• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
ארוחת הערב

ארוחת הערב

מאת הרמן קוך

הביקורת של יעל

תמונה של יעל
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
ארוחת הערב

ארוחת הערב

מאת הרמן קוך

הביקורת של יעל

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של יעל
הוצאה לאור:כתר-עברית
שנת הוצאה:2010
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אפרתי
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 15 שנים

“הספר החכם והמרתק הזה, שאותו צלחתי בכמה שעות בלי להפסיק ובלי להרפות, אפילו לצורך אכילת ארוחת ערב (אני”

15/75
ביקורות על ארוחת הערב
הבאה
כרמיתה
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 13 שנים•3 דקות קריאה

הורות זה דבר מורכב. כמה אנחנו מתאמצים לשמש דוגמא לילדים שלנו, כמה אנחנו נזהרים במה שאנחנו עושים או אומרים לידם, חושבים עשר פעמים על כל תגובה שלנו למעשים שלהם, מתכננים מראש כל שיחה רצינית שננהל איתם- עושים חזרות מול המראה (וזה אחרי שהתייעצנו כבר עם איש מקצוע לגבי תוכן השיחה).

אבל עד כמה אנחנו נותנים את הדעת, אם בכלל, למה שהורשנו להם ואין לנו שליטה עליו- הגנים שלנו? אותם סלילים של חומצות גרעין, פתלתלים ומסובבים האחד סביב השני, האוצרים בתוכם שלל התנהגויות ותכונות אופי. אישיות, ולא רק גוון שיער וצבע עיניים.

*** לטובת אלה שטרם קראו את הספר אשתדל לחשוף כמה שפחות מפרטי העלילה.

פאול לומן הוא אדם יצרי וחמום מוח. תעצבן אותו קצת והוא מיד רואה בעיני רוחו איך הפרצוף שלך הופך לעיסה בידיים שלו. זה לא אשמתו- הוא סובל מ"בעיה של נוירונים". כזאת שאפשר לשלוט בה, בעזרת תרופות. כזאת שעשויה לעבור בתורשה. ולמרות זאת- לא סביב מעשה שהוא ביצע סובב הסיפור. פאול ואשתו נפגשים לארוחת ערב עם אחיו וגיסתו כדי לדון בילדיהם שביצעו מעשה זוועה שזעזע את הולנד, אך לא נתגלו, אלא על-ידי הוריהם.

הפגישה לארוחת הערב במסעדה היא סיפור המסגרת, ממנו קופץ קוך קפיצות רבות לעבר, המאפשרות לקורא להתוודע טיפין טיפין אל כל רבדיה של דמותו של פאול, הלא הוא המספר ומנקודת מבטו מגוללת העלילה.

פאול סולד מאחיו, סרג' לומן- מועמד מוביל לראשות ממשלת הולנד. הוא בז לגינוניו הפוליטיים, לעושרו ולחישוב צעדיו המתמיד, שמטרתו לזכות בכמה שיותר מקולות הבוחרים. פאול בז לסרג', אך עם התקדמות העלילה, ובעיקר לקראת סוף הסיפור, נגלה שדווקא הפוליטיקאי המשופשף הוא זה שניחן ברמת המוסריות הגבוהה ביותר מבין הארבעה הישובים סביב השולחן. נגלה שפאול הוא מספר לא- מהימן.

(תוך שאני עדיין נזהרת לא להרוס יותר מדי לאלה שלא קראו את הספר)- אני חושבת שלהגיד שהספר עוסק בדילמה המוסרית של התמודדות הורים עם פשע שעשו ילדיהם, עושה עוול לספר המושחז והדוקר הזה. לא מדובר פה בדמויות מן היישוב, כאלה שהקורא יכול להזדהות איתן (לפחות לא הקורא המיושב בדעתו), ויש כל כך הרבה מתחת לפני השטח. מאותה סיבה גם לא נכונה בעיני ההשוואה של 'ארוחת הערב' אל מול 'חייבים לדבר על קוין' המצוין, שנעשתה בכמה ביקורות של קוראים פה באתר.

כמו ב'בית קיץ עם בריכה' , גם ב'ארוחת הערב' מפליא קוך בכתיבתו הזורמת והמרתקת. פשוט עונג לראות איך הוא משחרר את האינפורמציה במנות קטנות, ממש כמו המנות במסעדת היוקרה, שיש בהן יותר חלל עצום וריק בצלחת מאשר אוכל. אצלו אתה לא תתנפל על קערה מלאה ספגטי קרבונרה ותשבע אחרי חמש דקות. לא אדוני. אצל קוך, עד הדקה התשעים תשאר רעב לעוד. איזה עונג זה היה עבורי, שאפילו העמוד האחרון בספר גרם ללב שלי לקפוא בבית החזה. אח, הקוך הזה- הייתי מתה לשבת איתו לאיזו ארוחת ערב.

הספר הזה הוא ארוחת גורמה. (-:

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אור שהם
אור שהם
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של קפה לאטה
קפה לאטה
מ
מתוקה
תמונה של nitsando
nitsando
תמונה של הקוסמת
הקוסמת
תמונה של michal_84
michal_84
תמונה של בלו-בלו
בלו-בלו
29קוראים|גיל ממוצע54|66%נשים

על המבקרת

תמונה של יעל

יעל

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
53 ביקורות•4 נבחרות•688 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ילדים 7-3•ספרות מקורית
תמונה של יעל
יעל
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות53
ביקורות נבחרות4
לייקים שקיבלה688
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת18ילדים 7-37ספרות מקורית4

דיון על הביקורת

15 תגובות
יעל
יעל•לפני 13 שנים

תודה בלו בלו

הוא נלעס בקלות, אבל קצת קשה לבליעה. לא לבעלי קיבה רגישה.
בלו-בלו
בלו-בלו•לפני 13 שנים

ביקורת גורמה :-)

לא בטוחה שהספר הזה אכיל בשבילי...
יעל
יעל•לפני 13 שנים

חלבי- אני חושבת שאנחנו פשוט לא סומכים על עצמנו

היום, בעידן האינטרנט, הפורומים, ההתייעצויות ואנשי המקצוע- זו כנראה הורות אחרת ממה שהיה פעם. ואני לאו דווקא אומרת שהיום היא הורות טובה יותר, פשוט שזה המצב(נראה לי).
חלבי
חלבי•לפני 13 שנים

המראה מול המציאות

גם אם נתרגל התנהגויות מול המראה על עובדה אחת לא חולקים שהילדים חכמים יותר הם מהוריהם אבל יעל למה שזה לא יצא לנו באופן טבעי ללא הכנות והתיעצויות
יעל
יעל•לפני 13 שנים

תודה אפרתי

מקווה שספרים נוספים שלו יתורגמו לעברית, אחרת אאלץ לקחת קורס בהולנדית (-;
אפרתי
אפרתי•לפני 13 שנים

ביקורת מעולה לספר מעולה.

יעל
יעל•לפני 13 שנים

תודה רבה מתוקה!

מ
מתוקה•לפני 13 שנים

איזו ביקורת נהדרת!

אנקה
אנקה•לפני 13 שנים

לי הוא הרגיש בשני ספריו כמו בעיטה בבטן. כן חסרת נשימה - זאת ההגדרה המדוייקת.

יעל
יעל•לפני 13 שנים

Hope תודה

מקווה שלא תתאכזבי. לאחרונה אנשים (בעולם האמיתי, לא הוירטואלי), שהמלצתי להם על ספרים לא התלהבו מהם כמוני. ): טוב שיש לי את סימניה!
יעל
יעל•לפני 13 שנים

אנקה- לגמרי!

הוא משאיר אותי עם הלשון בחוץ.
יעל
יעל•לפני 13 שנים

עולם תודה רבה!

Hope
Hope•לפני 13 שנים

עשית לי חשק לקרוא אותו

ביקורת מצויינת
אנקה
אנקה•לפני 13 שנים

גם את נשבית בקסמיו האפלים של קוך ? ביקורת משובחת יעל.

עולם
עולם •לפני 13 שנים

יופי של ביקורת.

והספר אכן מפתיע, מטלטל ומזעזע.
15 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של יעל

הספר אשר לאמי

הספר אשר לאמי

אלבר כהן

קרבה גדולה לאמא שלי היא תחושה שלעיתים רחוקות הרגשתי.
בנות רבות מגדירות את אמותיהן כחברותיהן הקרובות ביותר. אני תמיד אמרתי שאילולא היתה אמי, סביר כי לא הייתי בוחרת בה כחברה. הרבה מתארות את אימן כאשת סודן. אני בעיקר הייתי עסוקה בלשמור סודות מפניה.
כשחיפשתי חיבוק, אוזן קשבת או נחמה, לא פניתי לאמא. היתה חסרה לי הוודאות הזו, שאני יכולה לספר לה הכל והיא, בתמורה, תקשיב ותכיל, תייעץ מבלי לשפוט.

'הספר אשר לאמי' הוא הספד. הספד ארוך ופיוטי, "שירת- מוות". פתחו את הספר באקראי בכל עמוד שתרצו, והכתוב בו יהיה ראוי להקראה על הפודיום הצר והמלבני, דמוי ארון הקבורה, המצוייד במיקרופון ומצוי בכל בית עלמין. אלבר כהן סופד לאימו המנוחה, ועושה זאת תוך חשבון נפש נוקב ובלתי מתפשר עם עצמו, מנסה "לקנות מחילה בוידוי".

אמא של אלבר היתה אשה פשוטה. שום דבר מיוחד לא היה לה או בה, זולת בנה יחידה. בספרו מתאר אותה אלבר כאישה חסרת כישורים, לא אטרקטיבית, לא חכמה במיוחד, לא יפה במיוחד, מעט פתאטית. אבל היא הייתה אמא בכל הוויתה. כזו שסועדת את בנה במיטת חוליו, יושבת לצידו עד שיירדם, עומדת בחלון וממתינה לשובו, משמיעה מילים מנחמות באוזניו, מתקינה את ארוחותיו, מעריצה אותו בעיוורון מוחלט, ואוהבת אותו בכל נימי נפשה.

טבע האדם הוא שאינו יודע להעריך את מה שיש לו עד שהוא מאבד אותו- you don't know what you got 'till it's gone אומרות מילות השיר, וכהן איננו יוצא דופן. בכנות מצמררת הוא מלקה את עצמו על יחסו המזלזל לאימו, על שהתבייש בה ובפשטותה מול חבריו אנשי החברה הגבוהה, על ששוחח איתה כה מעט על אף שידע ששיחותיהם היו עבורה כאויר לנשימה, על שהקדיש יותר זמן ומחשבה ל"נימפות" מזדמנות ולא לאשה שאהבה אותו יותר ממה שכל אחת אחרת אי פעם תאהב. במילים אחרות, כהן מענה את עצמו על התנהגות אנושית, ומי מאיתנו לא יוכל להזדהות עם הדברים הנ"ל?

ההספד הזה הוא הספד קורע לב. הספדים נוטים להיות כאלה. אולי זה גם ההריון, ופרץ ההורמונים האדיר שגופי נתון לו כרגע, שגרמו לי לייבב לאורך כל 108 העמודים של הספרון הזה. מה שזה לא יהיה- אלבר כהן רצה להעביר מסר בספר הזה, ואצלי הוא נקלט, חזק ובבהירות.

זו לא חייבת להיות אמא, זו יכולה להיות אחות או אח, סבתא, דוד או אפילו חבר קרוב- אל תחכו שיהיה מאוחר מדי, תראו לאדם הזה שאתם אוהבים אותו, חבקו אותו ואמצו אותו אל ליבכם, תנו לו לדעת כמה הוא חשוב לכם. דמיינו את חייכם בלעדיו, נסו לחוש את תחושת האובדן שנותרת בהעדרו, טרם נעדר, ואולי תבינו מה יש לכם לפני שהוא יאבד.

"לו לפחות אחד מכם יתייחס ביתר עדנה אל אמו, בזכותי ובזכות אמי, ערב אחד, אחרי קריאת שירת-המוות שלי, כי אז כתיבתי לא היתה לשוא"

גם לי יש לי אמא טובה- אמא דואגת, משקיעה ואוהבת. היא אולי לא כל מה שרציתי שתהיה, אבל כנראה שהיא כל מה שאני צריכה. ועתה, ברשותכם, אגש לטלפן ולדרוש בשלומה.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•יעל
שחף שחור

שחף שחור

רינת קליין

רפרוף מהיר על רשימת הספרים שברשותי ,הביקורות שכתבתי או הספרים שדירגתי, יסגיר מיד את העובדה שאני לא נוהגת לקרוא יותר מדי ספרות ישראלית. זה לא נובע מהתנשאות או מחוסר הזדהות עם הישראליות, אולי להפך- מעודף הזדהות ומהבנת הישראליות לעומקה, שכן אני ישראלית שנולדה וגדלה פה כל חייה. את ספר הביכורים הזה לא היה לי ספק שאקרא, מאותה סיבה שציינו רבים פה לפני.

קראתי, וגיליתי כבר בהתחלה ספר סוחף ועלילה מעניינת, שמשאירה את הקורא מסוקרן. בהמשך לא התאכזבתי, ובעצם עד לסופו (שהגיע לי נורא מהר, אם יורשה לי להוסיף), הסקרנות נשארה בעינה ואף באה על סיפוקה בכתוב.

לא הייתי מסווגת את הספר כספר מתח. לטעמי ה"תעלומה" איננה החלק הארי של העלילה. הייתי בהחלט אומרת שמדובר בקורותיה של משפחת עולים ישנים מברית המועצות, המסופרת דרך דמות מרכזית אחת בשם תמרה אטיאס. ההתוודעות אל נבכיה של משפחה זו היתה מרתקת עבורי. מצד אחד מדובר במהגרים, שמביאים איתם את המנטליות ואת המטען מארץ מולדתם, עם כל המשתמע מכך, ומצד שני כשמתסכלים על הדמויות כפי שהן בהוה רואים עד כמה ישראליות הן הנפשות הפועלות.
הקפיצה מהעבר ברוסיה (שנות ה-70) להווה בישראל נעשה באופן מוקפד ולא מעיק, בניגוד לספרים רבים אחרים בהם משתמשים ב"טריק" הזה, באופן שבו הקורא מאבד את האוריינטציה ומתקשה לעקוב אחר הדמויות. בשחף שחור זה לא קרה, וזה ראוי לציון.

הזדהתי מאוד עם דמותה של תמרה, שנבנתה בצורה טובה ומעמיקה. בכלל- הסיפור כתוב טוב, בשפה עשירה וקולחת, והקריאה בו זורמת (כפי שציינתי קודם- הספר "נגמר לי" ממש מהר..).

ברכות לרינת על ספר ביכורים נהדר. מי ייתן ועוד יירבו ספרים מבית היוצר של קליין. אני מבטיחה לקרוא את כוווללללםםם! (-:

לפני 12 שנים•
★★★★★
•יעל
ילד ושמו נוח

ילד ושמו נוח

ג'וש גרינפלד

לפני ארבע שנים ועשרה ימים, הגיחה בתי לאויר העולם, בתום 12 שעות מייגעות בחדר הלידה. כששמו אותה עלי כמה רגעים לאחר מכן, מבט אחד על פרצופה האדום והנפוח, וזוג העיניים המלוכסנות שהתנוססו בקדמתו, הספיק לי כדי להבין שמדובר בתינוקת בעלת תסמונת דאון. ליבי צנח בקרבי. מטושטשת מהאפידורל, עם כאב ראש אטומי שהיה תוצאה של לחיצות נמרצות, ניסיתי ביני לבין עצמי להשלים עם ההכרה שהכתה בי זה עתה.

אין מילים לתאר את התחושה הזו, ההבנה הזו, שנולד לך ילד "פגום". אני חושבת שהדבר הכי דומה לזה הוא מה שרץ לך בראש שבריר שנייה לפני שהמכונית שלך נתקעת בעמוד, או ברכב מלפנים. אותו שבריר שנייה, לא יותר, שבו אתה מבין שהברקס כנראה לא יצליח לעשות את העבודה הפעם, וכל החיים שלך חולפים לך מנגד, כמו סרט שמריצים בהילוך יותר מדי מהיר. אחר כך מגיעה הבחילה.
משעברו השניות והפכו לדקות, לא הבנתי למה לעזעזל הנוכחים המעטים בחדר בוחרים להתעלם מהפגם הכרומוזומלי הנוראי שהגיח כרגע מתוך בטני. המיילדת הייתה עסוקה בשקילת התינוקת הצווחת ובוידוא שלמותה של השיליה ובעלי נראה מאושר להחזיק את העוללה ולערסל אותה בחיקו. אמי, שלא היתה נוכחת בלידה אך נכנסה לחדר דקות מעטות אחריה, התפנתה לוודא שליולדת שלום. היי!!! שום מילה על עניין הכרומוזום המיותר חבר'ה??? מה, נראה לכם שאם תתעלמו מזה אני לא אשים לב??? לילדה יש עיניים מלוכסנות, גוד דאם איט, ובפעם האחרונה שבדקתי- אין לי שורשים בסין הקומוניסטית!!!

אני לא יכולה לשים את האצבע על הרגע שבו הבנתי שהמכונית לא נכנסה בעמוד, שהברקס עשה את העבודה. אולי היתה זו חוסר ההתייחסות לעניין מצד הרופאים, האחיות והמשפחה, אולי השפעת האפידורל שפגה גררה את התתפקחות. זו היתה ההקלה הגדולה ביותר שחשתי מימי.

ארבע שנים ועשרה ימים אחרי הלילה הקשה ההוא, כבר אין לי ספק שיש לי ילדה נורמלית לחלוטין, נטולת סממנים אסיאתיים, ובעיקר שמה שיש לי הכי הרבה זה מזל. פשוט מזל.
לגו'ש גרינפלד ואשתו לא היה כזה מזל. בנם השני נוח אמנם נראה כמו ילד רגיל לחלוטין כשנולד, והמשיך לעשות רושם של כזה גם בחודשי חיוו הראשונים, אך עם הזמן הבינו הוריו שמדובר בתינוק בעל עיכוב התפתחותי משמעותי. לאט לאט חילחלה החוצה ההכחשה ופינתה את מקומה להבנה שלא מדובר בילד רגיל. האבחנות היו רבות ומגוונת כמספר הרופאים ובעלי הדיסציפלינות שבדקו את נוח- החל מ"אין לו כלום, זה יעבור" וכלה בפיגור שכלי ואוטיזם חמור.

ג'וש גרינפלד היה (או שמא עודנו? לא הצלחתי להבין) סופר ומחזאי יהודי שנישא לסופרת ואמנית יפנית. הם חיו בארצות הברית כשנולד בנם השני נוח, בשנת 1966. הספר איננו סיפור מובנה ומתמשך. מדובר בקטעים מיומנו של גרינפלד- יומנו של אב לילד נורמלי, ועוד אחד כזה שלא מדבר, אינו שולט בצרכיו, ומבלה לילות שלמים בצעקות ובהטחת ראשו בקיר. על קרל, בנו הבכור כתב: "אני בטוח שציפיתי ממנו להיות יותר נורמלי, בגלל שנוח הוא פחות נורמלי".

הספר ישן. ישן מאוד. אני בטוחה שבארבעים השנים האחרונות יצאו לאור ספרים רבים בנושא, עדכניים יותר, רלוונטים יותר (הרפואה התקדמה הרבה מאוד מאז שנות השישים) וכתובים בשפה חדישה יותר. אבל הספר הזה נגע ללבי. לא רק בגלל שמדובר בסיפור אמיתי, אלא גם בשל האופן שבו הוא נפרש בפני הקורא- מחשבות, הרהורים ורגשות של אב, שנכתבו הרבה לפני ששיער בנפשו לאיזו רכבת הרים (או שדים) עלתה משפחתו הקטנה עם היוולדו של נוח, דרך האבחון המתיש והניסיונות העיקשים ומכמירי הלב של הוריו לטפל בו ולהגיע לפריצות דרך קטנות, ועד להגיעו לגיל חמש לערך. והכל "In your face" ללא טיוחים וללא התיפיפות, כולל הדברים שלא מדברים עליהם כמו אם שמתחננת לשלוח את בנה למוסד כדי להיפטר מן העול הכרוך בגידולו, ומן הכתם שהוא משאיר על משפחתה היפה.

ארבע שנים אחרי הלילה ההוא, כשאני בדיוק במחציתו של הריוני השני, אני משאירה פחות מקום לטעויות. העוברית הזאת כבר עברה, ותעבור, כמה בדיקות נוספות שנחסכו מאחותה הגדולה. אני לא משלה את עצמי- אין לי דרך "לכסות" את כל הפינות, וגם תינוקת נורמלית לכאורה עלולה להתגלות כבעייתית חודש, שנה, ואפילו שלוש שנים אחרי לידתה. הדאגה לגוזלים האלה אף פעם לא נגמרת, אבל הבנתי שאסור לאפשר שתשתק אותנו, ומניסיון- עם השנים הייאוש נעשה קצת יותר נוח.

שנה נפלאה חברים, והרבה בריאות!

לפני 12 שנים•
★★★★★
•יעל
ציפור ישנה

ציפור ישנה

יוכבד רייזמן

"עקשנית"- אולי המילה השגורה ביותר בפיה של אמי בהתייחסותה אלי. ואכן כזאת אני, וכזאת הייתי- נערה סופר עקשנית, ודי בעייתית. לא בחלתי בריבים קולניים עם הורי, התחצפתי, טרקתי דלתות והזעפתי פנים. פעמים רבות הסתגרתי בחדרי, מכונסת במיטתי, מסתתרת מתחת למגע המנחם של השמיכה, שואפת את ריחות מרכך הכביסה מן המצעים ונשבעת שמפה אני לא יוצאת, ויהי מה! שיראו מה זה!
אבל עקשנית ככל שאהיה, מעולם לא ביליתי יותר מחצי יום במיטה, ואף פעם לא החזקתי מעמד מעבר ליום-יומיים מבלי להחליף מילה עם הורי או אחיותי.

פתחתי בוידוי התמוה הזה, שרבים מכם ודאי יכולים להזדהות איתו, רק על מנת לבסס ולפרוק את הדבר היחיד בספר המצויין של יוכבד רייזמן שדגדג את עצב ה"לא יכול להיות" שלי. בתור אחת שמתעסקת במדע ורגילה לדרוש הסברים והוכחות אמפיריות לכל תופעה המתיימרת להיות מוסברת- אני לא קונה את זה. פשוט אין מצב, "דר איז נו וואי", שבחורה בת שמונה עשרה מצליחה לשכב במיטה במשך עשרים שנה (!!) ולהעמיד פנים שהיא נמצאת במעין תרדמת או מצב קטטוני מסוג כזה או אחר. לא יכול להיות שאף אחד מהסובבים אותה, כולל אנשי רפואה, ובמיוחד אמא שלה, שסועדת אותה ימים כלילות, לא עולה על העמדת הפנים הזו. פשוט לא יכול להיות (ואני לא אלאה אתכם בתיאורי התופעות הקליניות שאמורות היו לפקוד גוף אנושי השכוב במאוזן במשך שני עשורים).

ובאותה נשימה אני אומרת לקרציה הקטנונית שאני- למי אכפת??
למי אכפת, כי האופן שבו רוקמת הגברת רייזמן את הסיפור הפנטסטי הזה הוא כל כך מופלא, שמבחינתי היא יכולה הייתה לכתוב גם על חייזרים תלת-דבשתיים שצונחים מהשמיים והייתי נהנית מהקריאה באותה מידה.
למי אכפת, כי זה מרגיש שכל משפט וכל פסקה בספר נכתבו בדם, יזע ודמעות.
למי אכפת, כי הרבה זמן לא נהנתי מכתיבה כל כך עשירה ועמוקה.

סיפורה של ציפורה-פייגי, ה"פוחלץ המקורקע" מבחירה, ושל בני ובעיקר בנות משפחתה הוא טרגדיה עם נגיעות של הומור. המון סבל מתואר שם, הרבה עצב וקושי שבתוכם לא שוכחת רייזמן לשזור ניצנים קטנים של הומור (הומור עצמי אולי?) שימתיקו מעט את הגלולה המרה.

עולם-נפלא-נורא כתב ש'ציפור ישנה' ישמח אוהבי ספרות. כתב וצדק. ספר הביכורים הזה הוא לא פחות ממעורר קנאה. קודר ועצוב בשל תוכנו הטרגי, אך כמה משמח לדעת שיש כותבים משובחים גם פה בארץ הקודש, לא רק בארצות סקנדינביה הקפואות.

שאפו.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•יעל
Homer's Odyssey

Homer's Odyssey

Gwen Cooper

מכירים את ההורים האלה, שמספרים למי שרק מוכן (או לא מוכן) לשמוע, על הדברים הנפלאים שהילדים שלהם עושים? על ההברקות הגאוניות של הילדה או איזו שטות שהילד אמר? והיום בעידן הסמארטפונים- הפטפטת הזו תמיד מלווה בהצגת תמונה וסרטון וידאו.

כשקיבלתי את Homer's Odyssey לקריאה, זה הרגיש לי קצת כמו ספר שנכתב על ידי אמא מהסוג הזה, רק שלמחברת הזו אין ילדים, מה שגרם לה למלא מאות עמודים בדברים ממש חמודים שהחתול שלה עשה, שפשוט אי אפשר לעמוד בפניהם. שאלתי את עצמי למה שזה יעניין מישהו, מה החתול שלך עשה?

'האודיסאה של הומר' מספר את סיפורו האמיתי של חתול עיוור מינקות, שאומץ על ידי המחברת כשהיה מועמד להמתת חסד מחוסר עניין לציבור. קופר צירפה את החתול השחור והעיוור לשתי החתולות האחרות בביתה, וקראה לו "הומר" (ואתם חייבים להודות ששם הספר מאוד קריאטיבי).

אין בספר שום מימד של פרוזה. זהו ספר אוטוביוגרפי לחלוטין, המתאר את חייה של קופר ושל חתוליה במשך שנים, מרגע אימוצו של הומר, מהלך שלדבריה הפך את חייה לטובים יותר והשפיע עליה ועל הסובבים אותה באופן משמעותי.
זה חמוד, ללא ספק. מי שאוהב חתולים מאוד ייהנה לקרוא, וגם חובבי כלבים כמוני.
העניין הוא שהיה אפשר לקצר את הספר בשליש. הוא מלא בתיאורים קצת מעייפים ומיותרים ונכנס יותר מדי לפרטים סתמיים ולא מעניינים במיוחד.

נקודה חשובה שיש לקחת בחשבון היא שהמחברת היא אמריקאית. אמריקאים ידועים בתור חובבי קיטצ' ממדרגה ראשונה, ולראייה הספר כיכב בראש רשימת רבי המכר בארה"ב חודשים רבים, והומר וקופר זכו לתשומת לב רבה מהתקשורת האמריקאית בעקבות פרסומו. חלק ניכר מהספר מוקדש לקורותיהם של קופר וחתוליה בזמן ההתקפה של אל-קאעידה על מגדלי התאומים והתקופה שאחריה, וזה בוודאי ובוודאי שמדבר אל ליבותיהם של האמריקאים יותר מהכל. באחרית הדבר מספרת קופר על מאות ואלפי המכתבים שהיא קיבלה, ועדיין מקבלת, מאמריקאיות נרגשות שמספרות עד כמה הסיפור של הומר נגע לליבן ו-"inspired them".

למיטב ידיעתי הספר לא תורגם לעברית, ואני יכולה להבין למה. אנחנו הישראלים יותר מדי ציניים, מחוספסים ולמודי סבל מכדי להקדיש זמן קריאה לבחורה עם לב רחום שאימצה חתול עיוור.

אז שמתי את הציניות בצד לכמה ימים, הרשתי לאהבה הטהורה שלי כלפי בעלי-חיים באשר הם לצוף מעלה, ואפשרתי לעצמי כמה ימים של קיטץ' אמריקאי חסר תקדים. גם את זה צריך לפעמים, לא?

לפני 13 שנים•
★★★★★
•יעל
קין

קין

ז'וזה סאראמאגו

לפעמים אני מקנאה באנשים שהציניות לא טבועה בהם. כאלה שמתכוונים למה שהם אומרים, ואומרים רק את מה שאליו הם מתכוונים. האנשים האלה תמיד מצטיירים בעיני כטובים יותר, תמימים יותר ואפילו טהורים יותר. קשה לי להסביר למה.

בחיים האמיתיים עושה לי טוב שיש לצידי מישהו מהסוג המתואר, שהוא ההיפך הגמור ממני, לכן התחתנתי עם אחד כזה. אבל כשזה מגיע לספרות- תנו לי ציניקן, נרגן, חסר עכבות ונושך. כזה שלא דופק חשבון ואין לו בעיה להוציא החוצה את הכביסה המלוכלכת של החברה, על כל תחלואיה, ולכבס אותה בין דפי הספר. כזה שאין לו אלוהים. תנו לי את ז'וזה סאראמאגו.

לסאראמאגו אין אלוהים. שנים של קריאת יצירותיו הבהירו לי את הנקודה הזאת באופן ברור. קריאת ספרו האחרון נתנה לכך את הגושפנקא הסופית בהחלט. יחד עם זאת, בספרו 'קין' סאראמאגו לא מטיל ספק בקיומה של היישות הקרוייה אלוהים. הוא "זורם" כביכול עם ההנחה שהיא קיימת, ומטיל ספק בכל היבט אפשרי אחר שקשור בה.

הספר הזה הוא לא רומן, זוהי לא פרוזה. זוהי השתלחות נטולת כל רסן, כמעט ילדותית, של אחד שאין לו מה להפסיד, ובמקרה (או שלא), גם יודע לכתוב את זה כמו שאף אחד אחר לעולם לא יוכל. הבחירה בקין כדמות הראשית בספר היא לא פחות מהברקה בעיני. הרוצח הראשון בתנ"ך, שרצח את אחיו הבל כאקט של קנאה, מוענש ע"י רוצח ההמונים הכל-יכול אלוהים. כמה אירוני.

קין הוא האיש ששונא את אלוהים. הוא כועס עליו, הוא מפקפק ביושרו, בהגינותו ובמניעיו. קין הוא הילד שצעק שהמלך הוא ערום. כך הוא מתאר את בורא עולם באוזניה של לילית, אשתו של נוח: "אלוהים שלנו, בורא השמיים והארץ, משוגע על כל הראש... כי רק משוגע שאינו מודע למעשיו היה מסכים להיות האשם הישיר במותם של מאות ואלפי אנשים ואז להתנהג כאילו כלום לא קרה, אלא אם כן לא מדובר כאן בשיגעון האותנטי, זה שאינו רצוני, אלא ברשעות גמורה".

כמו טום הנקס ב'פורסט גאמפ', מסתובב לו קין בין סצנות שונות בסיפור התנכי, שמשתרעות על פני תקופות שונות, לא תמיד בסדר כרונולוגי הגיוני, ובמקומות שונים המופיעים בסיפור המקראי. לעתים הוא צופה מהצד ולרוב לוקח חלק ומטביע את חותמו בדפי ההיסטוריה.

יש לי מנהג מגונה שכזה, ליצור קיפול קטנטן בקצה העמוד כשאני קוראת איזה משפט או פסקה שממש מצאו חן בעיני, כדי שאוכל לחזור ולקרוא אותם שוב כשאסיים את הספר. כשקראתי את קין באיזשהוא שלב הפסקתי לעשות את זה, כי הספר כבר התחיל להראות כמו קמט אחד גדול. עבורי קריאת 'קין' היתה הנאה צרופה, כזו שאין לי ספק שאחזור עליה.

הלוואי והיה בי את מה שצריך כדי להאמין במין דבר שכזה, אלוהים. ואולי צריך לומר להיפך- הלוואי ולא היו בי את אותם הדברים שלא מאפשרים לי את האמונה. אני רואה אנשים מהזן הזה, זה שדיברתי עליו קודם, ומבינה שחסר בי משהו, או לחלופין שיש בי משהו שלהם אין.

רק מספר חודשים עברו מסיום כתיבת הספר עד לפטירתו של סאראמאגו. אחרי מה שהוא כתב שם, זה לא מפתיע שהוא "החזיר את נשמתו לבורא". אולי הוא נמצא איתו אי-שם למעלה עכשיו, והם יושבים ומדברים על איזו כוס קפה. אולי אלוהים לא היה מסוגל לשאת את העלבון ושלח אותו להישרף באש הגיהנום.

איפה שלא תהיה סאראמאגו, אני מרימה לכבודך כוסית. בן 87 עם הומור שכזה לא פוגשים כל יום.
"Here's looking at you"! (-;

לפני 13 שנים•
★★★★★
•יעל
מחר תמות

מחר תמות

לי צ'יילד

יו"ר מועדון המעריצים של ג'ק ריצ'ר בארץ הקודש, הידועה גם בשמה "אפרתי", אמרה לי תתחילי ב'מחר תמות'. אז התחלתי. הבעיה היא שנראה לי שהתחלתי, ובזאת אסיים.

אפרתי אני אוהבת אותך. יש לך טעם משובח בספרות, ומעבר לכל- הביקורות שלך משובחות, בעיקר אלה שנכתבות על ריצ'ר מיודענו, אבל במקרה הזה באמת שלא הבנתי על מה ההתלהבות.

כנראה שלא נועדתי לקרוא ספרות מתח. אף פעם לא התלהבתי מספרי מתח ופעולה וגם לא מסרטים בז'אנר. אני לא בקיאה בספרות מהסוג הזה, וניתן לספור על אצבעות שתי ידיים את מספר הספרים שקראתי בסגנון. אני גם לא אוהבת עוגות/עוגיות/ ממתקים/ מתוקים למינהם, לכן אני לא אופה. איך אפשר להכין עוגה משובחת אם הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לטעום אותה כשהיא יוצאת מהתנור? אז אם אני לא אוהבת ספרי מתח איך אוכל לכתוב ביקורת ראויה על אחד כזה?

ובכל זאת, לטובת אלה שאינם מיטיבי לכת בשבילי הבלשים והשוטרים, הרוצחים ומתפעלי הנשקים למינהם..

'מחר תמות' יכול להיות סרט פעולה הולווידי נפלא. ליתר דיוק הוא כבר הפך לאחד כזה (הוא, או אחד אחר בסדרה, זה לא באמת משנה), התחושה היא שאתה קורא תסריט ולא ספר, ואם ספר- אז אחד כזה שנכתב במטרה ברורה ומכוונת להפוך לסרט בכיכובו של ארנולד שוורצנגר (אבל הוא לא היה פנוי, אז לקחו את טום קרוז הגמד. גם זה לא באמת משנה).

חוצמזה עצבנו אותי עוד כמה דברים בסיפור עצמו; אני לא קונה את ההתנהלות הנוודית של ריצ'ר החביב. אם החלטת ליצור גיבור חסר בית, חשבון בנק, רכב או טלפון, לפחות תסביר לי איך ולמה זה קרה. הבן אדם לא ילד בן 23 שחזר עכשיו מהודו, הוא פאקינג גבר בוגר ששירת קרוב לעשרים שנה בצבא ארה"ב! גם אם הוא בחר לחיות ככה, ללא שורש אחד לרפואה- תסביר לי מה הביא אותו לבחירה. אני באמת רוצה לדעת!

עוד משהו שלא קניתי זה הניתוק המוחלט של ג'ק החביב מפלאי הטכנולוגיה. הסיפור מתרחש כשהאבק שהיה פעם מגדלי התאומים כבר שקע מזמן, יענו אחרי שנת 2001 (יכול להיות שהשנה 2005 צויינה שם איפשהוא? לא בטוחה). וסליחה, אבל גם בשנת 2001 פחות חודש- אם אתה רוצה לדעת מי זו ליילה הות, או ג'ון סנסום או מי שזה לא יהיה- הדבר הראשון שאתה עושה זה שם את השם שלהם בגוגל, והעובדה שהשולף המהיר ביותר בניו יורק לא עשה את זה קצת פוגמת באמינות של הסיפור.

גם האופן שבו נשאב ריצ'ר למערבולת פענוח מניעי התאבדותה של סוזן מארקס ברכבת התחתית איננה משכנעת. לא אכפת לי איזה סוג של גיבור-על אנושי אתה- בן אדם נורמלי לא מקדיש, ואף כמעט מקפד את חיוו סתם כדי לפתור תעלומה שכזו (ואני יודעת שבהמשך נחשפו פרטים שהובילו לתחושות נקמה אצל הבריון המסוקס, אבל זה היה כבר הרבה אחרי שהוא היה שקוע בבוץ עד מותניו).

אז כפי שכבר אמרתי- מבינה גדולה בספרי מתח אני לא. אני חושבת שסה"כ הספר מעניין ומספק את הסחורה, אם מתעלמים מהליקויים המפורטים מעלה ואחרים (אני נורא קטנונית?). ההתחלה של הספר סוחפת בטירוף, ואין סיכוי שתתחיל לקרוא ותניח אותו אחרי פחות מחמישים עמודים. הייתי אומרת שהידע שלי בכל הקשור לכלי נשק הוכפל בעקבות קריאת הספר, אבל מלכתחילה לא היה שם שום ידע, ככה שהידע נרכש לראשונה (וסביר שיישכח עוד לפני סוף השבוע הקרוב).

את מלאכת הקריאה של ספרי ג'ק ריצ'ר האחרים אשאיר לידידי נוריקוסאן, עולם נפלא-נורא, אלון ואפרתי כמובן, ואקווה שהם ימשיכו לכתוב עליהם ביקורות מעולות, שקריאתן מסבה לי עונג גדול הרבה יותר מקריאת הספר עצמו.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•יעל
מסרגות הפלא של סבתא

מסרגות הפלא של סבתא

עינת א. שמשוני

מקצת החברים בסימניה שפחות או יותר עוקבים אחרי ואחר הפעילות שלי באתר, אולי שמו לב שבזמן האחרון אני לא מבקרת פה הרבה. סתם תקופה כזאת לחוצה שלא משאירה יותר מדי פנאי לכתיבת ביקורות או קריאתן. וכאן מגיע ה'אבל';
אבל- כשהקראתי לבת שלי את 'מסרגות הפלא של סבתא', אותו הסבתא הפרטית שלה בחרה עבורה בספרייה, הרגשתי שאני חייבת לפרגן פה בסימניה לעינת שמשוני על ספר נהדר, ואולי לא מספיק מוערך.

קסמו של הספר טמון בטקסטים הפשוטים, המתחרזים והכל כך לא מתחכמים שבו, כמו גם באיורים הנפלאים המלווים את הטקסט. ובעצם- מדובר בשילוב של השניים, שניהם מפרי עטה ומכחולה של שמשוני.

אי שם, בעיר לא נודעת, יושבת סבתא זקנה על כורסא ישנה, כשלמרגלותיה חתול ושמו צמר, וסורגת. היא סורגת כובע לאיש הקרח, מגן צמרירי לאף ארוך ומחודד, סוודר לאדניות שהפרחים בהן קפאו ואפילו אפודה למכונית שהתקררה. יום אחד מגיע לפתחה אדון שמעילים וצעיפים לא חסרים לו, אך חברים ואוזן קשבת- אין, לכן קר לו בפנים, בלב. ברגישות, מניחה הסבתא את מסרגותיה, מתפנה מעיסוקיה ופשוט מטה אוזן קשבת וידידותית לאורח המדוכדך.
הספר מסתיים במשפט "..יותר מכל היא יודעת, איך לחמם לבבות". ואם זה לא יגרום לכם להתרגש, אני לא יודעת מה כן.

בכל פעם שהקראתי לקטנה שלי את הספר היא צחקה מהרעיון של הלבשת מכונית באפודה, וגם הציעה, מכל הלב, להיות חברה של האורח העצוב וחסר הידידים ("אמא אני אהיה חברה שלו").

חיפוש קצר בגוגל העלה כי הספר נכתב ואויר על-ידי מאיירת ומעצבת כבת 30 מצפון הארץ, אמא לשלושה. זהו ספרה הראשון, ובינתיים היחיד. בראיון קצר שמצאתי איתה קראתי שמספר הוצאות דחו אותו, עד ש'ספריית הפועלים' החליטה לתת לו צ'אנס, וכמה טוב שעשו זאת.
לכבוד הוא לי להיות הראשונה לשבח, פה בסימניה, ישראלית צעירה ומוכשרת, שהיו לה אומץ ואמביציה לפרסם ספר ילדים כזה נוגע וקולע כמו 'מסרגות הפלא של סבתא'.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•יעל
על סבתא וסבא של חיה וחיים  ומה שקרה

על סבתא וסבא של חיה וחיים ומה שקרה

מיריק שניר

"על סבתא וסבא של חיה וחיים ומה שקרה במנוחת צהריים"- לא השם הכי קליט לספר ילדים, (או לספר בכלל, לצורך העניין), מה שהצריך כמה דקות חיפוש מצידי, בדף הסופר של המחברת, במהלכן הבנתי שבואנ'ה- האישה הזאת כתבה המון ספרים!

למיריק שניר נחשפתי מצפייה בדי.וי די המצוין של יהודית רביץ- "גם אני רוצה חיבוק", המורכב מאוסף שירים מקסימים, שכולם בעצם טקסטים של שניר שהולחנו ע"י מוני אמריליו. ועדיין- לא העלתי בדעתי שכל כך הרבה ספרים יצאו תחת ידה.

את הספר שאלתי עבור בתי בספרייה העירונית. חשבתי שסיפור על מערכת יחסים של נכדים עם סבם וסבתם לא יזיק לילדתי הסוררת, אשר פורצת בבכי קורע לב ודורשת את אמא שלה בכל פעם שסבתא מגיעה לאסוף אותה מהגן.

את "על סבתא וסבא וכו' וכו'" לא כל כך אהבתי. הסיפור הוא על שני ילדים (תאומים?) שיש להם הורים נורא עסוקים, אז סבא וסבתא מגדלים אותם פחות או יותר. סבא וסבתא חייבים לישון כל יום בין שתיים לארבע, שכן "חדר השינה זו חנות, בה סבא וסבתא קונים סבלנות". הסבים מבהירים לנכדיהם הרכים שבשעתיים האלה אסור להרעיש, לאכול (נשבעת, זה כתוב בספר), לצעוק או לנשום (טוב, נו, זה כבר לא כתוב).

החרוזים מייגעים ולא מוצלחים במיוחד:
"אחרי שחוזרים
מן הגן
חיים חיה,
חיבוק,ארוחה
וטבילה באמבטיה"

בכל אחת מ(שלושים וחמש) הפעמים שהקראתי לקטנה את הספר הרגשתי שאני חייבת לקצר חלק מה"חפירות". אחרי הכל- חיה וחיים חמודים, קטנים, שובבים ומתוקים, אבל למה צריך לציין את זה בארבע פסקאות שונות??
יום אחד, בזמן המנוחה של הסבים, רבו הילדים על צעצוע והעירו את סבא וסבתא מתנומתם. בתגובה אלה יצאו בעצבים מחדר השינה וצעקו עליהם "שיהיה פה כבר שקט, כבר שקט, כבר שקט!". לא אהבתי את התגובה החריפה. הרי סבא וסבתא אמורים להיות רכים יותר עם הנכדים, יותר ותרנים, מאפשרים למתוח קצת גבולות.

אולי אני טועה בשיפוט הסיטואציה. הסבים של הבת שלי רחוקים מלמלא תפקיד של כמעט-הורים. תפקידם מסתכם בלא יותר מאשר מספר שעות בייביסיטר של אחרי הגן פעם בשבוע. אני מודעת לכך שבמשפחות רבות תפקידם של הסבים הוא הרבה יותר מכריע, ומתארת לי שזה גם מצריך התייחסות מעט יותר נוקשה כלפי הנכדים וגישה יותר חינוכית. זו הסיטואציה המתוארת בספר, והיא זרה לי, כמו גם לבת שלי.

יש לי בהחלט כוונות להמשיך לשאול ספרים של מיריק שניר מהספרייה. המגוון הוא עצום ומאוד מסקרן.

*** אגב, הדי.וי.די (זה של יהודית רביץ)- מאוד מומלץ!

לפני 13 שנים•
★★★★★
•יעל

ביקורות נוספות על "ארוחת הערב"

ארוחת הערב

ארוחת הערב

הרמן קוך

****


מי שבעד אלימות, שיקום.

מה זה, אף אחד? אף אחד לא בעד אלימות? בשום מצב? שום מצב? ואם מישהו יעשה משהו למשפחה שלך? ואם ייכנס פורץ הביתה? ואם אשתך תרביץ לשכנה כי היא שוב שפכה את הזבל על יד הדלת שלכם וקיללה את הילדים? הופה, אנשים כבר מתחילים לזוז על הכיסאות שלהם באי נוחות.

אני משתדל להיות אבא טוב. ולתת דוגמה אישית. וכשמישהו חותך אותי בכביש, לא לקלל את האימ-אימא שלו, אלא רק קצת, להתעצבן, אבל להיות בשליטה. לשבח התנהגות טובה, ולגנות אלימות. אני יודע שהם מביטים בי כרגע, בעיניהם התמימות יודעות הכול, ורואים. הם רואים אותי לא מקלל. ורואים גם את הסדקים, את אלה שתחתם מבצבץ המבוגר האלים שהוא אבא שלהם. ואני מחייך אליהם, ומשתדל לשמור על חזות שלווה. למרות האימ-אימא של החרא המנוול הזה.

כן, כל אלה דברים פשוטים. אבל מה זה השטויות האלה "משתדל"? הרי ברגע שההשתדלות הזאת תפגוש במבחן אמיתי, רוב הסיכויים שהמסכה הדקה של האיש התרבותי והלא-אלים תנשור מעל פניי ויתגלה...

כן, מה יתגלה? האמת היא שאני לא יודע. אולי לא הועמדתי במבחן אמיתי. אולי יצר האלימות הכבושה שאני חש כמו צל קפוא בתוכי כשאני נתקל ברשעות או חוסר התחשבות משמעותית, אולי הוא תמיד יישאר כלוא. אולי כי אף פעם לא יהיה מבחן "אמיתי". כי הקו האדום, כמו זה עם איראן, יזוז ויזוז ויזוז אחורה ועוד קצת ועוד, כי בסופו של דבר, אלימות מפחידה אותי, בין השאר כי ככה חונכתי וגם, אולי, כי אני פשוט פוחד להפסיד. ולחטוף מכות. כי אני צריך ללכת לעבודה, ואני לא יכול לעשות את זה עם ידיים שבורות.

אבל אם מישהו, נגיד, יכה את הילד שלי? או יאיים לפגוע בו? האם אז אוכל להתגבר על מסורת-אי-האלימות ולעשות מעשה? מהו הקו האדום האמיתי שיגרום לי לראות אדום ולעזאזל התוצאות? אני לא בטוח שאני רוצה לדעת. אין ספק שיש קו כזה.

אבל בואו, במטותא, נעזוב אותי לרגע. כי הספר הזה מדבר, בפשטות, על משהו מעט שונה והוא, כמה רחוק אדם מוכן ללכת כדי להגן על ילדיו, גם אם עשו "משהו לא בסדר". אם הילדה שלי דרכה על מישהו בטעות, מייד אני מזדעק ואומר לה לבקש סליחה. ואם הבן שלי הכה ילד אחר בגן... תנו לי לחשוב.. אני די בטוח שאני שואל אותו מדוע. למה הוא עשה את זה. "הוא אמר לך משהו? הוא הרגיז אותך? מה? הוא הרביץ לך ורק החזרת?" ומייד זה כבר יותר טוב. יש הצדקה. ברוך השם. זאת לא אלימות סתמית. בואו לא ניסחף כאן.

ואם בעוד עשר שנים הוא יעשה משהו נורא עוד יותר? מה יגבר על מה - הצורך שלי להגן עליו בכל מחיר, וההצדקה האוטומטית שלו כי לא יכול להיות שהוא עשה את זה סתם ככה? או העובדה שאני משייך את עצמי לצד הטוב, הנכון, הלא-אלים, שומר החוק, בכל מחיר?

לא יודע.

אני משתדל לתת דוגמה אישית.


****




נ.ב. בפעם אחרת אפשר לדבר על הרמן קוך, ומה הוא עושה ועל מה הוא כותב. הוא סופר מבריק שניחן בתובנות מפחידות בעוצמתן וברזולוציה שלהן. ב"ארוחת הערב" הוא עושה את זה לא רע. ב"בית קיץ עם בריכה" זה כבר ממש טוב. הספרים האלה מעט שונים זה מזה, כאן מדובר ברופא משפחה, איש משפחה למופת, וכאן במורה מובטל.. אבל שניהם הם כמעט אותו אדם. ושניהם מגלים בצורה זו או אחרת מה מסתתר מתחת לשלווה האינרטית של חיי המשפחה המאופקים והמאושרים לכאורה באירופה העכשווית. "בית קיץ.." עושה זאת בצורה יעילה ומדוייקת יותר. אבל שניהם מפחידים, ושניהם לחלוטין שווים קריאה.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
ארוחת הערב

ארוחת הערב

הרמן קוך

תחושת דגדוג יכולה להיות נעימה כאשר אצבע ענוגה מרפרפת על גופך, נוגעת-לא נוגעת. תחושת דגדוג יכולה גם להיות בלתי נסבלת לחלוטין כאשר הגורם המרפרף על גופך הוא, למשל, זבוב טורדני.

יותר מכל, יצירת המופת הזו מתעתעת. דמותו של פאול, כפי שהיא הצטיירה לנגד עיני בתחילה, דגדגה אותי במובן האצבע המרפרפת - אדם חכם, סרקסטי, חריף וחד הבחנה שמיטיב להסיר את המסכות מהחברה הצבועה בה הוא חי עם שלל אמירות שאינן פוליטיקלי קורקט. "יש משקפי מעצבים כאלה, משקפיים שלא מוסיפים כלום לאישיות של מי שמרכיב אותם. להפך, הם ממקדים את תשומת הלב בעצמם. אני משקפיים, הם צועקים, ושלא תעז לשכוח את זה!" וגם – "הכי גרועים הם אלה שמספרים את כל הסרט. בהתחלה אתה עוד מגלה התעניינות מזויפת מתוך נימוס, אבל עד מהרה אתה מפהק בגלוי, בוהה בתקרה ומתנועע בכיסאך. אבל זה לא עוזר. הם מכורים לעצמם ולזיבולי המוח שלהם על סרטים." אך בצורה מתוחכמת ומתעתעת הדגדוג הנעים של פאול הופך להיות צורם, מעיק, מטריד, כמו תחושת מגעם של עשרות זבובים שנחתו על כל חלקה חשופה בגופי, ודגדוגם מעביר בי תחושות של צמרמורת וחלחלה. פאול מיטיב להסיר את המסכה מעל פניה של החברה בה הוא חי, אך האם ייתכן שבאותו הזמן הוא ובני משפחתו עוטים על פניהם את המסכות המפלצתיות ביותר? "לא הייתי חייב להסתפק באגרוף אחד. יכולתי לפרק את הפרצוף הסתמי שלו לגורמים, אבל הייתי מקבל לכל היותר פרצוף סתמי אחר. יכולתי להכות אותו למוות, בידיי. זאת תהיה עבודה מלוכלכת, אבל לא מגעילה יותר מניקוי חיית בר שצדת."

הרבה מאוד משמעויות ורבדים טמונים בספר הזה. זו הבולטת ביותר לעין נוגעת לסוגיית ההורות. עד לאיזו נקודת שפל ושפלות מוסרית יכולים להגיע הורים כדי להגן על ילדיהם? שמא הילדים אינם אלא בבואה מעוותת, מוקצנת ומוחצנת של הוריהם? ומה טיבה של ההורות עצמה? איזו דוגמה בדיוק נותנים ההורים לילדיהם? מה נקלט במוחו של ילד בן שמונה שאחרי שהוא בועט בכדור לתוך שמשה של חנות אופניים, הוא חוזה באביו משתמש כלפי מוכר האופניים במילים כמו "חתיכת חרא" ו- "שמשה מזוינת" ואף עומד להכותו עם משאבת אופניים אימתנית?

עניין נוסף שבא לידי ביטוי בספר נוגע לסוגיית מחלות הנפש. פאול אובחן כסובל ממחלת נפש לאחר שנשלח לפסיכיאטר על ידי מעסיקו בעבודתו כמורה. הדיאגנוזה הרפואית די מעומעמת, אך אנו יודעים שפאול נזקק לתרופות פסיכיאטריות, שהוא לא לוקח אותן, שהמחלה עוברת בתורשה ושפאול הסתיר מהפסיכיאטר את העובדה שיש לו ילד. האם החברה מסוגלת להתמודד עם חולי נפש מסוגו של פאול - מתוחכמים, חכמים, שחזותם החיצונית אינה מעידה על הלבה של האלימות הרותחת שעתידה לפרוץ מקרבם? ההתייחסות לעניין מחלות הנפש מופיע כאן, לדעתי, גם בהיבט אחר, והוא מידת ההשפעה של התורשה לעומת הסביבה כמעצבי דמותו של הילד. בן אחיו המאומץ של פאול הוא היחיד שלא משתתף במעשה הזוועה של שני הבנים הביולוגיים, של פאול ושל אחיו. אבל גם כאן בולטת יכולת התעתוע הווירטואוזית של קוך. רגע לפני ששחררתי אנחת רווחה על מוסריותו, כביכול, של הבן, דווקא זה המאומץ, מנחית קוך בפניי סנוקרת חזקה במיוחד.

בספר נמצא התייחסות לחברה המערבית השבעה, הנהנתנית, המפונקת. זה מתחיל באופן משעשע, כמו התיאור של מסעדות הפאר המנופחות מרוב חשיבות עצמית – "הדבר העיקרי שבלט בצלחת היה השטח הריק העצום שבה. אני יודע שבמסעדות הטובות מציבים את האיכות מעל הכמות, אבל יש שטח ריק ויש שטח ריק. כאן לקחו את החלק בצלחת ששום אוכל לא היה מונח עליו, עד הקצה." אך הדבר מקבל ממד אפל כשמסתבר שמתחת לחזותה מדושנת העונג של החברה השבעה מבעבע יצר אלימות הרסני שרק ממתין להזדמנות לצאת ולפרוץ החוצה. אם פאול זכאי אולי להנחה מסוימת על פרצי האלימות בשל מחלת הנפש שמקננת בו, הרי שאשתו אינה נהנית מן הפריבילגיה הזו. קלייר שמחה שפאול הפסיק לנטול את תרופותיו, מעלימה עין מהתנהגותו ובשלב מאוחר יותר מודה בפניו שהיא מעדיפה את "הבעל הישן שלה". כמה מזוויע. זאת ועוד, ביטויי האלימות שלה עצמה מחושבים היטב והם פועל יוצא של צורת חשיבה קרה, מושכלת ומתוכננת לפרטי פרטים.

גולת הכותרת בארוחת הערב הזו היא לא המטעמים המוגשים בה, אלא דווקא הסכו"ם שבו משתמש השף קוך. המזלג ננעץ עמוק בבשרו של הקורא, והסכין חותכת בו ללא רחם. התחושה שחשתי בתחילת קריאת הספר, תחושת ערסול נעימה, התחלפה לאיטה בתחושת טלטול פיזי וטלטלה נפשית, עד שבסופו של דבר קוך הטיח אותי על הרצפה, מעורפל חושים וחסר נשימה.

מזלי שהוא לא השתמש באיזה ג'ריקן של בנזין וגפרור.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מסמר עקרב
ארוחת הערב

ארוחת הערב

הרמן קוך

'זשל"ב, ארוחת הערב שלך מוכנה. בוא לאכול!" אמי צועקת אליי מכיוון המטבח.
"שנייה, אמא" אני עונה לה מהחדר "אני רק מסיים את הפרק ובא"

אני שרוע על מיטתי, בידיי מוחזק הספר 'ארוחת הערב' של הרמן קוך.
אני שומע מכיוון המטבח את קרקוש המחבתות, הסירים והצלחות וגם את הסכו"ם שעובר מיד ליד. אני כבר יכול להריח את התבשילים הנפלאים שאחותי מכינה לנו, את הפוקצ'ה האיטלקית והריחנית, את ריח הדג המתחמם ואת הסלט הבריא והטרי.
וכן, אני כבר יכול לדמיין גם את שתי האחיות הגדולות שלי, את סבתא וסבא שבאו אלינו לארוחת השישי ואת אבא שלי (שאמנם הוא ואמי התגרשו והוא כבר לא גר יותר אתנו, אבל גם לו מותר לבוא להתארח אצלנו מדי פעם) יושבים ביחד סביב שולחן האוכל ולוקחים מכל הבא ליד, ורק אני יושב לי בחדר, לבד לגמרי בלי אף אחד, וקורא.
אני שומע גם, בין קרקוש הסירים והמחבתות, את אחותי שואלת את אמי: "נו, למה הוא לא בא לאכול?" ואז את אמי שמשיבה לה: "הוא קורא".
אני קורא. פשוט ככה. באמת שכל כך מתחשק לי פשוט לסגור כבר את הספר הזה, לצאת מהחדר ולהצטרף אליהם לארוחה. באמת. אבל הבעיה היא שאני פשוט לא יכול. אני לא יכול להפסיק לקרוא את הספר ה... אין לי מילים איך לתאר אותו. 'סוחף'? 'ממכר'? 'מוזר'? 'מיוחד'? 'מקורי'?
אולי כולם ביחד.
אני ממשיך לקרוא. רצוי לדעת שקצב הקריאה שלי מהיר ביותר. יש כאלו שמכנים אותי אפילו 'בולע מילים'. הם צודקים.
כמות הפרקים הנכבדת שיש בספר והאורך (או ליתר דיוק, הקוצר) המוגזם שלהם, רק גרמו לי להיות לא רק אחד שבולע מילים, אלא בנוסף גם אחד שבולע פרקים. כלומר, את הפרק ההוא שאמרתי לאמי שכשאסיים אותו אז אצטרף אליהם לארוחה, כבר מזמן סיימתי ומאז קראתי כבר עוד איזה 10 פרקים נוספים. כן, הפרקים שם די קצרים.
אמי כבר מזמן הפסיקה לבוא לחדרי ולבדוק מה המצב ומתי אני מסיים את אותו הפרק כדי שוכל להצטרף אליהם, והייתי אמור בטח להיות רגוע בגלל זה אבל בחיי שלא הייתי. אפילו רציתי שאמי תתפרץ מיד ועכשיו לחדר, תיקח ממני את הספר בכוח, תעיף אותי מהחדר ישר בחבטה רמה על אחד מן הכיסאות שמסביב לשולחן האוכל ותניח לפניי צלחת גדושה בכל טוב.
אבל זה לא קרה. ובזמן שאמי בילתה לה שם, במטבח, יחד עם קרובי משפחתי- אני שקעתי בתוך חדרי, אל תוך תפריט מרתק העשוי בעיקר מ: פוליטיקאי מוכר בציבור בשם סרג' לומן, אחיו המובטל- פאול לומן, אשתו של הפוליטיקאי- בבט ואשתו של אחיו של אותו פוליטיקאי- קלייר.
ארבעתם נפגשים ערב אחד במסעדה.
אזהרת ספויילרים- אחרי שאיש עם זרת (אל תשאלו, סיפור ארוך) שמתברר שהוא מנהל המסעדה מציג בפניהם את מגוון המאכלים שהמסעדה הזו יכולה להציע להם, אחרי שאחד מן הסועדים רוצה לעשות 'סלפי' עם סרג' (נו מה לעשות, הוא פוליטיקאי מאוד מפורסם...) ואחרי שפאול מגלה שהטלפון של בנו מישל נמצא בטעות עמוק בתוך כיסו ושבנו בדרך לשם כדי לקחת אותו ממנו (ושם נחשף בפניו של פאול לומן הרמז הראשון למעשה הנורא שעשה בנו שהרביץ יחד עם ריק, בנו של סרג' אחיו, לחסרת בית מסכנה מפני שהיא חסמה להם את הדרך לכספומט) -סוף ספויילרים הגיע סוף כל סוף הזמן לדבר על הילדים ועל ההשלכות של מעשיהם על הוריהם ועתידם (ואכן יש השלכות. קשות מאוד אפילו), ותוך כדי גם פאול לומן משתף אותנו בזכרונותיו, שחלק מהם נוצרו אפילו עוד מהימים שמישל, בנו, היה רק תינוק קטן. והזיכרונות שלו, מובילים בסוף, איכשהו, לפתרון ולהחלטה הסופית שמתקבלת על ידי הנפשות הפועלות.
מה שגרם לכך שלא יכולתי להניח את הספר הזה מהיד הוא, לפי מה שנראה לי, המקוריות הלא יודעת גבולות, ההומור המוזר והאקזוטי והידע המורחב של קוך על אוכל. וכן, גם השאלות העמוקות והמטרידות שקוך שואל אותנו, הקוראים, תוך כדי העלילה, שגרמו לי לחשוב לא פעם ולא פעמיים על עצמי בעוד משהו כמו 10 שנים עם ילד ומה אני אמור לעשות אם אני יודע שהילד שלי אחראי למעשה מזעזע שכלל לא האמנתי שהוא יכול לעשות, כמו שרואים בסיפור הזה.
(או לחלופין, מה אני אמור לעשות בעוד 10 שנים עם ילד, בכדי שירגיש טוב ושיינתן לו החינוך הטוב ביותר?)
כמו כן, הסיפור כתוב בצורה כל כך... כל כך ריאליסטית. ממש הצלחתי לחוש את קולות העצב והבכי, השמחה והצחוק וגם את קולות הויכוח הסוער שעלו מדי פעם משולחן הסועדים.
בקיצור, הספר אכן עשה את שלו. קראתי אותו במשך 3 שעות רצוף, מההתחלה ועד הסוף, כמעט ללא עצירות ורק בעמוד האחרון, כשנשארו לי כמה מילים ספורות לקרוא עד לסיום הנחשק, הופיע הרגע המעצבן הזה שאותו כולם מכנים בשם 'הקש ששבר את גב הגמל': פתאום, ללא כל התראה מוקדמת, שמעתי קול מוזר בוקע מגופי, מעמקי בטני.
קרקור בבטן.

"זהו אמא, סיימתי את הפרק" אני נכנס סוף כל סוף ובשעה טובה למטבח "אפשר לאכול?"
"תגיד, הסתכלת במקרה על השעון?" אמי צועקת בהיסטריה ומוסיפה: "לא, לא, לא. אני מצטערת, אבל הזמן לארוחת הערב נגמר. אבא סבא וסבתא כבר הלכו מזמן , האחיות שלך ישנות וכבר נמצאות מזמן בשנת ה- REM, ואתה מבקש ממני עוד לאכול את ארוחת הערב שלך שהיית צריך לסיים כבר לפני שעתיים או אפילו יותר? בפעם הבאה תשקול טוב טוב מה אתה מעדיף: לאכול ארוחת ערב עם אמא ואבא וסבא וסבתא והאחיות שלך שדואגים לך ועושים הכל בשביל שתהיה מאושר ושיהיה לך מה לאכול , או לאכול ארוחת ערב עם סתם איזה פוליטיקאי מוזר ואשתו ואחיו של הפוליטיקאי ואשתו של האח שלא עושים בשבילך כלום מלבד לבלבל לך את השכל ולהדביק אותך למיטה עם ספר כמו איזה מטומטם?"

הממ...

לפני 11 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
ארוחת הערב

ארוחת הערב

הרמן קוך

הערב הזה היה אמור להיות שגרתי ונעים למדי. שני אחים ורעיותיהם הולכים למסעדה.
אבל הוא הכי רחוק מזה.
פאול לומן (המספר), האח הצעיר שהיה מעדיף את הפאב השכונתי הזול והמוכר לו, לרעייתו קלייר ובנם מישל עם צלעות החזיר הטעימות והבירה על פני המסעדה המפונפנת, כזו שמזמינים שולחן חודשים מראש ומשאירים סכום אסטרונומי שרבים לא יכולים להרשות. קיבינימט, רק התשר יכול להיות חמישים אירו. המסעדה לא נבחרה באקראי. אחיו הבכור סרג' הינו דמות מוכרת מאד בפוליטיקה ההולנדית ומגיע עם רעייתו בָּבֵּט למה שיהפוך את הסעודה היוקרתית לאירוע שונה לגמרי.
סרג' ובבט הינם הורים לריק, ואלרי ו-בּוֹ, ילד מאומץ מאפריקה.
המכשיר הסלולרי בכיסו של פאול מצלצל, לא הצליל המוכר. קודם היה בחדרו של בנו ובהיסח הדעת הכניס את המכשיר הדומה לשלו לכיסו. מה שיגלה בטלפון כשיצא מהמסעדה להפסקה קצרה והסקרנות תגבר ישנה הכל. הוא ייחשף לאמת קשה והסתרה. עולמו יעבור טלטלה רבתי.
המחבר לוקח את הקורא למסע יוצא דופן בין הערב המסעדה לעבר. לאט נחשפים רבדים עמוקים. מצבו הרפואי והנפשי של פאול שיכול לאבד שליטה ולהתפרץ באלימות. מדוע איבד את עבודתו כמורה להיסטוריה. ומעל הכל מה עוללו הבנים מישל וריק.
ודילמה קשה ומכרסמת- כמה ירחיקו הורים לכת להגן על בניהם. מה קודם- אחריותי כהורה ומעמדי מול אהבתי לבני ורצון לגונן בכל מחיר.
ובין המנות הפלצניות שמוגשות עם הצבעה מעצבנת בזרת, שיחה נבובה על סרטו החדש של וודי אלן ויופיה של סקרלט ג'והנסון, מנהל המסעדה שטוחן את המוח על אפריטיף הבית וחסה מסולסלת עם גבינה עולות סוגיות קשות ואמיתות מטרידות בין הארבעה.
המחבר אינו חוסך את שבט לשונו מהצביעות המערבית. בין אם אלה 'שקדי טלה שהושרו בשמן מסרדיניה ורוקט' שגודלן ביחס הפוך למחיר האבסורדי (לעזאזל, רוב הצלחת ריקה)....
מנהל המסעדה: 'זיתים יווניים דפוקים מפֶּלוֹפּוֹנסוס פקה-פקה- בולו-בולו...'
'זיתים דפוקים'? אמרתי.
'כן, דפוקים, במובן של...'
'אני יודע מה זה דפוקים' אמרתי בעוקצנות.
.. הנוהג המעצבן לעכב בכוונה את המנה העיקרית כדי שהסועדים ימשיכו ללגום יין שעולה פי שבעה ממחירו בחנות.
.. מנהלו האימבציל וחסר המעוף של בית הספר בו לומד בנו בן החמש עשרה המזמין אותו לשיחה לאחר עבודה שהגיש מישל
כולל התייחסות לענישה מחמירה לפושעים מסוכנים במיוחד. המנהל מוטרד מתוכן הדברים. בצדק או שלא, זה כבר שיפוט חברתי מוסרי וחוקי.
'היה שם ריח משונה...משהו שהזכיר יותר ריח של אשפה מופרדת- החלק שמגיע לפח של הפסולת האורגנית'. הריח, יש לציין, מגיע מהמנהל ('חתיכת האפס המסריחה מקומפוסט').
.. היחס לחסרי בית. רחמים בצד דחייה.
כתוב בפרקים לפי המנות- אפריטיף, מנה ראשונה, מנה עיקרית, קינוח, דיז'סטיף (משקה אלכוהולי לסיום הארוחה) והתשר.
מתחברים לעלילה או לא, אין להכחיש את כשרונו של קוך המוביל את הקורא בכתיבה שנונה בלי שמץ תקינות פוליטית לטוויסטים והפתעות.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•ראובן
ארוחת הערב

ארוחת הערב

הרמן קוך

כשנולדה בתי הבכורה כל אחד מבני המשפחה והחברים הרגיש חובה לשייך אותה למישהו מאיתנו. "היא בול את" אמרו כמה חברות, וגם אמא שלי ואפילו חמותי. "יש לה את התווים המדוייקים שלך והחיוך של אבא שלה" אמרה אחותי. "היא כל כך דומה לבעלך" אמרה האחות בטיפת חלב. כאילו מסוכן לה לתינוקת להיות מישהי העומדת בפני עצמה. מייד כשיצאה ממני התבוננתי ביצורה הקטנטנה והמושלמת שכבר אז היה המבט שבעיניה חכם וספקני, וקיוויתי שלא ירשה ממני שום תכונה שלילית.

על פני השטח "ארוחת הערב" דן בשאלה עד כמה יהיו מוכנים ההורים להרחיק לכת כדי להגן על יוצאי חלציהם. פאול לומן, אחיו שהוא פוליטיקאי בכיר ונשותיהם, נפגשים לארוחת ערב במסעדה יוקרתית כדי לדון במעשה הנורא שעשו ילדיהם המתבגרים, ועל השלכותיו על עתיד כל אחד מבני המשפחה.
כצפוי, זהירות – ספוילר קטנטן, ההורים שבספר מוכנים ברובם לעשות ממש הכל כדי שילדיהם לא יצטרכו לשאת באחריות על מה שעשו. כשאני מנסה להעמיד את עצמי במקומן של האימהות בסיפור ברור לי שהייתי מגינה על בנותי בכל מחיר, אפילו אם זה לא היה לטובתן. למרות שהמעשה המתואר בספר מזעזע, הדילמה לא באמת נוגעת בי, גם כשאני חושבת מה הייתי עושה במצב דומה. ההתרחשות היפותטית לחלוטין עבורי – הרי אני לא מסוגלת להאמין שבנותי המתוקות והמקסימות יכולות באמת לעשות משהו נורא, מקסימום לשקר על אי הכנת שיעורים.

אבל קוך לא מוכר לנו דילמות בשקל. לדעתי העיקר בספר הוא דווקא מה שלא נאמר בו במפורש. מה שנורא באמת בעיני הוא לגלות אצל ילדך את חסרונותיך שלך, אלה שניסית להתגבר עליהם שנים ללא הצלחה יתרה, אלה שהצלחת להחביא מעצמך. כמה יכול הורה לסבול את ילדו כשהוא מהווה עדות יומיומית לאותן תכונות שהוא מנסה לא לראות אצל עצמו? זו כבר שאלה שכל הורה צריך להתמודד איתה בשלב זה או אחר של חייו. בדילמה זו קוך מרבה לעסוק ב"ארוחת הערב".

בתחילה נראה כי האכזריות במעשהו של הבן מזעזעת את האב המספר, והיא נראית תלושה ולא מובנת בהשוואה למשפחה התרבותית והמיושבת בה גדל הבן. אולם עם הקריאה מתגלים סדקים בסיפור, במספר ובמשפחה כולה, המאירים, או ליתר דיוק מחשיכים, את הסיפור מזווית אחרת לגמרי. מסתבר שגם ארוחת גורמה עלולה להיות נגועה בלא מעט חיידקים.

כמו ב"בית קיץ עם בריכה" הכתיבה של קוך סוחפת והספר בהחלט טורד מנוחה ומעורר מחשבה. בכל זאת נתתי לו רק ארבעה כוכבים. קוך מנסה לבעוט בישבנה הדשן והשבע של החברה המערבית, אבל הבעיטה שלו היא כמו השתוללות של פעוט שאמו סרבה לקנות לו צעצוע. הוא משתטח על הריצפה ובועט לכל הכיוונים ומרביץ וצורח עד שכמו כל אמא אני כבר לא לוקחת את ההשתלחות הזו ברצינות. דמותו של המספר קיצונית עד כדי פגיעה במסר שקוך מנסה להעביר. זה שיש משפחה אחת מופרעת מהיסוד לא קורע את מסיכת הצביעות מעל פניהן של משפחות "מושלמות" אחרות.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•בלו-בלו
ארוחת הערב

ארוחת הערב

הרמן קוך

איך הייתם מגיבים אם הבן שלכם היה מבצע מעשה מחריד כמו אונס או רצח? טוענים לחפותו? מתנערים מאחריות עד כדי ניתוק קשר? מחפשים בתוככם את הסיבה למעשיו?
איזו מידה של אחריות יש לנו על מעשי צאצאנו? עד לאן אנו מוכנים להרחיק לכת כדי להגן עליהם מהחטאים שלהם עצמם?

שני זוגות נפגשים במסעדה לארוחת ערב שגרתית כביכול, שמתברר כי מטרתה לדון במעשיהם הנפשעים של ילדיהם.

העלילה נרקחת על אש קטנה. אט אט, במתח עצור, נחשף הקורא בחושיו למטעמיה, טווה חוטי השערות שמערכה אחר מערכה (או מנה אחר מנה), נפרמים.

מה נעלה יותר? החיים (הפיזיים) או המוסר (הערטילאי)? כיצד במודע או בתת מודע מעצבים אנו את תודעת ילדינו עד כדי הסתה לדבר עברה? אילו עקרונות ניתן/ראוי לרמוס בכדי להבטיח את חירותם.

קוך הפובליציסט, משתף בביקורתו גם כלפי מערכת החינוך, התרבות ההולנדית והמחשבה האנושית הקונפורמית.
בוגר הפקולטה למדעי הבריאות שבי, סקרן מהי אותה מחלה נפשית תורשתית שניתן לכאורה לאתר בבדיקות המקדימות לעובר.

אצל קוך, אפילו הדבר השגרתי בעולם, ארוחת ערב, הופך למרתק.

לאושר אין עדים, ואם יש לו עדים, כנראה שזה לא אושר.

מומלץ.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•אור שהם
ארוחת הערב

ארוחת הערב

הרמן קוך

נראה שהספר הזה תוכנן בקפידה, לפרטי הפרטים. הוא ערוך היטב ומוצג יפה ואתה לא מקבל הכל בבת אחת אלא טיפין טיפין, ממש כמו ארוחת הערב במסעדת היוקרה על המנות המעוטרות והמוקפדות שלה שמהווה את הרקע לכל הסיפור. הבעיה עם המנות האלה של המסעדה היא שאין בהן הרבה אוכל. זה נראה יפה ונמשך הרבה זמן, אבל אחרי הכל כשאתה יוצא משם אתה מרגיש מין ריקנות בבטן ופתאם מבין שאתה עדיין רעב ושהיית מסתדר מצויין עם איזו לאפה שהייתה אולי הרבה פחות מעודנת אבל לבטח יותר משביעה.

מה שיש פה אלה שני זוגות שנפגשים לארוחת ערב במהלכה הם נדרשים לנושאים שקשורים בהם, במערכות היחסים ביניהם, ובילדים שלהם. נראה כי על פי התכנון המוקדם (ולכך גם מרמזת הכריכה האחורית) הכוונה היתה לעורר שאלות במה שקשור להורות, שאלות מוסריות בעיקר. זה אמור היה להתנהל באופן בו בכל פעם שנדמה שיש לנו עמדה ביחס לשאלות שעולות יתברר עוד משהו, איזשהו פלשבק יחשוף בפנינו עוד עובדה מעברן של הדמויות שתספק פרספקטיבה חדשה או תגרום לשאול מחדש את השאלות. בהתחלה דווקא נדמה שזה עובד, אבל אז זה נעשה באופן גס מידי ולא רלוונטי, לפחות לטעמי. כאילו צפיתי באדם שמתחרה בקליעה למטרה ופתאם מישהו אומר לי שהוא עיוור. ומיד אי היכולת שלו להצליח בזה היא מובנת מאליה. אין טעם לנתח את הטקטיקות או האסטרטגיות שלו ולחשוב איך יכולתי לעשות את זה אחרת לו הייתי במקומו. זה הרי כל כך לא פייר וכל כך חסר סיכוי עד שאין בזה שום טעם.

לפני די הרבה שנים, כשתפסו את הרוצח של אסף שטיירמן מכפר סבא, אני זוכרת מחשבות תיאורטיות על האופן שבו הייתי מגיבה אם הייתי במקום האמא של הרוצח. היו אז דיווחים על כך שההורים שלו התנערו ממנו ולמרות שעוד לא היו לי ילדים, או שאולי רק התחילו בדיוק, זו היתה שאלה שהעסיקה אותי. לא ההיבט המוסרי אלא ההחלטה שאתה צריך לקבל לגבי האופן שבו תתייחס מעכשיו לילד שלך. בדיוק כמו אחת השאלות שחייבים לדבר על קווין מעלה. אבל הפעם לא חשבתי על זה בזמן שקראתי את הספר. גם לא על משפחות מאושרות ולא מאושרות, נושא שגם את שילובו תכננו כאן בקפידה (באופן קצת מטרחן, יש לומר). מצאתי את עצמי בעיקר מאד מודעת לטכניקה, לתכנון, לכוונות (אלה שאני חשבתי שהיו. שום קשר מתחייב לאמת האובייקטיבית) ובעצם לא מאד נהנית. זה לא הופך אותו לספר רע. נשמר בו איזה מתח לכל אורכו, קל מאד לקרוא אותו ויש פה סיפור, רק שבסופו של דבר נדמה לי שיש כאן פספוס לא קטן. כשרוצים להתמודד עם שאלות קשות, לעשות הנחות זה להרים ידיים מראש. אבל בהחלט ייתכן שמי שפספס כאן זו אני והאופן שבו הוא רצה להתעסק בנושא הוא אחר לגמרי. אולי באמת פשוט לא הבנתי.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•סוריקטה
ארוחת הערב

ארוחת הערב

הרמן קוך

זה עתה סיימתי לקרוא את "ארוחת ערב" של הרמן קוך. יש כאן אינספור ביקורות על הספר, ביקורות מעולות, מנומקות היטב, מרגשות ומכסות את כל הצדדים של הדילמות הקשות שהספר מעלה.
כשאני חושבת על חווית קריאה, היא לעיתים קרובות מורכבת. לפעמים אני רוצה לבעוט את הספר לפינה הרחוקה ביותר בבית ולדרוש בחזרה את הכסף שלי ואת השעות שהשקעתי בקריאתו. לפעמים יש רצף של ספרים כאלה וזה כבר ממש מדכא. ופתאום זה קורה, כאור בקצה המנהרה, מגיח לו ספר מופלא - ספר שגורם לי לא להירדם בלילה, ספר שגורם לי לשנות את דעתי על הגיבורים פעם אחר פעם, שגורם לי לראות את הזוויות השונות בעלילה, נקודות מבט שונות ובעיקר גורם לי לחשוב כדברי המשורר חיים הכט "מה אתה היית עושה?"
כשרון כתיבה נדיר יש להרמן קוך וכשרון כתיבה נדיר ממלא אותי קנאה - הדמויות העגולות, המרחב הרב של הגוונים בין השחור ללבן ואגרוף בבטן שאתה סופג לאורך הספר פעם אחר פעם בדיוק של מתאגרף מקצועי. לא נורא, אני מתנחמת בכך שקנאה זה רגש אנושי ולגיטימי.
התקווה שלי ש"בית קיץ עם בריכה" לא יסבול מתסמונת הספר השני ולא אתאכזב. בין לבין אקרא כנראה משהו שיגרום לי לרצון לבעוט אותו לפינת החדר, רק כדי לנקות קצת את החיך.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•נתי ק.
ארוחת הערב

ארוחת הערב

הרמן קוך

ספרים הם כמו מזון. יש כאלו שמתעכלים בקלות ובמהירות,ויש את אלו שלוקחים את הזמן באיטיות,והעיכול שלהם איטי וממושך.
הרמן קוך כותב ספרים למיטבי לסת.

ארוחת הערב שהרמן קוך רקח הוא מסוג הספרים הקשים לעיכול.לפעמים אפילו נתקע קצת בגרון.אבל לא בגלל שהאוכל לא טעים. זה שלפעמים אתה לא ממש יודע כמה לגלגל אותו בין הלשון לחך עד שתחליט לבלוע.
אבל שלא תטעו.מדובר במזון גורמה. הפרודוקטים פשוטים.בסיסיים. צורת הבישול,או הכתיבה אם תרצו-הופכת את המנה למנת גורמה.

זה הספר השני של קוך שקראתי.הראשון היה בית קיץ עם בריכה(והרי ידוע ששחיה בבריכה מעוררת תיאבון,אז המשכתי לארוחת הערב)ולא סתם אני מציינת את זה.
בשני הספרים הדמות המרכזית הוא בעל משפחה,אב לילדים בגילאי העשרה,האבא הוא הדמות היותר דומיננטית,והוא מאוד מגונן על התא המשפחתי,עד כדי כך שאמות המוסר הולכות ומתמוססות לאיטן.
בשני הספרים האב עוסק במקצוע הבא במגע יומיומי עם אנשים.בבית קיץ רופא,ובארוחת הערב מורה.בשניהם לא הייתי רוצה להיתקל.לא ברופא משפחה כזה,ולא במורה כזה לילדיי. כי בשניהם אצורה אלימות כבושה,שהולכת ומבעבעת ורק מחכה לרגע לצאת ולפרוץ החוצה.וזו לטעמי החוליה החלשה של קוך. היתה לי כל הזמן תחושת דז'ה וו בקשר לאבא. זה הרגיש לי אותו האדם מהספר הקודם.

שני הספרים עוסקים בדילמה מוסרית.

יותר מפעם אחת עלתה בראשי השאלה במשך הקריאה,עד כמה אנחנו יכולים להיות מוסריים ובד בבד להיות הורים טוטאלים? נראה שאיכשהו זה לא יכול ללכת בצמידות.
כל הסיפור מתרחש -כלומר מסופר- בערב אחד,במהלך ארוחת ערב הנאכלת במסעדה ,והספר מחולק לחלקים כמספר המנות בארוחה.

הרמן קוך תמיד מטפל בנושא שעליו בחר לכתוב מהזוית היותר חדה.זו שדוקרת אותך. הנושאים שלו נפיצים,וקצת הרגיש לי שקוך מתעסק בדינמיט ולא במילים.

כתיבה מצוינת,לא מתחנפת,לא דביקה,לא מתנחמדת.
מסוג הספרים שנשארים. ונשארים .ונשארים. כי כשאומרים סיפור מהחיים-זה בדיוק זה. הכי מהחיים.

לפני 9 שנים•dina
דירוג
2.0
לפני 15 שנים

“תוך כדי קריאה, וגם לאחר שסיימתי - אני לא מצליחה להבין את ההתלהבות מהספר הזה. נכון, יש כאן איזה טריק”