לילי התיישבה עם קבוצת הבנים סביב השולחן, סורקת את שאר הנוכחים בערב משחקי הקופסה. היא ניסתה ללמוד במבטה מה האווירה שדניאל וחבריו מחפשים ומה הסיבה שבאו דווקא לשם.
תוך כדי כך היא זיהתה שהיא שוב מנסה לדלות פרטי מידע שקשורים לאריאל. מה הקשר בין דניאל לאריאל? הם כל-כך שונים! היא ניסתה למצוא קווי דמיון, איזשהו הסבר שיניח את דעתה... ומיד שאלה את עצמה איך שוב נקלעה למצב האובססיבי. ומצד שני - איך יכלה לצפות שאריאל שם?... וכל זה בזמן שדניאל הסביר לה את חוקי המשחק.
"קוראים לזה אנומיה", אמר דניאל והרים את הקופסה מול עיניה, "את מכירה?"
"האריזה הזאת ממש מוכרת לי!" התלהבה לילי. "נראה לי שעבר הרבה זמן מאז ששיחקתי משחקי קופסה, אבל נחמד להיזכר. שנייה בודקת משהו בנייד ואני איתכם..."
לילי קראה מהר הסבר שמצאה באינטרנט על אופן המשחק ומשמעות שמו.
לא התאים לה להיות במצב שבו גברים מסבירים לה איך משחקים במשחק שהיא לא מכירה. היא למדה מניסיון חיים שלא כדאי לתת איזשהו מקום לחבורת גברים מאוחדת להתנשא עליה, להתגאות שהם מקבלים אותה אליהם, ולא ההיפך - ולה אין אפילו פרט מידע קטן שיכול לחדש להם ולרענן את המשחק.
משום מה פרט המידע היחיד שקראה באינטרנט ונתקע במוחה הוא משמעות המילה אנומיה - היעדר נורמות, מצב שבו חברת אנשים מתדרדרת מוסרית בלי שלמישהו הייתה כוונה כזו...
"והאם זה לא בדיוק העניין?" שאלה את עצמה בנימה מאוכזבת.
"לא הייתה לי שום כוונה לפגוש את אריאל, שהיה בעצם המבריז המסתורי *שלי*! ועכשיו, כמו שדניאל עשה את הדבר הלא הוגן ועיכב את התפתחות הקשר בינו וביני בעבור המבריזה המסתורית - כך נוכחותו של אריאל גורמת לי להתעסק בכל דבר אחר ולא חשוב, במקום בדניאל ובהסבריו..."
לילי ידעה לאלתר בנושאים של ידע כללי, ולמרבה המזל, לפחות כך זה נראה בהתחלה - זה כל מה שדרש משחק הקופסה.
היא שמחה שהמשחק שבחרו הבנים לשחק בו היה די מובן לה, ונשאר בתחומים שהיא טובה בהם... זה היה תירוץ מעולה כדי לחפות על העובדה שאינה מרוכזת. בהמשך, ככל שהתקדם המשחק היא לא ידעה כבר אם זה יתרון או חיסרון בסיטואציה הזו... היא אמנם זכתה בקלפים נוספים - ונראה היה שדניאל מרוצה מהשתלבותה ולא שם לב לשום דבר מוזר... אבל גם זה לא היה אידיאלי. מילא שדניאל לא חשד בכלום בזמן היתקלותה של לילי באריאל, מילא שלא הבחין בהבעת פניה המשתנה - אבל מה פירוש העובדה שאינו שם לב לריכוז החלקי מאוד שלה במשחק?
בהיעדר יכולת להבין את אדישותו של דניאל לשינוי שחל בה - לילי תהתה לעצמה:
"האם ייתכן שאריאל משחק כאן גם הוא משחק כפול - או שבאמת לא זוכר אותי בכלל?..."
אף אחת מהתשובות לשאלה הזו לא מצאה חן בעיניה.
כבר ידעה שאריאל פחות אדיש ו"מעופף" מדניאל, שמתנהל כרגיל. נראה ששיחק עם החבר הנוסף שלא הכירה - פעמים רבות בעבר. היא ראתה שהם צוחקים ומדברים, רק לעיתים נדירות הבינה על מה. ואילו מאריאל קלטה איזושהי רגישות לכך שהיא החדשה בקבוצה הזו.
ואם אריאל אכן קלט זאת, את חוסר נוחותה בסיטואציה - אך לא הביא את העניין לידיעת כולם -
"כנראה שהוא מרחם עלי! אני לא כמוהו, ולא יודעת לתפוס את מקומי ולהרשים גם בתוך חבורה מהמין הנגדי..." חשבה לילי כשקלטה את עומק רגשי הנחיתות שעולים לה.
"וזה במקרה שהוא לא זוכר אותי. ואם הוא כן זוכר אותה ומתנהג כאילו לא?..."
לילי השתדלה שלא להפגין את מורת רוחה ההולכת וגדלה, אבל לא יכלה שלא להגיע למסקנה:
"זה הרבה יותר גרוע!"
המסקנה הראשונית טענה באוזני לילי שהיא לא עשתה שום רושם על אריאל מעבר למידע שקיבל על הודיה (מידע שהיה יכול לקבל מכל אחת) -
ובנוסף לכך דניאל אדיש לכל הסיטואציה, וממשיך לשים את הדגש על כך שיש עכשיו מספיק אנשים בקבוצה, והבעיה נפתרה! כל מה שמעניין זה שלא צריך לשנות תוכניות ולדחות את ערב משחקי הקופסה שהוא קבע מראש...
היא לא הייתה בטוחה שהיא רוצה להישאר שם איתם בכלל.
"הלו?... כן-כן, אני זוכר, אני אבוא לשם עוד מעט... ביי".
"יש לך ד"ש מאמא" אמר אריאל לדניאל כשניתק את שיחת הטלפון הקצרה שניהל.
"אמא???" תהתה לילי, המומה.
"אז אריאל ודניאל הם...אחים?!" המשיכה בפליאה את קו המחשבה המוזר,
"הלא זאת אומרת שאני בעצמי...
המבריזה המסתורית!"
תוך כדי כך היא זיהתה שהיא שוב מנסה לדלות פרטי מידע שקשורים לאריאל. מה הקשר בין דניאל לאריאל? הם כל-כך שונים! היא ניסתה למצוא קווי דמיון, איזשהו הסבר שיניח את דעתה... ומיד שאלה את עצמה איך שוב נקלעה למצב האובססיבי. ומצד שני - איך יכלה לצפות שאריאל שם?... וכל זה בזמן שדניאל הסביר לה את חוקי המשחק.
"קוראים לזה אנומיה", אמר דניאל והרים את הקופסה מול עיניה, "את מכירה?"
"האריזה הזאת ממש מוכרת לי!" התלהבה לילי. "נראה לי שעבר הרבה זמן מאז ששיחקתי משחקי קופסה, אבל נחמד להיזכר. שנייה בודקת משהו בנייד ואני איתכם..."
לילי קראה מהר הסבר שמצאה באינטרנט על אופן המשחק ומשמעות שמו.
לא התאים לה להיות במצב שבו גברים מסבירים לה איך משחקים במשחק שהיא לא מכירה. היא למדה מניסיון חיים שלא כדאי לתת איזשהו מקום לחבורת גברים מאוחדת להתנשא עליה, להתגאות שהם מקבלים אותה אליהם, ולא ההיפך - ולה אין אפילו פרט מידע קטן שיכול לחדש להם ולרענן את המשחק.
משום מה פרט המידע היחיד שקראה באינטרנט ונתקע במוחה הוא משמעות המילה אנומיה - היעדר נורמות, מצב שבו חברת אנשים מתדרדרת מוסרית בלי שלמישהו הייתה כוונה כזו...
"והאם זה לא בדיוק העניין?" שאלה את עצמה בנימה מאוכזבת.
"לא הייתה לי שום כוונה לפגוש את אריאל, שהיה בעצם המבריז המסתורי *שלי*! ועכשיו, כמו שדניאל עשה את הדבר הלא הוגן ועיכב את התפתחות הקשר בינו וביני בעבור המבריזה המסתורית - כך נוכחותו של אריאל גורמת לי להתעסק בכל דבר אחר ולא חשוב, במקום בדניאל ובהסבריו..."
לילי ידעה לאלתר בנושאים של ידע כללי, ולמרבה המזל, לפחות כך זה נראה בהתחלה - זה כל מה שדרש משחק הקופסה.
היא שמחה שהמשחק שבחרו הבנים לשחק בו היה די מובן לה, ונשאר בתחומים שהיא טובה בהם... זה היה תירוץ מעולה כדי לחפות על העובדה שאינה מרוכזת. בהמשך, ככל שהתקדם המשחק היא לא ידעה כבר אם זה יתרון או חיסרון בסיטואציה הזו... היא אמנם זכתה בקלפים נוספים - ונראה היה שדניאל מרוצה מהשתלבותה ולא שם לב לשום דבר מוזר... אבל גם זה לא היה אידיאלי. מילא שדניאל לא חשד בכלום בזמן היתקלותה של לילי באריאל, מילא שלא הבחין בהבעת פניה המשתנה - אבל מה פירוש העובדה שאינו שם לב לריכוז החלקי מאוד שלה במשחק?
בהיעדר יכולת להבין את אדישותו של דניאל לשינוי שחל בה - לילי תהתה לעצמה:
"האם ייתכן שאריאל משחק כאן גם הוא משחק כפול - או שבאמת לא זוכר אותי בכלל?..."
אף אחת מהתשובות לשאלה הזו לא מצאה חן בעיניה.
כבר ידעה שאריאל פחות אדיש ו"מעופף" מדניאל, שמתנהל כרגיל. נראה ששיחק עם החבר הנוסף שלא הכירה - פעמים רבות בעבר. היא ראתה שהם צוחקים ומדברים, רק לעיתים נדירות הבינה על מה. ואילו מאריאל קלטה איזושהי רגישות לכך שהיא החדשה בקבוצה הזו.
ואם אריאל אכן קלט זאת, את חוסר נוחותה בסיטואציה - אך לא הביא את העניין לידיעת כולם -
"כנראה שהוא מרחם עלי! אני לא כמוהו, ולא יודעת לתפוס את מקומי ולהרשים גם בתוך חבורה מהמין הנגדי..." חשבה לילי כשקלטה את עומק רגשי הנחיתות שעולים לה.
"וזה במקרה שהוא לא זוכר אותי. ואם הוא כן זוכר אותה ומתנהג כאילו לא?..."
לילי השתדלה שלא להפגין את מורת רוחה ההולכת וגדלה, אבל לא יכלה שלא להגיע למסקנה:
"זה הרבה יותר גרוע!"
המסקנה הראשונית טענה באוזני לילי שהיא לא עשתה שום רושם על אריאל מעבר למידע שקיבל על הודיה (מידע שהיה יכול לקבל מכל אחת) -
ובנוסף לכך דניאל אדיש לכל הסיטואציה, וממשיך לשים את הדגש על כך שיש עכשיו מספיק אנשים בקבוצה, והבעיה נפתרה! כל מה שמעניין זה שלא צריך לשנות תוכניות ולדחות את ערב משחקי הקופסה שהוא קבע מראש...
היא לא הייתה בטוחה שהיא רוצה להישאר שם איתם בכלל.
"הלו?... כן-כן, אני זוכר, אני אבוא לשם עוד מעט... ביי".
"יש לך ד"ש מאמא" אמר אריאל לדניאל כשניתק את שיחת הטלפון הקצרה שניהל.
"אמא???" תהתה לילי, המומה.
"אז אריאל ודניאל הם...אחים?!" המשיכה בפליאה את קו המחשבה המוזר,
"הלא זאת אומרת שאני בעצמי...
המבריזה המסתורית!"