"תודה שלימדת אותי את המילים הקסומות שלך".
מכל הציטוטים המשובחים, מכל הרגעים הבלתי נשכחים שננצרו בכל השירים, הספרים והסרטים שראתה... מכל מי שסיפק לה מפלט מהבדידות, מכל מילות הנחמה שנאמרו מפי דמויות בדיוניות, שהתביישה ולא גילתה לאיש שכבר נחשבו בעיניה החברים הכי טובים בשבילה...
שום כותב לא היה מוכשר בעיני לילי יותר ממרינה.
לילי לא ידעה את נפשה מרוב התרגשות, סגרה ופתחה מספר פעמים את הפתק כדי להאמין שזה אכן מה שכתוב בו.
ודווקא כשכבר התחילה ברצינות לאסוף תרגילים מעניינים במתמטיקה! לילי החליטה והתחילה פותרת אותם קודם כל בעצמה, כדי לא לעשות פדיחות מול ילדה בכיתה ד'. ובכל זאת כנראה יהיה עליה להיזכר בחומר שכבר לא נגעה בו עשרים שנה.
והילדה הזו שכל עולמה מתמטיקה - אוהבת אותה בזכות התעקשותה על מילים, ולא בזכות הסכמתה לתת כמה שיותר זמן למתמטיקה, למרות העניין המתיש שבללמוד מחדש חומר שכבר למדה רק בשביל שיעור שמרינה תוכל ללמוד בכל מקום אחר...
מרינה ממש הרגישה אותה, הבינה אותה בלי מילים. כמה שלילי לא יכולה להיות מורה רגילה גם לו הייתה רוצה - זה לא אפשרי.
לילי התמלאה תקווה, שאמנם זו רק ילדה אחת, אחרי כל המסע המסוכן והמסובך הזה שהתחיל במכללה חצופה ובעמוס הבעייתי (בלשון המעטה!)...
אמנם זו תלמידת כיתה ד' כשברקע הודיה הלוחצת, מאיה הנרגנת, אריאל הפלרטטן ודניאל...
היא אפילו לא יכלה להגדיר אותו.
כל פעם היא חושבת שהיא כבר מבינה אותו -
ואז הכול מתהפך!
ועדיין. הילדה הזו קיימת, לילי פגשה אותה!!!
היא רצתה להישאר בדמיונה כמה שיותר ברגע הנפלא של קבלת המשלוח ממרינה, ברגע קריאת הפתק, בכל מה שמרינה החזירה לה לחיים: חיוך, ביטחון עצמי, שירים...
כל-כך הרבה מילים שלילי כבר חשבה שנשחקו ואבדו לעד.
והנה - בשיחות עם מרינה הן מקבלות חיים חדשים, ולילי צוחקת על עצמה שלא הבינה לבד דבר כל-כך פשוט. טון או שנינות שמרינה זה עתה אמרה, הגייה שונה של אותה מילה שהופכת את הכול להגיוני.
איך אפשר פשוט לעזוב את זה ולהיזכר בהודעה שקיבלה מדניאל, אחרי שעשתה לו "ברוגז"?...
מספר ימים שלחה הודעות קרות וקצרות, ודניאל לא אהבל , הבין את העניין.
"את אמיתית איתי? את באמת מאשימה אותי שאני חילוני מזויף?... עם כל חיבוטי הנפש שלך בתחום הרוחני??? נאה דורשת נאה מקיימת."
זו הייתה חתיכת כאפה.
לילי ידעה שדניאל אפילו לא הבין בעצמו כמה הנושא מתסיס אותה.
כמה האמירה הזו, שיש בה הרבה מן האמת -
גם אם נאמרת באווירה של הומור... לא מתפרשת אצלה כמו שהוא חושב.
דניאל חשב שזו הייתה בסה"כ עוד בדיחה ביניהם, והוא התאמץ וחשב על בדיחה שתהיה מספיק טובה אחרי האי נעימות הזו...
הוא התכוון להזכיר ללילי שבסופו של דבר הם די מסתדרים, שניהם רציניים כאלה ועמוקים, לא הולכים עם הזרם הכללי של בני גילם,
אז עד שהוא כבר יצא מאזור הנוחות! אמר מה שהוא באמת חושב סוף-סוף, אבל לא בקטע "כבד" כמוה כשהיא מדברת בגילוי לב.
רצה להראות לה שגם אם לא מסכימים ואפילו מתווכחים בנושאים כבדים אפשר להשלים... ואפילו יותר מזה - לצחוק עליהם ביחד בשלב מסוים, כשעובר מספיק זמן והכאב מתעמעם כמובן...
דניאל בעצמו לא הבין כמה חשוב לו לגרום ללילי לחזור חזרה לשיחות הקלילות שלהם...
כמה חסרים לו הריכולים איתה על כל האנשים הפחות רציניים מסביבם.
האם זוהי נקודת האל חזור בקשר ביניהם?
לילי עייפה מקשרים מרגשים מדי, קשרים שהיא מסיימת אותם מוצפת רגשית. ומה שהכי נורא - בסוף הבחור מתייג את ההצפה הרגשית שלה כסיבה שהיא כבדה עליו, שהוא לא יכול ואולי גם אף גבר אחר לא יוכל, אם לא תתאפס על עצמה.
לילי חשבה שזה אכזרי למדי. להטיל את כל האחריות לכישלון על צד אחד, על הצד העמוק בקשר... שזו תמיד היא בעצמה. הבחורים הצעירים מתבגרים יותר לאט, עדיין לא חשבו כך על העולם, כמוה בעושר של גוונים.
וזה מרגיז כל-כך במיוחד מאז שלילי למדה שהצד הטוב של העומק הזה שיש בה - הוא מה שמושך את הבחורים הצעירים מלכתחילה...
אבל ברגע שהבחור מבין מה העומק הזה מביא איתו - הוא חוזר לבחורות הרדודות, משכנע את עצמו ואת כולם שאין ברירה אחרת. שאולי האקסית המהגגת על ריאליטי ושאר ירקות בעצם מסתירה אישיות עמוקה, הוא רק צריך לחזור אליה ולחכות שתתבגר... תחליט מה היא רוצה לעשות בחיים, תמצא עבודה... ואם זה לא קורה אז תמיד אפשר להשתמש בפתרון הקסמים - כשיהיו לה ילדים היא כבר תבין!...
ומה דניאל שונה בעצם? גם הוא בחור צעיר שמחפש בחורה צעירה שמתנהגת כמו צעירה - ולא מישהי בת גילו שהכינוי הכי צעיר שהוא יכול לחשוב עליו, כינוי שישקף את נפשה בעיניו - הוא הכינוי "דודה".
מכל הציטוטים המשובחים, מכל הרגעים הבלתי נשכחים שננצרו בכל השירים, הספרים והסרטים שראתה... מכל מי שסיפק לה מפלט מהבדידות, מכל מילות הנחמה שנאמרו מפי דמויות בדיוניות, שהתביישה ולא גילתה לאיש שכבר נחשבו בעיניה החברים הכי טובים בשבילה...
שום כותב לא היה מוכשר בעיני לילי יותר ממרינה.
לילי לא ידעה את נפשה מרוב התרגשות, סגרה ופתחה מספר פעמים את הפתק כדי להאמין שזה אכן מה שכתוב בו.
ודווקא כשכבר התחילה ברצינות לאסוף תרגילים מעניינים במתמטיקה! לילי החליטה והתחילה פותרת אותם קודם כל בעצמה, כדי לא לעשות פדיחות מול ילדה בכיתה ד'. ובכל זאת כנראה יהיה עליה להיזכר בחומר שכבר לא נגעה בו עשרים שנה.
והילדה הזו שכל עולמה מתמטיקה - אוהבת אותה בזכות התעקשותה על מילים, ולא בזכות הסכמתה לתת כמה שיותר זמן למתמטיקה, למרות העניין המתיש שבללמוד מחדש חומר שכבר למדה רק בשביל שיעור שמרינה תוכל ללמוד בכל מקום אחר...
מרינה ממש הרגישה אותה, הבינה אותה בלי מילים. כמה שלילי לא יכולה להיות מורה רגילה גם לו הייתה רוצה - זה לא אפשרי.
לילי התמלאה תקווה, שאמנם זו רק ילדה אחת, אחרי כל המסע המסוכן והמסובך הזה שהתחיל במכללה חצופה ובעמוס הבעייתי (בלשון המעטה!)...
אמנם זו תלמידת כיתה ד' כשברקע הודיה הלוחצת, מאיה הנרגנת, אריאל הפלרטטן ודניאל...
היא אפילו לא יכלה להגדיר אותו.
כל פעם היא חושבת שהיא כבר מבינה אותו -
ואז הכול מתהפך!
ועדיין. הילדה הזו קיימת, לילי פגשה אותה!!!
היא רצתה להישאר בדמיונה כמה שיותר ברגע הנפלא של קבלת המשלוח ממרינה, ברגע קריאת הפתק, בכל מה שמרינה החזירה לה לחיים: חיוך, ביטחון עצמי, שירים...
כל-כך הרבה מילים שלילי כבר חשבה שנשחקו ואבדו לעד.
והנה - בשיחות עם מרינה הן מקבלות חיים חדשים, ולילי צוחקת על עצמה שלא הבינה לבד דבר כל-כך פשוט. טון או שנינות שמרינה זה עתה אמרה, הגייה שונה של אותה מילה שהופכת את הכול להגיוני.
איך אפשר פשוט לעזוב את זה ולהיזכר בהודעה שקיבלה מדניאל, אחרי שעשתה לו "ברוגז"?...
מספר ימים שלחה הודעות קרות וקצרות, ודניאל לא אהבל , הבין את העניין.
"את אמיתית איתי? את באמת מאשימה אותי שאני חילוני מזויף?... עם כל חיבוטי הנפש שלך בתחום הרוחני??? נאה דורשת נאה מקיימת."
זו הייתה חתיכת כאפה.
לילי ידעה שדניאל אפילו לא הבין בעצמו כמה הנושא מתסיס אותה.
כמה האמירה הזו, שיש בה הרבה מן האמת -
גם אם נאמרת באווירה של הומור... לא מתפרשת אצלה כמו שהוא חושב.
דניאל חשב שזו הייתה בסה"כ עוד בדיחה ביניהם, והוא התאמץ וחשב על בדיחה שתהיה מספיק טובה אחרי האי נעימות הזו...
הוא התכוון להזכיר ללילי שבסופו של דבר הם די מסתדרים, שניהם רציניים כאלה ועמוקים, לא הולכים עם הזרם הכללי של בני גילם,
אז עד שהוא כבר יצא מאזור הנוחות! אמר מה שהוא באמת חושב סוף-סוף, אבל לא בקטע "כבד" כמוה כשהיא מדברת בגילוי לב.
רצה להראות לה שגם אם לא מסכימים ואפילו מתווכחים בנושאים כבדים אפשר להשלים... ואפילו יותר מזה - לצחוק עליהם ביחד בשלב מסוים, כשעובר מספיק זמן והכאב מתעמעם כמובן...
דניאל בעצמו לא הבין כמה חשוב לו לגרום ללילי לחזור חזרה לשיחות הקלילות שלהם...
כמה חסרים לו הריכולים איתה על כל האנשים הפחות רציניים מסביבם.
האם זוהי נקודת האל חזור בקשר ביניהם?
לילי עייפה מקשרים מרגשים מדי, קשרים שהיא מסיימת אותם מוצפת רגשית. ומה שהכי נורא - בסוף הבחור מתייג את ההצפה הרגשית שלה כסיבה שהיא כבדה עליו, שהוא לא יכול ואולי גם אף גבר אחר לא יוכל, אם לא תתאפס על עצמה.
לילי חשבה שזה אכזרי למדי. להטיל את כל האחריות לכישלון על צד אחד, על הצד העמוק בקשר... שזו תמיד היא בעצמה. הבחורים הצעירים מתבגרים יותר לאט, עדיין לא חשבו כך על העולם, כמוה בעושר של גוונים.
וזה מרגיז כל-כך במיוחד מאז שלילי למדה שהצד הטוב של העומק הזה שיש בה - הוא מה שמושך את הבחורים הצעירים מלכתחילה...
אבל ברגע שהבחור מבין מה העומק הזה מביא איתו - הוא חוזר לבחורות הרדודות, משכנע את עצמו ואת כולם שאין ברירה אחרת. שאולי האקסית המהגגת על ריאליטי ושאר ירקות בעצם מסתירה אישיות עמוקה, הוא רק צריך לחזור אליה ולחכות שתתבגר... תחליט מה היא רוצה לעשות בחיים, תמצא עבודה... ואם זה לא קורה אז תמיד אפשר להשתמש בפתרון הקסמים - כשיהיו לה ילדים היא כבר תבין!...
ומה דניאל שונה בעצם? גם הוא בחור צעיר שמחפש בחורה צעירה שמתנהגת כמו צעירה - ולא מישהי בת גילו שהכינוי הכי צעיר שהוא יכול לחשוב עליו, כינוי שישקף את נפשה בעיניו - הוא הכינוי "דודה".