די מוזר לקריאה. מתחברים לעלילה גם זוג סוכני אף בי איי, מקס ושרה, שעושים הצגות שלמות לנחקרים שלהם והם כנראה ההפוגה הקומית בסיפור.

הספר קצבי, כתוב היטב, כי זה קובן, וכיף לקרוא. קצת מעצבן שמגלים לנו את הפושע ואז לוקח רבע ספר להביא את הגיבור אליו, אבל מילא. הבעיה הקשה בספר הזה היא שמכל הדברים שלא קרו, הוא הכי לא קרה. ואת המשפט הזה רציתי להגיד כמה וכמה וכמה פעמים במהלכו. קצת קשה לכתוב על זה בלי לפרט קלקלנים מתוך העלילה עצמה, אבל תוך כדי קריאה אמרתי לעצמי בערך חמש פעמים "מה? למה? אבל זה לא עובד ככה". לא סיטואציות מבית כלא, לא הליכים משפטיים, לא הליכי גירושים, לא נהלים של מכוני פוריות, ולא ילדים בני שמונה שנחטפו חמש שנים קודם לכן מההורים שלהם. איך כל הפיסקה הזאת עובדת ביחד? עובדה.

ערב אחד יוצאת ג'וזי עם בעלה לבר כדי לחגוג את יום הולדתה ה45. שם במקרה, היא פוגשת את אליקס, שמסתבר שנולדה בדיוק באותו התאריך. "תאומת יום הולדת", כך מכנה אותה ג'וזי שעוקבת אחריה לשירותים מרוב התלהבות. עד מהרה תגלה ג'וזי שלאליקס יש פודקאסט מצליח בו היא מראיינת נשים חזקות שהצליחו להשתחרר ממוסכמות ולצאת לדרך חדשה. היא משכנעת את אליקס להיות אחת מהמרואיינות שלה וכך מתחיל קשר חברי בין השתיים, קשר שעד מהרה מתגלה כסבוך שקרים והתפתלויות. סודות מן העבר מאיימים להתפקע וסופן של הדמויות לחשוף את פרצופן האמיתי.

מותחן פסיכולוגי מעולה שעד סופו השקר והאמת מתערבבים זה בזו ויוצרים ערפול סביב השאלה של מה באמת קרה. מהסיפורים המותחים האלה על אדם שמצליח להיכנס אל תוך חייו הפרטיים של אדם אחר ולשאוב ממנו כל חלקה טובה. מאותם האנשים שיודעים להתביית עליך ולספר לך סיפור שיוביל אותך בדרך מסוימת. האם לסיפור ישנם עוד מסלולים? הסופרת שומרת על מתח מעולה עד הסוף.

העלילה מקורית ורלוונטית. הסופרת משתמשת בכמה נקודות מבט וזמנים כדי לספר את הסיפור והייחודיות מגיעה כאשר הספר מסופר כמו סדרת דוקו של נטפליקס, מה שממש מקנה תחושה ריאליסטית ומותחת.

נראה לי שמגיע ח"ח לסופרת שמציינת בתודות כי כתבה את הספר במהירות לא אופיינית. בעיני, הסיפור מטופל מאוד ושואב השראה חיובית מהסדרות התיעודיות ששוטפות את המסכים כעת.

עוד ספר מתח מבית ליסה ג'ואל...
סיפורן של שתי נשים הנפגשות במקרה במסעדה כאשר מבינות ששתיהן חוגגות יחד יום הולדת באותו תאריך בדיוק.
ההיכרות מולידה בניהן קשר בו אחת מספרת לפודקאסט של השניה את סיפור חייה והדברים מתחילים להסתבך.
הסיפורים רצים אבל האמת לא תמיד צמודה להם...

הספר התחיל טוב אבל לטעמי 2 דברים ממש מפריעים בו:
1. צורת הצגת פרקי הוידאו פודקאסט שמשולבים בתוך פרקי הסיפור הרגילים יוצרת מצב לטעמי של עומס מיותר. זה לא נדרש לעלילה עצמה והם עמוסי תאורים מעייפים של לכאורה מה מוצג לצופים על המסך בזמן הפודקאסט.... למי אכפת? עבור הקורא אין באמת משמעות לאיך בנוי הפודקאסט מבחינה ויזואלית. זה סתם כלי דרכו אישה אחת מספרת לשניה את הסיפור. למה לעייף אותנו ככה? זה חוזר המון פעמים.
2. אמינות. כשדברים הפכו להיות הזויים והגיבורה עדיין התנהלה בצורה שהיא בחרה להתנהל כבר הרמתי גבה. בגלל זה כמעט כל הטוויסטים בעלילה היו צפויים. אני אומרת כמעט כי בסוף עצמו (ברמת שני העמודים האחרונים) שוב משהו מתהפך ואפילו יצאתי מבולבלת בלהבין מה באמת קרה בשורה התחתונה...
גם האמינות של חלק מפרטי העלילה עצמה היתה גבולית. על הרבה דברים אמרתי לעצמי שזה כבר נוגד את חוקי ההגיון המדעי וחוקי הטבע.

בגלל זה אני אומרת שהתחיל טוב אבל הלך אחכ למקום שלטעמי קצת קיצוני כדי להיחשב לסיפור מתח ממש טוב.
אם היה מתפתח למקום יותר הגיוני וגם שומר על סוג של לוגיקה מדעית בתיאור הארועים היה לי יותר קל לקבל את העלילה.
בסוף הרגשתי די מנותקת מהסיפור מרוב שהוא הזוי.

עכשיו כשאני ככה חושבת על זה גם בספרה "המשפחה בקומה העליונה" היו אלמנטים הזויים בעלילה ואיכשהו הוא יותר היה קריא ומותח בעיניי מהספר הזה. מעניין למה.