פרק 1


אייברי


אני בוחנת את פניו של מייסון בחיפוש אחר רמז כלשהו בזמן שהמלצרית מניחה לפנינו פרוסה ענקית של עוגת שוקולד.


"יום הולדת שמח," היא אומרת בחיוך רחב.


"תודה רבה." אני מחככת את ידיי זו בזו ואז מיישרת את הנר היחיד עם הפסים הוורודים שהתחיל להתנדנד. "אני בת שלושים היום."


"אה, היי," היא מצייצת, עיניה מוארות, "זהו יום הולדת הזהב שלך."


"מה שלי?"


"היום השלושים באפריל, ואת חוגגת שלושים." היא מסובבת את מפרק כף ידה. "לכן, זה יום הולדת הזהב שלך. יש לך רק אחד כזה. אני נולדתי באחד ביוני, אז שלי התבזבז לפני שאפילו ידעתי מהו יום הולדת." היא מוציאה את הלשון בשובבות. "אבל יום הולדת הזהב שלך פותח את שנת הזהב שלך — כלומר שלושים תהיה השנה הטובה ביותר בחייך."


"אני אוהבת את איך שזה נשמע." אני מביטה בחזרה לתוך עיניו החומות של החבר שלי. "לחיי יום הולדת הזהב שלי." אני מרימה את גביע השמפניה שלי ומפנה את מבטי לעבר המלצרית. "ותודה לך שהיית כל כך נפלאה הערב. הסטייק היה מעולה. היית מקסימה. זו ארוחת יום ההולדת הטובה ביותר שהייתה לי אי פעם באופן רשמי."


מייסון צוחק כשהוא נשען לאחור בכיסא ומושך בשרוולי מעיל הספורט הכחול־כהה שלו. "זו הדרך העדינה של החברה שלי לרמוז לי להשאיר לך טיפ נדיב הערב."


אני מביטה עליהם כשהם מחליפים מבט מהיר ומבין.


הו, זה קורה. היא יודעת משהו.


אין ספק שיש הפתעה נסתרת בפרוסת העוגה הזו.


"האם תרצו שאביא את הצוות לשיר?"


אני פותחת את הפה, אבל מייסון עונה במקומי. "אלוהים אדירים, בבקשה לא." הוא נבוך בכזו קלות, אבל לא אכפת לי מהשירה. זה כיף ומטופש. ובזמן האחרון בקושי היה לנו זמן ליהנות ולהשתטות. העסק המשותף שלנו פורח, מה שאומר שאנחנו עובדים כמעט ארבע־עשרה שעות ביום. ארוחת חגיגת יום ההולדת שלי היא הפעם הראשונה שהתלבשנו ויצאנו מזה חודשים. לעזאזל, אני חושבת שהערב הזה ראוי לשירה.


המלצרית שלנו מדליקה את הנר הוורוד היחיד ומעניקה לי עוד חיוך כן אחד. "אשאיר אתכם לבד."


"לעזאזל." מייסון לוחש וצוחק ברגע שהיא יוצאת מטווח השמיעה. "האם הזמנו פרוסה או עוגה שלמה?" ציפוי הפאדג' העשיר תואם בדיוק את גוון עיניו, והעוגה הכהה מזכירה את צבע הגבות שלו כשהוא מכווץ אותן.


בחיוך שובב, ולחרדתו של מייסון, אני צוללת פנימה עם שתי אצבעותיי, משתמשת בהן כמקלות אכילה בזמן שאני הורסת את הקינוח.


מחפשת... איפה זה לעזאזל?


אופייני למייסון לעשות משהו נדוש כל כך כמו להחביא טבעת אירוסים בפרוסת עוגת יום הולדת.


שלושים. אני בת שלושים היום, אלוהים אדירים. הרגע הגיע, והטבעת הארורה הזו חייבת להיות איפשהו בחתיכת עוגת השוקולד העצומה הזו.


מצאתי את הטבעת לפני שישה חודשים בארון בקומה העליונה שלנו, בקושי מוסתרת. זו הייתה רשלנות מצד מייסון, באמת. אנחנו יוצאים כבר יותר מארבע שנים וגרים יחד כבר שנתיים. הוא אמור לדעת היטב שבשנייה שמזג האוויר החורפי מגיע, אני מקפידה על קיפול גופיות הקיץ והחצאיות המתנפנפות שלי לערמות מסודרות לפי צבעים, ומניחה אותן בצורה מדויקת על המדף העליון בארון.ברור ששמתי לב לקופסת הטבעת הבודדת שעל המדף העליון. הוא בוודאי זרק אותה לשם במהירות כדי להחביא אותה, ולא היה מודע לכך שכשעומדים על שרפרף קטן, בגובה העיניים עם המדף הגבוה ביותר, אי אפשר לפספס את קופסת התכשיטים השחורה והמרופדת.


אבל אני חברה טובה, אפילו לא הצצתי. הזזתי את הקופסה כשלושים סנטימטר שמאלה, המשכתי בענייניי והעמדתי פנים שלא ראיתי אותה. אף פעם לא לחצתי על מייסון. לקח לו עשרה דייטים עד ששאל אותי באופן רשמי אם אהיה החברה שלו. חיכינו שנה שלמה לפני שהוא הכיר לי את המשפחה שלו. ועוד שנה עד שעברנו לגור יחד. מייסון איטי ויציב כמו צב.


הצב האמין, האוהב והמתוק שלי, שאת שם משפחתו אני לא יכולה לחכות לחלוק. אני צריכה להיות סבלנית בשבילו...


או, לפחות זה מה שאמרתי לעצמי לפני שישה חודשים.


לא ציפיתי שהוא יציע לי נישואים בקבלת הפנים של חגיגת יום הנישואים הארבעים של הוריו... על אף שקיוויתי. זה היה ערב יפה כל כך. היה קצת קריר על החוף בקליפורניה באוקטובר. מייסון הניח עליי את ז'קט החליפה שלו כיאה לג'נטלמן שהוא. ישבנו יחפים על החוף וצפינו בהורים שלו רוקדים בדיוק בדמדומים, והקשבנו לרחשי הגלים שהתנפצו בזמן הגאות. זה היה הרגע המושלם לומר לי שזה בדיוק מה שהוא רוצה בשבילנו בעוד ארבעים ומשהו שנים.


אבל הערב עבר וחלף. אני מבינה. זה היה הערב של ההורים שלו, לא שלנו.


ואז הגיע חג ההודיה. בסדר, הפעם לא היו לי ציפיות גבוהות. שנינו נראינו כמו חזירים עם כרס אחרי שלוש ארוחות חג — אצל ההורים שלו, אצל אימא שלי, ואצל המשפחה של אבא שלי. הייתי נפוחה כל כך מכמויות הסוכר והנתרן, שהוא היה מתקשה מאוד להחליק את הטבעת על האצבע שלי. זה לא בדיוק היה רומנטי.


חג המולד היה — שוב — מטורף. שלוש משפחות שונות נדחסו ליום אחד. ושוב, ההצעה לא הגיעה.


בערב השנה החדשה נרדמתי מוקדם. הייתי כל כך בטוחה שהוא עומד לשאול את השאלה הגדולה, שבהתרגשות השמחה שלי חיסלתי בקבוק שמפניה שלם והתעלפתי בחיקו של מייסון לפני השעה עשר. כעסתי על עצמי במשך שבועות אחר כך, ותהיתי אם קלקלתי לו את התוכניות הגדולות.


יום האהבה היה עוד כישלון. הערב התחיל נהדר. הוא קנה לי את הפרחים היפים ביותר, והכרטיס שלו כמעט גרם לי לדמוע. היינו במכונית, בדרך למסעדה איטלקית כדי להגיע להזמנה שלנו בשעה שבע, כשאיזה אידיוט נצמד אלינו ופגע בנו מאחור. היינו בסדר, אבל הפגוש והפנס האחורי הימני של הרכב של מייסון נהרסו. כריות האוויר נפתחו, כלומר המליצו לנו באופן חד־משמעי ללכת לחדר מיון כאמצעי זהירות. אין צורך לומר, שמצב הרוח שלנו, כמו גם הערב, נהרסו.


מאז, היה שקט. בערך פעם בשבוע, אני לוקחת את השרפרף הקטן שלי ובודקת את החלק העליון של הארון, מקווה שהקופסה זזה. היא לא זזה. היא נשארה באותו מקום משמאל לערמות הבגדים המסודרות שלי...


עד הערב.


תהיו בטוחים שבדקתי לפני הערב. יום הולדתי השלושים. נכון לשמונה בבוקר, קופסת הטבעת לא הייתה בארון, וזו הסיבה שלבשתי את השמלה השחורה הקלאסית ביותר שלי עם השסע עד הברך, הייתי קפדנית במיוחד בסלסול השיער שלי, והשקעתי כמות מעצבנת של זמן באיפור העיניים המעושן. יכולתי לנצח את תומאס קינקייד בדרך שבה ציירתי אור וצללים, הבלטתי והדגשתי את פניי העגולות עד שנראו כמו פניה של אנטילופה חלקה.


הערב הזה היה הערב שלי לעזאזל.


ואני אצלם תמונה כדי לתעד את הרגע המכונן הזה. אני נשבעת. כן, אני ביישנית מול מצלמה. כן, אני רוכנת ובורחת בכל פעם שמישהו שולף מקל סלפי. אני מרגישה בנוח עם הגוף שלי, אבל אני לא בדיוק גאה בו. אני בריאה. אני פשוט לא דוגמנית. תנו לאנשים היפים להיות יפים. אני אריע להם מהיציע. אני לא צריכה להיות גביע. אני מוערכת... בעיניו של הגבר הזה.


"מה את עושה?" מייסון שואל בעיניים פעורות ונבוכות כשאני מפרקת את שאריות העוגה. יש בית קברות שוקולדי פירורי לפניי... אבל אין טבעת. רצחתי את הקינוח הזה, ועכשיו הגיע הזמן להתוודות.


"מספיק," אני רוטנת כשאני מבינה שנשארתי בלי הצעת נישואים בפעם המי יודע כמה. "אני יודעת, מייסון." אני לוקחת את המפית מברכיי ומנגבת את האצבעות שלי בזו אחר זו. "פשוט תשאל כבר. אל תהיה מתוח, ברור שאגיד כן."


אני מחייכת אליו חיוך חם, אבל במקום הקלה, אני נתקלת בהבעה מבוהלת מצידו.


"לשאול מה?" פניו מסמיקות, והוא נראה מתוח להחריד.


אני מניחה את אצבעותיי הנקיות — שעדיין מריחות משוקולד — מעל האף והפה שלי. "אוי. אלוהים. אדירים." האימה מציפה אותי כשאני מדמיינת את כל הדברים האחרים שיכולים להתאים לקופסת טבעת קטנה ומרובעת. שרשרת מגולגלת. עגילים. מפתח ל... כספת... שבה אוכל להסתיר את המבוכה הגדולה שלי ולנעול אותה לנצח. הייתי צריכה לפתוח את הקופסה הארורה לפני שנתתי לציפיות שלי להשתולל. "זו לא הייתה טבעת? שיט. אני כל כך טיפשה... חשבתי —"


מייסון מרים את שתי ידיו בכניעה, כאילו הוא מנסה להרגיע דוב גריזלי מתקרב. "אייברי, תירגעי. את מדברת על הקופסה השחורה במדף העליון של ארון חדר השינה שלנו?"


אני מהנהנת בביישנות.


"מתוקה, זו טבעת." הוא טופח על ז'קט הספורט שלו מעל כיס החזה. "טבעת אירוסים."


אני משחררת את הנשימה שלא ידעתי שעצרתי. "תודה לאל."


"ידעת? כמה זמן?"


אני מעווה את פניי כשאני מושכת בכתפיי. "בערך שישה חודשים."


"שישה חודשים?" הוא צווח, מכחכח בגרונו ורוכן לעברי. "שישה חודשים?" הוא שואל שוב בקול נמוך יותר, הרבה יותר מאופק. "ולא אמרת כלום? אף פעם לא שאלת אפילו —"


אני מושיטה יד מעבר לשולחן, מניחה את אצבעותיי על שלו ברכות, מנסה להראות לו מה אני מרגישה במגע בלבד. "לא רציתי להיות שתלטנית או לגנוב לך את הרגע. אני יודעת שאתה זהיר בכל ההחלטות שלך, ואני מעריצה אותך על זה. אתה הסלע שלי, בייבי." אני לוחצת את קצות אצבעותיו. "כשאתה בטוח, אני בטוחה."


מייסון מושיט יד לכיס הפנימי של ז'קט הספורט המהודר שלו. "חשבת שהכנסתי את הטבעת לעוגה?"


אני מרכינה את ראשי ומהנהנת.


"וידעת על הטבעת הזאת במשך חצי שנה ולא הצקת לי בבקשה להצעת נישואים?" הוא מוציא את הקופסה השחורה הקטנה והמוכרת עם הקווים המוזהבים הדקים בקצוות ומניח אותה על השולחן בינינו. בשלב זה, אני יודעת מה עומד לקרות, אבל אין לי שליטה על הרעד העצבני שרוקד בפראות בחזה שלי.


"רציתי שתשאל אותי כי אתה רוצה, לא כי גרמתי לך להרגיש חייב."


עיניו של מייסון מתחילות להתמלא בדמעות, ועורו נעשה אדמומי. האגודל שלו נוקש בעצבנות על השולחן. זו תגובה מוזרה, אבל זה רגע גדול לשנינו. אחרי כל הזמן שהעברנו יחד בזוגיות רגועה ויציבה, לפחות ההתנהגות שלו היא... חדשה?


"כמה זמן התכוונת לחכות?"


אני עונה על השאלה המוזרה שלו בחיוך מהוסס. "כשקו הסיום שלנו הוא הנצח, למה למהר?"


"את אישה טובה מדי." הוא אומר את זה כמו הודאה, לא כמו הערכה. "את טובה מדי."


אני מנענעת בראשי, והשיער שלי נופל על פניי. "לא, אני לא —"


"את כן." נימת קולו עניינית כל כך שאני חייבת לבחון את ההבעה המיוסרת שלו. ברגע הזה אני מבינה שהוא לא מחזיר לי מבט. הוא מסתכל לכיווני, אבל מעבר לכתף שלי. אני מעיפה מבט מאחוריי, מנסה לראות מה מושך את תשומת ליבו, אבל אין שם כלום מלבד זוג מבוגר שנהנה בשקט מהסטייק שלו.


"הכול בסדר?" עיניי נעות בין הקופסה שעל השולחן למבטו התועה של מייסון. במקום לענות, הוא מכסה את עיניו בידו. הבטן המלאה שלי צונחת עשר קומות כשהמתח הופך מהתרגשות לחרדה.


"תפתחי אותה," אומר מייסון, ומהנהן לעבר הקופסה הקטנה. בדרך כלל הוא כזה ג'נטלמן. חשבתי שכשאראה את הטבעת בפעם הראשונה, היא תהיה בין אצבעותיו כשהוא כורע ברך. מייסון נמנע מהקופסה כאילו היא עולה באש. "בבקשה."


אני פותחת את הקופסה בכוח. היא מתנגדת, כמו צדפה שלא מוכנה לאבד את הפנינה שלה, אבל הפרס בפנים... אלוהים אדירים. "הו אלוהים," אני ממלמלת כשאני משחררת את הטבעת שחבויה בתוך כרית הקטיפה הזעירה. "מייסון, זה יותר מדי... זה מה? שני קראט? היא מדהימה. כל כך אלגנטית."


זו טבעת פלטינה פשוטה עם יהלום עגול מבריק. החיתוך והבהירות נראים מושלמים. אני יודעת שזה הרבה יותר ממה שהוא יכול להרשות לעצמו. מייסון ואני חולקים הכול — בית, עסק — אז אני יודעת שהוא מתח את הגבולות עם טבעת כזו. אני מחליקה את הטבעת על האצבע שלי, והיא נעצרת במפרק האצבע. אני מתעלמת מהכאב, מתפללת שהאצבע שלי תצטמק באופן מיידי ודוחפת בכוח את הטבעת מעבר לחלק הרחב ביותר של האצבע שלי.


"אוי, רגע!" אני מניחה את כף ידי על המצח. "מותק, אני כל כך מצטערת. אפילו לא הצעת עדיין." אני מנסה להסיר את הטבעת, אבל זה חסר תועלת. כאילו שהיא מודבקת בדבק חזק. "שיט. היא תקועה." אני צוחקת ומושכת בכתפיי בחוסר אונים. זה בסדר. אני ממילא לא מתכוונת להוריד אותה לעולם. "נראה שזה זמן טוב להציע לי נישואים עכשיו."


הוא לא משתף פעולה עם ההומור שלי. דמעה זולגת על לחיו. מייסון הוא לא אדם קר ואדיש, אבל הוא בהחלט לא אחד שמפגין חיבה... או רגש גלוי באופן פומבי.


"מייסון, מה —"


"אני לא יכול לעשות את זה." נשימתו קטועה בזמן שדמעה אחת הופכת לזרם קטן. הוא מנגב את הרטיבות מלחייו עם אגודלו ומוסיף, "אני... אני מצטער כל כך, אייברי. אני אוהב אותך כל כך, אבל אני... באמת תכננתי להציע... אבל... כשאני רואה את זה —" עיניו ננעלות על הטבעת שחונקת את אצבעי. "לא ככה. אני כל כך מצטער." הוא מכסה את פניו, מסתיר את הבעתו המעונה. "אני כל כך, כל כך מצטער."


השערות בעורפי סומרות, כמו חיה שחשה סכנה. "מה קרה?" אני מנסה להגיע אל ידו. "אם אתה לא מוכן, אנחנו לא חייבים למהר."


הוא ממהר להניח את ידיו על ברכיו, רחוק מהישג ידי.


"אני חושב שזה נגמר בינינו." הוא עוצם את עיניו ומתכונן כאילו הוא נעצר בראש רכבת הרים. "אני רוצה להיפרד."


העולם נעצר. כל האנשים במסעדת הסטייקים היוקרתית הזו קופאים במקומם. קול רעם שואג סביבנו. ברק מכה, מפצל את האדמה, ומהסדק עולה אש. או שאולי זה רק בראש שלי. לעת עתה, אני פשוט מתמקדת בנשימה. פנימה והחוצה. נשימה אחת בכל פעם.


מייסון מביט בעיניי ההמומות ומנסה למלא את השתיקה. "אני... אני באמת אוהב אותך... אני פשוט... אנחנו —"


אני מתקשה להבין את הרגע. הגמגום שלו נשמע מעורפל בראשי. אני עונדת טבעת... אבל זה נגמר בינינו? מה לעזאזל?... זה יום ההולדת שלי... אני לא יכולה לנשום.


"אנחנו מה?" אני מכריחה את עצמי לומר את המילים בקול חד. "תגיד לי."


"אפשר ללכת הביתה?" הוא מסובב את ראשו, מעיף מבט חטוף על מסעדת הסטייקים היוקרתית, מוודא שאף אחד לא מקשיב. "בבקשה?"


"לא." אני מנענעת בראשי ומעבירה את המסר שלי בבהירות ובקצרה. "תתחיל לדבר."


הוא מושך בכתפיו ומרים את כפות ידיו באוויר. "הסקס שלנו הוא —" הוא מנענע בראשו, הבעתו הקודרת אומרת את כל מה שהוא לא יכול לומר.


אני ממהרת להגן על עצמי. "ניסיתי. אתה זה שתמיד עייף."


הוא מעביר את ידיו על פניו האדומות והמוכתמות. "בזמן האחרון, לא רציתי לעשות איתך סקס." המילים שלו הן כמו אגרוף ישיר לאגו שלי ואחריו מכה כואבת ישר ללב. "בבקשה," הוא אומר שוב, מביט בפניי באותה עוצמה שבה אני בחנתי את פניו קודם.


"בבקשה מה?"


"אפשר ללכת? נדבר באוטו לפחות?"


הגרון שלי יבש, אז אני מושיטה יד לכוס המים שלי, אבל היד שלי לא משתפת איתי פעולה. הגפיים שלי רדומים. הכול כבד, אפילו העפעפיים שלי. כל מצמוץ הופך למשימה מאתגרת. אני מתעלמת מבקשתו ושואלת, "בגדת בי?"


הוא טומן את פניו בידיו. "לא," הוא ממלמל.


אני מהנהנת בהקלה. אני לא יודעת למה זה גורם לי להרגיש טוב יותר, לפחות...


"אבל רציתי."


עיניי ננעצות במייסון, שמרכין את ראשו.


"אני מצטער. למען האמת... יש מישהי אחרת שאני מעוניין בה. לא קרה כלום."


"עדיין," אני לוחשת, ומרגישה צריבה בחזה כאילו שתיתי שלוק של ג'יימסון. "אתה עוזב אותי בשביל מישהי אחרת?"


"זה בינינו, אייברי. אני מנסה להיות אמיתי. יש לנו עסק משותף, אנחנו גרים ביחד, ואני לא רוצה להשלות אותך. כן, יש מישהי שאני מעוניין בה, אבל לעולם לא הייתי בוגד בך. היא לא חשובה."


"עדיין," אני לוחשת שוב.


אני רגועה באופן מטריד, ומייסון נראה מודאג מהשלווה שלי. אני אמורה לבכות, לייבב... אולי לזרוק משהו על ראשו. אבל משום מה, כרגע אני מתעניינת מאוד בלוגיסטיקה.


"איך קוראים לה?" אני שואלת.


למייסון יש את החוצפה לגלגל עיניים לעברי. "את באמת רוצה לעשות את זה? זה רק יפגע ברגשות שלך."


"אתה זה שהזכרת אותה," אני לוחשת בכעס. "השפלת אותי ושברת את ליבי ביום ההולדת שלי. המעט שאתה יכול לעשות זה לענות על השאלות שלי."


עיניו זזות בחוסר נוחות. "מאורה."


"איפה הכרת אותה? ומתי?"


"אני, אה —" עיניו מתחננות שאפסיק את החקירה שלי, אבל כשהגבות שלי מתרוממות, הוא עונה. "היא מאמנת. הכרתי אותה בחדר הכושר."


ברור שהוא הכיר אותה שם. מייסון ואני גרים ועובדים יחד, אוכלים וישנים יחד. הזמן היחיד שבו אנחנו לא צמודים זה כשהוא הורג את עצמו בחדר הכושר. תמיד חשבתי שאנחנו מהווים איזון טוב. הפנים שלי רכות וקצת מעוגלות. הלסת של מייסון מסותתת, בעלת זוויות נקיות. אני אוהבת להרגיש את הזרוע החזקה שלו לצד רכות הקימורים שלי, כשאני מתכרבלת על הבטן הקשה והחזה השרירי שלו. אני אוהבת להרגיש את החיבוק שלו בלילה. חשבתי שגם הוא אוהב להרגיש אותי.


אני מבינה שעבר זמן רב מאז ששכבנו, אבל בנינו עסק מסחרי מאפס. זכינו בחוזה הגדול הראשון שלנו עם חברה שמדורגת בין חמש מאות החברות המובילות בעולם. אנחנו עמוסים ומוצפים, והייתה לנו הצלחה מיידית גבוהה יותר ממה שיכולנו לחלום עליה. חשבתי שאנחנו פשוט עייפים.


"מתי פגשת אותה?"


עיניו נשארות נעולות על ברכיו. "מייד אחרי שקניתי את הטבעת הזאת. אייברי, אני מצטער. אבל בכנות, את מאושרת? את מתרגשת מהרעיון של עתיד משותף או רק סובלת אותו?"


"סובלת?" זה מה שעשית עם מערכת היחסים שלנו?


סבלת?


אני מתעלמת מהמועקה והסחרור בתוכי, שאומרים לי לא לחפור עמוק יותר. בלי עוד אמיתות הערב — אני לא יכולה להתמודד עם זה. אבל אני מתעלמת מהאינסטינקטים שלי. "אתה לא נמשך אליי?"


"את האישה המושלמת מכל בחינה —" הוא מרכין את ראשו, מתבייש. "חוץ מזו שחשובה לי יותר מכול. ניסיתי להתגבר על זה. תמיד היית די יפה, אבל אז פתחנו את העסק ואני טיפלתי בלחץ שלי על ידי אימונים ואת טיפלת בזה על ידי —"


אכילה. זו המילה שהוא רוצה לומר. אבל על אף שהוא כבר חפר את הקבר שלו, אני לא חושבת שהוא טיפש מספיק כדי לזחול לתוך הארון הפתוח.


אני מכווצת את עיניי. "עליתי שלושה וחצי קילו, מייסון." לך תזדיין.


"זה לא רק המשקל. זה איך שאת מתלבשת... או לא. את אף פעם לא מתאפרת. אנחנו חיים על משלוחי אוכל מהיר. אנחנו מרושלים. אין שום דבר סקסי או מושך בדרך שבה אנחנו מתנהגים זה עם זה, ולא יכולתי להגיד כלום בלי להישמע כמו חמור. אני יודע איך זה נשמע, אבל אני לא יכול לשלוט במה שאני מרגיש. נבהלתי מהמחשבה להתחייב לסגנון החיים הזה לנצח. זה לא היה מחזיק מעמד. היינו מתגרשים בעוד כמה שנים, וזה לא גרוע יותר?"


אני מרימה את קולי בספקנות. "גרוע יותר מלהעמיד פנים שאהבת אותי במשך ארבע שנים?"


הוא מתנשף ומביט מעבר לכתפו, בודק אם התגובה הקולנית שלי משכה תשומת לב מיתר האורחים. "לא העמדתי פנים. אהבתי או... אני אוהב אותך. אני פשוט לא חושב שנועדנו זה לזה. אייברי, מעולם לא רציתי לפגוע בך." הוא נראה כן, מה שהופך את כל השיחה הזאת לגרועה פי עשרה. "אבל אני מעדיף לבזבז ארבע שנים מאשר לפרק נישואים. אני... הממ... אני מנסה לעשות את הדבר הנכון."


"זה יום ההולדת שלי." אני צוחקת צחוק מוזר וגרוני. "בחרת לעשות את זה ביום ההולדת שלי?"


"לא," הוא אומר, מנענע את ראשו בנחרצות. "לא בחרתי כלום... התכוונתי להציע לך הערב. באמת. פשוט ראיתי את הטבעת על האצבע שלך, ולא יכולתי להכחיש את האמת יותר." הוא מרים את ידיו, ומניח את כפות ידיו על השולחן. "אני כל כך מצטער. אני שונא את עצמי על זה. הלוואי שיכולתי לשנות את ההרגשה שלי."


אני לוקחת נשימה עמוקה, מביטה בגבר המצומק מעבר לשולחן, שלפני לא יותר מחמש דקות נראה כמו גבר חלומותיי.


"בבקשה," הוא אומר.


"בבקשה מה?" אני לוחשת בזעם כשרעש הרקע העמום במסעדה מתחדש. העולם מתחיל להסתובב שוב, לאט, אבל בטוח, בזמן שקצב הלב המטורף שלי נרגע.


הוא מצמיד את ידיו יחד כאילו הוא מתפלל נואשות. "אנחנו יכולים לדבר על זה בבית? אנחנו לא חייבים לעשות שום דבר מייד. יש לנו דירת שני חדרים. נוכל להתרחק קצת... לפתור את העניינים בעסק. זה יכול להסתיים בצורה ידידותית."


אני מסתכלת עליו במבט נוקב. "אתה רוצה שזה יהיה ידידותי?" המילים שלי קרות, אבל יש אש בעיניי, והוא עומד להישרף.


"או שאני יכול לישון אצל חבר ולתת לך מרחב עד שנחליט על הצעדים הבאים. איך שאת רוצה להתמודד עם זה, אייברי... אני רוצה לתמוך בך."


"אצל חבר?" אני צוחקת. "אתה חתיכת מניאק מתנשא." למה יש לי תחושה שאני יודעת בדיוק אצל מי הוא רוצה להישאר. "בגדת בי, נכון?"


הוא מנענע את ראשו. "לא, אמרתי שרציתי, אבל לעולם לא הייתי עושה את זה. אני מכבד אותך יותר מדי."


"ברצינות? זו המחווה הגדולה שלך?" עיניי מתרחבות. "ובכן, תודה לך שרק רצית לבגוד בי. כל הכבוד על השליטה העצמית שלך."


הוא מסתכל ימינה ושמאלה, ברור שהוא לא מרגיש נוח לשוחח על זה בציבור, אבל הגפיים שלי עדיין לא מתפקדים ואני דבוקה לכיסא, אז אני חייבת להמתין עוד קצת.


אני מודה, חיי הסקס שלנו לא היו מזהירים. חשבתי שזה שילוב של סיום שלב ירח הדבש, הלחץ של העסק שלנו, ומה שקורה כשמרגישים כל כך בנוח עם מישהו. חשבתי שחוסר החשק המיני שלו היה מוזר, אבל לא הבנתי שהחשק לא היה הבעיה... אלא הפרטנרית.


"תגידי מה שאת רוצה. זה מגיע לי." הוא מושיט לי את ידו באופן טיפשי.


אני לא נוגעת בו.


"אני מצטער. ואגיד את זה עוד אלף פעמים. באמת רציתי שזה יסתיים אחרת."


האם הוא בוכה?


ראשי מסתובב. הוא מנסה להתנצל, אבל כל מילה שלו פוצעת אותי מחדש. הוא רומז שאני גדולה, אבל מצחיק שבדיוק עכשיו, אני מרגישה קטנה יותר מאי פעם. למעשה, כל כך קטנה, שאני יכולה להחליק דרך לוחות העץ של רצפת מסעדת הבשרים המפוארת הזו ולא להיראות שוב לעולם.


אני מושכת שוב את הטבעת שעל האצבע שלי. היא עדיין לא זזה, אבל לפחות הגפיים שלי מתחילים לתפקד שוב. "היא פשוט תקועה," אני ממלמלת.


"תשאירי אותה," הוא אומר במהירות.


"מה?" אני מעוותת את פניי.


מצחו מתכווץ בעצב. "אני לא... יודע איך להתנצל עוד."


אני אפילו לא מזהה אותו. איך גבר יכול להפוך מהר כל כך מאהבת חייך לזר מוחלט.


נראה שהוקל לו כשאני דוחפת את צלחת העוגה עם פירורי השוקולד ומזיזה את הכיסא שלי. אין לי תוכנית מדויקת, אבל אני לוקחת את הארנק שלי ונעמדת. כשנכנסתי הערב, הרגשתי מדהים. נראיתי מהממת. עשר מושלם. ואני יוצאת בתחושת השפלה מכוערת ושמנה... לבד. איך יכול להיות שתפיסת העולם של הגבר הזה שינתה כל כך מהר את הדרך שבה אני רואה את עצמי?


אני עוצרת ליד מייסון וצופה בפניו המקומטות מדאגה כשהוא מבין שאני עוזבת בלעדיו.


"את מתכוונת להזמין מונית הביתה?" הוא שואל, סוקר אותי מלמעלה למטה.


"איזה בית?" אני מכחכחת בגרוני ומכריזה. "כבר אין לנו בית."


הוא תופס את היד שלי כשאני מנסה לעבור לידו. "אייבר —"


אני נחלצת מאחיזתו. ידיו קרות ולחות, ואני לא רוצה אותן עליי. "שלא תעז לעקוב אחריי."


אני ממהרת לכיוון היציאה, מתמרנת בין מלצרים לבושים בקפידה הנושאים מגשים עמוסים. אני חולפת במהירות על פני המלצרית שלנו בדרך החוצה ומכריחה את עצמי לחייך חיוך קטן כשאני אומרת לה תודה וערב טוב. היא תבין ברגע שתראה את מייסון לבדו בשולחן, מחכה לחשבון.


אני יוצאת דרך דלתות הזכוכית אל אוויר הלילה הצונן, מרגישה כמו ציפור חופשייה עם כנפיים קצוצות. אני צוחקת לעצמי כשאני חושבת כמה מהר השמיים נפלו בערב נעים כל כך. לא ציפיתי לזה. לא חשדתי בכלום.


יום הולדת זהב... שנת זהב...


בתחת שלי.