אני אוהבת אותך.
זה כל מה שאני צריכה להגיד. במקום זה אני מסתכלת על הטלוויזיה שנמצאת מעל הראש שלך. יושבת שם אחת עם שכבות של מייק אפ על פנים צעירות ויפות, בתוך ספה ירוקה, ועושה תנועות עם הפה, כנראה מנסה לדבר, ולמרות שאף אחד לא רוצה לשמוע אותה היא ממשיכה עם זה כאילו לא אכפת לה ומסתכלת על אנשים שיושבים לידה ומחקים אותה עם התנועות האלה של הפה. זה לא מצחיק אותך. כלום כבר לא מצחיק אותך.
את יודעת, אותי זה הפחיד, כשהיית עושה לי את זה. הייתי שואלת אותך שאלה ואת היית עונה רק עם השפתיים, בלי להשמיע קול ואני הייתי נבהלת ואת צחקת. כל כך צחקת. וגם אני צחקתי. זה לא היה מצחיק אבל הייתי מוכרחה לצחוק. אחרת הייתי בוכה.
עכשיו השפתיים שלך בקושי זזות. הן רק יבשות נורא והמקל הזה שעטוף בתחבושת רטובה לא מצליח לאחות את הסדקים שנפערים בהן. גם לא את אלה שנפערים בי.
אלף פעמים כבר דמיינתי את זה. ראיתי אותך מתה בכל כך הרבה צורות, אבל אף פעם לא ככה. אף פעם לא היה שם חוסר אונים. אני חושבת שהמוות הכי יפה שציירתי לך היה כשהייתי בערך בת חמש עשרה. את אמרת שבמילא אין בשביל מה לחיות אחרי גיל חמישים ואני חישבתי וידעתי שנשארו לך רק שנתיים. וראיתי איך את קמה בבוקר ומעשנת את הסיגריה שלך במרפסת של המטבח ומתלבשת יפה והולכת לבית הספר ונכנסת לכיתה, לשיעור, ונעמדת מולם והם מבינים שמשהו קורה למרות שאת לא אומרת כלום. אולי דוקא בגלל שאת לא אומרת כלום. ואז את מניחה את התיק שלך על השולחן והולכת לעמוד ליד החלונות. זו היתה כיתה עם חלונות מערביים, אלה שרואים דרכם את הספרייה ואם מתאמצים אפשר לדמיין שמריחים את הים באוויר הנושב בעדם. ונראית מהורהרת. הם לא אמרו שום דבר, התלמידים שלך, הם רק חיכו שמשהו יקרה. ואת התחלת לדקלם איזה שיר של דליה רביקוביץ תוך שהתיישבת על אדן החלון. אמרת אותו יפה ובקול רם, את השיר, והעברת את הרגליים שלך אחת אחת אל הצד השני וכשסיימת אמרת להם שאת הולכת לרגע, והתכופפת, ולא היית.
אולי את רוצה שאדקלם לך איזה שיר עכשיו? אני יכולה. אפילו בהטעמה טובה. אולי עכשיו היא כן תמצא חן בעינייך, לא כמו שדיקלמתי כשהייתי קטנה. למדתי מזה, את יודעת, מזה שלא היית מוכנה להקשיב כשהייתי מדקלמת לפני טקס או מפקד, עושה אלף חזרות לפני שהעזתי לעמוד מולך, ואז, עוד לפני שסיימתי, שומעת אותך חוזרת אחרי "טטטה טטטה טטה, טטטה טטטה טטה" ויודעת שזה לא מספיק, שאני צריכה להמשיך להתאמן ולהתאמן, עד שהקצב יימוג, ייעלם, ונזהרתי, שלא לגווע איתו.
אולי לא הייתי צריכה להיזהר. אולי אם היית יכולה לראות את הפצעים ואת החבורות, אם רק הייתי מעזה להראות לך אותם, אולי אז היית מנשקת כל פצע וחובשת אותו ועוזרת לו להגליד יפה, בלי להשאיר צלקת. אולי אז אפילו את הסיפורים שלי הייתי מראה לך. והיית יודעת. היית יודעת שגם לאנשים חזקים כואב. שמותר להגיד להם "יפים שלי" ו"מתוקים שלי" ו"כמה יפה אתם שרים", רק כי הם שרים הכי יפה שהם יכולים עכשיו. לא הכי יפה בעולם. הכי יפה שלהם. שלהם. עכשיו. אולי אז אפילו אני הייתי יכולה להגיד לך, עכשיו, שאני אוהבת אותך.
לפעמים, כשאני פה ליד המיטה שלך, אני מדמיינת שמה שמחזיק אותך חיה זו רק הנוכחות שלי. שהיא פועמת בך, בתדירות של המכוניות שהיו נוסעות על הכביש הראשי בלילה כשהייתי שוכבת במיטה ומקשיבה לקולות ומנסה להירדם. פעימות חרישיות, לא קצובות, כשמידי פעם עוברת משאית גדולה ומשחררת איזו נחרה או אנחה או מין חרחור.
אני חושבת שפעם סיפרתי לך על הספר ההוא שקראתי עם האשה שישבה בבית חולים ליד המיטה של הבת שלה שהייתה רק בת עשר. היא יצאה רק לרגע, לעשן, ואז היא חזרה וראתה את הבת שלה מתה. אני פוחדת, אבל אני מוכרחה לצאת עכשיו לסיגריה. מוכרחה. אז אני מבקשת את מה שאף פעם לא ידעתי לבקש, אני מבקשת שרק הפעם תהיי שם בשבילי. בבקשה, בינתיים, אל תמותי.
זה כל מה שאני צריכה להגיד. במקום זה אני מסתכלת על הטלוויזיה שנמצאת מעל הראש שלך. יושבת שם אחת עם שכבות של מייק אפ על פנים צעירות ויפות, בתוך ספה ירוקה, ועושה תנועות עם הפה, כנראה מנסה לדבר, ולמרות שאף אחד לא רוצה לשמוע אותה היא ממשיכה עם זה כאילו לא אכפת לה ומסתכלת על אנשים שיושבים לידה ומחקים אותה עם התנועות האלה של הפה. זה לא מצחיק אותך. כלום כבר לא מצחיק אותך.
את יודעת, אותי זה הפחיד, כשהיית עושה לי את זה. הייתי שואלת אותך שאלה ואת היית עונה רק עם השפתיים, בלי להשמיע קול ואני הייתי נבהלת ואת צחקת. כל כך צחקת. וגם אני צחקתי. זה לא היה מצחיק אבל הייתי מוכרחה לצחוק. אחרת הייתי בוכה.
עכשיו השפתיים שלך בקושי זזות. הן רק יבשות נורא והמקל הזה שעטוף בתחבושת רטובה לא מצליח לאחות את הסדקים שנפערים בהן. גם לא את אלה שנפערים בי.
אלף פעמים כבר דמיינתי את זה. ראיתי אותך מתה בכל כך הרבה צורות, אבל אף פעם לא ככה. אף פעם לא היה שם חוסר אונים. אני חושבת שהמוות הכי יפה שציירתי לך היה כשהייתי בערך בת חמש עשרה. את אמרת שבמילא אין בשביל מה לחיות אחרי גיל חמישים ואני חישבתי וידעתי שנשארו לך רק שנתיים. וראיתי איך את קמה בבוקר ומעשנת את הסיגריה שלך במרפסת של המטבח ומתלבשת יפה והולכת לבית הספר ונכנסת לכיתה, לשיעור, ונעמדת מולם והם מבינים שמשהו קורה למרות שאת לא אומרת כלום. אולי דוקא בגלל שאת לא אומרת כלום. ואז את מניחה את התיק שלך על השולחן והולכת לעמוד ליד החלונות. זו היתה כיתה עם חלונות מערביים, אלה שרואים דרכם את הספרייה ואם מתאמצים אפשר לדמיין שמריחים את הים באוויר הנושב בעדם. ונראית מהורהרת. הם לא אמרו שום דבר, התלמידים שלך, הם רק חיכו שמשהו יקרה. ואת התחלת לדקלם איזה שיר של דליה רביקוביץ תוך שהתיישבת על אדן החלון. אמרת אותו יפה ובקול רם, את השיר, והעברת את הרגליים שלך אחת אחת אל הצד השני וכשסיימת אמרת להם שאת הולכת לרגע, והתכופפת, ולא היית.
אולי את רוצה שאדקלם לך איזה שיר עכשיו? אני יכולה. אפילו בהטעמה טובה. אולי עכשיו היא כן תמצא חן בעינייך, לא כמו שדיקלמתי כשהייתי קטנה. למדתי מזה, את יודעת, מזה שלא היית מוכנה להקשיב כשהייתי מדקלמת לפני טקס או מפקד, עושה אלף חזרות לפני שהעזתי לעמוד מולך, ואז, עוד לפני שסיימתי, שומעת אותך חוזרת אחרי "טטטה טטטה טטה, טטטה טטטה טטה" ויודעת שזה לא מספיק, שאני צריכה להמשיך להתאמן ולהתאמן, עד שהקצב יימוג, ייעלם, ונזהרתי, שלא לגווע איתו.
אולי לא הייתי צריכה להיזהר. אולי אם היית יכולה לראות את הפצעים ואת החבורות, אם רק הייתי מעזה להראות לך אותם, אולי אז היית מנשקת כל פצע וחובשת אותו ועוזרת לו להגליד יפה, בלי להשאיר צלקת. אולי אז אפילו את הסיפורים שלי הייתי מראה לך. והיית יודעת. היית יודעת שגם לאנשים חזקים כואב. שמותר להגיד להם "יפים שלי" ו"מתוקים שלי" ו"כמה יפה אתם שרים", רק כי הם שרים הכי יפה שהם יכולים עכשיו. לא הכי יפה בעולם. הכי יפה שלהם. שלהם. עכשיו. אולי אז אפילו אני הייתי יכולה להגיד לך, עכשיו, שאני אוהבת אותך.
לפעמים, כשאני פה ליד המיטה שלך, אני מדמיינת שמה שמחזיק אותך חיה זו רק הנוכחות שלי. שהיא פועמת בך, בתדירות של המכוניות שהיו נוסעות על הכביש הראשי בלילה כשהייתי שוכבת במיטה ומקשיבה לקולות ומנסה להירדם. פעימות חרישיות, לא קצובות, כשמידי פעם עוברת משאית גדולה ומשחררת איזו נחרה או אנחה או מין חרחור.
אני חושבת שפעם סיפרתי לך על הספר ההוא שקראתי עם האשה שישבה בבית חולים ליד המיטה של הבת שלה שהייתה רק בת עשר. היא יצאה רק לרגע, לעשן, ואז היא חזרה וראתה את הבת שלה מתה. אני פוחדת, אבל אני מוכרחה לצאת עכשיו לסיגריה. מוכרחה. אז אני מבקשת את מה שאף פעם לא ידעתי לבקש, אני מבקשת שרק הפעם תהיי שם בשבילי. בבקשה, בינתיים, אל תמותי.