"לפעמים דווקא שתיקה שווה זהב!"
זו הייתה אחת מאמרות החוכמה שתלו מאיה ולילי על קיר חדרן המשותף במעונות.
אמנם זה לא היה חדר טרנדי ושיקי, כמו חדרי מעונות של נערות בסרטים. זה לא היה חדר כזה שביום הראשון ללימודים את שואלת את עצמך אם תזכי לקבל - אבל הוא היה פרקטי ויעיל במיוחד. הקירות כוסו על ידי הבנות במעט מאוד תמונות סנטימנטליות, שהיו מרכיב פופולרי בחדרים האחרים -
ובהרבה תזכורת למטרה שלשמה הן עוברות את כל זה... לאור העובדה שבחדרים האחרים התגוררו בנות לא כל-כך שתקניות - הן חיזקו את נייר הדבק בעוד שכבה - נייר הדבק שנפל והפיל את האמרה מדי פעם - אבל רק עבור אמרות החוכמה שנאלצו להשתמש בהן שימוש רב.
הצורך בזמן שתיקה באופן מידי - זה כבר נהיה "קאלט" שחלקו ביניהן... אף אחד אחר לא הבין על מה הן מדברות אבל זה כבר לא היה אכפת לאף אחת מהן. לילי ומאיה היו מדקלמות את המשפט מהקיר אחת לשנייה בלי מילים - אחרי עוד פעם שאיבדו את המילים למול דבר מוזר שאמרה הודיה שכולן צריכות לעשות.
לפעמים זה אפילו נאמר על ידי תהל - והתקבל ברוב קולות על ידי כל השאר. בסתר לילי ומאיה תהו האם אלה רק הן - ומה שנאמר על ידי הודיה או תהל היה הדבר הטבעי וההגיוני ביותר ולא דבר מוזר?...
או שהקבוצה כולה מוכנה לסטות מההיגיון, לומר דברים חסרי פשר ואפילו הרסניים - העיקר ליצור חזית אליטיסטית???
אחרי כל השנים שעברו מאז היו סטודנטיות מתחילות, טרם נמצאה תשובה - אך לילי ציינה לעצמה שממילא - הרבה דברים השתנו. מאיה עצמה השתלבה באיזו קבוצה אליטיסטית, בזכות ההתמדה שלה במטרותיה המקצועיות בלי להסתכל ימינה ושמאלה.
לילי חייכה לעצמה כשחשבה שכנראה גם לה יש חלק בהצלחתה של מאיה - לילי היא זו שתלתה את אמרות החוכמה על הקיר, בנייר הדבק השקוף עם עיטורי חתלתולים, זה ששמרה למשהו מיוחד.
נראה שאפילו מאיה, שלא הייתה חדה במיוחד בעניינים סנטימנטליים - הבינה שלילי חולקת איתה משהו נדיר. כמעט כל מה שהחתלתולים סימלו בעבורה היה ניכר על פניה כשטרחה והדביקה.
ואיך דווקא הודיה, ה"אליטיסטית" הראשית - נכנסה שוב לסיפור שלה, והפעם דרך הקשר עם דניאל.
ואיך דווקא דניאל, הבחור שהתחברה אליו מפני שלא ראתה בו שום דבר אליטיסטי... ונכנסה לקשר בלי שום חשש שתהיה לו סיבה להתנשא עליה...
התברר כנלהב כל-כך מסיפוריה של הודיה!
גבר ששואף, על פני השטח - למישהי כמו לילי... אבל מתחת לרדאר מייחל לאיזושהי בחורה שישר על ההתחלה תיכנס לליבו.
זה בדיוק מה שלילי חששה ממנו!
הקונפליקט מהילדות חוזר - והפעם בחיים הבוגרים. אימאל'ה!
היא לא יכלה לשכוח את המורים שכתבו לה בתעודה בכל שנה מחדש: "מים שקטים חודרים עמוק".
הם ניסו כך לעודד אותה שאף שהיא לא משתתפת בשיעור - יכולותיה לא נעלמות מעיניהם.
היא ידעה שזה נכון. היא הבחינה בעצמה שההתקדמות האיטית שלה יוצרת הישגים מפתיעים פעם אחר פעם.
אבל הצטערה ששאר הילדים לא יודעים, וגם אם ישמעו את המשפט לא יתלהבו ממנו כמוה... הם דווקא לא חשבו שהם זקוקים לשקט, ורק המשיכו להקניט אותה על שתיקותיה.
גם כשדיברה לא היה יותר טוב, לא הייתה לילדים סבלנות לחכות שתגיע לפואנטה. ועכשיו - גם לדניאל אין סבלנות! אין לו יכולת לתת לה את הזמן להישאר באזורים שבהם היא מרגישה בטוחה. את זה היא כבר הבינה, את הצורך שלו למלא את השתיקה המעיקה מבחינתו או את העיכוב בהתקדמות - בתיאור מפורט של בחורה שאיתה זה לא היה כך - איתה לא היה נוצר חוסר הוודאות הזה שלילי מקרינה. איתה הוא ישר יכול לפענח.
אפילו שלא טרחה לבוא!
ואילו לילי הייתה ונשארת חידה בשבילו.
חידה שהוא ייתן לה צ'אנס רק אם יבטיחו לו שהפתרון כבר נמצא בידיו.
הוא ישתתף רק בחידה שתוכיח לו שהוא מסוגל, ואף פעם לא תהיה לו סיבה להתחרט על ההשתתפות...
והעיקר שההשתתפות לא תראה אותו לקהל המשתתפים האחרים באור שלילי.
זה שוב מה ששנאה בילדות, ומה ששנאה בדייטים -
האם יתגאו להראות אותה בקהל חבריהם הקודמים או יתביישו?
"אפשר לחשוב שאני בעצמי ארגנתי את החידה הזו!..." התרתחה לילי. "איזה קושי העמסתי עליו - חוץ מלהיות מי שאני???"
זו הייתה אחת מאמרות החוכמה שתלו מאיה ולילי על קיר חדרן המשותף במעונות.
אמנם זה לא היה חדר טרנדי ושיקי, כמו חדרי מעונות של נערות בסרטים. זה לא היה חדר כזה שביום הראשון ללימודים את שואלת את עצמך אם תזכי לקבל - אבל הוא היה פרקטי ויעיל במיוחד. הקירות כוסו על ידי הבנות במעט מאוד תמונות סנטימנטליות, שהיו מרכיב פופולרי בחדרים האחרים -
ובהרבה תזכורת למטרה שלשמה הן עוברות את כל זה... לאור העובדה שבחדרים האחרים התגוררו בנות לא כל-כך שתקניות - הן חיזקו את נייר הדבק בעוד שכבה - נייר הדבק שנפל והפיל את האמרה מדי פעם - אבל רק עבור אמרות החוכמה שנאלצו להשתמש בהן שימוש רב.
הצורך בזמן שתיקה באופן מידי - זה כבר נהיה "קאלט" שחלקו ביניהן... אף אחד אחר לא הבין על מה הן מדברות אבל זה כבר לא היה אכפת לאף אחת מהן. לילי ומאיה היו מדקלמות את המשפט מהקיר אחת לשנייה בלי מילים - אחרי עוד פעם שאיבדו את המילים למול דבר מוזר שאמרה הודיה שכולן צריכות לעשות.
לפעמים זה אפילו נאמר על ידי תהל - והתקבל ברוב קולות על ידי כל השאר. בסתר לילי ומאיה תהו האם אלה רק הן - ומה שנאמר על ידי הודיה או תהל היה הדבר הטבעי וההגיוני ביותר ולא דבר מוזר?...
או שהקבוצה כולה מוכנה לסטות מההיגיון, לומר דברים חסרי פשר ואפילו הרסניים - העיקר ליצור חזית אליטיסטית???
אחרי כל השנים שעברו מאז היו סטודנטיות מתחילות, טרם נמצאה תשובה - אך לילי ציינה לעצמה שממילא - הרבה דברים השתנו. מאיה עצמה השתלבה באיזו קבוצה אליטיסטית, בזכות ההתמדה שלה במטרותיה המקצועיות בלי להסתכל ימינה ושמאלה.
לילי חייכה לעצמה כשחשבה שכנראה גם לה יש חלק בהצלחתה של מאיה - לילי היא זו שתלתה את אמרות החוכמה על הקיר, בנייר הדבק השקוף עם עיטורי חתלתולים, זה ששמרה למשהו מיוחד.
נראה שאפילו מאיה, שלא הייתה חדה במיוחד בעניינים סנטימנטליים - הבינה שלילי חולקת איתה משהו נדיר. כמעט כל מה שהחתלתולים סימלו בעבורה היה ניכר על פניה כשטרחה והדביקה.
ואיך דווקא הודיה, ה"אליטיסטית" הראשית - נכנסה שוב לסיפור שלה, והפעם דרך הקשר עם דניאל.
ואיך דווקא דניאל, הבחור שהתחברה אליו מפני שלא ראתה בו שום דבר אליטיסטי... ונכנסה לקשר בלי שום חשש שתהיה לו סיבה להתנשא עליה...
התברר כנלהב כל-כך מסיפוריה של הודיה!
גבר ששואף, על פני השטח - למישהי כמו לילי... אבל מתחת לרדאר מייחל לאיזושהי בחורה שישר על ההתחלה תיכנס לליבו.
זה בדיוק מה שלילי חששה ממנו!
הקונפליקט מהילדות חוזר - והפעם בחיים הבוגרים. אימאל'ה!
היא לא יכלה לשכוח את המורים שכתבו לה בתעודה בכל שנה מחדש: "מים שקטים חודרים עמוק".
הם ניסו כך לעודד אותה שאף שהיא לא משתתפת בשיעור - יכולותיה לא נעלמות מעיניהם.
היא ידעה שזה נכון. היא הבחינה בעצמה שההתקדמות האיטית שלה יוצרת הישגים מפתיעים פעם אחר פעם.
אבל הצטערה ששאר הילדים לא יודעים, וגם אם ישמעו את המשפט לא יתלהבו ממנו כמוה... הם דווקא לא חשבו שהם זקוקים לשקט, ורק המשיכו להקניט אותה על שתיקותיה.
גם כשדיברה לא היה יותר טוב, לא הייתה לילדים סבלנות לחכות שתגיע לפואנטה. ועכשיו - גם לדניאל אין סבלנות! אין לו יכולת לתת לה את הזמן להישאר באזורים שבהם היא מרגישה בטוחה. את זה היא כבר הבינה, את הצורך שלו למלא את השתיקה המעיקה מבחינתו או את העיכוב בהתקדמות - בתיאור מפורט של בחורה שאיתה זה לא היה כך - איתה לא היה נוצר חוסר הוודאות הזה שלילי מקרינה. איתה הוא ישר יכול לפענח.
אפילו שלא טרחה לבוא!
ואילו לילי הייתה ונשארת חידה בשבילו.
חידה שהוא ייתן לה צ'אנס רק אם יבטיחו לו שהפתרון כבר נמצא בידיו.
הוא ישתתף רק בחידה שתוכיח לו שהוא מסוגל, ואף פעם לא תהיה לו סיבה להתחרט על ההשתתפות...
והעיקר שההשתתפות לא תראה אותו לקהל המשתתפים האחרים באור שלילי.
זה שוב מה ששנאה בילדות, ומה ששנאה בדייטים -
האם יתגאו להראות אותה בקהל חבריהם הקודמים או יתביישו?
"אפשר לחשוב שאני בעצמי ארגנתי את החידה הזו!..." התרתחה לילי. "איזה קושי העמסתי עליו - חוץ מלהיות מי שאני???"