למרות הנטייה המובהקת שלי לראיית שחורות, איכשהו אף פעם לא יצא לי לדמיין את עצמי מזריק תרופות עם שמות ארוכים לזונדה של יהלי, או מחכה בסבלנות מאחוריו בשלוש לפנות בוקר שהוא יסיים לעשות פיפי, כדי לעזור לו לחבר מחדש את התקעים לשלושה מכשירי אינפוזיה. לא דמיינתי שזה משהו שיקרה, ובכל זאת, כל זה נראה לי עכשיו טבעי לחלוטין, כמו לצחצח שיניים או לחתוך סלט לארוחת ערב.
האדם הוא יצור סתגלן. להכול אפשר להתרגל, מסתבר. אפילו לבדיחות המורבידיות הליליות של ההורים ביחידת ההשתלות, לנסיעות הדו-יומיות בין היקומים, לצפצופים הקצובים המייסרים של המוניטור, או לנשימות-מסיכת-האב״כ החנוקות תחת המסיכה הירקרקה שאנחנו מהדקים אל הפנים אפילו בזמן השינה בחדר הבידוד. ביומיים-שלושה במחלקה האונקולוגית רואים כל כך הרבה ראשים קירחים, עד שילדים עם בלורית שיער נראים פתאום כמעט מוזר.
הנתיב הזה, הסטייה מהדרך הבריאה, הטבעית-כביכול, המסלול החדש שכבר ארבעה חודשים אנחנו מועדים ונופלים בתוכו, גם הוא נראה רגיל כמו מה שהיה לפניו. אני מדפדף בטלפון על התמונות של ה״לפני״ - הטיולים, ימי ההולדת, היציאות ל״עזורה״ - ובמבט לאחור הפנים המחייכות שלנו, יום או יומיים או שנה לפני היום ההוא שהכול השתנה בו נראות לי כל כך נאיביות, בלתי-מוכתמות-עדיין, שזה כמעט מפחיד. לא שהיינו יכולים לעשות משהו. מזל שלא ידענו. אבל זה ללא ספק גורם לי לחשוב, מה אנחנו לא יודעים עכשיו, ואיזה מזל שזה ככה. איזה מזל שהדרך היחידה לדעת את מה שמצפה לנו בעתיד, היא רק לחיות את זה כשזה בא.
ולחיות טוב. אם אפשר. החרב המתהפכת מונחת על צוואר כל אחד מאיתנו, כל הזמן. אין טעם לפחד. החיים האלה לא מתחשבים במה שאנחנו רוצים שיקרה, ובטח שלא במה שאנחנו לא רוצים. אז מה נשאר? לקחת את מה שיש, בשתי ידיים, להכיר בטוב ולהודות עליו, גם בינינו לבין עצמנו. ויש, לפחות עכשיו, כל כך הרבה טוב.
תראו, אני לא מהאנשים המוארים האלה, המעצבנים שמסתובבים ומספרים כמה הפיטורין מהעבודה שינו להם את החיים או כמה הסרטן הוא הדבר הכי טוב שקרה להם. אבל מה שאני כן יכול להגיד, זה שאני לא רואה דרך אחרת לשרוד. אם לא מחפשים את הטוב, ולא רודפים אחריו באובססיביות, החול הטובעני של הלא-טוב משיג אותנו כמו ה-nothing הקהה מ״הסיפור שאינו נגמר״ ובולע אותנו חיים.
אז מה טוב כאן, בבועה המנותקת הזאת, כמה מטרים רבועים של בידוד? לראות את יהלי, למשל, עם כאב מצמית בגרון ובחילות שאחרי-כימותרפיה אוכל חצי ארטיק בננה. וטוב לראות איך שירי מסורה ואוהבת וחזקה פי עשרים יותר ממה שהעזתי לקוות. וטוב להישען על המשפחה ולהרגיש שהם שם. וטוב לראות חברים אמיתיים שאכפת להם, גם אם לא היינו קרובים ממש לפני כן. וטוב לצאת למסדרון אל החיבוק של ההורים-האחים שלי מהחדרים הסמוכים, אם הם מושבניקים או דרוזים או ערבים או אתיופים או סתם כמוני, ואל המתנדבים המהממים ששואלים אותי מה שלום יהלי ומכינים לי ופל בלגי או פשטידה או פלאפל. אתמול בערב איציק חילק פריקסה. פריקסה במחלקה האונקולוגית, עם לימון כבוש וחריף, הייתם מאמינים? ובכל יום חמישי מאור הצדיק עובר פה ילד ילד במחלקה ומחלק לו חבילת לגו חדשה, מיוחדת בשבילו. אי אפשר שלא להעריץ את האחיות שעושות את אחת העבודות הכי קשות שיש, שזה לסבול אותי עם השאלות הלא-נגמרות שלי. ואת הרופאים שכמעט גרים פה. וכל האהבה שפתאום יש לנו הזדמנות, אולי בפעם הראשונה, להעביר ליהלי. איך מראים לו אהבה? מחייכים אליו כשקשה לו. ומזריקים לו לאט לאט לזונדה כדי שלא יהיה לו מעצבן באף, ומביאים לו את יואב לשעתיים של שפיות בפלייסטיישן, ומנגבים דמעה ומוחאים לו כפיים כשהוא אוכל חצי ארטיק בננה.
אתם לא מבינים כמה טוב ממלא את המקום הזה, ותאמינו לי שצריך יחס די גדול בין טוב לרע, כי הרע שאורב בפינות פה הוא וואחד רע בן זונה.
הקיצר, זה מה שקורה איתנו בימים המשונים והטרופים האלה. אנחנו בבידוד. יום 13 להשתלה. יהלי סובל בגבורה את מה שעובר עליו, ואני לא אומר סתם. בגבורה של ממש. הוא בעיקר ישן, אבל גם ער פה ושם ומשחק בפלייסטיישן ומתגעגע לחומוס באופן לא-יתואר ומביט בדאגה על הראש המתקרח במראה ומנפנף את החפירות של שירי ושלי ואפילו מחייך לפעמים. העתיד לא ברור, אנחנו מקווים ומתפללים שהכול יהיה בסדר ומכאן יהיה רק יותר ויותר טוב. ויודעים שזה לא ממש עובד ככה אבל בכל זאת.
לסיום, אני שוב חוזר ומבקש ומפציר ומתחנן: תעשו ביטוח בריאות, וביטוח מחלות קשות לכם ולילדיכם. רק כדי שאם יקרה המשהו הזה שקורה רק לאנשים אחרים, תוכלו להתפנות פה ושם כדי לנסות ולמצוא את הטוב.
האדם הוא יצור סתגלן. להכול אפשר להתרגל, מסתבר. אפילו לבדיחות המורבידיות הליליות של ההורים ביחידת ההשתלות, לנסיעות הדו-יומיות בין היקומים, לצפצופים הקצובים המייסרים של המוניטור, או לנשימות-מסיכת-האב״כ החנוקות תחת המסיכה הירקרקה שאנחנו מהדקים אל הפנים אפילו בזמן השינה בחדר הבידוד. ביומיים-שלושה במחלקה האונקולוגית רואים כל כך הרבה ראשים קירחים, עד שילדים עם בלורית שיער נראים פתאום כמעט מוזר.
הנתיב הזה, הסטייה מהדרך הבריאה, הטבעית-כביכול, המסלול החדש שכבר ארבעה חודשים אנחנו מועדים ונופלים בתוכו, גם הוא נראה רגיל כמו מה שהיה לפניו. אני מדפדף בטלפון על התמונות של ה״לפני״ - הטיולים, ימי ההולדת, היציאות ל״עזורה״ - ובמבט לאחור הפנים המחייכות שלנו, יום או יומיים או שנה לפני היום ההוא שהכול השתנה בו נראות לי כל כך נאיביות, בלתי-מוכתמות-עדיין, שזה כמעט מפחיד. לא שהיינו יכולים לעשות משהו. מזל שלא ידענו. אבל זה ללא ספק גורם לי לחשוב, מה אנחנו לא יודעים עכשיו, ואיזה מזל שזה ככה. איזה מזל שהדרך היחידה לדעת את מה שמצפה לנו בעתיד, היא רק לחיות את זה כשזה בא.
ולחיות טוב. אם אפשר. החרב המתהפכת מונחת על צוואר כל אחד מאיתנו, כל הזמן. אין טעם לפחד. החיים האלה לא מתחשבים במה שאנחנו רוצים שיקרה, ובטח שלא במה שאנחנו לא רוצים. אז מה נשאר? לקחת את מה שיש, בשתי ידיים, להכיר בטוב ולהודות עליו, גם בינינו לבין עצמנו. ויש, לפחות עכשיו, כל כך הרבה טוב.
תראו, אני לא מהאנשים המוארים האלה, המעצבנים שמסתובבים ומספרים כמה הפיטורין מהעבודה שינו להם את החיים או כמה הסרטן הוא הדבר הכי טוב שקרה להם. אבל מה שאני כן יכול להגיד, זה שאני לא רואה דרך אחרת לשרוד. אם לא מחפשים את הטוב, ולא רודפים אחריו באובססיביות, החול הטובעני של הלא-טוב משיג אותנו כמו ה-nothing הקהה מ״הסיפור שאינו נגמר״ ובולע אותנו חיים.
אז מה טוב כאן, בבועה המנותקת הזאת, כמה מטרים רבועים של בידוד? לראות את יהלי, למשל, עם כאב מצמית בגרון ובחילות שאחרי-כימותרפיה אוכל חצי ארטיק בננה. וטוב לראות איך שירי מסורה ואוהבת וחזקה פי עשרים יותר ממה שהעזתי לקוות. וטוב להישען על המשפחה ולהרגיש שהם שם. וטוב לראות חברים אמיתיים שאכפת להם, גם אם לא היינו קרובים ממש לפני כן. וטוב לצאת למסדרון אל החיבוק של ההורים-האחים שלי מהחדרים הסמוכים, אם הם מושבניקים או דרוזים או ערבים או אתיופים או סתם כמוני, ואל המתנדבים המהממים ששואלים אותי מה שלום יהלי ומכינים לי ופל בלגי או פשטידה או פלאפל. אתמול בערב איציק חילק פריקסה. פריקסה במחלקה האונקולוגית, עם לימון כבוש וחריף, הייתם מאמינים? ובכל יום חמישי מאור הצדיק עובר פה ילד ילד במחלקה ומחלק לו חבילת לגו חדשה, מיוחדת בשבילו. אי אפשר שלא להעריץ את האחיות שעושות את אחת העבודות הכי קשות שיש, שזה לסבול אותי עם השאלות הלא-נגמרות שלי. ואת הרופאים שכמעט גרים פה. וכל האהבה שפתאום יש לנו הזדמנות, אולי בפעם הראשונה, להעביר ליהלי. איך מראים לו אהבה? מחייכים אליו כשקשה לו. ומזריקים לו לאט לאט לזונדה כדי שלא יהיה לו מעצבן באף, ומביאים לו את יואב לשעתיים של שפיות בפלייסטיישן, ומנגבים דמעה ומוחאים לו כפיים כשהוא אוכל חצי ארטיק בננה.
אתם לא מבינים כמה טוב ממלא את המקום הזה, ותאמינו לי שצריך יחס די גדול בין טוב לרע, כי הרע שאורב בפינות פה הוא וואחד רע בן זונה.
הקיצר, זה מה שקורה איתנו בימים המשונים והטרופים האלה. אנחנו בבידוד. יום 13 להשתלה. יהלי סובל בגבורה את מה שעובר עליו, ואני לא אומר סתם. בגבורה של ממש. הוא בעיקר ישן, אבל גם ער פה ושם ומשחק בפלייסטיישן ומתגעגע לחומוס באופן לא-יתואר ומביט בדאגה על הראש המתקרח במראה ומנפנף את החפירות של שירי ושלי ואפילו מחייך לפעמים. העתיד לא ברור, אנחנו מקווים ומתפללים שהכול יהיה בסדר ומכאן יהיה רק יותר ויותר טוב. ויודעים שזה לא ממש עובד ככה אבל בכל זאת.
לסיום, אני שוב חוזר ומבקש ומפציר ומתחנן: תעשו ביטוח בריאות, וביטוח מחלות קשות לכם ולילדיכם. רק כדי שאם יקרה המשהו הזה שקורה רק לאנשים אחרים, תוכלו להתפנות פה ושם כדי לנסות ולמצוא את הטוב.