בערב הטלפון צלצל.
לילי התבוננה במראה באותו זמן, שוקלת אם לתלוש שיערה לבנה שצמחה לה...
על הצג נראתה שיחה מהמספר של מאיה.
לילי נזכרה שבעקבות מקרים קודמים, אותם סיימה "על הפנים" - היא לא מעוניינת להתאכזב יותר ממאיה ומעקשנותה, ולכן הוסיפה בסוגריים ליד שמה את הכינוי "מרמור".
הכינוי שיזכיר לה בכל פעם שמאיה תתקשר - מראש לא להיות עצבנית ומרירה. לא להיכנס למשחק הזה כי מאיה לא שווה את זה.
לאחר שלילי נתנה לטלפון לצלצל מספר פעמים וקיוותה להספיק להירגע בזמן הזה, מאיה כבר התייאשה -
והחליטה רק לשלוח הודעה.
לילי עיינה בה, והבינה שטוב שלא התרגשה בשום צורה: בהודעה מאיה כאילו מתעניינת בה ומנומסת (יפת נפש), אך למעשה רוצה לקבל מידע על מה שקורה בין הודיה ואריאל! לא ייאמן שגם מאיה יודעת על כל הסיפור הזה, על הניסיון של הודיה לגייס את לילי "להעיד" לטובתה... ועוד יותר לא ייאמן - שגם מאיה רוצה לבדוק אם אריאל עדיין רלוונטי, ואין לה בושה אחרי תקרית הסושי בה לא העזה לדבר בפני הודיה!
איך אחרי שהודיה לא הזמינה אותה לשבת אצלה עם אריאל - רק את לילי ואורטל!... אחרי כל זה מאיה הזו עדיין חושבת שיש לה איזשהו סיכוי להשפיע על בחירתו של אריאל? אולי העבודה והפרס שזכתה בהם הם אלו שהשאירו לה את האף כל-כך למעלה?...
לא משנה. מאיה היא לא העניין פה.
ובכל אופן לילי ענתה לה בנימוס, יותר מפני שהיא מנומסת ולא עושה הצגה כזו ומסתירה כמו שמאיה התחילה לעשות - ופחות מפני שהרגישה ככה... לא היו לה כבר הרבה רגשות נימוסיים כלפי הבחורה שהפנתה לה עורף.
ולמרבה המזל הרגלי הנימוסים הקולקטיביים שלה הועילו כדי לשמור את האנרגיות שלה לשיחה הרבה יותר חשובה שבאה אחר-כך -
השיחה עם דניאל.
"היי" אמר דניאל כשלילי ענתה, "מה נשמע?"
"סבבה..." ניסתה לילי להתחמק.
היא לא ידעה בדיוק על מה הם הולכים לשוחח, אבל כל השיחות ביניהם היו די דומות. היא ניסתה לעודד את עצמה שהיא כבר הצליחה להביע את עצמה בפעמים הקודמות, ולמרות ההתרגשות היא תצלח גם את השיחה הזו.
"אז מה הפשט בכך שעזבת אותנו לאנחות בערב משחקי הקופסה ולא יצרת שום קשר?" זרק דניאל את המשפט שעורר בלילי רתיעה.
"הפשט הפשוט או הפשט המסובך?" הקשתה לילי, גם בניסיון להרוויח עוד זמן - וגם כי עוד הייתה פגועה, ולא ידעה ממי.
"הפשט הפשוט בבקשה. נראה לי שגם לי וגם לך הדרשות התורניות לא בדיוק התחברו... אז בואי נישאר בפשט."
"אז..." חשבה לילי איך לנסח ומיד השתחררו המילים בשטף, "לא היה לי נוח שם, ובעיקר איתך. היית אדיש ודיברת כל הזמן עם החבר הנוסף, אתה לא שם לב שאפילו לא קלטתי את השם שלו? ומה שהיה עוד יותר מוזר הוא שהרגשתי שרק עם אריאל יכולתי איכשהו להבין מה הולך שם במרכז המסחרי הצפוף שהזמנת אותי אליו." לא היה לה נעים לדבר על כך בצורה גלויה. היא התבטאה בצורה חופשית ולא מתוכננת, לא דבר שהיא נוהגת לעשות בסיטואציות מלחיצות...
אבל דניאל ביקש במיוחד, וחוץ מזה לילי היא ממש לא כמו מאיה שעושה "הצגות" והולכת מסביב...
"אז פשוט בהית באריאל ולא הצלחת לדבר. ואני עוד התייחסתי אלייך כל-כך ברגישות!..."
לילי תהתה לרגע האם זה בכלל קשור אליה. סביר להניח שדניאל מאוים מכך שכל בחורה בסביבה נדלקה על אריאל ממבט ראשון, האם בלי להתייחס לתוכן דבריה הוא מנסה לטעון שהיא אשמה במשהו? היא ידעה שלא עשתה לו דבר, ההיפך... אך לאחר התוקפנות המוסווית של מאיה, לילי כן התחילה לפקפק בעצמה מעט... היא התבאסה עוד יותר לגלות שהרגש המבאס ששלחה לה מאיה בכל זאת הצליח קצת לחדור ולהתערבב עם השיחה הנוכחית.
מחשבתה של לילי נדדה שוב למאיה ועלבונותיה הפחדניים. האם מאיה הייתה משנה משהו לו ידעה למה היא גורמת?... אילו מחסומים היא יוצרת ללילי?! כי עד שסוף סוף מתקדם ללילי משהו עם בחור שהיא מעוניינת בו - היא צריכה לספוג את הדי השיחה עם מאיה, ולחשוב לעומק על דמיונותיה הרומנטיים המטופשים שהיא תהיה פחדנית מכדי לממש.
מעניין האם מאיה הייתה נבוכה לגלות שאפילו שהתקדמה מבחינת האינטליגנציה הלימודית שלה - מבחינה חברתית היא מאוד מעוכבת, ואפילו לא מודעת לצורה שבה היא נתפסת מבחוץ, לרגשות שהיא מחוללת ולעובדה שהיא ללא ספק מרתיעה בניסיונות התקשורת שלה.
"באמת נראה לך שהייתי עוזבת אם היית רגיש אלי?" היא קיוותה לא להיכנס לוויכוח האם דניאל היה רגיש או אדיש, בטח שלא במצב רגשי כזה... אבל כנראה מאוחר מדי לסגת.
"חשבתי שהיית פשוט צריכה ללכת. את זו שאמרת את זה."
"כן" הסכימה לילי עם חלקו של הטיעון, "כי גם נפשית הייתי חייבת להתרחק. ההתעלמות שלך ממני כל המפגש הייתה די אגרסיבית, למען האמת. נכון, אריאל גם הוא לא התנהג אלי בשיא הנחמדות והרוך - לא נראה שהוא בכלל היה מעוניין להכיר אותי ברמה הבסיסית ביותר -
אבל הוא היחיד ביניכם שהתנהג כאילו אני קיימת שם בכלל! הוא היחיד שלא היה שקוע בכך שהחבר שהבריז לא בא, ושהמבריזה המסתורית - כל כך חבל לפספס! היא הייתה אוהבת אותו ולעולם לא נותנת לו ביקורת."
"למה את חייבת להיות כזו עוקצנית? איפה הבחורה הנעימה והעדינה שחשבתי שאת?..." דניאל כבר שיחרר את חרצובות לשונו ולילי נבהלה אבל החליטה לענות לו כגמולו:
"פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בָּדֶרֶךְ, (בשדה) וְהָיְתָה דֶּרֶךְ עוֹבֶרֶת בַּשֹּדֶה, וְהָיִיתִי מְהַלֵּךְ בָּהּ, אָמְרָה לִי תִּינוֹקֶת אַחַת, 'רַבִּי, לָאו שָׂדֶה הוּא'? אָמַרְתִּי לָהּ, 'לֹא בְדֶרֶךְ כְּבוּשָׁה אֲנִי מְהַלֵּךְ'? אָמְרָה לִי, 'לִסְטִים שֶׁכְּמוֹתְךָ כְּבָשׁוּהּ'..." ציטטה את מסכת עירובין.
היא לא זכרה את שם הרב שאמר זאת, שהעיד עך עצמו שהוא החכם ביותר אבל שני פעוטות ניצחו אותו בחוכמתם.
"אז את מודה שאת בכלל זו שמתנהגת כמו תינוקת בינינו?" הקניט דניאל.
"כן, אבל אז אתה תהיה חייב להודות שלא באמת מעניין אותך להיות חילוני. זה נראה לי סתם משהו שאתה אוהב להגיד, להרגיש מגניב... היית אדיש, גם במפגש וגם עכשיו, ואז ציטטתי רב גדול וחשוב! ובום - נפתחו לך האוזניים... למרות שאתה בעצמך הצד שיזם את השיחה הזו, וגם את הפגישה ההיא מעכשיו לעכשיו. אתה הצד שהלכו לקראתו, שהסכימו לשמוע אותו.
מבאס אותי שהצד הזה, שהלכתי לקראתו בהתראה כל כך קצרה, שבאתי והתארגנתי למרות שהיו לי דברים אחרים לעשות, שנפתחתי לכך שהוא קשור לקבוצה מעורבת דתית וחילונית, למרות שזה מורכב גם לי להיכנס שוב לבלבולים האלה... ולמרות שאתה יודע את כל זה אתה לא מקשיב ולא מעריך את תרומת שיחת החולין, אלא מטה אוזן רק לציטוטים קדושים..."
לילי התבוננה במראה באותו זמן, שוקלת אם לתלוש שיערה לבנה שצמחה לה...
על הצג נראתה שיחה מהמספר של מאיה.
לילי נזכרה שבעקבות מקרים קודמים, אותם סיימה "על הפנים" - היא לא מעוניינת להתאכזב יותר ממאיה ומעקשנותה, ולכן הוסיפה בסוגריים ליד שמה את הכינוי "מרמור".
הכינוי שיזכיר לה בכל פעם שמאיה תתקשר - מראש לא להיות עצבנית ומרירה. לא להיכנס למשחק הזה כי מאיה לא שווה את זה.
לאחר שלילי נתנה לטלפון לצלצל מספר פעמים וקיוותה להספיק להירגע בזמן הזה, מאיה כבר התייאשה -
והחליטה רק לשלוח הודעה.
לילי עיינה בה, והבינה שטוב שלא התרגשה בשום צורה: בהודעה מאיה כאילו מתעניינת בה ומנומסת (יפת נפש), אך למעשה רוצה לקבל מידע על מה שקורה בין הודיה ואריאל! לא ייאמן שגם מאיה יודעת על כל הסיפור הזה, על הניסיון של הודיה לגייס את לילי "להעיד" לטובתה... ועוד יותר לא ייאמן - שגם מאיה רוצה לבדוק אם אריאל עדיין רלוונטי, ואין לה בושה אחרי תקרית הסושי בה לא העזה לדבר בפני הודיה!
איך אחרי שהודיה לא הזמינה אותה לשבת אצלה עם אריאל - רק את לילי ואורטל!... אחרי כל זה מאיה הזו עדיין חושבת שיש לה איזשהו סיכוי להשפיע על בחירתו של אריאל? אולי העבודה והפרס שזכתה בהם הם אלו שהשאירו לה את האף כל-כך למעלה?...
לא משנה. מאיה היא לא העניין פה.
ובכל אופן לילי ענתה לה בנימוס, יותר מפני שהיא מנומסת ולא עושה הצגה כזו ומסתירה כמו שמאיה התחילה לעשות - ופחות מפני שהרגישה ככה... לא היו לה כבר הרבה רגשות נימוסיים כלפי הבחורה שהפנתה לה עורף.
ולמרבה המזל הרגלי הנימוסים הקולקטיביים שלה הועילו כדי לשמור את האנרגיות שלה לשיחה הרבה יותר חשובה שבאה אחר-כך -
השיחה עם דניאל.
"היי" אמר דניאל כשלילי ענתה, "מה נשמע?"
"סבבה..." ניסתה לילי להתחמק.
היא לא ידעה בדיוק על מה הם הולכים לשוחח, אבל כל השיחות ביניהם היו די דומות. היא ניסתה לעודד את עצמה שהיא כבר הצליחה להביע את עצמה בפעמים הקודמות, ולמרות ההתרגשות היא תצלח גם את השיחה הזו.
"אז מה הפשט בכך שעזבת אותנו לאנחות בערב משחקי הקופסה ולא יצרת שום קשר?" זרק דניאל את המשפט שעורר בלילי רתיעה.
"הפשט הפשוט או הפשט המסובך?" הקשתה לילי, גם בניסיון להרוויח עוד זמן - וגם כי עוד הייתה פגועה, ולא ידעה ממי.
"הפשט הפשוט בבקשה. נראה לי שגם לי וגם לך הדרשות התורניות לא בדיוק התחברו... אז בואי נישאר בפשט."
"אז..." חשבה לילי איך לנסח ומיד השתחררו המילים בשטף, "לא היה לי נוח שם, ובעיקר איתך. היית אדיש ודיברת כל הזמן עם החבר הנוסף, אתה לא שם לב שאפילו לא קלטתי את השם שלו? ומה שהיה עוד יותר מוזר הוא שהרגשתי שרק עם אריאל יכולתי איכשהו להבין מה הולך שם במרכז המסחרי הצפוף שהזמנת אותי אליו." לא היה לה נעים לדבר על כך בצורה גלויה. היא התבטאה בצורה חופשית ולא מתוכננת, לא דבר שהיא נוהגת לעשות בסיטואציות מלחיצות...
אבל דניאל ביקש במיוחד, וחוץ מזה לילי היא ממש לא כמו מאיה שעושה "הצגות" והולכת מסביב...
"אז פשוט בהית באריאל ולא הצלחת לדבר. ואני עוד התייחסתי אלייך כל-כך ברגישות!..."
לילי תהתה לרגע האם זה בכלל קשור אליה. סביר להניח שדניאל מאוים מכך שכל בחורה בסביבה נדלקה על אריאל ממבט ראשון, האם בלי להתייחס לתוכן דבריה הוא מנסה לטעון שהיא אשמה במשהו? היא ידעה שלא עשתה לו דבר, ההיפך... אך לאחר התוקפנות המוסווית של מאיה, לילי כן התחילה לפקפק בעצמה מעט... היא התבאסה עוד יותר לגלות שהרגש המבאס ששלחה לה מאיה בכל זאת הצליח קצת לחדור ולהתערבב עם השיחה הנוכחית.
מחשבתה של לילי נדדה שוב למאיה ועלבונותיה הפחדניים. האם מאיה הייתה משנה משהו לו ידעה למה היא גורמת?... אילו מחסומים היא יוצרת ללילי?! כי עד שסוף סוף מתקדם ללילי משהו עם בחור שהיא מעוניינת בו - היא צריכה לספוג את הדי השיחה עם מאיה, ולחשוב לעומק על דמיונותיה הרומנטיים המטופשים שהיא תהיה פחדנית מכדי לממש.
מעניין האם מאיה הייתה נבוכה לגלות שאפילו שהתקדמה מבחינת האינטליגנציה הלימודית שלה - מבחינה חברתית היא מאוד מעוכבת, ואפילו לא מודעת לצורה שבה היא נתפסת מבחוץ, לרגשות שהיא מחוללת ולעובדה שהיא ללא ספק מרתיעה בניסיונות התקשורת שלה.
"באמת נראה לך שהייתי עוזבת אם היית רגיש אלי?" היא קיוותה לא להיכנס לוויכוח האם דניאל היה רגיש או אדיש, בטח שלא במצב רגשי כזה... אבל כנראה מאוחר מדי לסגת.
"חשבתי שהיית פשוט צריכה ללכת. את זו שאמרת את זה."
"כן" הסכימה לילי עם חלקו של הטיעון, "כי גם נפשית הייתי חייבת להתרחק. ההתעלמות שלך ממני כל המפגש הייתה די אגרסיבית, למען האמת. נכון, אריאל גם הוא לא התנהג אלי בשיא הנחמדות והרוך - לא נראה שהוא בכלל היה מעוניין להכיר אותי ברמה הבסיסית ביותר -
אבל הוא היחיד ביניכם שהתנהג כאילו אני קיימת שם בכלל! הוא היחיד שלא היה שקוע בכך שהחבר שהבריז לא בא, ושהמבריזה המסתורית - כל כך חבל לפספס! היא הייתה אוהבת אותו ולעולם לא נותנת לו ביקורת."
"למה את חייבת להיות כזו עוקצנית? איפה הבחורה הנעימה והעדינה שחשבתי שאת?..." דניאל כבר שיחרר את חרצובות לשונו ולילי נבהלה אבל החליטה לענות לו כגמולו:
"פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בָּדֶרֶךְ, (בשדה) וְהָיְתָה דֶּרֶךְ עוֹבֶרֶת בַּשֹּדֶה, וְהָיִיתִי מְהַלֵּךְ בָּהּ, אָמְרָה לִי תִּינוֹקֶת אַחַת, 'רַבִּי, לָאו שָׂדֶה הוּא'? אָמַרְתִּי לָהּ, 'לֹא בְדֶרֶךְ כְּבוּשָׁה אֲנִי מְהַלֵּךְ'? אָמְרָה לִי, 'לִסְטִים שֶׁכְּמוֹתְךָ כְּבָשׁוּהּ'..." ציטטה את מסכת עירובין.
היא לא זכרה את שם הרב שאמר זאת, שהעיד עך עצמו שהוא החכם ביותר אבל שני פעוטות ניצחו אותו בחוכמתם.
"אז את מודה שאת בכלל זו שמתנהגת כמו תינוקת בינינו?" הקניט דניאל.
"כן, אבל אז אתה תהיה חייב להודות שלא באמת מעניין אותך להיות חילוני. זה נראה לי סתם משהו שאתה אוהב להגיד, להרגיש מגניב... היית אדיש, גם במפגש וגם עכשיו, ואז ציטטתי רב גדול וחשוב! ובום - נפתחו לך האוזניים... למרות שאתה בעצמך הצד שיזם את השיחה הזו, וגם את הפגישה ההיא מעכשיו לעכשיו. אתה הצד שהלכו לקראתו, שהסכימו לשמוע אותו.
מבאס אותי שהצד הזה, שהלכתי לקראתו בהתראה כל כך קצרה, שבאתי והתארגנתי למרות שהיו לי דברים אחרים לעשות, שנפתחתי לכך שהוא קשור לקבוצה מעורבת דתית וחילונית, למרות שזה מורכב גם לי להיכנס שוב לבלבולים האלה... ולמרות שאתה יודע את כל זה אתה לא מקשיב ולא מעריך את תרומת שיחת החולין, אלא מטה אוזן רק לציטוטים קדושים..."