שנת 2018 בספרים

לא להאמין כמה כתיבה היסטורית יכולה להיות קולחת ונעימה...

מעניין. בקריאה שניה לאחר 5 שנים מרגיש קצת חוסר נוחות מהפגיעה בפרטיות של הגיבורה.

שם הספר הוא "המנהרה" אבל זו לא מנהרה בתמונה, למרות שקצת דומה. על כריכת הספר נמצאת תמונת יצירה בשם "הרוטב" של אמן בשם ג'יימס רוזנקוויסט. וכמו בכל פעם שיש תמונת אמנות על כריכת ספר, היא מזמנת פרשנות על הכתוב ועל העלילה. ספציפית כאן יש לתהות מהו הנוזל הזה שזולג לו ולאן הוא נשפך ומה, אם בכלל, אוסף אותו בסוף.

מעשה בצבי לוריא, מהנדס כבישים בדימוס, אדם בן שבעים ושתיים, כמעט שלוש, נשוי לרופאת ילדים שעוד עובדת במרפאת החוץ של בית החולים ושמה לא מוזכר. הכל בסדר עם מר לוריא, חוץ מזה שלפעמים הוא שוכח מילה או שתיים, ולא מצליח להיזכר בשמות, בעיקר אם הם פרטיים. וגם לזכור את קוד ההתנעה של המכונית הוא לא תמיד זוכר ויש לו רעיון כזה, לכתוב את השמות בפנקס, או על כף היד, ואולי אפילו לקעקע את קוד המכונית. כי ידידנו לוריא מתבשר שהוא לוקה במחלת הדמנציה, והשכחה הקטנה זעיר פה וזעיר שם תלך ותתרחב עד שתבלע את כל זכרונו של לוריא. ואדם בלי זיכרון - האם הוא יכול להחשב אדם? לכל איש יש שם, הוא יודע בוודאות שיש, אבל הוא שוכח, או מבלבל יוסף עם יעקב, יוחנן עם יונתן, וכך הלאה, ולפעמים הטעות והבלבול חמורים יותר מההשמטה.

לא רק צבי מחפש מזור עבור בעיות השכחה המתגברות. אשתו באה לעזרתו ומצמידה אותו למהנדס צעיר, בן של קולגה, ושמו עשהאל, והשניים נודדים ברחבי הדרום בחיפוש אחרי תוואי נכון והוגן וצודק לכביש שהצבא ביקש, תוואי שלא יחריב עיירה נבטית קדומה, ולא יחריד ממקומם שלושה שוהים בלתי חוקיים שהתיישבו בה. כדרכו של יהושע וכדרכם של סופרים ישראלים גם קשרי משפחה נכנסים לסיפור. אמנם יחסית לספרים אחרים מדובר בכמות מצומצמת של דמויות, ובכל זאת אנחנו פוגשים גם את הבן הדואג הגר בצפון הרחוק, את הבת הגרה קרוב ואת הנכד, כמו גם את החבר של הנכד ואת אימו - הלא היא נוגה נגנית הנבל שקופצת לביקור אורח מרומן אחר של יהושע, הניצבת.

כך הולך לא הספר בנתיבי ההזדקנות העצובים של גיבורו, לתושייה שעוזרת לו להתגלגל תמיד לכיכר רבין ומשם להיזכר ברב שעל שמו הרחוב שבו הוא גר ובמספר הבית. אנו לומדים להכיר מקרוב את המודעות וחוסר המודעות להדרדרות, את ההומור המלווה, את רישיון הנהיגה שנשלל, וגם את העדויות שחורטטו בביטחון רב והצליחו להעמיד מנהרה על תילה. כדרכו של א"ב יהושע הגיבור מגיע בסצנות הזויות למקומות מוזרים וחלומיים ונתקע בהם, הוא פוגש אבני דירה בסכסוך הערבי ישראלי המלווה את כל ספריו, ברמת העלילה הפשוטה וברמת האלגוריה. כמו תמיד בספריו של יהושע הגיבורים נקראים באופן תדיר על שם מקצועם או פונקציה כלשהי הקושרת אותם לעלילה או לגיבור, לעיתים רחוקות יותר בשמם, אלא שבספר הזה ההשמטה כואבת מתמיד.

ספר כתוב טוב, וחבל שהוא כל כך עצוב. הוא לא באמת עצוב, ויש גם בדיחות על הדרך, ואפילו בדיחת שואה אחת טובה, ובכל זאת הוא עצוב כי זו המציאות שהוא משקף שעצובה כל כך.

ספר נפלא, כתוב היטב ומרתק בעלילה שלו.
הספר עוקב אחר ארבע דורות של משפחה קוריאנית שמהגרת ליפן בצל המלחמה בין שתי המדינות. הסיפור נפתח באזור תחילת 1900, כאשר קוריאה הופכת לקולוניה של יפן, וממשיך עד סוף המאה.
הסיפור מלא בדמויות מדורות שונים והתמודדויות חיים שונות. אהבתי במיוחד את דמותה של סונג'ה, שמנהלת רומן עם סוחר קוריאני עשיר, וכדי להסתיר את חרפתה מתחתנת עם כומר עני. הכומר בקושי מכיר אותה אך הוא סיפורה נוגע בלבו והוא רוצה להציל אותה. מכאן העלילה מסתבכת, כאשר ילד אחד של סונג'ה הוא למעשה ממזר, והשני בנם החוקי של הזוג. שלא לדבר על המחסור במוצרי צריכה בסיסיים בעקבות המלחמה, היחס העוין והמרוחק לקוריאנים, והמרדף הפוליטי אחר מתנגדי המשטר ביפן. כל אלה משפיעים על חייה של סונג'ה ומשפחתה. בסוף המאה, הצרות של בני המשפחה משתנות. מעוני, מחסור ומציאת מחסה בזמן מלחמה מההפצצות, הדמויות מנסות להצליח להתגבר על היחס המפלה שנותר ביפן עברו הקוריאנים ועל משבר זהות: מצד אחד מוצאם קוריאני ובהתאם היחס של החברה כלפיהם, ומצד שני הם דוברים יפנים שפת אם, ולעיתים גם אנגלית ברמה גבוהה מאוד, ומזדהים בעיקר כיפנים. אפילו תעודת זהות אין לרובם, דור רביעי ביפן.

חפירה ספרותית [אפשר לדלג]:

אמנם זו לא תפיסה מקובלת, כי היום (לפחות בסדנאות כתיבה) מלמדים כי יש להתמקד בדמות אחת, גוף ראשון (שכל כך אוהבים היום) או מה שנקרא "גוף שלישי צמוד". המספר הכל יודע נדחק לשוליים. ולין פשוט מתעלמת מכל זה. קראתי ריאיון שבו תיארה את בחירתה במספר כל יודע, ככזה שמביע אנושיות גדולה יותר דווקא כי אינו מצמצם את עצמו לאדם יחד. בנוסף יש כוח במספר כזה כשהשאיפה היא לפרוס רומן חברתי רחב ירעה. כלומר, לין לא רצתה להגביל את עצמה לדמות אחת. לדעתי בצדק כי היא כותבת בחסד. השפה יפה אך פשוטה, וניכר המחקר העצום שעשתה (בתודות מציינת לין שהיא נשאה את הסיפור בקרבה כמעט שלושים שנה, והיקפו מסביר למה).

[סיום חפירה]

סיכום:

למי שמתענג על ההיכרות עם תרבות אחרת דרך הספרות, אתם תאהבו את הסיפור הזה. התיאור של המקומות, הלבוש הקוריאני והיפני, השפה, המאכלים (כמו גימבאפ שזה סושי קוריאני או טיאקי שזה סוג של פנקייק יפני ממולא בצורת דג) פשוט נפלא וצבעוני כל כך, אבל לא מלא או עמוס מדי, אלא נעשה בטוב טעם. והדמויות, טוב כל דמות באמת היא עולם בפני עצמה, והרגשתי שאני מתמסרת למספר הכל יודע שיכול לנוע בין דמות לדמות, בין שנה לשנה, בין מדינה למדינה ובין דור לדור בצורה שמרגישה חלקה ואמינה.

אהבתי מאוד וממליצה למי שאוהב רומנים היסטוריים, או למי שכמוני ונמאס לו מספרות שמתמקדת ב"אני" ורוצה להכיר תרבות אחרת. המספרת לא מתיימרת לחלק לטוב ורע. היא מציגה את תמונת העולם: לא כל היפנים רעים כמו שלא כל הקוריאנים טובים, ובהחלט מעלה המון חומר למחשבה מבלי שהיא מתפשרת על הדמויות או העלילה שאותי אישית סיקרנו וגרמו לי לגמוע את הספר במהרה.

ספר מיוחד.

י.ל פרץ, איש ששמו הולך לפניו - ותמיד כשדיברתי על בשביס זינגר או על סופרי יידיש אחרים בנוכחות אנשים, היו צריכים לזרוק לי את השם שלו בחזה מנופח כי הרי מדובר בשם דבר! י.ל פרץ! אבל בגלל שהשם שלו נזרק אליי באותה נשימה עם עגנון ועם סתם סופרי יידיש מוכרים, אז לא לקחתי ברצינות את המרפקים. כלומר הוא כן סיקרן אותי וכן קניתי ספר שלו ועוד את האחד עם 40 הסיפורים כדי לגבש גם עליו דעה ולראות מה יש לו להגיד. בכל זאת, שם דבר עוד אפילו בתקופה שלו - והגיע הזמן (והיה זמן) שסופסוף קראתי אותו.

אז מה אגיד? אני מאשר את המרפקים שנתנו לי.
מדובר אמנם בליקוט אבל באמת רוב רובם של הסיפורים מיוחדים. מאוד יהודיים ולא כתובים בדרך מהממת ביותר אבל ניכר שבכל אחד מהם יש פאנצ' ככה שאמנם לא התלהבתי במיוחד מהתיאורים או מחיבור לדמויות התקופה אבל מוסר ההשכל אפשר לומר שהיה מאוד לעניין בצורת הכתיבה שלו. כאילו מתוך כל סיפור פרץ ידע לתת את הצביטה, את הקוועטש שמשאיר רושם.

משה כבר כתב על הספר הזה ביקורת והזכיר בזמנו את התרגום שלא מעביר את הכתיבה המקורית של פרץ, והרגשתי את זה. בכל זאת לא מדובר היה בבלהה רובינשטיין אבל עדיין, אם התרגום שלה היה גרוע, שלו פשוט בינוני. זה לא מיתרגם לשפת היום יום במאה אחוז והוא כן באיזשהו מקום מצליח להעביר בשפה את האווירה של התקופה ההיא, אבל עדיין מרגישים שמשהו קצת חסר, ואולי בגלל זה גם הרגשתי את חוסר ההתלהבות מצורת הכתיבה שלו.

בכל אופן, מדובר בספר שהייתי ממליץ וההנאה תהיה מובטחת למי שיהנה לא רק מהביקורת שפרץ מותח על כל מיני דברים, אלא מהלב הנמעך שמייחד כל סיפור.

ספר שמתחיל כסיפור על חברות, זהות ונעורים, אבל מתפתח למאבק עמוק בהרבה בין נאמנות אישית לנאמנות לאומית, בין זיכרון משותף למציאות מדממת, ובין האפשרות להכיר את האדם שמולך לבין הרגע שבו הוא הופך, בעל כורחו, לצד השני של המתרס. הספר מספר על סער הישראלי ועלי הפלסטיני, שנולדו משני צדי הגבול ונפגשים במחנה קיץ של ״מנהיגי המחר״, ובהמשך נקרעים בין חברותם לבין המציאות הפוליטית והביטחונית שסביבם.

מזווית של איש מודיעין, כוחו של הספר הוא בכך שהוא לא מסתפק בשאלה מי צודק ומי טועה. הוא מתעניין במנגנונים שמייצרים הקצנה, נאמנות, נקמה ובחירה. עולם המודיעין והמלחמה בטרור מופיע כאן לא רק כתפאורה, אלא כמערכת שבה החלטות אישיות, יחסים, טראומות ותפיסות עולם הופכות בסוף למידע, לאיום, להזדמנות או לכישלון.

העובדה ששנער עצמו שירת בקבע בתפקידים מסווגים באמ״ן מורגשת לאו דווקא בפרטים טכניים, אלא בהבנה של האזור האפור: המקומות שבהם המציאות אינה מספקת תשובות נקיות, והאויב אינו רק יעד אלא גם אדם עם סיפור, בחירות וכאב. הספר אושר לפרסום לאחר דיונים מול הצנזורה וועדת שרים מיוחדת, וגם זה מעיד על האזור הרגיש שבו הוא נע.

זהו מותחן ישראלי סוחף, אבל גם ספר על הטרגדיה של המרחב שבו אנחנו חיים - מקום שבו אנשים שיכלו להיות חברים מוצאים את עצמם, לא פעם, משני צדדים של אותה כוונת.

הסדק הוא מותחן מודיעיני קריא מאוד, אבל מתחת לקצב העלילתי שלו יש רובד עמוק יותר שמעניין במיוחד את מי שמכיר את עולמות הצללים. יריב ענבר כותב על גואל בן עטר, אדם שנע בין שליחות, זהות, עבר אישי ומשימה מסוכנת, ובונה סיפור שבו המבצע החיצוני הוא גם מסע פנימי. לפי תקציר הספר, גואל יוזם מבצע מודיעיני פרטי הכולל חדירה לשטח עוין וחשיפת אוצר בעל משמעות לאומית, והמשימה מסתבכת עד סכנת חיים.

כמי שבא מרקע של מודיעין, אהבתי את העברת ההבנה שמבצעים מודיעיניים אינם מתרחשים רק במרחב הפיזי. הם מתרחשים גם בתוך האדם שמבצע אותם. לכל לוחם צללים יש נקודת חוזק, אבל גם נקודת תורפה; לכל כיסוי יש סדק; ולפעמים הסדק המסוכן ביותר אינו בזהות המבצעית אלא במקום הפנימי שממנו האדם יוצא לפעולה.

הספר מצליח לשלב מתח, זהות יהודית-ישראלית, מוסד, זיכרון אישי ושאלות של נאמנות ושליחות, בלי לאבד את התנופה הסיפורית. הוא מזכיר שמאחורי עולם המודיעין, שנוטה להיראות מבחוץ קר, מקצועי וסטרילי, עומדים אנשים עם פחדים, חולשות, אהבות ומטענים שמלווים אותם לתוך כל החלטה.

לסיכום - מותחן טוב, ישראלי מאוד, עם לב ועם הבנה יפה של המחיר האנושי של החיים מתחת לרדאר.

"משכילה" של טארה וסטאובר הוא ספר מהסוג שלא רק קוראים, אלא גם מרגישים.

לכאורה זהו סיפור על השכלה. על נערה שגדלה במשפחה מורמונית קיצונית ומבודדת בהרי איידהו, לא הלכה לבית ספר, כמעט שלא ראתה רופאים, וחיה בעולם שסגר את עצמו מפני המדינה, החברה והקדמה. אבל ככל שמתקדמים בקריאה מתברר שזהו הרבה יותר מספר על לימודים או אוניברסיטה.

זהו ספר על משפחה וזה אולי מה שהופך אותו לכל כך חזק ומטלטל.

וסטאובר כותבת בכנות כמעט בלתי נתפסת על המשפחה שבתוכה גדלה: אב כריזמטי וקיצוני, משוכנע שהעולם החיצון מושחת ומסוכן, אם שנעה כל הזמן בין אהבה, הגנה ושתיקה, ואחים שמערכות היחסים איתם מתנדנדות בין קרבה עמוקה לבין פחד ממשי. ככל שמתקדמים בקריאה, מבינים שהמאבק האמיתי של טארה אינו רק לצאת ללמוד, אלא להשתחרר מן הכוח האדיר שיש למשפחה על עיצוב הזהות שלה.

וזה הדבר שהכי נגע בי בספר. כי וסטאובר מצליחה לתאר משהו מורכב מאוד: גם כאשר המשפחה פוגעת בה, היא עדיין אוהבת אותה. גם כאשר היא מתחילה להבין עד כמה העולם שבו גדלה היה מעוות ולעיתים אלים, היא ממשיכה לרצות את אהבתם ואישורם של בני משפחתה. הספר כולו נע בתוך המתח הכואב הזה: בין הרצון להיות נאמנה למקום שממנו באת, לבין ההבנה שכדי להציל את עצמך ייתכן שתצטרך להתרחק ממנו.

הכוח של הספר טמון בכך שאין כאן חלוקה פשוטה לטובים ורעים. וסטאובר אינה כותבת מתוך נקמה. להפך: גם ברגעים הקשים ביותר מורגש שהיא מנסה להבין ולא רק להאשים. דווקא המורכבות הזאת הופכת את הספר לאמין ולכואב כל כך.

יש משהו מטלטל במיוחד בדרך שבה היא מתארת את תהליך ההשכלה שלה. הלימודים אינם רק רכישת ידע, אלא גילוי הדרגתי של עולם אחר ובעיקר של האפשרות לחשוב בעצמה. ככל שהיא נחשפת להיסטוריה, לפילוסופיה ולספרות, היא מתחילה להבין שלא רק העולם החיצוני הוסתר ממנה, אלא גם היכולת שלה להגדיר את עצמה.
ולצד כל זה, הספר כתוב נפלא. בלי עודף דרמה ובלי מניפולציות רגשיות. טארה וסטאובר נותנת לעובדות ולזיכרונות לדבר, ודווקא האיפוק הזה מעניק לעדות שלה עוצמה גדולה עוד יותר.

ומעבר לכל אלו, משכילה הוא ספר שנוגע בשאלה עמוקה נוספת: מה קורה לאדם כשהוא מתחיל להטיל ספק באמת היחידה שעליה גדל? וזו כבר שאלה שחורגת הרבה מעבר לסיפור הפרטי של טארה וסטאובר.

לאחר שסיימתי לקרוא את ספרה המצויין: "קוראים לזה חיים" (ראה ביקורת), פניתי לאחור אל ספרה הראשון: "סימנים כחולים". בקצרה מצויין. הוא לא רק מצויין רק בסיפור העלילה המרתק, אלא גם מהווה אתגר ספרותי: שפה נהדרת, כתיבה משולבת של עבר ועתיד המהווה אתגר לקורא, ושליטתה בנושאים שונים כ: פסיכולוגיה - טראומות, ומשברים נפשיים, מערכת החוק הצרפתי, העיר פריס שהיא מקום התרחשות העלילה. זכייתה בפרס "ספר ביכורים" מוצדקת בהחלט.

האמת שקצת נמאס לי מספרי מתח, הסוגה קצת מיצתה את עצמה בעיני, ומאוד קשה לחדש בה. אלא שבן הזוג המליץ לי על הספר ואני הייתי ביומיים של מנוחה במיטה בעקבות נפילה טיפשית, והספר היה במקום.

אמנם מתחיל בפרומו שזה תמיד מיותר, וכאן יש לא רק אחד, אלא שלושה, ועוד כאלה שמדברים בהם על "הנשק" בלי לציין מה הוא בדיוק, כך שהקורא מבין שיש כאן מפתח חשוב, אבל הפרקים אחר כך מחפים.

שנת 2007. באי סנט לוסייה במזרח הקאריביים נופל נופש אמריקאי מצוק ונהרג, זה קורה במהלך נופש קבוצתי חרגל חתונה. לאחר זמן מתברר כי זו לא תאונה אלא רצח, והמשטרה המקומית עוצרת את ארוסתו של המנוח, רופאה בת 26 ושמה גרייס.

שנת 2017. סידני ראיין היא כתבת דוקו ברשת תקשורת גדולה, וכנראה עלתה על מפתח להצלחה. היא חופרת בהאשמות פליליות ישנות, ומחפשת את האשמות השווא. באופן לא מפתיע זה מביא לפיתחה ולתיבת המייל שלה מכתבים מכל בתי הכלא בארצות הברית. אחד מהמקרים עוסק בגרייס, שיושבת כבר עשר שנים בכלא בקאריביים ומרצה עונש על חטא שלטענתה לא היא ביצעה.

סידני נוסעת לסנט לוסיה, פוגשת את גרייס, ולאחר מכן את חברתה הרופאה המצליחה, את הוריה של גרייס ואת מרשל אחיה הנכה. היא משתכנעת שיש חורים בהרשעה, ואז משכנעת את הבוסים שלה לפתוח בפורמט נועז ביותר - ריאליטי פשע. התוכנית היא לצלם סדרת פרקים של החקירה, אבל בלי לדעת מראש מה יקרה. איכשהו הרשת מוכנה לצאת לתוכנית המטורפת הזאת, וסידני מתחייבת לעשרה פרקים ומתחילה לעבוד.

קצב. זה מה שצריך ספר מתח טוב, ואת זה יש כאן. העלילה עוברת במהירות, משלבת תיאורים של הפרקים יחד עם אירועים מהעבר ויחד עם דברים שנראים לא קשורים כמו גאס חולה הסרטן כרות הרגל שצופה בסדרה, החיים המשפחתיים הסודיים של סידני שאיש בעבודה שלה לא יודע עליהם ועוד. המתח של פיענוח הפשע נשלב במתח הקריירה של סידני שכן היא מחוייבת להביא רייטינג, והרייטינג הוא הקובע את מועד שידור הסדרה כמו גם את מועדי התוכניות המתחרות.

ואז מגיעים הטוויסטים, חובה שיהיו טוויסטים ופתאום סידני נמצאת בדילמה של אמת מול צדק מול רייטינג. וכאן, פתאום, בשליש האחרון של הספר דברים יוצאים משליטה. יותר מדי דאוס אקס מקינה, עם פיענוח קלוש שמעלה כל כך הרבה שאלות טכניות שהקורא אומר לעצמו "אין סיכוי, זה לא עובד ככה", וזה באמת לא עובד ככה, כי הכל המצאה. אז חבל, אבל נהניתי מאוד משני שליש הספר וגם זה משהו. ואז נלכתי לראות הנסיכה הקסומה, כי אם כבר השעיית אימון אז עד הסוף.

הספר נח על המדף שנים ארוכות מאז שיצא לאור, ניסיתי להתחיל אותו כמה פעמים, ובכל פעם בסופו של דבר בחרתי בספר אחר. הפעם הרגשתי שזה בדיוק הספר שאני צריך עכשיו, ולשמחתי הרבה לא טעיתי :)
הכריכה מהממת ומושכת מאוד, ושמחתי עוד יותר לגלות ששמרו על הכריכה המקורית. העלילה מובאת כלבבי בגוף ראשון מפיה של גרייס הגיבורה, הפרקים קצרים ונעים בין ההווה לעבר של גרייס, צ'רלי ודן והתפתחות קשרי החברות ביניהם. העלילה סוחפת, הכתיבה רגישה ומשלבת עומק ותיאורים מורכבים של אשמה, אבל ואובדן יחד עם הומור ציני, אשר יחד יוצרים איזון מושלם.
אהבתי מאוד את העומק הרגשי של הגיבורה והזדהיתי עם מחשבותיה ותחושותיה. ניכר מאוד שהסופרת יודעת אובדן מהו ומיטיבה לתאר אותו בצורה עדינה ומדויקת, על שלל גווניו ופרטיו.
ובכל זאת, מדובר בספר מתח. אז האם הוא מספק את הסחורה ככזה? ובכן, הוא בהחלט מנסה. בחצי הראשון המתח צפוי עד מאוד, ברמה שמרגישים צורך לצעוק לגיבורה בקלישאתיות: "מה נסגר איתך??? איך את לא רואה???" והטוויסטים צפויים מאוד. לקראת הסוף היה טוויסט מרכזי שלא צפיתי וטרף את מה שחשבתי שאני יודע, ומאז ניסיתי להעלות השערות ללא הפסקה ונקלעתי לשורת גילויים וטוויסטים שנחתו עליי בקצב מסחרר, שלא הייתי מעלה על דעתי בשום אופן והשאירו אותי פעור פה ממש עד הסוף. אהבתי את האפילוג המרגש והאופטימי, שמזכיר שאפשר לצמוח כמעט מכל משבר, להתחיל מחדש ולסלוח לעצמנו ולאחרים. בנוסף, הערכתי במיוחד שהסופרת לא הסתפקה בלהודות לקוראים במסגרת התודות בסוף הספר, אלא הקדישה לנו מכתב נפרד. זה הספר הראשון של הסופרת, והיחיד עד כה, שתורגם לעברית. וחבל שכך, כי הוא ממש עשה לי חשק לקרוא ספרים נוספים שלה. אולי בעתיד אנסה לקרוא אותם באנגלית בע"ה.
לסיכום, ספר טוב מאוד, מרגש ונוגע. נהניתי מכל רגע ובהחלט ממליץ עליו. רק אל תבואו עם ציפיות גבוהות מדי מבחינת המתח, כי הוא אמנם מגיע בסופו של דבר, אבל לוקח לו הרבה זמן להניע

התעלומה לא כל כך עניינה אותי. לא היה אכפת לי כשאנשים נרצחו אחד אחרי השני. לא התחברתי לאף דמות. העלילה הייתה די בנאלית ומשעממת.
אני תוהה אם כל הספרים של אגתה כריסטי הם כאלה או שמא חלק מהם יותר טובים מהספר הספציפי הזה. לא אהבתי אותו בכלל. במהלך הקריאה חיכיתי אולי בכל זאת יגיע משהו מעניין וזה אף פעם לא בא אז קראתי סתם אפשר לומר. סתם ככה קראתי 277 עמודים.
לא מומלץ בעליל, מאכזב ביותר.