החלומות שלי, כשאני כבר ישן יחסית, טרופים. מעורבבים. מחשבה על גבי הזייה על גבי מחשבה על גבי סיוט, כמו מגדל קלפים שלא מפסיק להתמוטט.

ובכל פעם שאני מתעורר, נמתח בי מין זמן משונה כזה, שבו אני לא מצליח להיזכר מה החלום המפחיד שהקצתי ממנו כרגע, ואז לבי נחמץ כשמתחוור לי פתאום שעד כמה שהזמנים האלה משונים, הם לא חלום. זאת המציאות, יא אללה. זאת המציאות. קיבינימאט.

מצד אחד, הכול מרגיש כל כך אפל. דחוס. מספרי החולים, סיכויי ההידבקות, ההחלמה, קבוצות הסיכון, התחזיות הקודרות, הכלכלה הגלובלית והכלכלה הפרטית שלי, ביבי, לא ביבי, דגלים שחורים, דגלים אחרים.

ומצד שני, יש הרבה עונג בבידוד. עונג אסור. אני לא אמור ליהנות מזה.

מה גם שהוא מוכר לי כל כך. בשנה שעברה העברנו חודשים שלמים בבידוד פרטי, אישי, משפחתי, שלא יכולנו להסביר את מהותו והיקפו לאף אחד. מה המשמעות של לשטוף ידיים חמישים פעמים ביום. לישון עם מסכה על הפנים ולקום חמש פעמים בלילה לראות אם יש חום, אם הוא נושם, אם הוא בסדר. לחשוש מכל טיפת נזלת, מכל עקצוץ בגרון, מכל עשירית מעלה על המדחום. מכל חיידק או וירוס שקופים לגמרי ששורצים מעל כל סנטימטר בגופנו כמו עופות דורסים, ממתינים לשעת כושר.

כבר נמאס לי מבדיחות קורונה.

ברצינות. אני עייף מהן, גם אם הן יושבות בדיוק במקום הנכון בין המשעשע למדאיג.

מה אפשר לעשות?

לקום בבוקר. לתכנן לו״ז ולא לבנות עליו הרבה. להבין שאנחנו המגדלורים של סביבתנו, להיות דוגמה, להיות הכי טובים שאפשר. להיות עירניים. לבטל בהינף יד את הפחדים של האחרים כאילו אנחנו לא פוחדים בעצמנו, להתקשר לעוד אנשים, להורים שלנו, לחברים שלנו, בשיחת וידאו אם אפשר, להפיץ תקווה ושמחה ואופטימיות, לאהוב הרבה, לחבק הרבה, לעשות מסג׳ים, לשחק, לצייר, להשתעמם ולהקיץ, להרפות, להרפות, להרפות. להניע את הגוף, לעצום עיניים, להביט אל השמיים, להבין שאנחנו קטנים קטנים קטנים, לעמוד אל מול העולם ולהתמלא ביראה, אבל לא בפחד. להיות מועילים, לשטוף כלים, להכין אוכל טעים, לנקות את המדף ההוא שלא ניקינו שנה, להזיז את השידה ההיא שיש מתחתיה סנטימטר של אבק, להפתיע את עצמנו, לא להיות ציניים, לא להיכנע לחרדות, קונספירציות ואנרגיה רעה, לקפוץ, לצעוק החוצה, יאאאאאאההההה, ולהבין שבקרוב השמש תזרח היטב והכול יהיה מאחורינו. הכול.

סבלנות. צריך סבלנות.

ופרופורציות, אומרים לך. פרופורציות. ופתאום מרגישים אותן.

מצד אחד יש את החיים של עכשיו, שבהם שירי ואני גרים כמעט רצוף בבית חולים ליד המיטה של יהלי ובקושי ישנים בלילה. מצד שני יש את מה שכיניתי ״החיים הרגילים״, שבהם רק צריך לגמור את החודש, לחשוש משפעת, ולהתעצבן מכך שיהלי לא נכנס לשיעורי מתימטיקה ובמקום זה בונה סוכה בשיחים ליד גרשון השומר ומתקוטט עם ילדים מהכיתה השניה. אז מה יותר קשה? הפרופורציה כאן נראית לכם ברורה? חד משמעית? צריך ללמוד מזה משהו?

איכשהו דווקא נראה לי שזה לא גודל האתגרים שמשתנה אלא אנחנו, שנמתחים ומתכווצים ומשתנים לפי מה שעומד מולנו. תתפלאו, להיות כאן בבית החולים בין כל הצפצופים והסבל והמחנק בגרון זה לא בהכרח יותר קשה מאשר נגיד סתם להתפרנס או להתמודד מול בוס מעצבן או להתעמת עם הבת המתבגרת שלך שחוזרת מאוחר הביתה. זה פשוט שונה, והנפש שלנו חייבת להיות גמישה מספיק כדי להכיל גם את החיים הרגילים, וכשצריך, גם את החיים כשהם מפסיקים להיות כאלה.

משונה ככל שזה יישמע, נדמה לי שמרגישים את החיים במלוא עוצמתם, באופן המלא והמדהים שלהם, דווקא כשקשה. כש״רק״ קמים בבוקר והולכים לעבודה וחוזרים מהעבודה ויוצאים למסעדה ביום הולדת ומתכננים חופשת קיץ ביוון, החיים... חיוורים. הם פשוט עוברים לידך, כאילו היית עובר אורח, על המדרכה, בחיים של עצמך. זה חולף, זה לא מחייב, זה לא מאמץ. כלומר, אולי זה כן מאמץ, אבל אחרת. זה מין מאמץ שבא בקלות, שלא מתעכבים עליו ממש. אבל כאן? וואו. אלה החיים, בצבע. כמו חוף הים של זנזיבר.

את האהבה שלי ליהלי אני מרגיש לאו דווקא כשהוא מרגיש טוב ומשחק בפלייסטיישן או רואה סימפסונז (תודה לך מאט גרונינג, על שלושים עונות של צחוק מדוייק ומענג), אלא בעיקר כשהוא מתלוצץ איתי אחרי שהוא מקיא, או אומר לי ״תודה אבא״ בקול צרוד ועמוק כשאני מביא לו קוביות קרח בארבע וחצי בבוקר. האהבה ברגעים האלה גולשת לי מהצדדים, מכל עבר, היא עולה על גדותיה. אני בוכה ממנה.

היינו אמורים כבר פעמיים להשתחרר מבית החולים. הספירות עלו, והיה רושם שהקליטה של מח העצם טובה. אבל אז היה ליהלי חום, ועוד אחד. ובחילות ארוכות. ואז היה וירוס, ואז חיידק, ושוב וירוס, ואז שיעולים שהתפתחו לדלקת ריאות. ושוב חום. הרופאים אופטימים, רגועים, ״מתקנים״ אותו כמו מי שתוקע אצבעות בסכר דולף. זרזיף מכאן, ועוד אחד מפה, ואתם בטח יודעים איך ראש של הורים עובד. אנחנו רואים את הסכר מתמוטט כמו הסכר ההוא בברזיל, ובכל זאת מחייכים ומדברים על יציאה הביתה ומצחיקים את אלוהים ומתכננים תוכניות. אנחנו מקווים לטוב, ובעיקר נזהרים שלא לעשות לעצמנו מנחוס - כלומר מהנהנים בהסתייגות כשיהלי מרגיש טוב, ונמנעים מללבוש את החולצה שלבשנו כשהיה לו חום לפני שבועיים. אנחנו יודעים שזה אידיוטי, אבל זה באמת כל כך כל כך מפחיד לשחק את המשחק הזה אחרת.

באופן כמעט אבסורדי, לצאת הביתה לעוד חודשים של לחץ ובידוד והגבלות על אוכל וביקורות של פעמיים בשבוע, מפחיד יותר מאשר להיות כאן. הרי זה לא שיהלי הופך להיות בריא פתאום, אלא שגם מבחינת הרופאים עדיף שהוא ישלים את ההחלמה שלו בבית. (וגם צריך לפנות את החדר לילד אחר שזקוק להשתלה). אנחנו מתים מפחד לעזוב את החדר הזה, ורוצים להישאר כאן במין סינדרום שטוקהולם משובש. מעדיפים את אשליית הביטחון שיש בין ארבעת הקירות האלה מאשר את החופש שיש לכאורה ביציאה הביתה. כבר התרגלנו לתרופות, לתאורה, לטמפרטורה, לבידוד, לאחיות ולאחים ולרופאים. התרגלנו. טוב לנו ככה.

אמרתי ליהלי, כשתלמד נהיגה בעוד כמה שנים, ילמדו אותך שכשנוהגים לא מסתכלים ממש קרוב לאוטו, אלא קדימה, אל המשך הדרך. התפקיד שלך, אמרתי לו, זה כרגע לחיות את הכאן והעכשיו ולדעת שאמא ואני מסתכלים קדימה. עוד מעט יהיה טוב. עוד מעט תוכל לחזור לאכול חומוס וסושי, ולהשתולל בחוץ ולבנות סוכה ליד גרשון השומר במקום שיעורי מתימטיקה.

עוד מעט.

למרות הנטייה המובהקת שלי לראיית שחורות, איכשהו אף פעם לא יצא לי לדמיין את עצמי מזריק תרופות עם שמות ארוכים לזונדה של יהלי, או מחכה בסבלנות מאחוריו בשלוש לפנות בוקר שהוא יסיים לעשות פיפי, כדי לעזור לו לחבר מחדש את התקעים לשלושה מכשירי אינפוזיה. לא דמיינתי שזה משהו שיקרה, ובכל זאת, כל זה נראה לי עכשיו טבעי לחלוטין, כמו לצחצח שיניים או לחתוך סלט לארוחת ערב.

האדם הוא יצור סתגלן. להכול אפשר להתרגל, מסתבר. אפילו לבדיחות המורבידיות הליליות של ההורים ביחידת ההשתלות, לנסיעות הדו-יומיות בין היקומים, לצפצופים הקצובים המייסרים של המוניטור, או לנשימות-מסיכת-האב״כ החנוקות תחת המסיכה הירקרקה שאנחנו מהדקים אל הפנים אפילו בזמן השינה בחדר הבידוד. ביומיים-שלושה במחלקה האונקולוגית רואים כל כך הרבה ראשים קירחים, עד שילדים עם בלורית שיער נראים פתאום כמעט מוזר.

הנתיב הזה, הסטייה מהדרך הבריאה, הטבעית-כביכול, המסלול החדש שכבר ארבעה חודשים אנחנו מועדים ונופלים בתוכו, גם הוא נראה רגיל כמו מה שהיה לפניו. אני מדפדף בטלפון על התמונות של ה״לפני״ - הטיולים, ימי ההולדת, היציאות ל״עזורה״ - ובמבט לאחור הפנים המחייכות שלנו, יום או יומיים או שנה לפני היום ההוא שהכול השתנה בו נראות לי כל כך נאיביות, בלתי-מוכתמות-עדיין, שזה כמעט מפחיד. לא שהיינו יכולים לעשות משהו. מזל שלא ידענו. אבל זה ללא ספק גורם לי לחשוב, מה אנחנו לא יודעים עכשיו, ואיזה מזל שזה ככה. איזה מזל שהדרך היחידה לדעת את מה שמצפה לנו בעתיד, היא רק לחיות את זה כשזה בא.

ולחיות טוב. אם אפשר. החרב המתהפכת מונחת על צוואר כל אחד מאיתנו, כל הזמן. אין טעם לפחד. החיים האלה לא מתחשבים במה שאנחנו רוצים שיקרה, ובטח שלא במה שאנחנו לא רוצים. אז מה נשאר? לקחת את מה שיש, בשתי ידיים, להכיר בטוב ולהודות עליו, גם בינינו לבין עצמנו. ויש, לפחות עכשיו, כל כך הרבה טוב.

תראו, אני לא מהאנשים המוארים האלה, המעצבנים שמסתובבים ומספרים כמה הפיטורין מהעבודה שינו להם את החיים או כמה הסרטן הוא הדבר הכי טוב שקרה להם. אבל מה שאני כן יכול להגיד, זה שאני לא רואה דרך אחרת לשרוד. אם לא מחפשים את הטוב, ולא רודפים אחריו באובססיביות, החול הטובעני של הלא-טוב משיג אותנו כמו ה-nothing הקהה מ״הסיפור שאינו נגמר״ ובולע אותנו חיים.

אז מה טוב כאן, בבועה המנותקת הזאת, כמה מטרים רבועים של בידוד? לראות את יהלי, למשל, עם כאב מצמית בגרון ובחילות שאחרי-כימותרפיה אוכל חצי ארטיק בננה. וטוב לראות איך שירי מסורה ואוהבת וחזקה פי עשרים יותר ממה שהעזתי לקוות. וטוב להישען על המשפחה ולהרגיש שהם שם. וטוב לראות חברים אמיתיים שאכפת להם, גם אם לא היינו קרובים ממש לפני כן. וטוב לצאת למסדרון אל החיבוק של ההורים-האחים שלי מהחדרים הסמוכים, אם הם מושבניקים או דרוזים או ערבים או אתיופים או סתם כמוני, ואל המתנדבים המהממים ששואלים אותי מה שלום יהלי ומכינים לי ופל בלגי או פשטידה או פלאפל. אתמול בערב איציק חילק פריקסה. פריקסה במחלקה האונקולוגית, עם לימון כבוש וחריף, הייתם מאמינים? ובכל יום חמישי מאור הצדיק עובר פה ילד ילד במחלקה ומחלק לו חבילת לגו חדשה, מיוחדת בשבילו. אי אפשר שלא להעריץ את האחיות שעושות את אחת העבודות הכי קשות שיש, שזה לסבול אותי עם השאלות הלא-נגמרות שלי. ואת הרופאים שכמעט גרים פה. וכל האהבה שפתאום יש לנו הזדמנות, אולי בפעם הראשונה, להעביר ליהלי. איך מראים לו אהבה? מחייכים אליו כשקשה לו. ומזריקים לו לאט לאט לזונדה כדי שלא יהיה לו מעצבן באף, ומביאים לו את יואב לשעתיים של שפיות בפלייסטיישן, ומנגבים דמעה ומוחאים לו כפיים כשהוא אוכל חצי ארטיק בננה.

אתם לא מבינים כמה טוב ממלא את המקום הזה, ותאמינו לי שצריך יחס די גדול בין טוב לרע, כי הרע שאורב בפינות פה הוא וואחד רע בן זונה.

הקיצר, זה מה שקורה איתנו בימים המשונים והטרופים האלה. אנחנו בבידוד. יום 13 להשתלה. יהלי סובל בגבורה את מה שעובר עליו, ואני לא אומר סתם. בגבורה של ממש. הוא בעיקר ישן, אבל גם ער פה ושם ומשחק בפלייסטיישן ומתגעגע לחומוס באופן לא-יתואר ומביט בדאגה על הראש המתקרח במראה ומנפנף את החפירות של שירי ושלי ואפילו מחייך לפעמים. העתיד לא ברור, אנחנו מקווים ומתפללים שהכול יהיה בסדר ומכאן יהיה רק יותר ויותר טוב. ויודעים שזה לא ממש עובד ככה אבל בכל זאת.

לסיום, אני שוב חוזר ומבקש ומפציר ומתחנן: תעשו ביטוח בריאות, וביטוח מחלות קשות לכם ולילדיכם. רק כדי שאם יקרה המשהו הזה שקורה רק לאנשים אחרים, תוכלו להתפנות פה ושם כדי לנסות ולמצוא את הטוב.