זה תפס אותי בהפתעה מוחלטת. "אללה אכבר!", זעק המחבל ורץ אלי באטרף. היו לו סכין ענקית ביד ושנאה בעיניים. הוא היה בחור צעיר ושחום. נמוך, אבל מאד מוצק. הייתה לו גופיית טריקו אז ראו לו את השרירים בזרועות קופצים עם כל צעד. הוא היה מה-זה מפחיד.
האמת, אחרי כל המחבלים המתאבדים בחודשים האחרונים, דמיינתי את הסיטואציה בראש המון פעמים. אבל לא האמנתי שזה באמת יקרה לי. והנה, זה קורה. בדרך כלל אני טיפוס לחוץ, אז אני לא יודע איך הצלחתי לחשוב בהגיון בכלום זמן שהיה לי. לברוח? אין מצב. אני פדלאה והמחבל רץ במהירות של צ'יטה מורעבת. וחוץ מזה, אם אני אברח אז הוא ישחט את השתי חיילות שבתחנת אוטובוס מאחורי. לעמוד במקום? הוא יקרע אותי כמו דג!
ואז בא לי הרעיון, לא יודע איך. אבל מייד כשהוא בא, הגוף שלי התחיל לנגן אותו מעצמו בזמן שהמוח מסתכל מהצד, לא מאמין למה שקורה. הוצאתי את הלפטופ מהתיק והחזקתי אותו בשתי ידיים. "יאללה הפועל!!!", צרחתי הכי חזק שיכולתי, יותר חזק ממה שצעקתי כשגילי לנדאו כבש ת'שער נצחון נגד מכבי, ורצתי ישר אליו בשיא המהירות עם הלפטופ מורם באויר. היה לי בעיניים מבט של אוהד בית"ר מ"לה פמיליה".
הבחור עצר מייד. הוא לא ידע מאיפה זה בא לו. חשבת שיפרשו לך שטיח אדום בדרך לשבעים בתולות, יא מניאק? חכה חכה! ראיתי את השיגעון בעיניים שלו כבה ומתחלף בבלבול. זה לא היה בתכנונים שלו. בקורס מתאבדים לא הכינו אותו לאפשרות שאוהד הפועל מטורף (ובינינו, רק מטורף יכול להיות אוהד של הפועל) ירוץ אליו עם לפטופ מונף. הוא התחיל לברוח, עם הסכין עדיין ביד.
ידעתי שהוא עוד עלול לדקור מישהו ושאני חייב לעצור אותו. וגם ידעתי איך. לפטופ של לנובו. חזק לאללה. תזרוק אותו לריצפה – לא ישבר. תקפוץ עליו עם נעלי צנחנים, לא תדגדג אותו. ארבעה ג'יגה זיכרון. דיסק מאד קשיח. מסך 15 אינטש. כונן DVD. שתי כניסות USB. אבל אסור לי לפספס, אחרת המומנטום יתהפך שוב. כיוונתי וזרקתי הכי חזק שיכולתי. טראח! כל הקבצים שלי מהעבודה וכמה תמונות שלי עם הגר הזדעזעו כשפגעתי בו באמצע הגב. הוא עף קדימה, נחת על המדרכה ולא זז. צ'יק צ'ק הוצאתי לו את הסכין מהיד וישבתי עליו. תוך כמה דקות באו אנשים והצביעו עלי: "זה הוא, הוא עצר את המחבל". המשכתי לשבת עליו עד שהגיעו איזה 200 ניידות עם סירנות ונהיה מה-זה בלאגן.
בערב, כשיונית ראיינה אותי מקרוב, ראיתי כמה שהעיניים הכחולות שלה מדהימות. "מהיכן שאבת את עוז-הרוח לרוץ היישר אל המחבל?", היא שאלה בדרמטיות. היא דיברה אלי בטון מעריץ כמעט כמו בראיון שעשתה לאובמה. זה מה-זה ליטף לי את האגו. "תראי, זה הכל עניין של טקטיקה", עניתי באדישות, כאילו שאני בטלויזיה כל שבוע. "מי שצועק, היתרון שלו. את מבינה?" איזה צפצוף מעצבן מהאולפן הפריע לי להתרכז, אבל ניסיתי להתעלם ממנו. "כשאתה צועק אתה משחרר ת'אנרגיה החייתית שלך ומפחיד את השני. וחוץ מזה, תמיד היתרון שלנו היה בטכנולוגיה, לא? אז תדעי לך ש..." הצפצוף המעצבן התחזק עוד ועוד.
***
הסתובבתי והפסקתי את השעון-מעורר בחבטה מדוייקת של כף היד. היה כבר שמונה בבוקר. הגר הסתכלה עלי במבט משועשע.
"בוקר טוב, מותק", אמרתי לה.
"בוא'נה, אתה מה-זה מצחיקול"
"למה, מה קרה?"
"אתה הגבר הראשון שיצא לי להכיר שצועק יאללה הפועל מתוך שינה", היא גיחכה. "על זה אתה חולם? תחלום עלי, לא על שחקני כדורגל, יא סוטה"
"יאללה, תזיזי כבר ת'תחת ותכיני לי קפה"
"אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?", היא ענתה בקוקטיות ועיכסה אלי. היא נראתה מצויין בג'ינס הקצרצרים שלה. למות עליה.
יצאתי לכוון העבודה רק לקראת תשע. הייתי צריך לרוץ בשביל לתפוס את האוטובוס ודפקתי לו על הפח כדי שיעצור לי. הנהג נעץ בי מבט זועם בזמן ששילמתי לו. נעצתי בחזרה. את החדשות הקריאה קריינית מצוננת שניתקה את המיקרופון מפעם לפעם בשביל להשתעל בסתר. הצטערתי בשבילה. היא סיפרה שעוד מתאבד אחד דקר כמה אנשים לפני שירו בו. ניסיתי להספיק לגמור מצגת לעבודה בזמן הנסיעה אבל הלפטופ לא עבד. הייתי מה-זה מבואס.
