אזהרת תוכן מיני
אני לא יודעת איך הביקורת הזאת תלך, כי התלבטתי הרבה אם יש לי חשק לכתוב אותה או שאני רוצה לכתוב משהו אחר, כי אני במצב רוח מוזר כרגע.
בכל אופן, אם דברים אישיים יזלגו לביקורת הזאת, לא שאני רואה סיבה שזה יקרה כי שום דבר שקורה בספר הזה לא רלוונטי לחיי, אז לפרוטוקול הכנתי אתכם מראש לאפשרות כזאת.
רציתי לתת לספר הזה שני כוכבים, ולא לסיים לקרוא אותו.
קראתי חצי ממנו, לא נהניתי ממנו כי פשוט לא התחברתי לשום דבר בסיפור ויכולתי לראות לאן דברים מובילים, וידעתי שזה הולך להיות רע.
אני בחורה שמתקשה לקרוא ספרים עצובים, אז ברגע שהבנתי שמשהו רע הולך לקרות, וידעתי מה זה כי לא היה קשה לנבא לפי הכתיבה ולפי מה שהסופרת בחרה לשים עליו דגש, התחלתי להתקשות להתקדם.
אז החלטתי, במילא לא אכפת לי מהספר הזה, במילא אני מתכננת לתת לו 2 כוכבים, אז למה שאני לא פשוט אקרא ברפרוף את שארית הספר?
זה היה בערך פרק וחצי שרפרפתי עליו עד שהפסקתי לרפרף.
ברגע שהדבר הרע שידעתי שיקרה קרה, זה היה יותר קל להיות נוכחות עם הסיפור, כי הראש שלי כבר לא היה במה שאני חוששת שיקרה, אלא במה שקורה.
הנה למשל פה הייתי יכולה לדחוף משהו אישי על נוכחות בהווה וחרדה - אבל זה לא רלוונטי לחיים שלי! (נראה לי... אולי אני טועה... אני כנראה טועה.)
הספר הזה עוקב אחר הסיפור של סבסטיאן גאלו, משהו שמאוד מתאים לסגירת הסדרה הזאת, כי הספר הראשון נפתח עם הסיפור של אחותו אאידה, שם בעצם מחתנים אותה עם קאלום (הבן הבכור של המאפיה האירית) בגלל אירוע שמוביל לכך שהשומר של קאלום שובר לסבסטיאן את הברך, ובעצם מוחץ את חלומו להיות שחקן כדורסל מקצועי.
על מנת לפתור את הסכסוך ולא להגיע למצב של שפיכת דם ושכל צד הורג לשני מישהו שחשוב לו, ההורים מחליטים לחתן את אאידה וקאלום, ואז בעצם סבסטיאן פשוט צריך לקבל את זה שהחלום שלו אבוד, שהגיס שלו אחראי לכך, שבעצם - המשפחה שלו שהיא משפחת פשע, לקחה ממנו משהו או הובילה אותו לחיים שהוא לא רצה עבור עצמו.
הפרק הראשון ממש מחדד את תחושת התלישות שסבסטיאן מרגיש, אפילו שהוא חלק מהעסק המשפחתי והתחיל להיות יותר מעורב בו מבעבר, ואפילו הרג מישהו בפעם הראשונה.
הוא לא רצה להיות חלק מזה, עברו שלוש שנים מאז שריסקו לו את הברך, לאאידה יש תינוק, דנטה התחתן עם סימון והוא עוזב את שיקגו, נירו התאהב בקמיל ונראה שאין לו שום עניין בלהיות הדון (ראש ארגון/משפחה פשע), והוא מתחיל לחשוב אם אולי אבא שלו מצפה ממנו להיות היורש שלו.
זה מאוד קשה לקרוא על מישהו שמרגיש שהוא לא חי את החיים שהוא רצה לחיות, ושהחיים לקחו אותו למקום אחר, ושהוא לא מוצא הנאה בשום דבר ונראה שכולם סביבו הסתדרו ומצאו את האושר שלהם - ורק הוא עוד תלוש.
אני מניחה שמהמקום הזה אני יכולה להתחבר ולכתוב משהו אישי, זה אכן מאוד נוגע לי בנקודה מסוימת, אבל אין לי ממש מה להגיד חוץ מזה שאני מבינה את התחושה הזאת, ושזה כואב.
בוא נחזור לסבסטיאן.
<b>"אבל האמת היא שאני מרגיש שיש חיץ ביני ובין שאר בני המשפחה.
אני מרגיש שאני נסחף. הם עדיין רואים אותי, אבל אנחנו לא נמצאים על אותה סירה. כולם משתנים במהירות רבה, וגם אני. אבל אני לא חושב שאנחנו משתנים באותה הצורה."</b> (ציטוט מהפרק הראשון)
דברים משתנים כשהוא פוגש את ילנה, כי פתאום הוא חש אושר, התעניינות, זה היה כאילו סוף סוף החיים הכריזו "אקשן" על הסרט שלו.
הוא רואה אותה כמעט נחטפת, והוא מגן עליה, והוא מגלה שהיא הבת של ראש המאפיה הרוסית בשיקגו.
יש אלמנט מסוים בסיפור שלא מופיע בתקציר, והוא מה שהופך את הסיפור הזה להרבה יותר אפל.
גם הסמאט פה אגב...
יש משהו מאוד תמים בסבסטיאן בחלק הראשון של הסיפור, כי הוא ללא ספק לא בחור מאושר, והחלומות שלו ללא ספק רוסקו, והוא ללא ספק לא מרגיש חיבור רגשי לשום דבר בחייו... אבל אז הוא פוגש את ילנה, והוא נהיה אופטימי.
פתאום הוא מתחיל לחשוב שהחיים מפצים אותו, שיש גם גורל טוב בחיים האלה, ומכיוון שזה יותר מדי טוב בחלק הראשון של הסיפור, זה קל להבין, שזה הולך להפוך לרע מאוד.
נהניתי מהחלק השני של הסיפור.
היה שם הרבה אקשן.
גם ברור שבסוף של הסיפור סבסטיאן יהיה הראש של המאפיה האיטלקית, כי לספר קוראים "כתר אכזר", ויש דיבור על זה שאבא שלו כבר פחות מעורב בעסק ושסבסטיאן הוא ההכי מתאים לרשת אותו למרות שיש לו שני אחים גדולים יותר.
אז בחלק השני של הסיפור, יש התפכחות מסוימת, וקורים דברים שדוחפים את הסבסטיאן לקחת אחריות, ובעצם, לא הייתה לו ברירה אלא להפך לאדם שיכול לעמוד בראש ארגון הפשע.
אני גם מציינת שבשלב זה בסיפור, במשפחה של סבסטיאן כבר מתחילים לעשות את המעבר מעסקי פשע אל דברים חוקיים, אז זה היה קל לי לעודד את התהליך הזה בתור קוראת.
הסמאט היה... תמים ובתולי בהתחלה, ואז אגרסיבי ומלוכלך.
שזה נחמד.
כאילו, אם אין לכם בעיה עם לקרוא על סקס אנאלי.
אני חושבת שאנאלי מתאים מאוד לאנשים שאוהבים להיות אלימים בסקס, או רוצים להכאיב לבחורה, ואין לי בעיה עם זה - כל עוד זה לא קורה לי.
כאילו... אולי אני צריכה לשים אזהרה בתחילת הביקורת... סורי סורי אני פשוט חייבת לדבר על זה.
אם אתם לא רוצים לקרוא על סקס אנאלי, תדלגו על הפסקה הבאה.
אני לא חושבת שסקס אנאלי זה משהו שמהנה לכל בחורה, ויש לי קושי להאמין אם נשים באמת נהנות מזה ורוצות את זה.
אז יש לי קצת בעיה עם סצנות כאלה, שלא מפרטות על כמה שזה יכול להיות לא נעים ומלוכלך, ובאופן כללי, לדעתי, יש משהו בכתיבה הרומנטית שקצת לא מעביר את החוויה בצורה הכי כנה.
כאילו, אוקיי אני אהיה בוטה ממש - הוא הכניס לה אצבע לתחת ואז הוא עמד להכניס את הזין שלו, והיא מבועתת, חושבת ואני מצטטת: "אם האצבעות שלו כאבו כל כך, אני לא יכולה לדמיין מה תהיה ההרגשה עם הזין שלו."
אז כאילו... זה ממש פאקינג כאב! היא סיפרה שזה היה כואב פי עשרה מאיבוד הבתולים שלה.
בכל אופן...
אז כן, ספר די אפל, הזוג לא ממש מעניין כזוג או כאנשים נפרדים, אבל אחרי שהאקשן מתחיל הם מרגישים קצת יותר מעניינים.
אובדן האופטימיות של שניהם, והכאב שהם ספגו, הפך אותם ליותר מעניינים, כי הם אנשים שסחבו מציאות מסוימת בלית ברירה, התאהבו והרגישו שהמשקל הוסר מהם ושהכול הולך להשתפר, ואז הדבר הרע קרה להם והם הפכו לאנשים הרבה יותר פרואקטיביים בחייהם.
אני מרגישה ששניהם באיזשהו מובן היו קורבנות של הנסיבות שלהם, ולמרות שהם הצליחו לחיות עם זה, זה כיווץ אותם, ואז דברים היו צריכים ממש להידרדר כדי שהם יהפכו לאנשים שבעמדת שליטה על חייהם.
ואני לא רוצה לחוות את זה, אני מקווה שבמקרה שלי לפחות, אם אני ארגיש שהמשקל הוסר ושהכול הולך להשתפר, אני לא אגלה שזאת הייתה אופטימיות עיוורת.
אבל נראה לי שזה כבר קרה.
נראה לי שהיו המון פעמים בחיי, שהרגשתי שאני יוצאת מזה, שדברים משתפרים עבורי, ואז הם... נהיו גרועים יותר.
וזה ממש גורם לי באופן אישי לתהות, אם אולי החיים לא רוצים שאני אצליח, ולמה, למה אדם חולם לחיות חיים מסוימים, ואז המציאות כופה עליו חיים אחרים, שאותם הוא סובל, עד שהוא הופך לשליט.
אולי הייתי צריכה לקרוא את הספר הזה דווקא עכשיו, וזה רלוונטי לי לשמוע, שיש מצב שאני פשוט צריכה לקבל את החיים שלי כמו שהם, למרות שהם לא מה שאני רוצה, ופשוט לשלוט בהם.
אבל אני לא יודעת איך אני יכולה לשלוט בחיי, אני לא יודעת איך אני יכולה להיות בסדר עם חיים שלא בחרתי.
אני כנראה לא.
אדם יכול להיות בסדר עם החיים שהוא לא רצה, רק כשהוא מגיע לשלב כלשהו, שבו הוא איכשהו הופך מלהיות קורבן של הדברים שקורים סביבו, למישהו שבוחר לעבוד עם מה שהחיים העניקו לו.
הנה אנלוגיה מטופשת, כי אני חובבת אנלוגיות.
אדם רוצה סוס, ומקבל פרה.
הוא יכול להיות קורבן של הפרה, לסבול מהמקום שהיא תופסת ומהאחריות שיש לו עליה, או שהוא יכול להיות חכם וללמוד איך להשתמש במה שהחיים העניקו לו.
זה מוזר שהצלחתי למצוא עומק בספר כזה.
כאילו, אפילו רומנים כאלה יכולים לעורר חשיבה, אבל אני מודה, הפעם החשיבה התעוררה בי כי במילא הייתי במצב רוח מהורהר.
ואגב כתבתי מלא דברים אישיים ופשוט הוצאתי אותם מהביקורת.
לסיכום, אהבתי את הפינאלה של הספר, של הסדרה כולה, נעשו פה המון דברים שהם נורא נכונים לסדרה כולה, וזה מראה שלסופי לארק יש כישרון בלדעת איך לבנות סיפור ולהגיש אותו בצורה הכי יעילה, מהפרק הראשון.
אני ללא ספק אנסה את סדרת הבת, שהיא על הדור הבא.
בספר הזה יש אפילוג, שממנו מבינים על מה הספר הראשון של הסדרת הבת הולך להיות, ואני בינתיים מעוניינת לבדוק.
זאת סדרה של חמישה ספרים, ויש לי תחושה שיהיה הבדל גדול בינה לבין הסדרה הזאת, אז אני לא בטוחה שאקרא את הכול.
