לאחר כשנה וחצי של "מחסום" קריאה חזרתי היום לספר אותו התחלתי והפסקתי לאחר הסיפור הראשון ולאור הזמן שחלף מאז קראתיו מהתחלה.

הספר כולל 2 סיפורים, כאשר הראשון קצר מדי והשני, כשם הספר, נובלה שהיא גם הטובה לדעתי מבין השניים.

הרקע בשני הסיפורים היא מלחמת העולם הראשונה והמשותף לשניהם הוא חוסר האונים והבלבול של האדם הבודד מול המדינה שכופה עליו, לעתים בברוטליות, את ערכיה, ובדגש על הנובלה, גם אם הם מנוגדים לערכיו ולרצונותיו. וכך הוא נשאר חסר אונים ולמעשה "נדרס" תחת המכונה המשומנת בשם "המולדת".

צווייג כדרכו מומחה בתיאור חיבוטי נפש האדם, מה שבולט במיוחד בסיפור "הדחף".

קראתי ספרים טובים יותר של צווייג אבל אצל הסופר המהולל והרגיש הזה אין דבר כזה ספר לא טוב, וכזה הוא גם הספר הנסקר שבהחלט מומלץ לקריאה.

דפנה נולדה לאב פצוע מלחמה נכה ולאימא שהייתה אחות.
האב מאוד דומיננטי בחייה ומגיל צעיר היא יודעת שהוא שונה מאבות אחרים.
מהמותניים ומטה הוא לא מרגיש דבר, הוא יכול להניח על הרגליים ספר או אבטיח או קילו גחלים בוערות, זה לא משנה.
הוא לא ירגיש לא את זה ולא את זה. כשדפנה הייתה בגיל חמש, היא לקחה סיכה דקה,
התגנבה מתחת לכיסא הגלגלים, דקרה לאבא את הרגל. והוא כלל לא הגיב, אז היא החזירה את המחט למקומה.
הספרון הוא למעשה ממואר, ספר זיכרונות אישי המספר על חייה החל מגיל 10 ועד לגיל 43.
הילדות המפנקת בכפר שמריהו, הכסף שמעולם לא היווה מכשול,
ההתבגרות ההוללת של נערה מתבגרת, והקשיים הקיימים גם במשפחה שיש לך הכול.

לדפנה יש שתי אחיות והקשר ביניהן טוב, הן יכולות להחליט לנסוע לפריז בפסח,
או לעשות גיחה ללונדון, ובעצם לעשות ככל העולה על רוחן, כי התקציב אינו מוגבל. וההורים שניהם פתוחים ולא מגבילים.
אבל עדיין קיים סוד המתגלה לקראת סופו של הספר, מה שמייצר את העניין לכתיבתו של יומן הזיכרונות.

סיימתי את הספר בזכות מס' עמודיו המצומצם (168 עמ), וכנראה שלא הייתי מסיימת אם היה עבה יותר.
בעיניי הספר סביר, לא יותר.
אני חושבת שלכל אדם יש סיפור!! וכל אחד סוחב איתו מסכת חיים.
אבל החיים הרבה יותר קלים, כשאפשר לעשות את כל מה שרוצים.
כשאפשר לנסוע, לרכוש, ללכת לאנשי מקצוע לטיפול, ולהיות פחות טרוד בענייני כספים.
דפנה זכתה במשפחה נהדרת.

יומן הריק - כשמו כן הוא - ריק בלוף אחד גדול.
יש לי בעיה עם ספרים שמתחילים עם שקר אחד גדול, ושהעלילה נטווית על השקר.
הספר נקרא די מהר, זורם קליל וקצבי. עוד נקודה יפה בספרות יפנית, יש מקום לטבע בצורה נקיה ופשוטה. יש בו גם אוירת מתח מסוימת עד ש.. מגיעים לשבוע ה 36 ואתה מרגיש שהכותבת לא סומכת על האינטליגנציה שלך כקורא. כל הקורי עכביש הנטווים סביב הריק שהוא המוטיב המרכזי בשלב מסוים לא עומדים במבחן האמינות. כל כך לא.. עד כי נדמה שלסופרת עצמה לא ברור כיצד יוצאים מהפלונטר הזה. אז היא מצאה שקר נוסף. אולי היה פשוט יותר לחתום את הסיפור כמו לואיס קרול באליסה בארץ הפלאות, נכון שזה קלישאתי ומאכזב אך לפחות האמירה נאמרה, המחאה הועברה, סומכים עליך כקורא ונשארת די אמין ככותב. בקיצור ריק מאכזב.
..

יש לך הכל זה משפט בעל אמירה צרה שבאה מתוך נקודת מבט מאוד מצומצמת. לרוב הוא ייאמר בנימה ששזורה בה האשמה. והקנאה המתובלת בדוק של מרירות - גם אותן אפשר יהיה להרגיש.
לא תמיד מה שאנחנו רואים - זה הדבר. אנחנו רואים מה שבחרו להראות לנו. את מה שנבחר להיות בפרונט, זה הממוקם בתוך ארון התצוגה.
אבל מה אנשים באמת יודעים על מאחורי הקלעים שלנו? או יותר מזה: מה אנחנו רוצים שיידעו?
הדברים המוחרשים, מה איתם?

דפנה לוסטיג, ברוחב כתיבה ( על משקל רוחב לב. כן, המצאתי את זה עכשיו, אבל זה כל כך מתבקש) פתחה את דלת וילת הפאר בכפר שמריהו, והזמינה את הקוראים לשבת על הספות הלבנות בסלון ולשמוע את הסיפור המשפחתי שלה. הבית המפואר הזה הוא הרבה יותר ממה שהוא מסמל. זה הבית שבין קירותיו התכנסה ונעטפה המשפחתיות הכל כך נוכחת בספר.
ואני נשאבתי אל תוך המשפחה הזו, וקראתי את הספר מכריכה לכריכה.

הספר מתחיל בשנת 1986 ומסתיים ב-2023. זה נשמע המון, אבל זה לא. כל פרק נושא תאריך וכותרת, כשזו מרמזת על תוכן הפרק. ההרגשה במבנה סיפור כזה היא כמו לקרוא יומן אישי התחום בזמנים.

לוסטיג ושתי אחיותיה גדלו בכפר שמריהו לאב יהלומן ואם אחות. האב מתנייד בכסא גלגלים מאז נפצע בצבא מאש ידידותית אשר גרמה לו לשיתוק ממותניו ומטה.

לוסטיג מתארת ילדות מאושרת. הורים נוכחים, בית גדול בשכונת יוקרה, נסיעות לחו"ל, ועוד תפנוקים. לוסטיג הילדה מחוברת לאביה כבר מהילדות. בחופשות הקיץ היא הולכת איתו למשרד בבורסת היהלומים. בשעות הערב המאוחרות היא תגניב לו עוד חתיכת מקופלת מהקופסה החומה, אותה הם קונים במפעל הממוקם מול הבורסה. כי אם מים גנובים ימתקו - על אחת כמה וכמה מקופלת.

ובכלל אוכל. הוא נוכח לכל אורכו של הספר. בכל פרק יהיה אזכור למאכל כזה או אחר, ומכל הסוגים. מיוקרתי עד להכי עממי. אלו הזיכרונות הכרוכים בכל אחד מהם. הנקניקייה עם הכרוב הכבוש בניו יורק. בורקס תפוח אדמה במזנון הפילהרמונית אותו יקנו בהפסקה בקונצרט אליו הלכו, וביום הזה אביה יגלה לה משהו על הפציעה שלו. דפנה ואביה הם אנשי פודי'ז אמיתיים שאוהבים אוכל, ויודעים להתענג עליו. הרבה מהחוויות שלהם קשורות בו. אבל האוכל בספר מופיע לא רק בהקשר של מזון. הוא מופיע גם כשחקן במערכות של קִרְבָה ודחייה. יש אישיו סביבו בשני ההיבטים.

לאט לאט מוליכה לוסטיג את הקורא מפרק אחד למשנהו, עד שלקראת סוף הספר תנחית את הפצצה. סוד גדול ומשמעותי שהיה מהודק ומושתק כל השנים מתחיל להיפרם. לוסטיג מורגלת בסודות, ויודעת מתי מוטב להחריש. כמו סביב הדיכאון ממנו סובל אביה. אבל הסוד האחר, קשור לכולם ויכול לשנות ולערער את חיי כולם.

"אי הידיעה נוחה כמו טרנינג עם גומי שנשחק בכביסה. קל לנוע בה. החיפוש אחר האמת הוא זה שלוחץ על הבטן כמו ג'ינס שקטן במידה." (עמ' 133)

לאחרונה גיליתי שאני מחבבת ממוארים. אני לא קוראת מהם בהמונים, אבל את כל אלו שבחרתי לקרוא, לא רק שאהבתי, הם נשארו בי. כי כשהם כתובים אמיתי, מהלב, יש בהם כנות וישירות שמחוללת בי משהו.

הספר אומנם ממואר, אבל איכות הכתיבה של לוסטיג השאירה בי טעם טוב ואני ממש מקווה שיהיו עוד.

יותר מכל הספר הזה מראה שמשפחה לא בוחרים, אבל אפשר לבחור להיות משפחה.

קראו את הספר המרגש הזה שכל כך מצליח לגעת בלב.

שני סיפורים קצרים של צווייג. שניהם מאוד רלוונטיים לזמננו ואזורנו. בראשון ישנו חייל רוסי שנלחם בחזית הצרפתית במלחמת העולם הראשונה והצליח לברוח לשווייץ. הוא מתחנן בפני המקומיים שיעזרו לו לחזור לביתו אבל הם לא עושים דבר עבורו.

בשני, הארוך יותר, ישנו אזרח אוסטרי שברח עם אשתו לשווייץ כדי לא להתגייס אבל צו הגיוס שהוא מקבל בדואר משבש את התכניות שלהם.

אלה לא יצירות מופת, אבל סיפורים טובים, חזקים, עצובים מאוד ומעוררי-מחשבה, וכאמור לצערנו הם גם מאוד רלוונטיים אלינו כיום.

יום אחד, אביו של דני, אוריאל, עזב אותו. בלי שום התראה הוא עקר מביתו ומשפחתו אל הלא נודע. השמועות אומרת שנראה בלונדון, אך כל הניסיונות לאתרו, עלו בתוהו. שנים רבות אחר כך, דני מקבל שיחה מהיבשת הישנה, שאביו נמצא, אך שם קץ לחייו. רכוש מועט השאיר אחריו, אך בין היתר, יומן החושף את הלך רוחו בתקופה בה עזב את ביתו.

אוריאל אינו אדם טיפוסי, יש לו תאווה אחת בחיים – לקרוא (אני יכול להזדהות). אין דבר שמסב לו יותר אושר ומימוש עצמי, וכל השאר (מלבד בנו ואשתו), הוא הבל הבלים. אבל התאווה הופכת לאובססיה כשאוריאל יוצא לפנסיה מוקדמת, על מנת להקדיש את כל זמנו לקריאה. ומה עם ההשלכות הכלכליות? הוא לא חושב על העתיד, רק על ההווה ועל עצמו, גם אם זה אומר לגרור את המשפחה למעגל העוני.

אוריאל מחזיק בתפיסת עולם שהחיים אינם הוגנים, שאין טעם להחזיק את הראש מעל המים אם כך או כך את טובע, שמיליונים כמוהו נאבקים רק כדי לשרוד, ומה הפואנטה לשרוד אם אתה לא נהנה מהחיים עצמם. אני יכול להבין את הבסיס להשקפה הזו, אבל בשום אופן לא להתחבר לבכיינות ולאנוכיות שבה. כן, גם אני עובד כדי לפרנס משפחה וחלום, זה לא תמיד כיף, אבל זה גם לא כל כך נורא. יש אמיתות שצריך לקבל, וכלכלה עצמית היא אחת מהן. אפשר לעבוד וגם לחיות, לשרוד וגם לממש את עצמך, אני מנסה להיות הדוגמה לכך.

ככל שהמשפחה ממשיכה לרדת מנכסיה, אוריאל ממשיך לרדת מדעתו. הוא לא יכול שלא לשים לב לדרי הרחוב, ולקשישים לרוב, שמסמלים את ההתנוונות הבלתי נמנעת של מאבק האדם כנגד המציאות. אוריאל מגלה שמי שמתנכר לאנושות, עלול לאבד גם את האנושיות שבו, כאשר הזדמנות חד-פעמית להתעשר אך גם לאבד את עצמו, נקרית בדרכו. זו תהיה נקודת המפנה שתגרום לו לבודד את עצמו ממשפחתו, ולבקש מחילה.

את אופיר טושה גפלה אני מכיר מ"עולם הסוף" היצירתי והמבריק. ציפיתי לנופף פנטסטי גם בספר זה, אך התבדיתי. עם זאת, תופעת הקשישים ודרי הרחוב, הזכירה לי את מורקמי, בזעקה השקטה והאלימה שלהם. תהיתי אם הוא שאב השראה לאב או לבן מחייו האישיים, והאם זוהי זעקתו האישית על עולם הספרות שמתקרב לקצו נוכח השינויים שאנו חווים כחברה.

זה הספר השני שאני קורא בשנה האחרונה (מאז שבתי נולדה). קיוויתי ליותר, במחילה מטושה גפלה ומאשת המערות.

יש לי חיבה עמוקה לתרבות היפנית ולספרות היפנית, ולמרות זאת יומן הריק הוא אחד הספרים המוזרים שיצא לי לקרוא, גם בז'אנר הזה של ספרות יפנית.

הספר עוסק בעולם העבודה והתרבות הארגונית ביפן, והוא מתחיל ברגע כמעט אבסורדי.

שיבטה, עובדת משרד בטוקיו שהיא האישה היחידה בין גברים, מתבקשת שוב לפנות את כוסות הקפה אחרי ישיבה. אמנם יש לה בחברה תפקיד רשמי, אך כאשה יש לה מטלות שהגברים רואים בהן נשיות: להכין קפה, לפנות את הכוסות, לנקות את הכיור וכו'. שיבטה מאסה כבר בתפקיד הלא רשמי שהודבק לה ואז היא אומרת משפט אחד פשוט: "אני לא יכולה. אני בהריון". הבעיה היא שהיא אינה בהריון אך השקר עובד.

פתאום היחס אליה משתנה. לא מבקשים ממנה לעשות עבודות ניקיון. נותנים לה לצאת מוקדם. מתחשבים בה. היא אפילו מתחילה להשתתף בשיעורי התעמלות לנשים בהריון ולנהל יומן לפי שבועות ההריון. וכך נמשך הסיפור במשך תשעה חודשים של הריון מדומה. ככל שהזמן עובר, השקר מתחיל לקבל חיים משלו.
לפעמים אפילו שיבטה מרגישה כאילו היא באמת בהריון.

היופי בספר הוא שהוא לא באמת עוסק בהריון, אלא שואל בעקיפין שאלה עמוקה: האם אישה מקבלת הכרה רק כאשר היא בדרך להפוך לאם?

עוד נושא שעולה הוא הבדידות של החיים העירוניים. שיבטה חיה לבד, עובדת שעות רבות, וכמעט שאין לה קשרים חברתיים. ההריון המדומה נותן לה פתאום קהילה: נשים בהריון אחרות, שיחות, תשומת לב.

הספר כתוב כמו יומן, לפי שבועות ההריון בדיוק כמו פנקס רפואי שמקבלות נשים בהריון ביפן.

זהו לא ספר גדול אבל הוא חכם, מקורי ומעורר מחשבה. הבעיה היא שעבור הסיפור הזה, הספר ארוך מדי למרות שמדובר ב-205 עמודים בלבד. ניתן היה לקצר אותו ב-30% לפחות מבלי שהתכנים והרעיון יפגעו כלל. רק על המריחות המיותרות האלו אתן לו 3 כוכבים.

ספר מצויין, היה בין החמישייה המועמדת לפרס אופיר השנה, ובצדק.
ללא חשיפת העלילה, כקודמיי, אומר בקצרה: מרתק. לא הנחתי את הספר עד סיומו. העלילה מעניינת מאוד, אופי הסיפור, הכתיבה, שחלקה יומנו של האב, וחלקו סיפורו של הבן עשויה היטב. נתגלה לי סופר מצויין.
ממליץ מאוד לכל אוהבי הספרות.
שמו של הספר מהווה תעלומה בשבילי, אשמח לרעיונות של אחרים.

סיום מדומה הוא מושג הלקוח מעולם המוסיקה, ותמיד אהבתי אותו. זהו אותו רגע שבו היצירה נשמעת כאילו היא עומדת להסתיים, המתח נרגע, האוזן כבר מצפה לאקורד הסוגר — ואז, ממש בשנייה האחרונה, מגיע אקורד אחר. לא הסיום שציפינו לו. התחושה מתעכבת, היצירה ממשיכה ואנו נשארים תלויים רגע באוויר.

כשנתקלתי בשם הרומן של נועה סוזנה מורג, סיום מדומה, היה לי ברור שלא מדובר רק במושג מוסיקלי אלא במפתח רגשי. מורג בוחרת בו במדויק, כי הספר כולו עוסק בתחושה הזאת: נדמה לנו שמשהו בחיינו הסתיים — זוגיות, קריירה, תקופה — אך בפועל שום דבר לא באמת נסגר. אין קו חד שמפריד בין לפני לאחרי. יש רק המשכיות מעט מבולבלת, לעיתים מעגלית, שבה אנחנו מנסים להבין מי אנחנו עכשיו.

אייר, גיבורת הספר, בת שלושים ואחת, חוזרת מאוסלו לתל אביב אחרי שמקצועה כמוסיקאית קורס, אחרי פרידה מבעלה, אחרי מגפת הקורונה שהשאירה סדקים גם בנפש, ומחפשת את עצמה מחדש, אישית ומקצועית. זה איננו ספר על דרמה גדולה אלא על קריסה איטית. שום דבר בחייה של אייר אינו קבוע: בעבודה היא אינה מחזיקה מעמד, המגורים מתחלפים בין דירות סאבלט אחת לשניה, וגם היחסים האינטימיים מזדמנים וחולפים. לעיתים נדמה שאפילו הזהות עצמה זמנית. ומעל הכול מרחף סיפור יחסיה עם הוריה הקשישים, שברור כי הם בירידה תלולה ולקראת סיום חייהם, סיום שאיננו מדומה כלל.

זהו סיפור אישי מאוד, והיו בו לא מעט רגעים שבהם מצאתי את עצמי מזדהה עם אייר. לאו דווקא בפרטים הביוגרפיים, אלא בתחושת הביניים, בארעיות, בחיפוש אחר קרקע יציבה. מבחינת העלילה לא מדובר כאן בספרות גדולה או מסעירה במיוחד. אבל הרבה יותר מהסיפור עצמו, אהבתי את צורת הכתיבה, את הסגנון, את בניית הדמויות ואת האיפוק הרגשי. בזכות אלו, הספר הזה שווה בעיניי ארבעה כוכבים.