החלומות שלי, כשאני כבר ישן יחסית, טרופים. מעורבבים. מחשבה על גבי הזייה על גבי מחשבה על גבי סיוט, כמו מגדל קלפים שלא מפסיק להתמוטט.
ובכל פעם שאני מתעורר, נמתח בי מין זמן משונה כזה, שבו אני לא מצליח להיזכר מה החלום המפחיד שהקצתי ממנו כרגע, ואז לבי נחמץ כשמתחוור לי פתאום שעד כמה שהזמנים האלה משונים, הם לא חלום. זאת המציאות, יא אללה. זאת המציאות. קיבינימאט.
מצד אחד, הכול מרגיש כל כך אפל. דחוס. מספרי החולים, סיכויי ההידבקות, ההחלמה, קבוצות הסיכון, התחזיות הקודרות, הכלכלה הגלובלית והכלכלה הפרטית שלי, ביבי, לא ביבי, דגלים שחורים, דגלים אחרים.
ומצד שני, יש הרבה עונג בבידוד. עונג אסור. אני לא אמור ליהנות מזה.
מה גם שהוא מוכר לי כל כך. בשנה שעברה העברנו חודשים שלמים בבידוד פרטי, אישי, משפחתי, שלא יכולנו להסביר את מהותו והיקפו לאף אחד. מה המשמעות של לשטוף ידיים חמישים פעמים ביום. לישון עם מסכה על הפנים ולקום חמש פעמים בלילה לראות אם יש חום, אם הוא נושם, אם הוא בסדר. לחשוש מכל טיפת נזלת, מכל עקצוץ בגרון, מכל עשירית מעלה על המדחום. מכל חיידק או וירוס שקופים לגמרי ששורצים מעל כל סנטימטר בגופנו כמו עופות דורסים, ממתינים לשעת כושר.
כבר נמאס לי מבדיחות קורונה.
ברצינות. אני עייף מהן, גם אם הן יושבות בדיוק במקום הנכון בין המשעשע למדאיג.
מה אפשר לעשות?
לקום בבוקר. לתכנן לו״ז ולא לבנות עליו הרבה. להבין שאנחנו המגדלורים של סביבתנו, להיות דוגמה, להיות הכי טובים שאפשר. להיות עירניים. לבטל בהינף יד את הפחדים של האחרים כאילו אנחנו לא פוחדים בעצמנו, להתקשר לעוד אנשים, להורים שלנו, לחברים שלנו, בשיחת וידאו אם אפשר, להפיץ תקווה ושמחה ואופטימיות, לאהוב הרבה, לחבק הרבה, לעשות מסג׳ים, לשחק, לצייר, להשתעמם ולהקיץ, להרפות, להרפות, להרפות. להניע את הגוף, לעצום עיניים, להביט אל השמיים, להבין שאנחנו קטנים קטנים קטנים, לעמוד אל מול העולם ולהתמלא ביראה, אבל לא בפחד. להיות מועילים, לשטוף כלים, להכין אוכל טעים, לנקות את המדף ההוא שלא ניקינו שנה, להזיז את השידה ההיא שיש מתחתיה סנטימטר של אבק, להפתיע את עצמנו, לא להיות ציניים, לא להיכנע לחרדות, קונספירציות ואנרגיה רעה, לקפוץ, לצעוק החוצה, יאאאאאאההההה, ולהבין שבקרוב השמש תזרח היטב והכול יהיה מאחורינו. הכול.
ובכל פעם שאני מתעורר, נמתח בי מין זמן משונה כזה, שבו אני לא מצליח להיזכר מה החלום המפחיד שהקצתי ממנו כרגע, ואז לבי נחמץ כשמתחוור לי פתאום שעד כמה שהזמנים האלה משונים, הם לא חלום. זאת המציאות, יא אללה. זאת המציאות. קיבינימאט.
מצד אחד, הכול מרגיש כל כך אפל. דחוס. מספרי החולים, סיכויי ההידבקות, ההחלמה, קבוצות הסיכון, התחזיות הקודרות, הכלכלה הגלובלית והכלכלה הפרטית שלי, ביבי, לא ביבי, דגלים שחורים, דגלים אחרים.
ומצד שני, יש הרבה עונג בבידוד. עונג אסור. אני לא אמור ליהנות מזה.
מה גם שהוא מוכר לי כל כך. בשנה שעברה העברנו חודשים שלמים בבידוד פרטי, אישי, משפחתי, שלא יכולנו להסביר את מהותו והיקפו לאף אחד. מה המשמעות של לשטוף ידיים חמישים פעמים ביום. לישון עם מסכה על הפנים ולקום חמש פעמים בלילה לראות אם יש חום, אם הוא נושם, אם הוא בסדר. לחשוש מכל טיפת נזלת, מכל עקצוץ בגרון, מכל עשירית מעלה על המדחום. מכל חיידק או וירוס שקופים לגמרי ששורצים מעל כל סנטימטר בגופנו כמו עופות דורסים, ממתינים לשעת כושר.
כבר נמאס לי מבדיחות קורונה.
ברצינות. אני עייף מהן, גם אם הן יושבות בדיוק במקום הנכון בין המשעשע למדאיג.
מה אפשר לעשות?
לקום בבוקר. לתכנן לו״ז ולא לבנות עליו הרבה. להבין שאנחנו המגדלורים של סביבתנו, להיות דוגמה, להיות הכי טובים שאפשר. להיות עירניים. לבטל בהינף יד את הפחדים של האחרים כאילו אנחנו לא פוחדים בעצמנו, להתקשר לעוד אנשים, להורים שלנו, לחברים שלנו, בשיחת וידאו אם אפשר, להפיץ תקווה ושמחה ואופטימיות, לאהוב הרבה, לחבק הרבה, לעשות מסג׳ים, לשחק, לצייר, להשתעמם ולהקיץ, להרפות, להרפות, להרפות. להניע את הגוף, לעצום עיניים, להביט אל השמיים, להבין שאנחנו קטנים קטנים קטנים, לעמוד אל מול העולם ולהתמלא ביראה, אבל לא בפחד. להיות מועילים, לשטוף כלים, להכין אוכל טעים, לנקות את המדף ההוא שלא ניקינו שנה, להזיז את השידה ההיא שיש מתחתיה סנטימטר של אבק, להפתיע את עצמנו, לא להיות ציניים, לא להיכנע לחרדות, קונספירציות ואנרגיה רעה, לקפוץ, לצעוק החוצה, יאאאאאאההההה, ולהבין שבקרוב השמש תזרח היטב והכול יהיה מאחורינו. הכול.