ברז. כל מה שהם צריכים עכשיו זה ברז. אסלה כבר בחרו. מבין שש אפשרויות שהיו להם ארבע נפסלו מיד. שתיים נשארו. ההתלבטות בין מונובלוק בצבע לבן לבין אסלה תלויה מדגם רותם באותו הצבע לא היתה קלה. התלויה אלגנטית יותר ללא ספק, אבל המונובלוק, זה משהו שהם כבר מכירים. היתה להם אחת כזאת ובסך הכל הם היו מאד מרוצים ממנה. היא היתה נוחה. אפשר היה אפילו להישען אחורה ולקרוא עיתון, ועם התלויה, לך תדע איך זה ירגיש. בסוף הלכו על התלויה. ברור שאי אפשר להתקדם בלי לקחת סיכונים.

אולי אם היו לוקחים את המעצבת ההיא של הגליקמנים היה להם יותר קל. הבית שלהם, של הגליקמנים, הרי נראה מדהים אחרי השיפוץ. בערב ההוא, כשהזמינו את כולם, אפילו אורנה, שאף פעם אין לה שום מילה טובה להגיד על שום דבר, אמרה כמה זה יפה. עם כל הנישות האלה מהגבס וכל התאורה זה באמת נראה מדהים. גם המקלחת. משהו. והגליקמנית, הרי זה לא שיש לה טעם מי יודע מה. כשאתה רואה מה היא לובשת אתה מבין שאת הכל עשתה להם המעצבת. חבל, חבל שלא לקחו אותה.

אבל זה נורא יקר, המעצבת.

לפני שנתיים, כשהיא התחילה לדבר על השיפוץ, הוא לא היה מוכן לשמוע. עם כל הבלאגן בעבודה, האורטודנט של הקטנה והחוגים של הבנים הוא אמר שאין זמן ואין כסף. אבל לאט לאט אפילו הוא הבין שאין ברירה. הרי את המטבח היא אמרה שהיא לא אוהבת כבר כשנכנסו והקטנה חייבת חדר משלה. גם החלונות הם לא כמו שעושים היום ורצפה כמו שלהם כבר אין לאף אחד. זה לא שאפשר היה להמשיך לחיות ככה.

והשיפוצניק. טוב, איך היא יכולה היתה לדעת שהוא יהיה כזה חמוד. בפגישה הראשונה הוא לא ממש נראה לה, אבל זה תמיד היה ככה. הרי גם כשהכירה את שוקי, בעלה, הוא לא ממש נראה לה. היא לא כל כך אוהבת גברים עם שערות. אבל שוקי אמר שהוא בסדר, והיא, היא מוכנה היתה לכל דבר שהוא יגיד, העיקר שיתחילו כבר עם השיפוץ. בהתחלה הם בקושי דיברו אבל לאט לאט, כשנגמרו ההריסות והוא בא והתייעץ איתה לפני כל דבר שהוא עשה היא התחילה להבין שיש בו משהו. שהוא מקשיב לה ואכפת לו מכל מה שהיא אומרת. כשהוא הושיב אותה, ככה על הבלוקים עם כל הטיח והחול שמסביב ואמר לפועלים שיקחו להם איזה חצי יום חופש היא ידעה שזה הולך להיות לא פחות מדהים מהאריחים שבחרה. כי שוקי, שוקי אסטניסט והוא אפילו לא מקשיב, לא חשוב מה שהיא אומרת, והשיפוצניק, הוא הרי עושה בדיוק את מה שהיא רוצה.

הברז, אין ברירה, היא תצטרך לבחור אותו בסוף. היא יכולה למשוך את זה אולי עוד איזה יום אחד או שניים, אבל היא מבינה שעוד מעט זה ייגמר. והיא, היא תישאר עם הבית הזה ותוכל להסתובב בו ולהראות לכל מי שיבוא, אבל אחרי כל זה היא כבר יודעת שיש בו רק את מה שהיא חשבה שהיא רוצה.

אני אוהבת אותך.

זה כל מה שאני צריכה להגיד. במקום זה אני מסתכלת על הטלוויזיה שנמצאת מעל הראש שלך. יושבת שם אחת עם שכבות של מייק אפ על פנים צעירות ויפות, בתוך ספה ירוקה, ועושה תנועות עם הפה, כנראה מנסה לדבר, ולמרות שאף אחד לא רוצה לשמוע אותה היא ממשיכה עם זה כאילו לא אכפת לה ומסתכלת על אנשים שיושבים לידה ומחקים אותה עם התנועות האלה של הפה. זה לא מצחיק אותך. כלום כבר לא מצחיק אותך.

את יודעת, אותי זה הפחיד, כשהיית עושה לי את זה. הייתי שואלת אותך שאלה ואת היית עונה רק עם השפתיים, בלי להשמיע קול ואני הייתי נבהלת ואת צחקת. כל כך צחקת. וגם אני צחקתי. זה לא היה מצחיק אבל הייתי מוכרחה לצחוק. אחרת הייתי בוכה.

עכשיו השפתיים שלך בקושי זזות. הן רק יבשות נורא והמקל הזה שעטוף בתחבושת רטובה לא מצליח לאחות את הסדקים שנפערים בהן. גם לא את אלה שנפערים בי.

אלף פעמים כבר דמיינתי את זה. ראיתי אותך מתה בכל כך הרבה צורות, אבל אף פעם לא ככה. אף פעם לא היה שם חוסר אונים. אני חושבת שהמוות הכי יפה שציירתי לך היה כשהייתי בערך בת חמש עשרה. את אמרת שבמילא אין בשביל מה לחיות אחרי גיל חמישים ואני חישבתי וידעתי שנשארו לך רק שנתיים. וראיתי איך את קמה בבוקר ומעשנת את הסיגריה שלך במרפסת של המטבח ומתלבשת יפה והולכת לבית הספר ונכנסת לכיתה, לשיעור, ונעמדת מולם והם מבינים שמשהו קורה למרות שאת לא אומרת כלום. אולי דוקא בגלל שאת לא אומרת כלום. ואז את מניחה את התיק שלך על השולחן והולכת לעמוד ליד החלונות. זו היתה כיתה עם חלונות מערביים, אלה שרואים דרכם את הספרייה ואם מתאמצים אפשר לדמיין שמריחים את הים באוויר הנושב בעדם. ונראית מהורהרת. הם לא אמרו שום דבר, התלמידים שלך, הם רק חיכו שמשהו יקרה. ואת התחלת לדקלם איזה שיר של דליה רביקוביץ תוך שהתיישבת על אדן החלון. אמרת אותו יפה ובקול רם, את השיר, והעברת את הרגליים שלך אחת אחת אל הצד השני וכשסיימת אמרת להם שאת הולכת לרגע, והתכופפת, ולא היית.

אולי את רוצה שאדקלם לך איזה שיר עכשיו? אני יכולה. אפילו בהטעמה טובה. אולי עכשיו היא כן תמצא חן בעינייך, לא כמו שדיקלמתי כשהייתי קטנה. למדתי מזה, את יודעת, מזה שלא היית מוכנה להקשיב כשהייתי מדקלמת לפני טקס או מפקד, עושה אלף חזרות לפני שהעזתי לעמוד מולך, ואז, עוד לפני שסיימתי, שומעת אותך חוזרת אחרי "טטטה טטטה טטה, טטטה טטטה טטה" ויודעת שזה לא מספיק, שאני צריכה להמשיך להתאמן ולהתאמן, עד שהקצב יימוג, ייעלם, ונזהרתי, שלא לגווע איתו.

אולי לא הייתי צריכה להיזהר. אולי אם היית יכולה לראות את הפצעים ואת החבורות, אם רק הייתי מעזה להראות לך אותם, אולי אז היית מנשקת כל פצע וחובשת אותו ועוזרת לו להגליד יפה, בלי להשאיר צלקת. אולי אז אפילו את הסיפורים שלי הייתי מראה לך. והיית יודעת. היית יודעת שגם לאנשים חזקים כואב. שמותר להגיד להם "יפים שלי" ו"מתוקים שלי" ו"כמה יפה אתם שרים", רק כי הם שרים הכי יפה שהם יכולים עכשיו. לא הכי יפה בעולם. הכי יפה שלהם. שלהם. עכשיו. אולי אז אפילו אני הייתי יכולה להגיד לך, עכשיו, שאני אוהבת אותך.

לפעמים, כשאני פה ליד המיטה שלך, אני מדמיינת שמה שמחזיק אותך חיה זו רק הנוכחות שלי. שהיא פועמת בך, בתדירות של המכוניות שהיו נוסעות על הכביש הראשי בלילה כשהייתי שוכבת במיטה ומקשיבה לקולות ומנסה להירדם. פעימות חרישיות, לא קצובות, כשמידי פעם עוברת משאית גדולה ומשחררת איזו נחרה או אנחה או מין חרחור.

אני חושבת שפעם סיפרתי לך על הספר ההוא שקראתי עם האשה שישבה בבית חולים ליד המיטה של הבת שלה שהייתה רק בת עשר. היא יצאה רק לרגע, לעשן, ואז היא חזרה וראתה את הבת שלה מתה. אני פוחדת, אבל אני מוכרחה לצאת עכשיו לסיגריה. מוכרחה. אז אני מבקשת את מה שאף פעם לא ידעתי לבקש, אני מבקשת שרק הפעם תהיי שם בשבילי. בבקשה, בינתיים, אל תמותי.