“פה היו החולות הלבנים
נודדים ועוברים בשריקה,
עד אשר פה הצבנו גבולות למדבר,
ובנינו חומה ירוקה:
בדקלה, בשדות, בנתיב,
באוגדה, חרובית וסופה,
בפריגן, בפריאל ובניר אברהם,
בתלמי ובנאות סיני...

הפתחה שלנו ארץ רחוקה
הפתחה שלנו ארץ ירוקה
הפתחה שלנו ארץ ללא צל
הפתחה שלנו - ארץ ישראל

פה בארץ חולית וימית
הקימונו גם עיר וגם כפר
מול הים והחול
בלבן וכחול
יש גגות אדומים למדבר.
לא שברו את רוחנו מאז
כל רוחות המדבר הנושבות
כי רוחנו שלנו עודה איתנה
זו הרוח אשר בלבבות...


לכל אחד מאיתנו יש עולם אסוציאציות משלו.

כשאני קורא את "ימית שלי", אני שומע את "על הדבש ועל העוקץ", את "בהיאחזות הנח"ל בסיני", אולי אפילו את "שיעור מולדת". אני רואה אור קיצי מאובק קצת שמתלווה לזכרונות ילדות. אני רואה ילדים צוחקים מדוושים על אופניים ברחובות הישרים, אני רואה תינוק בעגלה ופרחים בחזיתות הבתים. אני מריח חול וים וגעגוע. אני מרגיש שאני זוכר. אני יודע שאני לא.

כשאבא שלי קורא את "ימית שלי", הוא שומע בכי וצעקות, כרוז מסתובב בין הבתים וקולות שקטים של חיילים שבעצם לא רוצים להיות שם. הוא רואה אנשים מתבצרים על הגגות, וחיילים מורידים אותם משם בעזרת קצף מסמא וכלובים גדולים על מנופים. הוא מריח זיעה ופחד ועשן. הוא מרגיש חייל אוחז בו ומושך אותו אל האוטובוסים. הוא עוצם עיניים ורואה את האנדרטה של ימית מתרחקת דרך חלון האוטובוס. והוא לא ממהר לפקוח אותן.


כשאבא שלי היה בן עשר הוא פונה מימית. הוא זוכר את סאדאת נוחת בישראל, בעניבה עם צלבי קרס. הוא זוכר את עצמו מחלק פלאיירים של התנועה לעצירת הנסיגה. הוא זוכר ח"כים באים לנאום, זוכר חברים שעזבו וקיבלו פיצויים. הוא זוכר את ההנחיות, "אסור בשום אופן להרביץ לחיילים!". זוכר את הרגעים האחרונים. זוכר את עצמו כועס ועצוב וחסר אונים.

אבל אני לא ידעתי כלום. אבא שלי, חייל גאה בצה"ל, אזרח ישראלי גאה, לא רצה שנפתח דואליות כלפי המדינה והצבא. הוא לא סיפר שום דבר, ועד גיל תשע לא ידעתי מה זה ימית.

ואז הגיע קיץ 2005.
שוב פינוי. לא, כבר יש מילה יפה יותר: התנתקות.
שוב חיילים, מדים אחרים הפעם. בליווי פסיכולוגי מלא.
שוב בכי וצעקות.
הפעם אין כמעט גגות. אין כלובים.
שוב אוטובוסים.
שוב, "לא להרביץ לחיילים!"
שוב פרידה, שוב אובדן.

אז יצא הכול. ואז גם נתקלתי בספר היפהפה הזה, שבו ימית קמה לעיני. וחרבה.

בלי כעס, בעדינות ובחן, דרך עיניה ולבה של ילדה בת 12, טל מראה לנו את ימית שהיתה.
הדיונות, השמש, הים, החברים.
חששות ראשונים. סיני? כל סיני?
"ימית שלנו לתמיד!" זה יקרה? זה לא יקרה? "הטרנספר לא יעבור!"
פסח בצל הפינוי. פעולות נוער ימית, אלתפננה על הים.
ואז זה קורה.
אני קורא מכריכה לכריכה, מגיע לעמוד האחרון.
הבולדוזר הורס את הבית ברחוב האיקסים.
טל בוכה, וגם אני.

אני לא יודע מה לעשות עם הצער הזה, עם הכעס והתסכול. לאן להפנות אותו?
אבל אבא שלי רק מזכיר,
רוחנו שלנו עודה איתנה,
זו הרוח אשר בלבבות.”