כל סיפור בספר של גפנית לסרי קוקיא הוא הפתעה מרתקת.
ממליצה בחום, מחכה לספר נוסף של גפנית.

הייתה התלבטות אם לדרג את הספר ב3 כוכבים או 4 כוכבים. חבל שלא ניתן לדרג בחצאים. הייתי נותן לו 3.5 כוכבים
מדוע? כי הספר שנוי במחלוקת יש בו קצת מתח, קצת שעמום, קצת מוזר ו...הרבה חתולים!
חתולי הרחוב מסתובבים הרבה בין דפי הספר, אך לקראת הסוף הפאזל מתחבר והחתולים הם רק אמצעי- את זה תגלו בקריאה!
למרות זאת הספר קליל, שפה שנונה, זורם טוב, כן- וגם מהנה.
ספר טוב, אך לא יצירה ספרותית גדולה.

טוב לירושלמים. לא בריא לאוהבי חתולים מושבעים

בשבוע שבו עברנו דירה החלטנו לעבור גם ספריה. את הספריה ביישוב אליה השתייכנו ושבשירותיה השתמשנו בחינם, מיצינו זה מכבר. עם המעבר הספרייה התרחקה, ואם ממילא צריך לנסוע לספריה, אפשר גם לעבור לאחרת. בחרנו בספריה שקרובה לבית של חמותי, כך אפשר לצרף ביקורים - ביקורי חמות יחד עם השאלת ספרים. הספריה הזאת אמנם שייכת למועצה מקומית אחרת ועל כן השירות שלה כרוך בתשלום של כמה מאות שקלים בשנה, אבל לעומת זאת מבחר הספרים שבה גדול הרבה יותר כך שלא צריך לחפור הרבה כדי לגלות ספר שטרם נקרא. ההסדר הזה עבד יפה במשך שנה שלמה, עד החודש האחרון שבו חמותי עברה אירוע מוחי ואושפזה. עכשיו הספרייה היא כבר לא "על הדרך" ומעבר לכך שצריך נסיעה מיוחדת, זו עוד מטלה בסדר יום שהלך והתעמס עקב הצורך לסעוד בת משפחה באשפוז.

כך מצאתי את עצמי יום אחד משחילה כמה דקות בין נסיעה חשרה מבית החולים ובין הסעה לערב הורים, בכניסה לספרייה. כמובן שסורק הספרים מצא את הזמן הנכון להתמרד ולא לקבל את הספרים שהחזרתי, והתברר שתמה שנה, זמן לחדש את המינוי ולשלם עוד כך וכך זוזים לטובת המועצה המקומית, מה שכרוך גם בטופסולוגיה וגם בזמן. משהדבר הזה הוסדר נותרה בערך דקה וחצי לבחור ספרים, מה ששלח אותי בזריזות לכוננית אל"ף ולשמות יחסית מוכרים. את שמעון אדף הכרתי משני ספרים שלו, הראשון הוא מותחן בלשי ישראלי בשם "קילומטר ויומיים לפני השקיעה" שמאוד אהבתי, השני היה סוג של סיפור ריאליסטי וסוריאליסטי גם יחד שנקרא "הלב הקבור", אותו פחות אהבתי. בעצם יש גם שלישי שקראתי והוא נקרא "מתנות החתונה", ואותו הדחקתי לחלוטין כי פשוט לא הבנתי אותו.

נוריאה חזן, הגיבורה, חוזרת משנים של גלות לעיירת הולדתה. יש לה את הכתובת, יש לה את המפתח, אבל אין לה חיבור למציאות. הטכנולוגיה אחרת, השפה אחרת, הזהות שלה לא קיימת ולכן היא לא מצליחה לשלם על שום דבר כי אין לה מספר מזהה. היא גם לא מבינה הרבה מילים בשפה שמדברים אליה . את הבית שבו גרה הפכו להיות מבואה של בית אחר, והמשפחה שלה כבר לא נמצאת שם. הנערה שגרה שם, מבוהלת, מגלה לנוריה שהיא דומה "לאישה מהאנדרטה", וכך נוריה מגלה שהיא לא קיימת. היא נחטפה ונרצחה, גילו את גופתה וחברת כיתה שלה בשם שירין מרדכי דאגה להנציח אותה כמו גם לבנות קריירה על שמה. המציאות החברתית והמשפחתית בעולם של חזן שונה מזאת של ימינו. מגפה מסתורית שפגעה בשחלות חייבה הסרה שלהן בילדות המוקדמת וספירת תאי הזרע הנמוכה של הגברים חייבה הפריה מלאכותית ויצרה מצב שבו הזיקה בין גבר לצאצאציו חזקה מהזיקה בין אישה לצאצאיה, דבר שגם השפיע על היחסים בין המינים. אני לא בטוחה אם המציאות הזאת חשובה ומהותית להתקדמות העלילה, אבל היא בוודאות משרה תחושה של זרות. ואלה עוד החלקים שהבנתי והצלחתי לעקוב אחרי העלילה. הפרקים הזוגיים בספר, מנקודת המבט של גיבור אחר בתקופה אחרת, היו לי ממש לא ברורים.

כך כתבתי בסקירה על מתנות חתונה:
"שמעון אדף הוא דמות ייחודית בכתיבה הישראלית. או בכתיבה בכלל. הספרים שלו לא דומים לשום דבר אחר. הם גם לא ממש דומים זה לזה, אבל בכל זאת ישנם כמה מאפיינים השייכים לכולם. או לפחות לכל אותם אלה שאני קראתי. החלקים הצפויים הם מארג של תרבות יהודית, אלמנטים קבליים, מוזיקה אלטרנטיבית, ישראל "השניה", זו של עיירות הפיתוח ומאחורי הקלעים, ועירוב מטריד בין מציאות ופנטזיה. יש מי שזה מתאים לו, יש מי שפחות, וזה בסדר גמור. כנראה לרוב הקוראים זה לא מתאים, ולכן אדף נשאר סופר שוליים, כמו המוזיקה שהוא מחבב."

אז מה יש כאן? תרבות יהודית - צ'ק, אלמנים קבליים - צ'ק, מוזיקה אלטרנטיבית - לא, עייקות פיתוח ומאחורי הקלעים - כנראה שכן, עירוב בין מציאות ופנטזיה - כן, למרות שבמקרה הזה מדובר יותר במדע בידיוני ועתידנות ופחות בפנטזיה. שפת הכתיבה חגיגית ונמלצת, מה שאני בטוחה שהוא מכוון אבל הוא בעכרי הספר כי מקשה עוד יותר על הבנה של עלילה במציאות שהיא גם ככה חידתית ובלתי מפוענחת. אז לא, גם מזה לא ממש נהניתי.

איה הרץ כבת הארבעים פגומה. נולדה עם כף רגל ימין זעירה ומעוותת. מילדות מוקדמת כבת להורים נוקשים חונכה להסתיר את הגדם, הפגם, מה יגידו. כילדה נרתעה מללכת יחפה על שפת הים גם אם אין איש בקרבתה. עליה ללכת עם שתי נעליים על הגדם כדי להסוות את המום ולהקל על הליכתה ככל האפשר. גרושה מרועי ואם אוהבת ומעניקה ליותם בן העשר המאובחן על הרצף האוטיסטי. יותם שמתעקש לאכול מאכלים בצבעי אדום ולבן. פיצה עם רוטב עגבניות או פתיתים וקטשופ עושים לו את היום.
טל חלמיש בת החמישים היא המטפלת, המאמנת, אליה הגיעה איה לאחר שבמקרה הרימה מהמדרכה עלון פרסומת שלה. השתיים גרות קרוב זו לזו. גם היא פגומה. יש לה גדם במקום כף יד ולא מלידה, בניגוד לאיה. טל הנמשכת לנשים לא נישאה מעולם.
ובין השתיים, המטפלת ('כוהנת הקלישאות' במקור) לאיה שהתנסתה בקשרים עם נשים נוספות מתפתח קשר יוצא דופן. תערובת פסיכית של חיבה, תלות, טינה והתפרצויות זעם ("<i>הרגשות שלי נעו במהירות בין שנאה תהומית לחמלה אינסופית, בין הערצה לבוז. איך נפלתי למלכודת הדבש הזו?"</i>)
הספר המובא בגוף ראשון על ידי איה נע בין ההווה לעבר, ילדותן של השתיים עם סודות אפלים שנחשפים וגילויים מקריים בהווה קשים לעיכול. יש בו אלמנט של טירוף המתבטא בחלומות ביעותים, כעס ואיזכור תמוה לרצח שביצעה תלמידת תיכון והולידה את השיר I don’t like Mondays.
יש בספר משהו טורד מנוחה ומעורר מחשבה על פגמים בגוף ובנפש.
זה אינו ספר מלטף וקל. הוא נוקב, ישיר, ונעדר 'פוצי מוצי' (פרט לקשר בין איה ויותם).

הספר מתרחש בספק מציאות ספק הזיה. אולי בעולם מקביל. סיפורים קצרים מאד (חלקם פחות מעמוד). לעתים מרחפים במחשבתה של הכותבת. הם מתרחשים במציאויות שונות, מקומות שונים, עבר והווה ומגוללים מחשבות, דמיונות מעורבים באירועים שיכולים להיות אמיתיים. יש כמה דמויות לאורך הספר כמו רודולף שטיינר, אסטריד ומרטין. זכרונות מילדותה של אם המספרת בתימן.
הרהורים על החיים, אנשים, בעלי חיים, עונות השנה, סלפי, פייסבוק (נתעב ורדוד) וחלומות. זכרונות מעיקים של שכול ואבדן.
לעתים המספרת היא טלי- שמה של כותבת הספר.
מסתיים בסיפורה הארוך של יעלה הנפרדת ממיקי ומרחיקה לשוויץ כדי לכתוב את ספרה 'פולנטה ורעל'. היא מוצאת חדר אצל ולרי, מיסטיקנית מורבידית הקשורה לחסידי אנתרופוסופיה ונקלעת לסיטואציות של טירוף ומזימות.
דימויים, תוכן כללי וסגנון שלא ממש דיברו אלי.
התחברתי יותר לשני החלקים המסיימים מתוך שבע, אחד מהם הוא סיפורה של יעלה.
2.5 כוכבים.

היה לילה שקט. כתבתי סקירה כלשהי, אבל היא נמחקה, אולי אשחזר איזה יום.
כדי להסוות את התסכול, שלפתי את הספר הזה, אחת השכנות השאירה כמה ספרים בארגז בלובי, ועיינתי בו בעמידה. איכשהו קראתי וקראתי, וחשבתי לי מחשבות.
הספר כתוב בגופים ראשונים, כל פעם גוף אחר: הילד של סמדר גרינברג, סמדר גרינברג, סבתא. וגם אחד, שמעון צימר.

אז קראתי וקראתי, ככה בלי סדר, הולך קדימה, הולך קדימה, הולך קדימה, הולך קדימה, ואז ראיתי את זה: סמדר גרינברג - טיוטת צוואה.

אז קראתי, כאמור, וחשבתי לי שאת הטיוטה הזאת אפשר להעלות בשלמותה כאן, כסקירה. מי שרוצה, שייקרא, ומי שלא - שלא ייקרא.
אם קראתם - זו בחירתכם, וזה עניינכם בלבד. נא לא להציק לי עם מלים מיותרות.

אם כן, הסקירה על הספר הזה היא ציטוט מלא של טיוטת הצוואה של סמדר גרינברג, כולה שלושה וחצי עמודים קטנים. הרשיתי לעצמי להוסיף פסיקים ומקפים פה ושם, משם שהפיסוק בקטע ירוד מאד, עד כדי הפרעה לשטף הקריאה. כמו כן אציין כי כל השגיאות מופיעות במקור, אך אותן דווקא הותרתי על כנן, מתוך כבוד למנוחה. [תיקוני הפסיקים - מתוך חוסר כבוד לעורכי הספר.]

הציטוט מתחיל עכשיו:

"אני החתומה מטה, סמדר גרינברג, ת.ז 50036999, המתגוררת במוסינזון 61 ת"א, מצהירה בזאת שבריאותי סבירה בהחלט, וכי מלבד המלנכוליה הכרונית איתה אני מתהלכת מאז היותי נערה, אינני לוקה בשום מחלה סופנית שעתידה להביא להסתלקותי הקרובה מהעולם.
ולמרות זאת, מכיוון שאני כבר לא צעירה, והמלנכוליה והחרדה מערערות את שלוותי ומעצימות את המחשבות על המוות - אני מבקשת במסמך זה להקדים ולהיפרד בצורה מסודרת ואחראית מן העולם בו אני עדיין מתהלכת.
ברשותכם אני מבקשת לחלק את עיקרי המסמך הזה לשניים.
בחלק הראשון אני מבקשת להסדיר מעט עניינים כספיים ומנהליים, הקשורים לנוהגי היומיום, ובחלק השני אני מבקשת לעסוק במה שאקרא לו "עניינים שבלב וברוח".

את הדירה שרכשו עבורי הורי, והתעקשו בשכל רב לרשום על שמי, אני מורישה לבני יחידי. זכותו לעשות כל דבר שירצה בנכס. למכור, לשפץ, להרוס, להשכיר וכיוצא בזה. את זכויות המגורים של בן זוגי על הדירה אני מותירה בעינן, כל עוד יהיה לו עניין להתגורר בדירה יחד עם בני ובלי בת זוג.

דבר אחר: מדי שבת, בשעה עשר לרוב, אני נוהגת להפגש עם חברה בבית קפה "תוצרת הארץ", אשר בכיכר מסריק. בשעה אחת עשרה בערך מגיע למקום איש נכה עם רגל ויד מעוותים, ומוכר עטים. הוא לובש תמיד מכנסיים קצרים, גם ביום חורף, ובכל הפעמים בהן ישבתי שם, לא ראיתי מישהו שקנה ממנו עט.
בעל הבית נוזף בו שיניח ליושבים בקפה, והאנשים מחמיצים את פניהם ומנענעים בראשם להגיד שאינם צריכים עט, ושלא יפריע להם ליהנות מהקפה ומהטוסט, אבל הוא מתעלם מהעלבון, מתיישב בספסל הציבורי שמול הקפה ומקשיב לשיחות האנשים, לפעמים מזמין לעצמו כוס קפה, או מבקש כוס מים, ושב ומנסה את מזלו. מן הראוי להבהיר: אינני טובה מהאחרים, גם אני לא קניתי אצלו אף פעם עט.
אני מבקשת שלאחר הסתלקותי יבוא למקום מישהו מטעמי במשך שבועיים, ויקנה מהאיש בכל פעם עשרה עטים ויזמין אותו לכוס קפה. ההזמנה לקפה, צריך להוסיף, אינה מחייבת את מממש הצוואה גם לנהל שיחה עם האיש.

דבר אחר נוסף: כמה משכני ודאי שמו לב, שבערבים אני נוהגת להאכיל את חתולי השכונה בצומת הרחובות דוד ילין ומוסינזון. לאחרונה הצטרף קיפוד לסועדים: חולני למראה וקוציו נראים מרוטים וחסרי חוד בעקבות מחלת הסקאביאס, מסתבר, כך הסביר לי וטרינר שאני מכירה. זו שעה של נחת עבורי. אני מבקשת שלאחר מותי יתייצב במקום מישהו מטעמי, במשך שבועיים - אם ניתן בשעה שש ארבעים וחמש לפנות ערב בדיוק - ורצוי לדייק, כי החתולים, למרות שאינם עונדים שעון, מגיעים מדי ערב באותה שעה - ויאכיל את החתולים. אני ממליצה לקנות אוכל לחתולים במינימרקט שברחוב מוזיר. על פי הסקר שערכתי, המחירים שם הוגנים וזולים.

לאחרונה שמתי לב למנהג בעייתי בעיני, בכמה הלוויות חילונית בהן הייתי. כוונתי להשמעת מוזיקה תוך כדי ההלוויה, בסמארטפון או במערכת רמקולים. שירים שהנפטר אהב להקשיב להם, או להפך, שירים שהנפטר תיעב, שאהובים על יקיריו ובני משפחתו, וזו הזדמנות להקשיב להם ללא הפרעה. יצא לי להקשיב לפרנק סינטרה מזמר למראשות המת: "עשיתי זאת בדרכי", לניק קייב, ליאונרד כהן, מתי כספי, סשה ארגוב וכמובן - שירים חסידיים בעלי אוריינטציה רוחנית. בכל הפעמים חשתי שכופים עלי עצב שאינו טבעי, גם אם נעים ובמקומו. ובכן. בהלוויה שלי אני מבקשת שקט מוחלט. בלי מוזיקה. בלי נאומים. איש לעצמו ולמחשבותיו.
ועוד דבר: לאחרונה קורה לא פעם במקומותינו, שהאבלים באים לזהות את הנפטר ומגלים שמדובר באדם אחר. פעם קראתי את הביוגרפיה של ברכט, והסתבר לי שהוא פחד להיקבר בעודו חי, ולכן הוא השביע מישהו ממכריו שינעצו, ליתר בטחון, יתד בלבו. זה מה שקראתי, ככל שזה נשמע מוזר. על יתד אני מוותרת, אבל כשאתם מזהים אותי, אנא תרביצו איזו צביטה ביד או בלחי, לברר שאינני חיה.

החיים מופלאים ומסתוריים בעיני, אני מתקשה להאמין באלוהים. יחד עם זאת, אני מתקשה גם להאמין בדרווין.
אני מקווה שהמוות הוא שינה שלווה, אבל אולי הוא דווקא ערות מתמדת, ללא מנוחה, ואולי סיוט קומוניסטי. פרידה כפויה מהאישיות הייחודית, והצטרפות לצבא הנשמות העצום שממלא את הקוסמוס. כמו בצפון קוריאה, מצעד של מיליארדי נשמות אחידות, במדים אחידים, עם מחשבה צייתנית אחת ואחידה. ואולי המוות הוא רוע גדול: כמרים ורבנים ואינקוויזיטור סדיסט, והנהלת חשבונות של טוב ושל רע, ועץ תאנים בגן עדן, ונשיכת להביור בגיהנום. ואולי המוות הוא יופי מדהים, כמו ונציה בליל אביב, כשהגוף מלא בטסטוסטרון, ואולי הוא יותר כמו התקף חרדה בלי קסנקס, ואולי כמו להתחיל שוב מהתחלה: פלמ"ח ואצ"ל ואולפן לעברית ושוק שחור ומכולת, ולעמוד בתור אצל הקצב כמו בימי הצנע, להסתיר את טבעת הנישואים, לפתוח כפתור בחולצה, למרוח אודם על השפתיים, כדי לזכות בכמה ביצים ועצם למרק־עוף לילד.

היו שלום. שמרו זה על זה, ואחלו לי שינה עמוקה חסרת חלומות."












צום קל לצמים, וגמר חתימה טובה לכולם.

אתמול בערב התחלתי לקרוא את הספר החדש של וולקשטיין היו לי ציפיות גבוהות כי מאוד אהבתי את הספר הקודם שהוא כתב 'הסבך'.
לאחר קריאה של עמוד אחד כבר הבנתי שלא אתאכזב. הפרוזה של הסופר היא מעולה העלילה קצבית, השפה של הסופר מאוד גבוהה אך מובנת לקריאה. לאחר כמה שעות סיימתי לקרוא את הספר ואני חושב שזה אחד הספרים הטובים שקראתי בחיי.
על מה הספר? בספר שתי נובלות הראשונה ארז'בת מתארת מרצה במכללה אקדמית שנפשו יוצאת לסטודנט שעוקב אחריו. הסטודנט מספר למרצה על מכתבים של רוזנת מן המאה ה-16 שנודעה כרוצחת סדרתית. בנוסף הוא טוען שהוא קרוב משפחה של הרוזנת. הנובלה הראשונה כתובה בשפה עשירה בדימויים מעולמו הפנימי של הסופר יש תחושה שלסופר יש עולם פנימי גדול ואפל והוא יודע לכתוב עליו היטב יש שם הכול: אימה, פחד, אנושיות, קשרים אנושיים סבוכים ומורכבים, מוות, מין, אוכל ובכלל אני פשוט ממליץ מאוד על הנובלה הזו.
הנובלה השנייה: 'יסמין' מספרת על גבר שיוצא עם הוריו המבוגרים לטיול ובמהלך הטיול בורח מהם. שוב קסם הכתיבה שובה את ליבי מילה עוד מילה לפעמים מרוב מורכבות הספר אני הולך לאיבוד וקורא עוד פעם דף שכבר קראתי. הגבר אשר ברח מהוריו מגלה במקרה אקדמיה שתפקידה לטפח בכל מחיר את כישרון הציור בקרב ילדים.
בנובלה זו יש הרבה ילדים חלקם נטושים, חלקם עוברים התעללות רגשית ושוב יש הרבה אפלה תאוות בצע ועוד חולשות אנושיות. נושא נוסף שהספר עוסק בו ההורות הקושי לגדל ילדים ובכלל מזה להיות ילד.
הספר הוא קצר מכיל: 192 עמודים והוא יצא בזמורה ביתן רוח צד.
אני חושב שכל מי שאוהב ספרות מקור מעניינת וכישרונית יאהב את הספר הזה.

"בשבח המלחמה"- ספר שלא צריך לשבח. ספק מותחן ספק דיסטופיה ארוטית העוסקת בתקיפה מינית בתל-אביב שבין 2014 (המלחמה בעזה), לבין השנים קדימה.
המורה האידיאלית היא רונית ו', מורה לספרות המקריאה שירים של יונה וולך וביאליק לחבורה של ילדים מחורמנים.
"ערב אחד הזמינו אותה לתיאטרון, מגמת ספרות נסעה לצפות בעיבוד ל"דיבוק" בתיאטרון גשר ביפו. משעלתה לקו 25 בחזרה למרכז תל אביב, נדחסה חבורת צעירים מאחוריה והיא כמעט מעדה. היא החמיצה פנים והסבה את גופה במופגן. הביעה מורת רוח ורטנה בקול, אך ויתרה והלכה בצייתנות לאחור. היא ישבה בשתיקה ליד החלון. הפנים חלפו על גביה, מוארים באור הפנסים המלוכלך בדרום העיר. האוטובוס פנה לדרך סלמה ןמשם שמאלה לרחוב העלייה, ואז זקפה את מבטה וראתה שהנערים עומדים במחיצת האקורדיון ולא גורעים ממנה את עיניהם.
כשירדה מהאוטובוס בכיכר מסריק הלילה התעבה והרחוב היה חשוך ושומם. כעבור כמה רגעים תפסו אותה. היא ברחה אל הרחבה המרוצפת שליד המזרקה המעוגלת, מונית חלפה בלי לעצור, ובמהרה הדביקו אותה הילדים, הקיפו אותה ופגעו בה. הם התנפחו:
"את רואה אותו, את זה?... היא לא הסתכלה, סירבה להפנות את מבטה, כהרף עין הופיעו עיניים צהובות ופנים חוגגים!". אחר-כך דחפו אותה והיא כשלה ונפלה. ומאותה העת השתררה דממה, היא לא שמעה דבר, כאילו הופיע פס שתיקה ארוכה על הדברים. הם משכו אותה אל מתקן המשחקים הסגור, וקפצו על הנדנדות ועל המגלשה הסגורה ושם התירו את זרועה מתיק היד, ונדחקו אליה אחד אחרי השני, מי למעלה ומי למטה, וניסו לקרוע את כפתורי מעילה .
היא הסתחררה עד שנפלה ארצה שוב. לא כאב לה דבר, הסתכלה בהם ממקום רבצה, ולא הבינה מדוע פניהם נוקשות כל כך ומעלות בוז. היא חשבה:
הגרוע מכול כבר קרה, אני לא צריכה לפחד, הם תפסו אותי. וראתה מעל ראשיהם את ענפי הצאלון הגבוה, ואת השמיים מסתכלים בה אילמים ועצובים". (ע"מ 29-28).
ולמי שחושב שהאירוע השאיר בה צלקת כולשהי?:
"מה את עושה?" פלט, "מה את רוצה ממני?"
"אתה לא זוכר אותי?"
הוא מלמל משהו והיא אמרה: "נפגשנו בקפה, אתה זוכר?- הייתי שתויה". "מה את עושה?" היא הושיטה את ידעה וניסתה לגעת בו.
"זאת הדירה שלך?" החוותה בראשה. "אני אשלם לך, אם תכניס אותי לדירה שלך. אני אשלם לך כמה שצריך. אחר-כך לא תשמע ממני".
הוא הסתכל בה.
"אני אשלם לך בשביל הלילה, כמה אתה רוצה בשביל לילה אחד?".
הוא שתק. "די!" הדף אותה. ועכשיו הבחינה סוף סוף בטבעת על האצבע. "אתה נשוי!" "מה?" הוא אמר.
אתה חי עם מישהי? היא הצביעה על הטבעת. "אם אתה לא נשוי ולא חי עם מישהי", היתה גלויה : הייתי רוצה להיות... לילה אחד, הלילה, אם אתה פנוי, הייתי רוצה...?"
"זה שום דבר, הטבעת".
"אני ישלם לך, אם רק תשכב פה לידי, לא חשוב, אם תכניס אותי לבית שלך, למיטה שלך. כמה אתה רוצה?"
"כמה כסף הוא נרתע.
ואז הדבר נבקע ממנה: "אם תכניס אותי אליך, כן. זה הכול! אם תסכים לגעת בי, זה לא נורא! זה בכלל לא נורא!". (..) כמה כסף את מוכנה לשלם?"
(..) ועכשיו ניסתה לאחוז בו. הוא כבה בשלישית. ובעוד הוא מחפש את המתג האדום , הרגיש את ידה נכרכת בכף ידו. "אני צריך כסף", קבע בקצרה . היא קרבה את פניה.
הוא הביט בה: "זה דחוף". אחר כך פירט: זה יעזור לי". היא שתקה .
"שכר דירה, השיב בלי פקפוק.
"חודש אחד זה יספיק. אני... זה יכול להיות, אם תשלמי לי חודש אחד זה בסדר". היא חייכה. (..) אתה מוכן?".(ע"מ 49-47).
המורה רונית משדלת את המלצר השרמנטי שפגשה בבית-הקפה. לאורך ספרו של ראונר- שניתלה באילנות גבוהים של דיסטופיה- בה טילים תוקפים את תל-אביב, יש ברדק בחירות, הימנים ימניים, השמאלנים מצביעים מר"צ. תל-אביב שוקקת, הרשויות לא עושות את עבודתם (כולל פרק שלם על אירית רזינסקי- המנהלת, שיותר עסוקה לבלוס טוסט בארקפה מאשר להזיז אצבע).
אני לא עושה ספוילר- סוף הספר כסרט פורנו.
וכך דיסטופיה ישראלית הופכת למותחן לא אמין, מאוד לא מומלץ.

דיסטופיה עכשיו

1982 - הייתי חייל מילואים, בגדוד מרגמות שהפגיז את העיר בירות ללא הפוגה ורחמים. אחר כך היגיע טבח סברה ושתילה הנורא. מה שהביא בסופו של דבר להפגנת הארבע מאות אלף הענקית בחוצות תל אביב, ולנסיגה חלקית מלבנון כעבור שנתיים.

באותם ימים עצובים, חשבתי שאומנם יצאנו חלקית מלבנון, אך לבנון לא יצאה מאתנו, היא תחלחל אלינו בפגיעת שכנינו בנו, ובאלימות שתדבק בנו עצמנו כחברה, אך לא ידעתי בדיוק איך זה יקרה.

2014 - ישבתי במסעדה בשכונת התקווה, כשלפתע נשמעו אזעקות עולות ויורדות. בשעה שרקטות מרצועת עזה נורו לעבר תל אביב, שיגורי כיפת ברזל עשו את דרכם לירוט הרקטות בהותירם שובלי אש בשמי העיר המבוהלת. קללת בירות חזרה אלינו בהפוך.

מבצע צוק איתן שהתקיים בחודשים יולי - אוגוסט 2014, מהווה גרעין המציאות לספרו של עילי ראונר, בשבח המלחמה, המתאר מתקפת טילים על העיר תל אביב, המולידה אויבים ובוגדים דמוניים ומדומים, מקרב תושבי העיר, להם מתנכלים חבורת נערים, בתהליך רווי אלימות וכאוס.

למבצע צוק איתן אנחנו ממאנים לקרוא מלחמה, אלא מתעקשים על המונח מבצע, בהנחה שמילים מעצבות מציאות, (לכך עוד נגיע). ראונר, מציג לנו זווית שונה של מלחמה, באמצעות תושבי העיר המצויים בשוליים, המלחמה הופכת אותם למחוללי אלימות, או לקורבנותיה. איום הגדול יותר מנזק הטילים הנופלים על תל אביב, משום ששנאה ואלימות פנימית מפרקים את המרקם החברתי.

רונית ו, הגיבורה של ראונר, כל כך חלשה ותלושה שבא לי לחבק אותה בכדי להגן על נפשה הפגיעה. היא משוררת אלמונית ומורה לספרות בבית ספר תיכון, המנסה ללמד תלמידים אטומים, את על השחיטה של ביאליק, "שמיים בקשו עלי רחמים," הן מילותיו המהדהדות של השיר המתריס נגד אלימות פוגרום קישינב, שלמילותיו כעת משמעות שונה למורה ולתלמידיה.

רונית ו. מאמינה במלים, היא חושבת שהן יסוד הכרחי הבונה את תרבות בני הנוער, אך במקום להפנים את השיר, פורצת בכיתה קטטה אלימה. המורה הפכה לאויבת, המחוללת "ציעמום" ברצונה להסביר את ביאליק, כישלון הכרוך בפנטזיה מינית של הנערים על המורה רונית, רווקה החייה בגפה.

המלחמה נמשכת, הנערים מזהים את שמה במודעת מחאה נגד המלחמה, מאותו רגע רונית תהפוך לקורבן ומטרה לאלימות הנערים הרואים את עצמם לוחמים כנגד כוחות הרשע והבוגדים בקרבנו. רציתי לזעוק לחברה האלה, התבלבלתם, הניחו לרונית, מי שפוגע בה פוגע בכולנו, אך ראונר שהצליח להוציא אותי משלוות רוחי, גרם לי להבין שהזעקה שלי נופלת על אוזניים ערלות.

הממסד אף הוא רודף מורים שלא הולכים בתלם, כמו במקרה של אדם ורטא, המורה לאזרחות שפוטר בשל דעותיו, המוזכר בעלילה בשמו. המקרה שלו מעניק לנערים רוח גבית לרדיפת המורה שלהם ההופכת לגביהם לבוגדת.

ראונר, משתמש בשפה קצבית ומוזיקאלית, באופן שהרגשתי לאורך הספר ברדיפה ופחד הנוכחים בעצמה מצמיתה. במילותיו ראונר הצליח למעניק לי תחושת קלסטרופוביה וחוסר אונים שהרגישו לי כאגרופים קפוצים שהוטחו לתוך ביטני ללא הרף.

בשבח המלחמה, כתוב נפלא בשפתו ובעלילתו, ראונר הוא קול מוסרי המעורר למחשבה עמוקה לרוע האנושי, ולעובדה שמולו אנחנו חייבים להציב ערכים אנושיים, אחרת אנחנו נפסיק להיות בני אדם.