שנת 2022 בספרים

גליה לוקחת אותנו לטיול אל המקום הכי מעניין ביקום. היא פוערת לנו חלונות הצצה עמוק אל תוך הנפש שלה.

הספר הוא לקט של הבלחות, הבזקים מכל מיני סיטואציות.

זה לא סיפור חיים שמוצג על ציר זמן ליניארי.

רגע אחד אנחנו נמצאים איתה בשדות הקיבוץ כנערה, במשנהו נהיה איתה עמוק בתשובה במדרשה או במקום אחר, ובדף שלאחר מכן נתגלגל חזרה לימי הילדות שלה.



בעיניי זה נראה כמו אסופת פוסטים, זה הדימוי שקופץ לי בתור דר פייסבוק.

חלקם מביאים תיאורי של סיטואציות מסוימות, אנקדוטות ורגשות. וחלקם כתובים כמו שירה.

הצד השווה שבכולם - שהכותבת הוציאה את הקישקעס שלה והגישה לנו אותם.



גם גל שהייתה לבושה בגופיה ופיסלה מיצגי אומנות ברחבי הקיבוץ, גם רות גליה שנמצאת בתוך מדרשה ליטאית או מרחב ברסלבי, היא אותה אחת לכל אורך הדרך.

היא אולי שינתה משהו בחיצוניות. ואז שינתה שוב. וכל זה רק בשביל להמשיך ולשנות במסע שלא נגמר בשינוי זה.

אבל לכל אורך המסע המרתק הזה, זו אותה גברת. זו אותה הרוח.



דומני שאם נחפש משהו שחוזר על עצמו שוב ושוב כחוט השני, נמצא את ההתבודדות ואת אלוהים, את השיחה עם אלוהים כדבר שמלווה ועוטף כאן את הכל.

את החיפוש, את התהייה, את הזרות, את הדחייה, את הרצון לשייכות ואת האכזבה.



אין צורך להאמין באלוהים בשביל ליטול חלק במסע הזה.

לא פעם מצאתי את עצמי קצת פחות מסכים עם דעותיה ורעיונותיה.

אבל זה לא ספר של דעה או של אידאה, זה ספר של חווית החיים, של תנועת הנפש.



לטעמי, אין מרתק מהצצה כנה ונגיעה ישירה בנפש פנימה.

הספר כתוב באופן שובה לב, כיף לצעוד עם גליה יד ביד (וירטואלי, וירטואלי. בכל זאת - שומרת נגיעה) ולטייל עמה בשבילי הנפש הקסומים.

הספר הזה מעורר מחשבה. גם הכריכה שלו מדהימה. הסיפור מגולל את סיפורו של אומן מוזיקה שנמצא בין גירושים לבין בגידה והתאהבות בציירת.הספר הוא לא ספר המדבר על מוסריות. הוא ספר על כוחה של יצירה. השאלה היא לא למה בגד באשתו? או למה כתב על הבחורה שאהב? השאלה מה קורה אחרי שקשר נגמר מה עושים איך מעבדים המון אומנים מעבדים את זה בדרך של יצירה וזה מה שעשה גיבור הספר יונתן. הוא לא ידע מה לעשות אחרי שהקשר נגמר הוא הפך את זה ליצירה הוא הפך את זה לספר. הוא לא חשב על ההשלכות. ומה מתברר שהבחורה שאהב והתנתק הקשר קראה ורוצה לתבוע אותו שהזכיר את הקשר בינהם? ושם כל החלק מתגלגל. אהבתי מאוד את הספר. זה גרם לי לשאול האם קשרים שאנחנו עוברים ומעבדים אותו ליצירה האם יש לנו זכות לכתוב על האנשים האלה בלי רשותם? מה עושים האם יש תביעה משפטית? והאם עדיין יצירה משפיעה עם האדם. הסופר עצמו עבר את אותו דבר כאשר כתב ספר וגנזו אותו כי הבחורה שכתב עליה זיהתה את עצמה בספר וביקשה לתבוע אותו.

איזה ספר נפלא. קודם כל - כי הוא מעשיר בידע. שנית - כי הוא כתוב בשפה עממית נחמדה, וממש אפשר לשמוע את המחבר מדבר באחד מהתסכיתים שלו... מה שנקרא במקומותינו "מדע פופולרי".
אהבתי מאד לקרוא בספר שמקרב את ההיסטוריה האנושית (ולא רק האירופאית) את הציבור הרחב.
שמחתי ללמוד ולהתעשר באירועים שלא הכרתי.
והכל בצורה קולחת ונחמדה. פשוט הנאה צרופה!

הופתעתי לטובה מהספר.
בהתחלה לא רציתי לקרוא כי סוג של פיתחתי רושם מסוים לפי התקציר, שאולי זה קצת יותר מדי "מסע נקמה" עבורי.
אבל זה לא היה ככה, לנטליה היה מניע מאוד מוצק לדברים שהיא עושה, ואיך שהסיפור התפתח בינה לבין אלסיו היה מעניין ואפילו מותח.

זה קצת כמו סיפור מאפיה, אבל עם חוקים שונים, והרומנטיקה הרגישה לו כמו בספרי שלגי, אז היה פה עירבוב מעניין של דברים שאני מכירה, רק שזה היה פחות צפוי איכשהו.
נטליה מתראיינת ומתקבלת לעבודה כמטפלת של הבן של אלסיו, נינו שהוא בכיתה א', אז אני מניחה שהוא בן שש.
יש דברים שלא כתובים בתקציר, והם הפתעה כשמתחילים לקרוא את הספר, ולכן אני אומר שאהבתי את הספר הזה בעיקר בגלל ההפתעות הקטנות האלה.
הייתה פה אפלה שאהבתי, רגע השיא בסיפור לא היה צפוי כמו בספרי מאפיה אחרים, שזה בדרך כלל חטיפה או וידוי מזעזע על בגידה או על כך שהגבר הוא מהמאפיה.

זה סיפור שיחסית לספרי מאפיה אחרים שיצא לי לקרוא, מרגיש שלם, ועמוס מספיק מבחינת תוכן רגשי וחיבור בין הדמויות.
זה יותר הסגנון שלי, גברים אפלים שיש להם משיכה חזקה שהיא גם מעבר למינית, אל מישהי שהם לא מממהרים להתמסר אליה.
בתקציר כתוב שזאת בעירה איטית, ואני כן אוהבת בעירה איטית ובכל פעם שאני רואה את זה, זה כאילו מרגיע אותי כי רוצה להרגיש מתח וערגה - אבל אפילו שהסמאט פה לא מגיע מהר, אני לא חושבת שזה נחשב בעירה איטית בעיניי.
לדעתי זה פשוט קצב רגיל.

יש בספר הזה שילוב טוב של אפלה ורומנטיקה.
כי לרוב בספרים כאלה שבהם הגבר עוסק בהריגה ועינויים, האפלה היא גם ביחסים האישיים, בין אם זה יחסי מין קצת קשוחים מדי, או יחס אגרסיבי - פה דווקא הרגשתי שהיחס מאוד עדין ורומנטי.
השילוב של אפלה כללית, כי נטליה מתכננת להרוג את אלסיו, עם הרומנטיקה והמשפחתיות, הפך את הספר הזה להפתעה עבורי.
כי בדרך כלל זה לא ככה, בדרך כלל זה תשוקה סוחפת, מינית, חסרת היגיון, אגרסיבית - אבל פה היה משהו הרבה יותר איטי ושקול.

אני יודעת שיש לסופרת הזאת עוד ספרים, וזה הספר הראשון שקראתי, והוא גרם לי לרצות לבדוק את טרילוגיית בני האדונים שיצאה לפניו.
כי גם פה בסיפור, אלסיו הוא חלק מהארגון הזה, שהוא לא מאפיה, אז אני מניחה שיש איזשהו עולם שסופרת בנתה בטרילוגיה הקודמת, ואני מעוניינת לבדוק אותה.

חיבבתי ולא חיבבתי באותה מידה. היו חלקים שגרמו לי לגחך, בעיקר הטקסטים של חקירות המשטרה. היו חלקים שגרמו לי להתעצב לנוכח המצבים שבהם נאלצים אנשים להתמודד. חלקים שנראו לי די משונים ואולי מוגזמים. בהחלט ספר ששווה קריאה אבל לא יכולה להגיד שהשאיר אותי בהרגשה של התפעלות.

שתי רציחות, עשרים שנה בינהם.
אולוף היה רק בן 14 שהודה ברצח לינה, והוגלה מהעיירה למוסד לעבריינים צעירים.
כעת בהחלטה ספונטנית סטה מהדרך אל בית ילדותו בו לא היה עשרים שנה והנה, אביו נמצא שם, מת.
מותו הוגדר כרצח והוא הפך להיות האשם.
איירה נקראה לחקור את מות האב כשמותה של לינה הקטנה ברקע.
עדות של שכנים, אנשים מהעבר, אנשי העיירה שבאו הלכו, שמעו משהו....ופתרון אחד.
ספר שמתנהל קצת בעצלתיים בהתחלה ותופס תאוצה לקראת הסוף.

אוהבי מתח נורדי, יאהבו גם אותו.

כנראה ספרו הטוב ביותר של ענברי.
נהנית ממנו כל פעם מחדש.

היום בערב יודלקו מדורות ויצוין ברחבי הארץ ל"ג בעומר. לגמרי במקריות התחלתי לפני מספר ימים את הספר "מה שהלב רוצה", אשר מפגיש על סט הצילומים של הסרט: להבה ואש, שחקן ושחקנית צעירים. הוא: נואה ווייט, שחקן אוסטרלי שבארצו הוא מפורסם מאד, אבל בתעשיית הוליווד זה ניסיון ראשון עבורו. היא: איבי ווסט שהגיעה עם אמה מפורטלנד להוליווד לפני כ - 4 שנים ומאז עושה את דרכה מעלה באופן כמעט עצמאי לחלוטין, מבלי שיש לה תמיכה, היות שבמהלך השנים אמה נהרגה בתאונת דרכים ולמעשה נותרה ללא משפחה מאחוריה.
גם נואה חווה קשיים הקשורים בעיקר לטראומה שהוא סוחב איתו מהעבר ומונעת ממנו בעיקר לנסות ולפתח קשרים עם בנות המין השני (וזה לא שאין כאלה שרוצות - גם באוסטרליה וגם על הסט לא מעט עוזרות הפקה מתגודדות סביבו).
איבי מתקבלת לאחר האודישן לתפקיד הנשי הראשי, נואה מתקבל לתפקיד הגברי המשני, כשמולו אמור לשחק בתפקיד הראשי, שחקן ותיק ומנוסה בהוליווד, שאיבי לא סובלת. האודישן של נואה עובר מצוין, אך תקוותו באשר לקבלת התפקיד מעטה, היות שהשחקן הראשי עויין אותו. בסופו של דבר קורה מה שקורה. נואה ואיבי נפגשים על סט הצילומים כששניהם נדרשים למלא את התפקידים הראשיים ומחזיקים את הצלחת הסרט על כתפיהם. נואה כלוחם אש קשוח וסקסי בטירוף ואיבי כבת זוגו של החבר הטוב של לוחם האש, שמנסה להילחם ללא הצלחה במשיכתה ללוחם האש עצמו.
אהבתי את זה שיש סיפור בתוך סיפור, שהמציאות של הגיבורים והסרט שבו הם משחקים מתערבלים יחדיו. בנוסף אהבתי שלכאורה הספר משתקף כספר קליל, אך בסופו של דבר הוא מעלה לדיון נושאים רבי משמעות כמו: התמודדות עם טראומה או הישרדות בתעשייה לא קלה כשנשארת למעשה די לבד בעולם.
ציטוט שאהבתי: "יש חוקים שנכתבו, רק כדי לבחון מתי יהיה לך האומץ לשבור אותם".
לסיום אפרגן לסופרת: זהו לא הספר הראשון שלה שאני קוראת. עד כה אהבתי את ספריה ויש עוד על הכוונת.

הספר הוא תמהיל של מותחן, מדע בדיוני ומסע בזמן. הוא דורש מהקורא ריכוז וגם קצת ידע בסיסי על מרחב-זמן; הזמן כבעל ארבע מימדים, בו העבר, ההווה והעתיד קיימים בו זמנית, והפרספקטיבה שלנו נקסעת על פי המיקום שלנו על אותו מרחב-זמן (יקום הבלוק). היה מעניין.
המסקנה שלי מהספר- לא משחקים בזמן, הזמן שייך לאלוקים.
בתחילת הספר בארי מגיע לעצור אישה מלקפוץ למותה מבניין לאחר שחוותה אפיזודה של זיכרון כוזב. בזיכרון הכוזב אן היתה נשואה והיה לה ילד, במציאות היא קרייריסטית לא נשואה וללא ילד. לאחר שלא הצליחה ליישב ולקבל את המציאות שלה עם הזיכרון הכל כך אמיתי היא מחליטה לקפוץ. הסיפור של אן, כבר על ההתחלה מציג את הבעייתיות הגדולה של התעסקות עם הזמן, כיוון שהצלתה של מישהי אחת (פראני), גרם לכך שמציאות אחרת לא תתקיים, וילד לא יוולד (סם- הבן של אן). הספר עצמו שואל- אם מלחמת העולם השנייה לא היתה מתרחשת, האם היה הבייבי בום קורה והאם רבים מאיתנו בכלל היינו נולדים?!
נשארתי עם שאלות לא פתורות- הזהרת ספוילרים:
אם לחזור לזיכרון מת בלתי אפשרי - על פי ספייד, ריד קינג מת כששלחו אותו לזיכרון מת, אז כיצד זה הפיתרון. אני מניחה שסלייד שיקר, ושהבעיה בזיכרון מת הוא כוח השאיבה שלו, שמשם קל מאוד פשוט למות באמת.
כמו כן, סוף הספר נגמר בסימן הזה: - שבדרך כלל בספר מסמל מעבר לקו זמן אחר, אז האם הסופר מנסה לומר שלמרות האיפוס, שוב נמחק קו הזמן הזה, כי לא קראתי ספר שלם כדי שהם לא יקבלו סוף טוב, יצילו את האנושות והתאחדו שוב. התיאוריות באינטרנט היו שזה מסמל התחלה חדשה, שמפה אין יותר קווי זמן נוספים, אבל לא ממש מסתדר לי. בכל מקרה זה הסוף היחיד שאני מוכנה לקבל, אז ככה הספר נגמר, סוף טוב הכל טוב.
נ.ב. סתם משהו קטן שאהבתי, שבארי מסתכל על הכוכבים וחושב לעצמו שהוא מביט בעבר, כי הרי האור שאנחנו רואים מאותם כוכבים שייך לעבר ורק עכשיו הוא הגיע אלינו, כמו השיר 'הכוכב הזה מת' . אני לא חושבת על זה כשאני מסתכלת על הכוכבים- שאני שולחת מבט אל העבר.

קראתי את שני החלקים הראשונים וממש נהניתי. לדעתי השלישי פשוט מיותר. חזרתי, שטחי.. זו אותה כתיבה מופלאה אבל זה פשוט תקוע, עוד מאותו הדבר. אחרי כמה עשרות עמודים, נטשתי

זהו ספר המשך לספר "האריות מסיציליה", שהיה מופלא ממש. בספר הזה הסופרת התעמקה יותר במשפחה, באופי של הדמויות, בדינמיקות בתוך הבית, ופחות במסחר והפוליטיקה למרות שעדיין זה חלק נכבד מהספר.
נהניתי מאד לקרוא גם את הספר הזה, ניגשת לספר השלישי, שסוגר את הסאגה.

ספר טוב ומעניין
מאוד נהניתי לקרוא, הספר כתוב מעניין וזורם, הדמות שלה שונה ומיוחדת ורואים את העולם דרך העיניים שלה.

מולי בת 25 היא חדרנית בבית מלון, היא אוהבת את העבודה שלה, היא אוהבת שיש לה מסגרת, שגרה ברורה, היא אוהבת ניקיון וסדר.
היא חיה עם סבתא שלה אבל היא נפטרה ועכשיו מולי נשארה לבד.
היא מתקשה לקרוא מחוות גוף של אנשים, לפרש רמיזות ולהבין מבטים של אנשים.
היא מתקשה להבין מתי צוחקים איתה או עליה.
אבל היא דמות ממש חמודה, וקל לחבב אותה בספר. בתור קוראת, לקרוא ולהבין שמנצלים אותה היה קצת קשה כי היא לא מבינה והיא חושבת שהיא עוזרת לאחרים, אבל יש לה חברים שאוהבים ודואגים לה ואחרי שמאשימים אותה ברצח, הם מתגייסים לעזור לה ומצליחים בזה.

הטוויסט בסוף היה ממש מעניין וגורם להסתכל על מולי בצורה חדשה, היא לומדת איך להבין סיטואציות חברתיות שונות והיא מתפתחת חברתית.