“#
מאיה קסלר הפכה בחלקו הראשון של הספר את התפקידים המסורתיים. לאישה היא נתנה את תפקיד "הגבר" – מחזרת באופן אקטיבי אחרי מי שהכירה לפני 5 דקות, מצהירה על שאיפתה לסקס באופן דחוף. מתעלמת באופן (לא) אלגנטי מטבואים חברתיים. לגבר היא נתנה את תפקיד "האישה" – הוא פאסיבי, יחסית, לא יקיים יחסי מין עם מישהי במפגש הראשון, אבל כן ישתין לידה... כשקראתי על הספר שמתי לב שהמון נשים התלהבו מהתיאור הראשוני של הדמות הנשית, ולא שמו לב שמיד לאחר הפתיחה הבוטה שתי הדמויות חזרו לתיפקודים המיניים המקובלים: היא מחשבת חישובים. עוסקת באובססיביות באקסיות. וממתינה. הוא אקטיבי, מדבר מעט ולא משתף ללא עידוד של פטיש בראש.

פעמים אחדות בתחילת הספר שקלתי לנטוש אותו. הוא נראה לי סקס עם עטיפה סיפורית דקה. תיאורי הסקס היו מספיק מגושמים בעיני כדי לשעמם אותי בחלק גדול של הסיפור. אמנם הסיפור ממשיך ומתפתח ויוצר מרקם מסויים לנועה, הגיבורה, מעבר לעובדה שהיא רווקה בת 36 ויוצרת סרטים בפוטנצייה. אבל הסיפור מתפתח למה שסופרים ישראלים מרגישים בו הכי בבית, כך נראה: משפחות לא מתפקדות/שבורות/חסרות. ואנשים שרוטים שגדלו במשפחות כאלה, חסרים איזה איבר בסיסי, שיאפשר להם להתמודד עם החיים בלי להגזים. הכתיבה נראית על פניו שנונה וחדה. לפעמים היא כזו, לרוב השנינות היא בתחום הסרקאזם. זה סוג הומור שצריך להיזהר מאד במינון שלו: הגזמה בו תרגיש כמו הגזמה בצ'ילי בתבשיל – איבוד הרגישות של הלשון לשאר הטעמים. קסלר, נראה לי, לא יודעת איך לא להגזים.

נטשתי את הספר בעמוד 274 מתוך 415 העמודים שלו. הייתי יכולה להתמודד עם השיעמום החלקי, שהספר הזה סיפק. אבל מאסתי בדמות הגיבורה. זה לא קורה לי הרבה, אבל נועה, הגיבורה המספרת את הסיפור עצבנה אותי בהרגשת המסכנות הבסיסית, בצורך שלה שהעולם ייסוב סביבה, וברדידות המוחלטת שלה לגבי כל השאר. לרוב אני מחבבת מתבגרים, אבל כשהם מתקרבים לגיל ארבעים הראשוניות והחן שלהם נעלמים, יחד עם החיבה שלי.”

“התלבטתי לא מעט ביני לבין עצמי אם לכתוב את דבריי אלה כתגובה באחת מחוות הדעת לספר או כחוות דעת בפני עצמה ולבסוף הכרעתי באפשרות השניה, והרי היא לפניכם:

אני מוכרח להודות שהספר מתחיל נחמד, כאילו הדמות הראשית היא בת דמותה של הסופרת, הרי שתיהן עוסקות בעשיית סרטים. למרות הגסויות שלו המשכתי לקרוא אותו עד שאיבדתי את כל הסבלנות שלי (ובחיי שגיליתי סבלנות), בעיניי זה לא ספר להעביר איתו את הזמן, כי הוא פשוט לא מספק הנאה (בגרוש). אני מוכרח להודות שאני לא מכיר את מי שכתבה אותו אבל נראה לי שאם באמת יש איזו השלכה בין המציאות לכתיבת הספר כנראה שהוא נכתב בקטעים של חרמנות. היה מוטב לו הסופרת היתה משאירה את זה רק לעצמה.

זה לא סוד שהמציאות שאנחנו חיים ממלאת את הבטנים של כולנו כך שלחומר שאנחנו קוראים, במיוחד כמו בספר כזה, לא חסר הרבה לייצר לנו כאבי בטן ובחילות. אחרי מה שהספר הזה גרם לי לא נשאר סיכוי לכך שארצה בהמשך לחפש עוד משהו מפרי עטה של הסופרת הזאת. איך אומרים בלשון פשוטה "פיכס גדול". באמת, תנו לי רק לשכוח את מה שהיה לי איתו.

אחרי הכל בחרתי לשים את הספר בספריית רחוב שמישהו אחר "יהנה ממנו", כי לא רק שלא קראתי מישהו אחר שלא שיבח אותו אלא שיש כאלה שנהנים גם מסוג של ספרים כמו "חמישים גוונים של אפור" (שאני יודע שאני מראש לא אקרא). אז בכנות זה אולי רק אני רגיש מדי, כמי שהיה קורבן לאונס בילדותו (כבר שיתפתי את הסיפור שלי בזמנו בקמפיין Me too) אבל למה לעזאזל לספרים בניגוד לסרטים אין שום סימן שמזהיר על שימוש בשפה בוטה? זה לא שאני בכלל לא קורא ספרות ארוטית, הנרי מילר ואריקה ג'ונג שקראתי ספרים שלמים שלהם יודעים לעשות את זה.

לגבי ההתלבטות שהיתה לי. מי שמכיר אותי יודע שאני נוטה בדרך כלל לפרגן אבל יש גבול והספר הזה מבחינתי עבר את השיא.”

“הגעתי למפגש עם ׳רוזנפלד׳ חמושה בדעות של אחרים על ספר עמוס זימה ותאורים סקסיים. היו גם שאמרו שהוא גובל בתיאורים מוגזמים. בראש צלול ובתחושת ׳לי זה לא יקרה׳, ׳אותי לא יצליחו להדהים ולבלבל עם מידע גופני מרחיק לכת׳, צללתי אל בין זרועותיו המטאפוריות.

נו ו...?

מיותר ואולי עצוב לתאר שלמרות שניסיתי, לא זועזעתי מתאור ושפה.
אולי אפילו פיהקתי פה ושם מתוך תחושה עבשה של ניסיון להמם אותי כקוראת, בביטויים סקסיים/סקסיסטיים כאלה ואחרים, שיכולתי גם בלעדיהם.
לא נדהמתי, לא התערערתי, רקובה שכמוני אולי רק מצאתי בזה חומר למחשבה.
בסופו של דבר, אם התחלתי בציפייה רטובה משהו, הרי שהמשכתי בתחושת הלקאה עצמית על קריאת ספרות לא ברורה וסיימתי מחבבת דמות ראשית, נשית ויללנית, ששנאתי לאורכה של היצירה.

אולי את מתדרדרת

׳רוזנפלד׳ הטקסט כמו גם הדמות, גרמו לי בעיקר לשאול עצמי ׳למה?׳, ׳למה ככה?׳, ׳למה בכלל?׳ והחשובים מכל, ׳למה זה מגיע לי?׳ ו׳למה את שוב עושה את זה לעצמך?׳.

אחרי לילה עמוס קריאה ונטול שינה, ניסיתי להבין איך ספר שגרד לי את נימי הסבלנות והנשמה, השאיר אותי ערה בציפייה מרגיזה. כששאלתי את עצמי אי שם לפנות בוקר ׳למה את ממשיכה? המשכתי ומעבר לזה, לא התקבלה תשובה.

כנגד כל הקלישאות

היא, רווקה דלת אמצעים, מצויידת ב׳בטחון בכאילו׳ ובשמחת חיים כנ״ל.
הוא, גרוש מזדקן, מרופד כלכלית, שהעובדה שהוא מתואר גם כמכוער וגם כיפה, קשורה ככל הנראה בהוויתו חסרת הדאגות, יותר מבאלמנטים פיזיולוגיים נראים לעין.
יחד, הם ירקמו סיפור לא סיפור, שהוא משהו בין ׳חוכמת הביגלה׳, סיפור סינדרלה מודרני ואישפוז כפוי.

״הטעות תמיד תגיע ממך. הרצון שלך, התשוקה שלך, הפעולה שלך. הוא יודע שזאת טעות והוא אוהב שאת הולכת בדרך הלא נכונה, הוא אוהב לראות אותך נופלת לתוך הבור.״

הדמות הנשית היא תעלומה שנולדתי להזדהות איתה, אך נשארה בעיני לא מוערכת עד לא אהודה ופיתחה בי בשם המין הנשי (או האנושי), תחושת קרינג׳ קשה.
חמור מכך, מול אותה נשית לא מוערכת, עמדה ועומדת דמות גברית צורמת וחד צדדית, נאמנה לעצמה עד אימה. כזו, שכמעט וגרמה לי לפצוח עבורה בקמפיין תמיכה (GO רוזנפלד! קלישאה של גרוש כרוני, אוהב נשים, מצוייד בסט שיניים עקומות וכרס בואכה גיל העמידה. העיקר תהיה מי שאתה).

ככל שהנשית הייתה והפכה לקלישאה של אישה עמוסת חוסר ביטחון (אני ערה לחלוטין לשלילה שבעומס החוסר), כזו שעושה הכל על מנת להיראות ולהיסתתר בו זמנית, רוצה לא רוצה, מלאה ברשות הבחירה ובקושי כרוני לבחור כיאה לאישה בת זמני, כך תפחתי אני בסלידתי ממנה.

״אני חווה את ההתנתקות שלו כנטישה, מבינה אותו ומזדהה איתו על שבוחר לנטוש אותי, כי אני באמת דוחה ואין סיבה לרצות להישאר לידי.״

ובסוף מה?

אחרי הכל, אפשר לכתוב ש׳רוזנפלד׳ הוא סוג של רומן התבגרות, אולי גם חניכה. טקסט שמצליח לקחת דמות מוכה, חבולה, ילדותית עד אימה וכעבור כ-400 עמודים מודפסים, ללדת אותה מחדש כאישה חזקה, זוהרת ורכה, שלמה עם עצמה וסקסית באמת ומבפנים הפעם ובעיקר, תואמת לשם שינוי, את גילה הכרונולוגי.
אלא שלא הגימיקים שבדיבור נוטף זימה, הם שהעבירו אותה את התהליך.
יש גם יאמרו שכאישה, אני שופטת אותה לחומרה.

בחזרה (כמו) לעתיד, אבל למציאות

הכתיבה נעימה עד טובה, השפה יום יומית עד נוחה, ללא גלים גבוהים או בורות עומק.
אם מדובר כאן ברומן אוטוביוגרפי, אני שמחה עד מצדיעה על התפתחות פרסונאלית עצומה (ואולי גם על כבוד עצמי, שהוכיח לסיום צמיחה מפתיעה).
לעומת זאת, אם מדובר בסיפורת ומתוך העובדה שאין כאן באמת סיפור, הרי שאין לי מושג איך מתקדמים מכאן ולמה? (שוב למה).

לא מדובר בדיס המלצה, אלא יותר בהמלצה שתבואו ערניים וביקורתיים.
מתחת לנסיונות לא ריאליים של סיפור סינדרלה חלקי, נראה ש׳רוזנפלד׳ האיש והאגדה, מספקים כאן (כפי שכבר ציינתי), בעיקר סוג של חומר למחשבה.
שיהיה בהצלחה.”

“זיונים זה לא הכל

שם ספרו האייקוני של דן בן אמוץ, שנכתב כשנואש מכתיבת ספרות נעלה, מה שגרם לו לכתוב את עצמו בשפתו, ולספר סיפורים בדויים עם גרעין של אמת, שחלקם הגדול עוסק בזיונים.

בניגוד לספרו של בן אמוץ, ספר הביכורים של מאיה קסלר, רוזנפלד, לא בוטה בשמו. בהפוך על הפוך, הוא מזכיר שם של רופא שיניים יוקרתי, או שם רשת למוצרי בית המונית ונטולת אופי. תוסיפו לזה את כריכת הספר המרהיבה והמסקרנת, העשויה להתאים לספר ביולוגיה ימית, אך לא לספר שתכניו הם סקס בוטה. זאת ההברקה של קסלר, באופן בו מאחורי השם, בעל הארשת המכובדת והמיושנת, קיים ספר בועט שאת שמו אני הייתי מנסח כפרפרזה לבן אמוץ: זיונים זה הכול. עוד לפני שהתחלתי לקרוא מילה מהספר, הרגשתי במסריו המבלבלים.

מאיה, בלבלי אותי...

במקביל שמעתי את קסלר, בסוכן תרבות של קובי מידן, בו היא ספרה, שאכן בספר שלה סצנות מניות בוטות, המשתלבות בצורה נכונה לתוך העלילה, כביטוי להשקפת חייה, שסקס הוא צורת משחקי כוח, בין המינים. "בא נשחק," היו מילותיה המאתגרות לגבר הספרותי, או המציאותי שלה, המזמינות את הקורא למסע בנבכי שדות הכוח המתהווים בין שני המינים.

מאיה, סקרנת אותי.

עם מאיה, יצאתי למסע בשדות הכוח האפלים והעדכניים שבין שני המינים, והרגשתי, שהפכתי לחלק מזירת הקרב, או המשחק המתנהל באמצעות משפטים קצרצרים, ישירים, בוטים ובועטים :

"מה את רוצה? מה היית רוצה?"
"כלום. שתזיין אותי ואז אמות. אין עתיד."

מאיה, האם זאת ספרות, או הודעת SMS? גרמת לי להרגיש מבוזה ומושפל! (בהמשך הבנתי, שהרגשתי כמו גיבורי הספר, החיים במרחבי הודעות הטלפון החכם, באמצעותו הם מבטאים חסכים ותשוקות, כאן ועכשיו.)

כך כתבתי, לפני כיפור, לפני שצללתי לחצי השני של הספר, שגרם לי לשנות את דעתי, אז נמשיכה.

מאיה, תסריטאית כושלת בת שלושים ושש, שלא הצליחה למצוא את מקומה, למרות שניסתה, תמיד החזירו לה את מה שכתבה, מצטערים... היא בעלת דימוי נמוך. את הזיונים שהיא מוצאת לעצמה, היא מסכמת כלא משהו... את המראה הניבט אליה מהמראה בבוקר היא מסכמת, כמה שאני מכוערת, כמה שאני מגעילה את עצמי... יש לה ברקע ילדות מפורקת, כזאת שהיא מנסה לשכוח, אך השריטה הגדולה של חייה, היא מה שהיא.

היא פוגשת את טדי, המבוגר ממנה כמעט בעשרים שנים, בעל עסק לחקר זרמים באוקיינוס, מטפורה נהדרת לחיים של כולנו. הוא שמן ועם רקע של משפחה וזוגיות מפורקת, כמו קללה רב דורית.

מבחן הקבלה שלה לעבוד תחת מרותו, היה בשעה שנפגשו לראשונה בחתונה, והיא עשתה אתו חפוז בשירותים. בהחלט מגעיל ומעורר רחמים. טדי עצמו, כשהוא מבקש לנסח את מערכת יחסיו עם מאיה, אומר, הכל אשליה ובדיה, זה בראש שלך, יום אחד תתעוררי, ותגלי את המציאות, שאני פשוט גבר שמן ודוחה. האם יחסים המבוססים על משיכה מינית, הניראת כסטייה פרוורטית וכאובססיה הם אשליה זמנית, שתתפוגג, כביטוי לאישיות שבורה שאותה לא ניתן לאחות לעולם?

יחסים לא תקינים, הנכתבים בשפה לא תקנית. עולם מרוקן ממשמעות, שהוא כמו חור כחול באוקיינוס, אותו גיבוריו מבקשים למלא, כאן ועכשיו במין. האם יש משהו בין השניים, שהוא מעבר למין?

בתוך הספר הקצבי הזה, הממוקד בחלקו הגדול במיניות, בפעולות קופצניות, נחשפת הבדידות האנושית במלוא מכאוביה ומערומיה, בשעות בהן מאיה קמה בבקרים, ומבקשת את נפשה למות. האופן בו היא מבטאת את מציאות חייה, מכמירה וכואבת, "המציאות מכוסה בשכבה עכורה", מה שלכאורה נראים כרגעי תיקווה, או סיפוק, הם עבור מאיה, "רגעים של שקר גמור." (המנוסחים בתמציתיות מדויקת להפליא המצליחה להכאיב)

הספר הזה מעניין, באופן בו הוא מנסח את תהומות הכאב האנושי, הבדידות והניכור. יש לו רגעי הומור עצמי, לצד העצב. יש בו יכולת שיקוף פנטסטית, למה שנראה כבנאליות של הקיום האנושי. מעניין לקרוא בו, בכדי לשאול, האם יש תיקווה , או גאולה בחיים. שאלות המנוסחות בספר בצורה רעננה ומפתיעה.”