https://wp.me/p4kTCp-8b9

"ואיך שמעתי את גידי המט"ק צועק: תותחן, אש! ואני משיב: אבל אין לי תיאום כוונות! והמט"ק צועק: תותחן, אש! אש! אתה שומע? לא חשוב לאן, יורים עלינו..." (עמוד 13).

ביום הכיפורים האחרון קראתי שוב את ספרו של הרב חיים סבתו "תיאום כוונות" (הוצאת ידיעות ספרים, מהדורה שנייה, 2003). הספר תיאר את חוויות הלחימה של הסופר, בן ישיבה באותה עת, אשר לחם במלחמת יום הכיפורים כטנקיסט בחטיבת המילואים 679 ברמת הגולן. לראשונה קראתי אותו בשירות הסדיר, ומאז חזרתי אליו לא פעם, אף שאינני שריונר ובוודאי ובוודאי שאיני בן דורו של המחבר (כי אם צעיר ממנו ב־30 שנה), שכן כבר בקריאה הראשונה הבנתי שאני אוחז בידי ספר נדיר באיכותו, שאוחז בקורא ואינו מרפה.

התחלתי להתעניין באמת במלחמת יום הכיפורים רק בשנת 2003, במלאות 30 לפריצתה, בעיקר בזכות הספר "אינדיאנים על גבעה 16" שכתב אביחי בקר, בעברו מ"פ בגדוד 12 בחטיבת גולני שנפצע במלחמה. תיאורי הקרבות בספר, הבהירו לי יפה יפה עד כמה היתה מדינת ישראל תלויה על בלימה, במיוחד בחזית הצפון, במלחמת יום הכיפורים.

בקריאה נוספת, ואני כבר קצין מילואים בצנחנים, התחדדה אצלי עוד יותר תמונת האירועים (מה גם שאני גם בקי יותר בשטחי הרמה מטיולים ותרגילים ורואה בעיני רוחי כל תל וכל ואדי) וההבנה כמה שברירי הקיום כאן יכול להיות, וכמה חשוב השירות במילואים, ולכידות היחידה להשגת הניצחון. 

ספרו של סבתו נע ונד בציר הזמן שבטרם המלחמה, הלחימה עצמה ולאחריה. תיאור הקרבות מטלטל את הקורא, כשהם מתוארים כהווייתם. נואשים, אכזריים וקשים והם הוכרעו בזכות נחישות ועיקשות הלוחמים בחזית. "דנון נשאר רק עם עוד כלי אחד. איזה אומץ למפקד הזה. ואיזה כוח. אותה שעה חשבתי לי, מי בכלל יידע פעם על האנשים האלה ועל מה שעשו" (עמוד 134), כתב על המג"ד שלו במלחמה וזו רק דוגמה אחת. 

כשקוראים את הספר, במיוחד לאחר ה־7 באוקטובר 2023, הקביעה של המחבר לפיה "מי שהיה במלחמה הזאת יכול לספר ולספר, ומי שלא היה בין כך לא יאמין" (עמוד 20), הופכת את בשרם של מי שלחמו במלחמה הנוכחית ברצועת עזה חידודין חידודין.

הספר נפתח לאחר תום הקרבות, במהלך מלחמת ההתשה במובלעת הסורית. המחבר שירת אז בפלוגה שעליה פיקד חנן, שהורכבה משרידי צוותים שלוקטו מן הגורן ומן היקב, וישבה בין חאן־ארנבה לבין תל־אנתר. "פלוגה מיוחדת היתה לחנן בחטיבה אחר המלחמה. שלושה טנקים הוא קיבל מהסמח"ט. אחד בעל מום, ראשו מוטה על צידו. הצריח שלו נפגע קשה בקרב של החטיבה על המחצבה בנפאח, ושני טנקים שנראו כצולעים עם הזחלים המקוצרים שלהם. הם נתקעו בציר הנפט, בעיות בגלגל הֶינֵעַ. עוד טנק, שעמד לו לבדו סתם כך אצל מוריס בסדנה של החטיבה בלי צידוד ובלי בעלים, משך חנן בעצמו, וצירף אותו לשלושה, עכשיו היו לו לחנן שלושה טנקים וחצי. אחרי המלחמה גם זו פלוגה" (עמוד 16).

חנן, סיפר המחבר, "אסף אותנו אליו בהמון אהבה. הוא ידע מה עברנו והרגיש אותנו. גם הוא עלה מיפתח במוצאי יום הכיפורים, גם הוא היה במארב בנפאח וגם בפריצה לחאן־אַרְנבֶּה. בתרגילים המעטים שעשינו לא היה חנן צריך להסביר הרבה. כל מט"ק וכל איש צוות ידע מה עליו לעשות. אף פעם לא הרים חנן את קולו. רק רמז או לחש. תמיד הסתובב בבגדי עבודה וטיפל בטנקים יחד איתנו, גירז ושימן והחליף בּוּגים. בכל השמירות השתתף כמונו. לפעמים עבר בין האוהלים והשכים אותנו בבוקר בנגיעה קלה" (עמוד 17).

גדוד השריון שבו שירת היה "גדוד שהיו בו בצוותא בני ישיבה ובני קיבוצים ובני עיירות" (עמוד 157). כאז כן היום, ההרכב האנושי והביחד של המילואים נשאר דומה והוא שמחזיק את העסק למרות כל הקיטוב, הפערים והשונות בחברה הישראלית.

בספר תיאר המחבר פגישה שהיתה לו בעמדה שבה שמר במוצב על גדות תעלת סואץ, כשנה לפני מלחמת יום הכיפורים. "עוד אני ממתין וחייל בא לקראתי. לא הכרתי אותו עד שקרב. גבוה היה, כפוף משהו, עיניו שחורות גדולות ומבטן חריף. כשהתקרב ראיתי שהיה זה אחד המפקדים של התגבור, הסמ"פ. צנחן מילואימניק היה, סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה בירושלים. שוחח איתי על דא ועל הא" (עמוד 48). והנה, במהלך השיחה, אמר הקצין פתאום:

"ההתקפה של המצרים תהיה בשעה הזאת, עם שחר, ומכאן היא תבוא. הקצין הסטודנט הסתובב, הסתכל על המעוז וחזר והסתכל על התעלה ואמר כמו לעצמו: אני יודע, כולם ישנים, שקטים. אני לא שקט. אני קורא את הדיווחים המגיעים למ"פ ואני לא יכול להיות שקט. כבר כמה לילות שאני מסתובב בעמדות קודם עלות השחר, מתבונן בתעלה. שמעת מה שאל המפקד היום? שאל הסמ"פ והוסיף: הוא אמר שאם עשרות טנקים יצלחו כאן מולנו, מה נוכל לעשות? כולם צחקו, אני לא צחקתי. מה אעשה ואני רואה את הטנקים המצרים צולחים כאן, עכשיו, על גשרים, ממש מול עיני. אני רואה את ההתקפה מתחילה. אינני יודע איך נעצור אותה. הלוואי ותקופת המילואים שלנו תעבור כבר. החברים שלי קוראים לי פילוסוף, אולי הם צודקים, אבל אני לא מבין על מה הם סומכים. הסמ"פ של התגבור סיים את דבריו ובלא לחכות שאגיב, חזר ואמר שוב ושוב: אני לא שקט, אני לא שקט. והלך" (עמוד 49).

הקטע הזה, שנקרא כנבואה על החורבן שעתיד לבוא, הוא אחד הקטעים החזקים בספר. מוטב היה לו הפיקוד הבכיר של צה"ל, בטרם המלחמה ההיא ב־1973, היה מוטרד כפי שהיה אותו סמ"פ מהצנחנים. במחשבה נוספת מוטב היה לו אזהרות שכאלה היו מקבלות התייחסות רצינית מהפיקוד הבכיר של צה"ל גם חמישים שנים מאוחר יותר.

"אני שומע את חנן קורא לי: נהג! מהר! הילוך אחורי! הפעם דווקא נכנס ההילוך. ירדנו למטה. אחרי כמה שניות פגז פגע במקום שהיינו בו קודם. ניצלנו. בבת־אחת תפסתי: אנחנו במלחמה" (עמוד 117).

בספר בולטים לחיוב מפקדי החטיבה, החל במפקדה, אל"ם (לימים אלוף) אורי אור, אשר הצליח בכושר מנהיגותו וברגישותו להוביל את אנשיו בהצלחה בנתיב הקרבות ברמה, עבור ביהודה וגמן הסמג"ד, בחנן המ"פ וכלה בגידי מפקד הטנק.

אחד הקטעים המרגשים בספר הוא המפגש בלילה השני ללחימה עם מפקד החטיבה שלהם, אל"מ אורי אור. "הפגישה עם המח"ט הפעם, בחצות הלילה בנפאח, היתה אחרת לגמרי. האיש המוצק, שעלה על הטנק בפנים מאובקות, אמר בקול רך: שלום, אני המח"ט שלכם. הוציא חפיסת שוקולד וחילק לנו. אני יודע, אמר, קשה לכם מאוד, אתם צעירים. גם לי קשה. לחמתי כבר בחיי מלחמה קשה, אבל הפעם זאת מלחמה אחרת, אחרת לגמרי. החטיבה איבדה הרבה טנקים. שדרת הפיקוד נפגעה. נשארתם בלי מג"ד ובלי מ"פ. קשה, קשה מאוד" (עמוד 49).

אבל, קבע המח"ט, אני בטוח שננצח. מי שיחזיק יותר מעמד ינצח. מי שלא יותש, ינצח. אנחנו ננצח. אין לנו ברירה, אנחנו מוכרחים לנצח. כולנו סומכים עליכם. עם ישראל סומך עליכם. נארגן כאן מחדש את החטיבה עם כל הטנקים שנשארו, ולפנות בוקר נתקוף לכיוון הכיס של חושנייה" (עמוד 50).

כשנפרד מצוות הטנק אמר המח"ט: "שלום לכם. אני אוהב אתכם. טפלו בטנקים ותדלקו אותם. אנחנו יוצאים לפני הזריחה. נותרו לכם ארבע שעות לנוח. נצלו אותם. יום קשה יהיה מחר. הצנחנים של האוגדה יתדלקו את הטנקים שלכם. לא אתם. אתם צריכים לנוח. ואנא, אל תרדו מן הטנק, זו פקודה. וחייל חמוש אחד ישמור תמיד בעירנות על הצריח. יש ידיעות שבין הטנקים שלנו מסתובבים אנשי קומנדו סורים שנחתו במסוקים. יש שאלות? הו, כמה שאלות היו, אבל איש לא שאל. ידענו שגם הוא אינו מתכוון שנשאל. לא עת שאלות היתה. לחץ המח"ט את ידו של כל אחד מאיתנו ואמר שוב: שלום לכם חבריה. אני אוהב אתכם" (עמוד 50).

בקרב על חושנייה, כתב המחבר, "ירינו בלי הפסקה. אלי הטען הזיע כולו, נראה כמתחנן לרגע של מנוחה. הוא טען פגזים ללא הרף. עבד קשה מכולנו בלי לומר דבר. מתכופף לריצפה, מחלץ פגזים מן התפסים וטוען אותם בתותח. עולים לעמדה ויורים. גידי לא מרשה לרדת מהעמדה. ואז התחילו טנקים להיפגע. ידענו מי יושב בכל טנק. ראינו את הטנקים דולקים כמו מדורות. זיהו אותנו. החלפנו עמדה במהירות ושוב עלינו" (עמוד 71).

בהמשך, כתב, נפגע הטנק שבו שימש כתותחן, לא הרחק מבסיס נפאח, והצוות חיפש נואשות דרך לשוב ללחימה. בדרך "פגשנו סיירת צנחנים" (עמוד 105). נראה שהכוונה היתה לכוח מסיירת מטכ"ל (סיירת צנחנים היתה אז בדרום), ואנשיה הזהירו אותם מפני הקומנדו הסורי שעשוי לנחות שם במסוקים.

זמן קצר לאחר מכן האזהרה התממשה. חייל מגולני סיפר לו מאוחר יותר כיצד צעק להם "הסמג"ד בקשר להסתובב במקום ולטוס צפונה בציר אמריקה לצומת נפאח. הליקופטר קומנדו סורי נוחת שם. בתוך שתי קטנות היינו שם. זוכרים איך התיישרנו על הכביש וירינו מטווח אפס" (עמוד 29). למרות שהמחבר לא ציין זאת, גם לוחמי סיירת מטכ"ל, עליהם פיקדו יוני נתניהו ומוקי בצר, "הגיעו מן הצומת אל מול המסוקים ופתחו לעומתם באש נוראה" (עמוד 106). כארבעים לוחמי קומנדו סוריים נהרגו שם. הצוות של המחבר הצליח לחבור לכוחות צה"ל ושב ללחימה.

הספר שכתוב בעברית עשירה, מיוחדת ומתובלת בפיוטים מבית הכנסת, זכה בפרס ספיר, תורגם לאנגלית ולרוסית, ואף היה לסרט מצוין, אותו ביים איל חלפון ובכיכובם של דן שפירא ואלון אבוטבול.

לאחר המלחמה, נזכר סבתו, "הסמח"ט שלנו, לוי מבית־השיטה, סיפר פעם בגדוד על שני טנקים שיצאו מיפתח ביום ראשון בצהריים והגיעו לנפאח. הם הצילו את המלחמה ברמה, אמר" (עמוד 115). כשחושבים על זה, "מי יודע, אולי כל שני טנקים הצילו את הרמה" (עמוד 115). אולי, אין לדעת.

מה שבטוח הוא שהמחבר צדק שכתב שכבר אז ידע כי "מה שיכריע את המלחמה הזאת הם האנשים. לא הכֵּלים" (עמוד 124). האנשים, מפקדי ולוחמי צה"ל בסדיר ובמילואים (במיוחד במילואים) הם שהצילו אז את המדינה. אחרי שלחמתי בעזה בשנה האחרונה אני יודע, זה גם מה שיכריע את המלחמה הזו.

פינה חמה יש לי בלב לרב חיים סבתו. ראשית, הוא סופר, וסופרים, על פי רוב, הופכים את עולמנו למקום מעניין, ולעתים אף טוב יותר. שנית, כמה קווים ביוגרפיים, אמנם דקים למדי, יש לנו במשותף. הרב התגורר בילדותו במעברת בית מזמיל, ואני גרתי בעבר ועדיין מוצא את פרנסתי בשכונת קרית יובל שהחליפה את המעברה. שנינו למדנו באותה ישיבה תיכונית (אף שהוא עלה מעלה מעלה במעלות התורה והיראה, ואילו אני ירדתי מטה מטה במורדות הכפירה והאפיקורסות, עדיין יש בי איזה שמץ גאווה ושותפות גורל והזדהות עם המקור המשותף הזה) מלבד זאת החפיפה הביוגרפית הולכת גם אחורה. כמו סבתו, גם סבתי (משחק מילים אווילי ולא מתוכנן) באה ממשפחה שמוצאה בסוריה, ועלתה לארץ בגיל צעיר ממצרים, גם אם במסלול שונה (סבתו, דרך חלב וקהיר, וסבתי ע"ה דרך דמשק ואלכסנדריה) מכיוון שכך, הייתה לי, בזמן קריאת הספר, אותה תחושה שהרגשתי כשקראתי את מר מאני של א.ב יהושע - שהמשפחות האלה, עליהן כותב הסופר, היהודים הספרדים שיושבים בארצות האסלאם ומדברים עברית, ערבית, צרפתית וספניולית, שנודדים בנינוחות ים תיכונית כזו בין ערי הלבנט, הן קצת המשפחה שלי, הדנונים והמטלונים הקדמוניים.

אה כן, ויש גם הספר של סבתו. יש הטוענים כי סבתו הולך בכתיבתו אחרי עגנון, ואולי אפילו קצת מחקה אותו. יש אומרים זאת לזכותו ויש הזוקפים זאת לחובתו. ואני אומר, אדרבא, אם עגנון העמיד בספריו יד זיכרון לעירו בוצ'אץ' וליהדות מזרח אירופה בכלל, למה שלא יבוא סבתו, ויעמיד יד זיכרון, אמנם צנועה יותר, לקהילת חלב, וליהדות ארצות האסלאם בכלל?

השפה של סבתו יפה, עשירה, שפה של תלמיד חכם הבקיא במשלבים השונים של העברית, שפת המקרא, החכמים, פוסקי ההלכה. לגבי הסיפור - מדובר בסאגה משפחתית הנפרשת על פני 150 שנה בערך (מוזכרות רעידת האדמה בחלב ועלילת דמשק שהתרחשו במחצית הראשונה של המאה ה-19, והסיפור מסתיים קצת אחרי מלחמת ששת הימים) ומגוללת את סיפורה של משפחת שפורטה (Saporta) החלבית במשך ארבעה דורות, תוך שהיא עוסקת בקונפליקטים שהעסיקו את היהודים, במזרח ובאירופה ובעצם בכל מקום - מסורת מול מודרנה, דתיות מול חילון, לימוד תורה מול חוכמות כלליות, הגירה, פוגרומים (נו, איך אפשר בלי) ועוד. העלילה עצמה די פשטנית, והזכירה לי את הסיפור שהיה מופיע בכל גיליון של "שיחת השבוע" - השבועון החב"די שבעזרתו מעבירים המתפללים את הזמן כשמחכים לחזרת הש"ץ בתפילת שבת - הבן או הנכד של הרב הגדול בתורה וביראת שמיים מתפקר, שוכח את עמו ואת אלוהיו, מתבולל ונטמע בגויים עד שמפגש מקרי עם חנוכיה/תפילין/ניגון ישן מחזיר אותו אל חיקה החמים של הדת. אבל, כאמור, מה שמושך בספר הוא השפה המיוחדת, הלא שגורה בקרב כותבי פרוזה, של המחבר ופחות העלילה.

מכיוון שמדובר בהוצאה מחודשת של הנובלה (שיצאה לאור לפני 25 שנה בקובץ בשם "אמת מארץ תצמח") נוסף לה מעין צ'ופר - אחרית דבר מאת המחבר, שמספר על מאחורי הקלעים של הכתיבה, מה אמת ומה בדיה וכו'. מומלץ מאוד לקרוא גם אותה.

חיים סבתו אמנם עלה ממצרים, אבל משפחתו מיוצאי חלב שבסוריה, מה שמכונה אר"ץ (ארם צובא). זוהי קהילה ותיקה ובזמנים עברו היתה מהמבוססות ואנשיה מהמקובלים באזור. סיפור יפה רקח לנו סבתו.
אין עברית כזו יותר.
רוב יושבי הקהילה היו דתיים. החינוך היה דתי, אורחותיהם דתיים, אבל זה לא מנע מהם חיים רגילים, חיי עבודה של מסחר ואומנות. כחוט השני אנו מלווים את משפחת שפורטה, ספורט בצרפתית, שהרי הסיפור עובר גם בחלב, גם בפריז, מעט בארה"ב וקופץ ביניהם. הרי גלגל חוזר הוא.
ורצוי שעברית כזו נקרא יותר.
רוב הסיפור עוסק במשפחת שפורטה, בז'אק האב ורשל אשתו, להם שלושה ילדים. הגדול ראשו במסחר ולשם הוא פונה ומצליח ביותר בבית המסחר לבדים. הקטן, ששמו מתקצר והופך למקס ספורט בהגיעו לפריז, תחת כנפיה הקצרות מדי של אחותו המצויה שם זה זמן, מתחבר למפלגה הקומוניסטית ומסיים כמזכירו של סארטר. כן, ז'אן פול סארטר. מקס הוא תלמיד חכם קודם כל, אבל הדת ממנו והלאה, מצב העניים בראשו.
כל זאת בעברית ללקק את האצבעות.
והזמנים הם זמנים לוהטים, קיץ 68' בפריז, התנגשויות עם המשטרה וחברות עם דני האדום המפורסם, מנהיגם של חלכאים ונדכאים. המשטרה עוצרת כמובן את מנהיגי המהומות וכדי שלא יאונה כל רע למקס ספורט, בן חלב לשעבר, שהתפקר וחצה את הכביש כדי להגן את מי שידם לא משגת הגנה, השיג הגנה לעצמו תחת כנפי סארטר.
השוו את העברית של סבתו לעגנון. סבתו יותר קריא.
אבל ההפתעה הגדולה באה באחרית הדבר לספר הצנום הזה. סבתו מספר על כתיבת הספר, על הריאיון שבא בעקבות הספר ועל הדמיון שבין הספר למאורעות אמיתיים במציאות. סבתו אמר שהוא רק סופר ומהרהורי לבו כתב. אלא שקשה להפריד הכתיבה מהאמת והסיפור רק התעצם, לא שהוא היה חלש מלכתחילה.
ועם עברית כזו לא צריך תירוצים.