1


אֶלווּד היה מדריך, ולכן היה לו חדר נהדר בשנה ההיא, עם חלון שהוביל לבליטה משונה בגג. הוא תמיד התגנב למקומות אסורים, אבל דווקא גוֹנט הוא זה שאהב באמת לעלות לגג. הוא נהנה לצפות בנערים מתגנבים לבניין פְלֵטצֶ'ר לבזוז עוגיות, במדריכים מתהלכים בגאון על הדשא בחצר הראשית, במורה העוגב יוצא מבית התפילה. מראה בית הספר מתפקד בלעדיו, והידיעה שהוא עצמו מביט בו מלמעלה, השרו עליו שלווה.


גם אלווד נהנה לשבת על הגג. הוא שיווה לידיו צורת אקדחים וירה על העוברים והשבים.


"פְריץ ארור! פגעתי לו בעין! קח את זה הביתה לקייזר שלך!"


גונט, שבילה קיצים במינכן כל חייו, לא נהג להשתתף במשחקי חיילים כאלה.


גונט איזן את הגיליון של 'הפרשוטיאן' על ברכו, הפך דף וסיים לקרוא את מדור ה"לזכר". הוא הכיר שבעה מתוך תשעת הבחורים שנהרגו. פסקת ה"לזכר" הארוכה ביותר הוקדשה לקלָרֵנס רוֹזווִִיר, אחיו הגדול של אחד החברים של אלווד. ואילו חברו — ואויבו — של גונט, קַתבֵּרט־סמית, מוּצה בפסקה עלובה אחת. לטענת 'הפרשוטיאן', שני הבחורים האלה מתו באצילות, בדיוק כמו כל שאר תלמידי בית הספר פְּרֵשׁוּט שנהרגו במלחמה עד כה.


"בום!" מלמל אלווד לידו. "Auf Wiedersehen!"


גונט ינק יניקה ארוכה מהסיגריה שלו וקיפל את העיתון.


"הם מדברים על רוזוויר הרבה יותר מאשר על קתברט־סמית, הא?"


האקדחים של אלווד חזרו לתפקד כידיים. אצבעות ארוכות וזריזות, מוכתמות בדיו.


"כן," הוא אמר, וטפח על שערו בהיסח הדעת. שערו היה כהה וסורר. הוא תמיד החליק אותו בשעווה וחי בחרדה מתמדת שמא ישתחרר תלתל עיקש וימשוך תשומת לב מהסוג הלא־רצוי. "כן, נראה לא הוגן."


"ירייה בבטן!" ידו של גונט נשלחה מבלי משים לבטנו. הוא דמיין שחתיכת מתכת מפלחת אותה. גועל נפש.


"רוזוויר שבור בגלל אחיו," אמר אלווד. "הם היו קרובים מאוד, שלושת האחים רוזוויר."


"בחדר האוכל הוא נראה בסדר."


"הוא לא טיפוס שעושה עניין," אמר אלווד בקדרות. הוא לקח את הסיגריה של גונט, נמנע בקפידה מלגעת בידו של גונט תוך כדי כך. אלווד אמנם הִרבה במגע עם חברים אחרים, אבל על גונט לא הניח אצבע כמעט אף פעם, אלא אם כן הם התגוששו כדרך משחק. גונט היה מעדיף למות מאשר להניח לאלווד לגלות כמה זה מפריע לו.


אלווד שאף מהסיגריה והחזיר אותה לגונט.


"מעניין מה יהיה כתוב עליי ב'לזכר' שלי," הוא הרהר.


"'נער יהיר נהרג בתאונת מטרייה תמוהה. נפתחה חקירה'."


"לא," אמר אלווד. "לא, אני חושב על משהו בסגנון 'עולם הספרות האנגלי איבד היום אחד מכוכביו הזוהרים ביותר!'" הוא חייך אל גונט, אבל גונט לא השיב חיוך. ידו עדיין הייתה צמודה לבטנו, כאילו אם יסיר אותה, מעיו עלולים להישפך החוצה כמו מעיו של קתברט־סמית. הוא ראה שאלווד שם לב לזה.


"אני אכתוב את שלך, אתה יודע," אמר אלווד בשקט.


"בפסוקי שירה, מן הסתם."


"כמובן. כמו שטֵניסוֹן עשה בשביל אַרתור הָאלָאם."


אלווד הרבה להשוות את עצמו לטניסון, ואת גונט לחברו הטוב ביותר של טניסון. בדרך כלל זה מצא חן בעיני גונט, עד שנזכר שארתור האלאם מת בגיל עשרים ושתיים ושטניסון כתב שירי אבל לזכרו בשבע־עשרה השנים הבאות. ברגעים כאלה ההשוואה נראתה לו מורבידית, 'כאילו אלווד רוצה שהוא ימות, כדי שיהיה לו חומר לכתיבה.


גונט הכניס לקתברט־סמית ברך בבטן פעם. מעניין עד כמה פגיעת כדור שונה מפגיעת ברך.


"אחותך חשבה שקתברט־סמית נראה לא רע," אמר אלווד. "היא אמרה לי את זה אצל ליידי אַסקווִית בקיץ שעבר."


"באמת?" שאל גונט ללא התרגשות. "נחמד מאוד מצידה לשתף אותך במחשבות שלה."


"מוֹד היא בחורה נהדרת," אמר אלווד וקם פתאום. "סוג א'." פיסת רעף התפוררה תחת רגליו ונשרה לאדמה, שלוש קומות מתחתיהם.


"אלי, בחייך, אל תעשה את זה!" אמר גונט ונאחז באדן החלון. אלווד גיחך והחל להידחק בחזרה לתוך החדר.


"תיכנס, לח בחוץ," הוא אמר.


גונט שאף במהירות שאיפת עשן נוספת ושמט את הסיגריה לתוך צינור ניקוז. אלווד היה שרוע על הספה, אבל כשגונט התיישב על רגליו הוא קיפל אותן מייד כדי לפַנות לו מקום.


"שנאת את קתברט־סמית," אמר אלווד.


"כן, טוב. השנאה אליו תחסר לי."


אלווד צחק.


"אתה כבר תמצא מישהו חדש לשנוא. כמו תמיד."


"ללא ספק," אמר גונט. אבל זאת לא הייתה הנקודה. בעבר הוא כתב שירים נבזיים על קתברט־סמית, וקתברט־סמית (גונט היה כמעט בטוח שזה היה הוא) שרבט "הנרי גונט הוא מרגל גרמני" על קיר המלתחה של הספרייה. גונט הכניס לו אגרוף כעונש, אבל לעולם לא היה יורה בבטנו.


"אני חושב שאני מאמין שהוא יחזור בסמסטר הבא, זחוח ומלא סיפורי גוזמאות על החזית," אמר אלווד לאט.


"אולי אף אחד מהם לא יחזור."


"בגלל גישה תבוסתנית כזאת אנחנו עלולים להפסיד במלחמה," אלווד הטה את ראשו הצידה. "הנרי, קתברט־סמית היה אידיוט. הוא בטח הלך ישר לקראת הקליע בתור בדיחה. זה לא יקרה לנו כשאנחנו נהיה שם."


"אני לא מתגייס."


אלווד חיבק את רגליו בזרועותיו והביט בגונט.


"שטויות," הוא אמר.


"אני לא מתנגד לכל המלחמות," אמר גונט. "אני רק נגד המלחמה הזאת. 'מיליטריזם גרמני' — אפשר לחשוב שאנחנו לא הקמנו את האימפריה שלנו על עוצמה מיליטריסטית! למה לי לחטוף קליע בגלל שאיזה סרבי הרג ארכידוכס אוסטרי?"


"אבל בלגיה..."


"כן, כן, מעשי הזוועה בבלגיה," אמר גונט. הם כבר דיברו על כל זה. הם אפילו ערכו דיון פומבי בנושא, ואלווד הביס אותו. 596 קולות נגד ארבעה. אלווד היה מנצח בכל דיון: כל בית הספר אהב אותו.


"אבל אתה חייב להתגייס," אמר אלווד. "אם המלחמה תימשך בכלל אחרי שנסיים את הלימודים."


"למה? כי אתה תתגייס?"


אלווד קפץ את לסתו והפנה את מבטו.


"אתה תילחם, גונט," הוא אמר.


"אה, באמת?"


"אתה תמיד נלחם. בכולם." אלווד שפשף באצבעו אזור שטוח קטן באפו. הוא עשה זאת לעיתים קרובות. גונט תהה אם אלווד נוטר לו טינה על האגרוף שהכניס לו, בדיוק בנקודה הזאת. הם התגוששו רק פעם אחת. גונט לא התחיל את המריבה.


"איתך אני לא נלחם," הוא אמר.


"ϒνῶθι σεαυτόνσεαυτόν," אמר אלווד.


"אני כן מכיר את עצמי!" אמר גונט והסתער על אלווד כדי לחנוק אותו בכרית, ולרגע אף אחד מהם לא היה מסוגל לדבר, כי אלווד התפתל ויילל בצחוק, ואילו גונט נאבק בו וניסה להפיל אותו מהספה. גונט היה חזק, אבל אלווד היה זריז ממנו. הוא חמק מבעד לזרועותיו של גונט ונפל על הרצפה, מתגלגל מצחוק בחוסר אונים. גונט שמט את ראשו מעבר לשולי הספה, והם הצמידו את מצחיהם זה לזה.


"למלחמה כזאת אתה מתכוון?" אמר גונט כשהם הצליחו להסדיר את נשימתם. "אתה חושב שאני אתגושש עם הגרמנים עד מוות?"


אלווד הפסיק לצחוק אבל לא הזיז את מצחו. לרגע הם נשארו כך בלי לזוז, מצמידים את גולגולותיהם הנוקשות זו לזו, עד שלבסוף אלווד התרחק והשעין את ראשו על זרועו של גונט.


כל שריריו של גונט הקשיחו בתגובה. הבל פיו של אלווד היה חמים. הוא הזכיר לגונט את הכלב שהיה לו בבית, טרוּפֶּר. אולי בגלל זה הוא פרע את שערו של אלווד, תר באצבעותיו אחר קווצות שחמקו מהשעווה. הוא לא ליטף את שערו של אלווד זה שנים, מאז שהיו בני שלוש־עשרה, בשנת הלימודים הראשונה בפרשוט, כשהוא מצא את אלווד מצונף ודומע מתחת לשולחן הכתיבה שלו.


אבל עכשיו הם היו תלמידי המחלקה השישית העליונה, בשנת הלימודים האחרונה, ולא נגעו זה בזה כמעט אף פעם.


אלווד לא הניע שריר.


"אתה כמו הכלב שלי," אמר גונט. משום מה הדממה הכבידה עליו.


אלווד התרחק מעט.


"תודה באמת."


"זה חיובי. אני מאוד אוהב כלבים."


"אה, טוב. תרצה שאביא לך משהו? אני לומד להביא עיתונים, אבל אני עדיין משאיר סימני שיניים."


"אל תדבר שטויות."


אלווד פלט צחוק אומלל.


"אתה יודע שגם אני עצוב בגלל רוזוויר וקתברט־סמית," הוא אמר.


"כן," השיב גונט. "וסטרֶייקֶר. זוכר שאתה והוא הייתם קושרים את הצעירים לכיסאות ומרביצים להם כל הלילה?"


עברו שנים מאז שאלווד נהג בבריונות כלפי מישהו, אבל גונט ידע שהוא עדיין מתבייש באלימות הפרועה שהתפרצה ממנו בעבר. רק בסמסטר שעבר גונט ראה אותו מזיל דמעות זעם כשהפסיד בתחרות קריקט. גונט עצמו לא בכה מאז גיל תשע.


"אני וסטרייקר היינו הרבה פחות מנוולים משהנערים מהשכבה מעלינו היו כלפינו," אמר אלווד בפנים סמוקות. "צ'רלי פְּריצַ'רד ירה עלינו כדורי סרק."


גונט גיחך, וידע שהוא מקניט את אלווד מתוך מבוכה כי ליטף את שערו. הרי אלווד עושה דברים כאלה לנערים אחרים כל הזמן, טען גונט במחשבותיו. כן, ענה קול בראשו. אבל הוא לא מאפשר שאחרים יעשו את זה לו.


"בכל מקרה, לא הייתי קרוב לסטרייקר," אמר אלווד. "הוא היה חיה."


"כל החברים שלך הם חיות, אלווד."


"נמאס לי מזה," אלווד קם. "בוא נלך לטייל."


חל איסור לצאת מהחדרים בשעת הלימוד העצמי, לכן היה עליהם להתגנב בחשאי מחוץ לבית סֵמֶטרי. הם חמקו במורד המדרגות האחוריות וחלפו על פני המשרד של ראש הבית שלהם, מר הָאמיק, שנזף בתלמיד צֶדֶף על הַלשָׁנָה (פרשוט היה בית ספר פרטי צעיר יחסית, ואימץ בהתלהבות מונחים מבתי ספר ישנים ויוקרתיים יותר: צדף לשנה הראשונה, מַעֲבָר לשנה השנייה, מֵאיוֹת לשנה השלישית ולאחר מכן — המחלקה השישית התחתונה והעליונה).


"זה מעשה שפל וחסר כבוד, גוֹסֶט. אתה רוצה להיות שפל וחסר כבוד?"


"לא, אדוני," יילל גוסט האומלל.


"ילדון מסכן," אמר אלווד כשהם סגרו אחריהם את הדלת האחורית. הם הלכו בשביל החצץ לעבר בית הקברות שעל שמו נקרא בית סמטרי. "הצדפים ממררים לו את החיים רק כי הוא סיפר לכולם ביום הראשון שהוא דוכס."


"הוא באמת דוכס?" שאל גונט, מרפרף בקצות אצבעותיו על ראשי המצבות תוך כדי הליכה.


"כן, אבל זה מסוג הדברים שצריך לתת לאנשים לגלות בעצמם. זה כמו שאני אציג עצמי במילים, "שלום, אני סִידנִי אלווד, אני נאה להחריד.' זה לא משהו שאני אמור להגיד."


"אם אתה מחכה לקבל ממני אישור ליוהרה שלך..."


"זה לא עלה בדעתי," אמר אלווד בדילוג קטן ועליז. "לא קיבלתי ממך מחמאה כבר שלושה חודשים בערך. אני יודע, כי אני תמיד רושם לעצמי את המחמאות שאני מקבל ושומר אותן במגירה."


"טווס נפוח."


"טוב, הנקודה היא שכל השכבה של גוסט התלבשה עליו לגמרי, ואני ממש מרחם עליו."


הם התקרבו לחורבות המתפוררות של המנזר העתיק בקצה בית הקברות. עם רדת הלילה האוויר נעשה קריר ולח. השמיים נצבעו בכחול־כהה, וכנפות מעיליהם התנפנפו ברוח. גונט חיבק את עצמו בזרועותיו. בערבים חורפיים שרתה בפרשוט מעין אווירת ציפייה. אולי היא נבעה מהניגוד בין הגבעות האדירות מאחורי בית הספר, היער השחור, כרי הדשא סחופי הרוחות — כולם דוממים כל כך — לבין הנערים הקולניים שציפו לך בשובך לפנימייה. כשהם שוטטו בשדות הריקים נדמה היה להם שהם האנשים היחידים שנותרו בחיים. אלווד גר בבית אחוזה כפרי מפואר במזרח סָאסֵקס, אבל גונט גדל בלונדון. הוא הוקסם מהדממה.


"תקשיב," אמר אלווד, עצם עיניים והטה את ראשו. "כששקט אפשר ממש לדמיין את הרומאים מכסחים את הקֶלטים, נכון?"


הם עצרו.


גונט לא היה מסוגל לדמיין כלום בדממה.


"אתה מאמין בקסמים?" הוא שאל. אלווד שתק זמן ממושך, ואם היה מדובר בכל אדם אחר מלבדו, גונט היה חוזר על השאלה.


"אני מאמין ביופי," אמר אלווד לבסוף.


"כן," אמר גונט בלהט. "גם אני." הוא תהה איך זה להיות כמו אלווד, מישהו שתורם יופי לעולם במקום לגרוע ממנו.


"גם בכל זה יש קסם מסוג מסוים," אמר אלווד וחידש את צעדיו. "קריקט וציד ושלגונים על הדשא בימי קיץ אחר הצהריים. אנגליה היא קסומה."


לגונט הייתה תחושה שהוא יודע מה אלווד עומד להגיד.


"ולכן אנחנו חייבים להילחם למענה."


האנגליה של אלווד אכן הייתה קסומה, חשב גונט בליבו כשפילס לו דרך בין הסרפדים. אבל היא לא הייתה אנגליה האמיתית. גונט ביקר פעם באִיסְט אֵנד של לונדון, כשאימו לקחה אותו לחַלֵּק מרק ולחם לאורגים אירים. שם לא היה שום קריקט או ציד או שלגונים על הדשא. אבל אלווד מעולם לא התעניין בכיעור, ואילו גונט — אולי בהשפעת מוד, שקראה את בֶּרנַרד שׁוֹ ובֶּרטרַנד רָאסֶל וכתבה במכתביה דברים מטורפים בנוגע למושבות האימפריה — חשש שהכיעור חשוב, ואסור לו להתעלם ממנו.


"זוכר את המלחמה הפֵּלוֹפּוֹנֵסית?" שאל גונט.


אלווד פלט נשיפת צחוק. "בחיי, גונט, אני לא יודע למה אני מבזבז עליך זמן. הברזנו משעת הלימוד העצמי כדי שלא נצטרך לחשוב על תוּקידידֶס."


"אתונה הייתה המעצמה הכי גדולה באירופה, אולי אפילו בכל העולם. הם נהנו מדמוקרטיה, אמנות, ארכיטקטורה נפלאה. אבל ספרטה הייתה חזקה כמעט כמוה. לא ממש, אבל קרוב. וספרטה הייתה מיליטריסטית."


"זה משל, גונט? אתה ישו?"


"ואז האתונאים נלחמו בספרטנים."


"והפסידו," אמר אלווד ובעט בבול עץ רקוב.


"כן."


אלווד לא ענה זמן ממושך.


"אנחנו לא נפסיד," הוא אמר לבסוף. "אנחנו האימפריה העוצמתית ביותר שהייתה קיימת אי־פעם."


כשהיו בשנת המאיות הם השתכרו ביחד בפעם הראשונה. גונט היה אז בן שש־עשרה ואלווד בן חמש־עשרה. פריצ'רד הצליח איכשהו — "תמורת מחיר אישי כבד," הוא אמר להם בקדרות — לשכנע את אחיו הגדול לתת לו חמישה בקבוקים של ויסקי זול. הם נעלו את עצמם בשירותים בקומה העליונה של בית סמטרי: פריצ'רד, וֵסט, רוזוויר, אלווד וגונט. מאוחר יותר גונט גילה שאלווד התעקש לקנות מפריצ'רד את הבקבוק שלו. לאלווד היה פחד חולני שמא אנשים יחשבו שהוא קמצן.


וסט ירק לכיור את לגימת הוויסקי הראשונה שלו. הוא היה טיפוס מגושם וגמלוני עם אוזניים גדולות: איטי בשיעורים, בינוני בספורט, כישלון חרוץ, שמח וטוב לב.


"אלוהים אדירים! זה גועל נפש," העניבה שלו הייתה עקומה. היא תמיד הייתה עקומה, לא משנה כמה עונשים הוא חטף על הופעה מרושלת.


"תמשיך לשתות," יעץ רוזוויר, שהיה שרוע בעצלתיים על הרצפה. גונט העיף בו מבט ושם לב, ברוגז מה, שאפילו כשבגדיו ושערו היו סתורים הוא נראה מושלם. הוא היה הצעיר מבין שלושה אחים לבית רוזוויר, כולם מדריכים, כל אחד מצטיין יותר מקודמו, והתברך ביופי אדיש ומלוטש שעורר בגונט טינה.


"זה דווקא די מוצא חן בעיניי," אמר אלווד וסובב את הבקבוק כדי להביט בתווית. "אולי אֲפַתֵּח חיבה לחיי גילופין. אני חושב שלורד בַּיירוֹן נטה לחיי גילופין."


"גם סתתים נוטים לחיי גילופים," אמר גונט.


"זה היה כמעט מצחיק, גונט," אמר רוזוויר בעידוד. "תמשיך כך, בסוף תצליח."


גונט לגם מהוויסקי שלו. הטעם לא מצא חן בעיניו, אבל המשקה גרם לו להרגיש קליל, כאילו אנשים לא מסתכלים עליו. בעצם, אולי הוא הרגיש פתאום כאילו לא יפריע לו אם יסתכלו עליו. הוא טיפס לתוך האמבט, שקע בתוכו מחוץ לטווח ראייה והצמיד את הבקבוק לחזהו.


"לורד ביירון היה איש סדום," אמר וסט בטון רציני, כאילו הוא מגלה להם סוד מדיני חשוב.


גונט עצם עיניים.


"אבא שלי סיפר לי," המשיך וסט. "הוא אמר שהיו צריכים לירות בו."


"אבא שלך חושב שצריך לירות בכולם," אמר רוזוויר.


"לא בכולם," מחה וסט.


"בואו נראה," אמר פריצ'רד והחל למנות על אצבעותיו. הוא ישב על מכל ההדחה כשברכיו מקיפות את וסט, שישב על מכסה האסלה, כמו סוגריים. "הומוסקסואלים, קתולים, אירים, וכל מי שלא אוהב כלבים."


לפריצ'רד היה פרצוף שנשכח בקלות, ואנשים אכן נטו לשכוח מקיומו, כי צַ'רלִי פריצ'רד היה ספורטאי מצטיין ואַרצִ'י פריצ'רד היה אקדמאי מצטיין, ואילו בֶּרטִי פריצ'רד — שכונה "מיני"* בפי הנערים המבוגרים, למגינת ליבו — לא ידע עדיין מה הצד החזק שלו. למיטב ידיעתו של גונט לא היה לו צד כזה. אבל אלווד חיבב אותו.


"שכחת את העניים," אמר אלווד והצטרף לגונט באמבט. "ההמון המסואב." הוא התמקם בין הרגליים של גונט וישב בפניו מולו.


"אה, וגם את היהודים, כמובן," אמר פריצ'רד. "אסור לשכוח מהם. צר לי, אלווד."


"אני שייך לכנסייה האנגליקנית," אמר אלווד בקול מתון.


"מה דעתך, וסט?" שאל פריצ'רד. "כבודו יסתפק בהתנצרות?"


"שמע..." אמר וסט.


"אתה נימול, אלווד?" שאל פריצ'רד.


אלווד חייך באדישות, כאילו סוגיית יהדותו לא הטרידה אותו כהוא זה.


"אולי נבקש מאבא של וסט לבדוק?" הוא שאל.


הוא לא היה נימול. גונט ידע את זה, הוא שם לב בעבר, במקלחות. הוא שמר על שתיקה.


"לא, הוא לא," אמר רוזוויר. "לא שזה משנה משהו. אבא של וסט יסודי מאוד. לצערי נגזר מוות גם על אלווד המסכן שלנו."


"תקשיבו..." אמר וסט.


"כמה חבל," קטע אותו אלווד והתמתח באמבט בחיוך נוגה. "רציתי לעשות כל כך הרבה דברים! ועדיין — איך הולך הציטוט ההוא של אוּריפידֵס, גונט — לגבי המוות?"


"Πάσιν ημίν κατθανείν οφείλετα," אמר גונט.


"זהו זה. 'המוות הוא חוב שכולנו חייבים לשלם.' אם נגזר עליי למות מוות טרגי בטרם עת, למה לא למות למען אבא של וסט."


"בסדר, בסדר," אמר וסט. "אף פעם לא טענתי שאני מסכים איתו." הוא השעין את סנטרו על הברך של פריצ'רד כדי לשפר את נקודת התצפית שלו על אלווד באמבט.


"לא, באמת, אל תיתן לי לרפות את ידיך," אמר אלווד. "קצת שפיכות דמים זה בדיוק מה שהמדינה שלנו צריכה. אני מסכים עם אבא שלך. בואו נטבח בכולם, למה לא?"


"תפסיק לבלבל את וסט המסכן. אין לו מספיק מוח בשביל זה," אמר פריצ'רד בחשיבות עצמית שרמזה שפריצ'רד עצמו נודע בתבונתו הרבה.


"יש לי מוח ועוד איך!" מחה וסט.


"דרך אגב, פריצ'רד," אמר אלווד, "מה בדיוק נאלצת לעשות בשביל אחיך כדי להשיג לנו משקה משובח כל כך?"


"מעשה שאין להעלות על דל שפתיים," אמר פריצ'רד, מנענע את ראשו. "בוא נאמר רק שכולכם חייבים לי משהו טעים."


"פריצ'רד מייג'ור הכריח אותו ללקק את הנעליים שלו מול כל השישית העליונה," אמר וסט. פריצ'רד משך בשערו. "אאוץ'! תעזוב אותי!"


"סיפרתי לך את זה בסוד!"


"באמת ליקקת לו את הנעליים? אילו נעליים?" שאל אלווד.


"מה זאת אומרת, אילו נעליים? מה זה משנה?"


"לא, זו שאלה הגיונית," אמר וסט. "לא הייתי מתנגד לכרסם שרוך של נעלי יום ראשון משובחות."


"חשוב להקפיד על סטנדרטים," הסכים רוזוויר.


"בדיוק. תחזיר לי את הוויסקי שלי. אתן אותו למישהו שידע להעריך אותו."


אלווד הצמיד את רגלו לרגל של גונט וגיחך כשפריצ'רד ניסה למשוך את הבקבוק מווסט. גונט השעין את לחיו על החרסינה הקרירה והשיב לו חיוך.


אחרי שעתיים גונט עדיין היה מבוסם קלות ותו לא, ואילו אלווד היה שיכור כלוט. הוא הסתובב באמבט והשעין את גבו על החזה של גונט, כשידו האחת מונחת על הירך של גונט והשנייה אוחזת בבקבוק. כל מעייניו של גונט היו ממוקדים בגבו החמים של אלווד כנגד חזהו, וביד החיננית המונחת ברישול על ירכו.


גונט הרחיק טיפ־טיפה את אזור חלציו. ליתר ביטחון.


"דודן מדרגה שנייה שלי היה על הטיטאניק," אמר רוזוויר. השנה הייתה 1913, ונושא הטיטאניק נידון בהתלהבות לעיתים תכופות. רוזוויר ופריצ'רד שכבו על הרצפה. וסט נדחק לכיור באופן מגושם ושרק את "הדָנוּבָּה הכחולה". הוא שרק את המנגינה הזאת כבר שלושת רבעי שעה.


ראשו של אלווד נשמט על כתפו של גונט.


"מה?" אמר גונט.


"מה זאת אומרת, 'מה?'"


"פתאום נעשית מרוחק ונוגה."


אלווד היסס לפני שענה.


"זה בגלל מֶייטלֵנד," הוא אמר בקול נמוך. "אתה יודע שהוא עוזב בסוף השנה."


גונט שמח שאלווד לא יכול לראות את פניו, כי הוא לא היה בטוח איזו הבעה כדאי לו לעטות.


לכל אורך שנות הצדף והמעבר, אלווד זומן שוב ושוב לחדר של ג'ון מייטלנד כדי "לדון בנבחרות של השכבות הנמוכות". מייטלנד היה המגן הימני בנבחרת הכדורגל הראשונה, ולפיכך זכה להערצה מבית הספר כולו, החל במורה חמור הסבר ביותר וכלה באחרון התלמידים החדשים. הוא היה רשאי לעשות כרצונו. אם כי איש לא אמר זאת במפורש, כמובן — הדברים שנערים עשו בחושך היו קבילים רק כל עוד נעשו בהצנע. דברים כאלה היו בלתי נראים, לא הוזכרו במילים, ומעל הכול, היו זמניים. לא היה ספק בליבו של גונט שגם מייטלנד וגם אלווד יזנחו את משובות נעוריהם ויתחתנו עם נשים מכובדות לאחר שיעזבו את אוֹקספוֹרד או קיימברידג'.


אבל לעת עתה, הם היו חברים קרובים.


"אני מחבב אותו מאוד," אמר אלווד.


פריצ'רד ורוזוויר עדיין דיברו על הטיטאניק.


"אני הייתי מתבייש לשרוד דבר כזה," אמר פריצ'רד.


"זה באמת עושה רושם לא גברי," אמר רוזוויר.


"רק..." המשיך אלווד, "לא באותה צורה שאני מחבב את..." קולו דעך.


"את אחותי?" הציע גונט. אלווד פלט צחוק לא נעים במיוחד.


"כן, גונט, את אחותך," הוא אמר.


רוזוויר הזדקף פתאום לישיבה והציץ עליהם באמבט.


"נוח לכם שם ביחד."


גונט ניסה לדחוף את אלווד מעליו, אבל אלווד התבצר במקומו.


"אל תביך אותו, רוזוויר, אחרת הוא יפסיק להיות הכרית שלי," הוא אמר.


רוזוויר צחק.


"רק אתה היית מעז להשתמש בגונט כמו כרית."


"מה זה אומר, בדיוק?" שאל גונט, וידיו נקמצו מאליהן לאגרופים.


"בסך הכול שאם מישהו אחר היה מנסה לעשות את זה היית נותן לו פנס בעין," אמר רוזוויר.


"אני אתן לך פנס בעין אם לא תפסיק לדחוף את האף שלך לדברים שהם לא עניינך," אמר גונט.


אלווד היסה אותו והשמיע צחוק קטן, וגונט שחרר את אגרופיו הקמוצים.


"על מה אתם מדברים בכלל?" שאל רוזוויר.


"על בנות," אמר אלווד.


"הממ... תמשיכו," אמר רוזוויר ושב להישען על מרפקיו.


"נגיד שהיית על ספינה טובעת," אמר פריצ'רד, כאילו רוזוויר מעולם לא עזב את השיחה. "לא היית מעדיף לטבוע מאשר להישאר בחיים בידיעה שאתה פחדן שפל?"


"הו, בהחלט," אמר רוזוויר. "כל אחד היה מעדיף את זה."


"מעניין איך הבנות הרגישו כשהאונייה טבעה," אמר פריצ'רד.


"בטח היו להוטות למשהו מנחם," אמר רוזוויר. פריצ'רד פלט צחוק שטוף זימה.


גונט רכן אל אוזנו של אלווד עד ששפתיו כמעט נגעו בה, כדי שאף אחד אחר לא ישמע אותו.


"אני מתאר לעצמי שמייטלנד מרגיש אותו דבר," הוא אמר. "אתה רק מעביר את הזמן עד שתוכל להתחתן עם מוד, נכון?"


אלווד נאנח. "כן, נראה לי." הוא הצמיד את מצחו לצווארו של גונט. גונט לפת את שולי האמבט. "מצטער. אני יודע שאתה מרגיש לא נוח כשאני מדבר עליו."


גונט אכן הרגיש לא נוח. על פי מה שאלווד סיפר לגונט על מייטלנד, ועל סמך כל מה שגונט ראה בעצמו, מייטלנד היה שווה ערך לנסיך מתקופת הרנסנס. הוא היה יפה תואר ומוכשר ומבריק, ואף על פי כן אלווד לא רצה אותו. אם מייטלנד לא היה מסוגל לזכות בחיבתו של אלווד...


אלווד תמיד התמסר בקלות, אבל בעיני גונט זה לא שיקף את רגשותיו האמיתיים. אלווד פשוט אהב להיות נאהב.


"אני לא מרגיש לא נוח," אמר גונט, בחוסר נוחות.


"כן, אתה כן. אני מרגיש שנעשית מתוח," אמר אלווד. הוא הניח יד על צווארו של גונט. "אתה דרוך כאילו אני עומד להרביץ לך."


"לא מפריע לי שאתה גורם לי להרגיש לא נוח, אלי," אמר גונט ברוך. אלווד סובב את ראשו על כתפו של גונט כדי להביט בו. עפעפיו היו כבדים מאלכוהול, אבל קשתיות עיניו נראו כמו תמיד. חומות וזוהרות. מתוך שכרות — או טמטום — או אומץ לב, התעורר בגונט דחף להטות את פניו לעברו.


הוא לא עשה את זה.


אצבעותיו של אלווד התקערו סביב ירכו של גונט ושלחו עקצוצים מייסרים לאורך רגלו. רק סנטימטרים ספורים ומחשמלים הפרידו ביניהם. גונט שמח על שעלה בדעתו להתרחק קצת מבעוד מועד. זה היה איום נורא אם אלווד היה שם לב איך קיעור אצבעותיו השפיע עליו.


"אני רק רוצה..." אמר גונט. אלווד עצם עיניים. "להיות חבר שלך."


אלווד סובב את ראשו בחזרה.


"שתיתי יותר מדי," הוא אמר.


"למיטה?" שאל גונט.


אלווד הפטיר צחוק יבש.


"זו הצעה מגונה, גונט?"


גונט הרגיש שפניו מאדימות.


"ברור שלא," הוא אמר.


"ברור שלא," חזר אלווד. הוא טיפס בזהירות מחוץ לאמבט וכמעט דרך על פריצ'רד. "להת', חברים, יש לי פגישה עם כמה שעות שינה שאני לא רוצה לפספס."


יום הולדתו השמונה־עשר של גונט חל בדצמבר 1914, ארבעה חודשים אחרי הכרזת המלחמה. אלווד הוביל את הנערים לחדרו, והם עטפו אותו בשמיכה, סחבו אותו לאולם הקדמי עם התקרה הגבוהה, ואז אחזו בשולי השמיכה והשליכו אותו אל־על שמונה־עשרה פעמים.


"ועוד אחת לשנה הבאה!" קרא אלווד, וגונט צחקק והתכווץ עוד יותר בתנוחה שאימץ, כמו גווייה, עם זרועות שלובות. הנערים הנמיכו את השמיכה, צעקו "תשע־עשרה!" פה אחד והשליכו אותו גבוה כל כך לאוויר עד שהוא נאלץ להניף את ידיו כדי לא להתנגש בתקרה.


מר האמיק חייך ברוחב לב כשהם עלו בחזרה לחדרי המעונות.


"רק עוד שנה עד גיל הגיוס, גונט!" הוא הכריז בעליזות, וגונט העיף בו חיוך נבוך.


"מה יש לך שם מתחת לפיג'מה, גונטו?" אמר וסט וכרך את זרועו סביבו. "אתה כבד כמו ערמת לבֵֵנים."


"אתה באמת מגודל," אמר פריצ'רד.


"הוא כמעט התגושש עם התקרה," אמר רוזוויר.


"הבא בתור שקורא לי מגודל חוטף אגרוף," אמר גונט.


"אווו," צווחו הנערים בלעג.


"יום הולדת שמח, ידידי," אמר אלווד בשקט.


*


אימו ואחותו של גונט הגיעו בשעת ארוחת הצהריים. הוא סיפר לאלווד על פסקה מעניינת שמצא בכתבי תוקידידס (אלווד העמיד פנים שהוא שונא לימודים) כשלפתע וסט יידה עליו אפונים ממזלג. הוא ניסה, ליתר דיוק — רובם פגעו בפריצ'רד, שנאנח וניער אותם משערו בהכנעה של קדוש מעונה.


"מצטער, מצטער!" אמר וסט. "זאת לא אימא שלך, גונט?"


גונט לא ציפה למבקרים. הוא יקבל עוגה מבית הספר הערב, וידע שאלווד ייתן לו מתנה — והסתפק בזה. תמיד היה לו מוזר לראות הורים בבית הספר, כמו להיתקל בשועל בלב העיר.


"מי הבחורה? יש לך אחות ששמרת בסוד?" שאל וסט.


"אחות תאומה," אמר אלווד בבוגדנות.


"לא יכול להיות שהיא אחותך התאומה. היא יפה," אמר וסט. גונט החטיף לו מכה קלה על הראש ומיהר לצאת לחצר הראשית, כשאלווד נחפז בעקבותיו.


"הנרי!" אמרה מוד, ואז, בקול שקט יותר, "סידני."


אלווד חיכה עד שגונט יחבק את מוד ורק אז ענה.


"שלום, מוד," הוא אמר. "התכווצת?"


מוד צחקה. אלווד תמיד הצחיק אותה. כשהוא בא להתארח אצלם בחופשה הוא נהג לשבת בגינה בחוסר מעש ולנסות להתגרות בה לפלרטט איתו. הוא אף פעם לא נחל הצלחה — מוד לא הייתה טיפוס פלרטטני — אבל גונט ראה שהיא נהנית מזה.


"הוא כזה ליצן," היא אמרה פעם בחיבה.


"את חושבת?" תמה גונט, שבעיניו זאת הייתה פרשנות שגויה מאוד, כמו להגיד שנפוליאון היה טיפוס כיפי.


"ברור לי שלא אכפת לו מאף אחד," אמרה מוד, וגונט היה שבור מכדי לענות. הוא אף פעם לא ידע מה להגיד כשמוד השמיעה אמירות כאלה — חדשות ונכונות ונוראיות.


"לא, סידני, לא התכווצתי," היא אמרה עכשיו. "אתה גבהת, ואתה רוצה מחמאה."


"לא תיתני לי?" שאל אלווד בחיוך שובב. מוד צחקה שוב ונענעה את ראשה.


"יום הולדת שמח, היינריך," אמרה אימו של גונט. כמה נערים שעברו באזור הסתובבו למשמע מבטאה הגרמני.


"בואו ניכנס פנימה, טוב?" הציע גונט. הוא לא רצה לחזק את השמועות שטענו שהוא מרגל גרמני. העובדה ששמו האמצעי היה וילהֵלם הייתה גרועה מספיק.


"אתם מוזמנים להשתמש בחדר שלי," אמר אלווד.


"תודה," אמר גונט, שתכנן להשתמש בחדר של אלווד גם בלי רשותו.


הוא נטל את זרועה של אימו. מוד ואלווד התקדמו לפניהם בלי לגעת זה בזה. מוד צחקה מכל מה שאלווד אמר, ואלווד אפילו דילג דילוג קטן מרוב שביעות רצון.


אלווד ליווה אותן לבית סמטרי, הוביל אותן מבעד לכניסה הראשית המפוארת, שבה הנערים השתמשו רק לעיתים רחוקות, ולקח אותן לחדרו.


"איזה יופי," אמרה מוד כשסקרה את הציורים שאלווד קנה בעיר.


"זה חדר מצוין," אמר אלווד. "כואב לי לחשוב שמישהו אחר ישתמש בו בשנה הבאה. הציור הזה מוצא חן בעינייך, מוד? האיכות שלו לא טובה, אבל הוא הזכיר לי את הקרב על הנילוס, אז הייתי חייב לקנות אותו."


"הוא מוצא חן בעיניי מאוד," אמרה מוד. "תמיד חיבבתי את נֶלסון."


"אל תיתני לאלווד תירוץ להתחיל לדבר על נלסון," אמר גונט.


אלווד הטיל את עצמו כנגד הקיר והצמיד את ידיו לפצע דמיוני בחזהו.


"נשק אותי, הַרדי!" הוא קרא.


"אל תצחקי," אמר גונט למוד. "זה רק יעודד אותו. עוף מכאן, אלי, אנחנו לא צריכים בידור."


"טוב, נו," אמר אלווד. הוא השתחווה קלות בפני אימו של גונט וחייך אל מוד. "נפלא לראות אתכן שוב, תישארו כמה זמן שתרצו. הנרי, אני יוצא להרבה זמן."


גונט הנהן, ואלווד עזב.


אימו ואחותו של גונט התמקמו על הספה, וגונט נשען על אדן החלון עם הפנים אליהן.


"מה שלומכן?"


אימו פרצה בבכי. גונט גישש אחר ממחטה בכיס המקטורן שלו, והוקל לו כאשר מוד הקדימה אותו ושלפה ממחטה משלה. הוא השתמש בממחטה שלו הבוקר כדי לעזור לפריצ'רד לסתום דימום מהאף, אחרי שהמורה לַארצ'מוֹנט זרק לו ספר על הפרצוף (זה הגיע לפריצ'רד).


הוא המשיך להעמיד פנים שהוא מחפש את הממחטה שלו עד ששמע את קצב היפחות של אימו דועך.


"הו, היינריך, זה נורא, פשוט נורא. דודך ליאוֹפּוֹלד..." מטח מחודש של יפחות מנע ממנה להמשיך.


גונט התבונן בציפורניו.


"דוד ליאופולד נעצר בחשד לריגול עבור הגרמנים," אמרה מוד.


גונט נשא את עיניו. מוד התבוננה בו ביציבות כשהיא מלטפת את הגב של אימה.


"והוא באמת ריגל עבור הגרמנים?" הוא הפנה את השאלה למוד.


"מובן שלא!" אמרה אימו, ומוד היסתה אותה בעדינות.


"בבקשה אל תבכי, Mutter," אמר גונט. "יהיה בסדר."
*המשך הפרק זמין בספר המלא*


הערות


* בבתי ספר פרטיים באנגליה, בהם התלמידים קוראים זה לזה בשמות המשפחה, נהוג להבדיל בין אחים מאותה משפחה על ידי הוספת התארים מייג'ור, מיינור, מינימוס וכן הלאה (הערת המתרגמת).