פרולוג
אורורה
קיים קשר הדוק בין שנאה ואהבה.
שתיהן עשויות להיות עוצרות נשימה, שתיהן עשויות לשתק אותנו בעוצמות שלהן. הן מייצגות את שיאי הרגש האנושי. הן אמורות להיות הפכים מוחלטים, מופרדות זו מזו בקשת עצומה של רגשות אחרים, פחות עוצמתיים, אבל לא תמיד זה כך, וכשמדובר בנביו, זה בהחלט לא היה כך עבורי. במקרה שלי, אהבה ושנאה היו מאהבות רעילות שרקדו את הטנגו ההרסני שלהן בתוך הגוף שלי.
לא האמנתי שהן יכולות להתקיים זו לצד זו. ובכל זאת, כך היה. האהבה והשנאה שיחקו משיכות חבל עם מיתרי הלב שלי, והתישו אותי עם המאבק הפנימי התמידי שחוויתי.
אהבתי את נביו פלקון כמעט מחצית מהילדות שלי ולאורך כל תקופת הנעורים, עד שהבנתי שאני חייבת ללמוד לשנוא אותו אם אני רוצה לצאת מזה ללא פגע.
אבל זאת כבר לא באמת הייתה אפשרות.
לא פיזית.
לא מנטלית.
לנביו הייתה היכולת לפגוע בי הרבה יותר מכפי שהוא כבר פגע.
ידעתי שאני חייבת לעצור אותו.
אבל לא הייתי בטוחה שאני מסוגלת.
והנורא מכול, היה בי משהו שאפילו לא רצה לנסות. משהו שרצה להסתכן בשיברון לב ובכאב רק כדי להיות איתו. משהו בתוכי היה מכור לרכבת ההרים של השנאה והאהבה שלנו, כמו שנביו היה מכור לציד הלילי שלו.
אולי זה היה כוח־העל של נביו — לגרום לך להשתוקק למשהו שיש לו הכוח להרוס אותך.
הייתי מאוהבת, אבל לא הייתי עיוורת.
נביו היה התגלמות של הרס צרוף, ומתישהו לאורך הדרך אני הפכתי לנזק משני.
נביו
לפעמים רציתי לפגוע בכולם, אבל היו אנשים מסוימים שבאופן קבוע רציתי להציל קצת יותר מכפי שרציתי לפגוע בהם. להציל אותם מעצמי. הבעיה הייתה שבכל יום שחלף הייתי קצת פחות בטוח מי מחזיק במושכות, אני או המפלצת. מפלצת שהצחינה מדם וביקשה לרצוח.
כנראה טעיתי כשחשבתי שיש הבדל ביני ובין המפלצת.
1
נביו
גיל תשע־עשרה
אני לא בטוח מי היה הראשון שכינה את מסימו, אלסיו ואותי השילוש הלא קדוש. אולי סביו.
היה לו כישרון להמציא כינויים מחוכמים. מאז שאני זוכר את עצמי, התאומה שלי גרטה הייתה פני־בובה ואני הייתי קוץ בתחת. וזה הרבה לפני שמימשתי את ההבטחה הטמונה בשם וזיינתי את הבחורה הראשונה מאחור.
אני מניח שהשילוש הלא קדוש היה שם הולם, אם כי כל השוואה למשהו שקשור לכנסייה הייתה ללא ספק חילול הקודש בהתחשב בפעילויות הליליות שלנו.
מוזיקה רעמה מהרמקולים של הדודג' ראם השחורה שלי. שחורה לגמרי, כמו הבגדים שלנו, מהנעליים הכבדות עם חרטומי הפלדה, דרך מכנסי הדגמ"ח השחורים, צמידי העור העבים, הבנדנות, כובעי הגרב, ועד לכלי הנשק, כולל הסכינים.
הכול שחור, כמו הנשמה שלנו, אפילו שלפעמים אהבתי את ההבזק של להב כסוף ואת הדרך שבה מבטי האימה של הקורבנות שלנו משתקפים ממנו.
בתוך המכונית בהק אור אדום מלוח המחוונים ומנוריות הלד הקטנות המשובצות בקונסולה המרכזית ובדלתות.
אפילו הפנסים הקדמיים האירו בגוון אדום.
האדום, בגלל הדם, שיכתים בקרוב את העור ואת הבגדים שלנו. הדופק שלי האיץ בציפייה רק מהמחשבה על הריח ועל המרקם הרך.
מסימו גלגל עיניים לא פעם על הסמליות המוגזמת, כמו שהוא קרא לזה, מאפיין שהוא ייחס לכנסייה הממסדית כדרך לסמם את ההמונים. ובכל זאת, הוא אף פעם לא לבש בפשיטות שלנו צבע אחר חוץ משחור, וזה בהחלט לא נבע מלחץ חברתי. דברים כאלה לא השפיעו עליו.
ירדתי מהכביש הסלול אל דרך עפר ארוכה. שלטים ענקיים שהכריזו אין מעבר, הסגת גבול תיענה בירי ומלכודות בשטח קידמו את פנינו. מעולה!
מסימו זרק את כובע הגרב שלו אל המושב האחורי. שערו החום כהה, בהיר משלי בכמה גוונים, נמעך על המצח שלו. הוא פרע אותו במהירות עד שהשיער נפל בחופשיות רבה יותר. החנקתי צחוק. לא גנדרן בתחת שלי. "לא נראה לי שנצטרך להסתיר כאן את הפנים שלנו," הוא אמר.
כובע הגרב שלי היה משוך למעלה על הראש, מחזיק את השיער שלא ייפול לי על הפנים. בניגוד למסימו, שנאתי שהשיער נכנס לי לעיניים, וזאת גם הסיבה שנהגתי להסתפר קצר יותר ממנו, אם כי שנינו גילחנו את השיער בצדדים ומאחורה. "זאת לא שאלה של מה שצריך, אלא של כיף. אנשים מתחרפנים מזה שהם לא רואים את הפנים שלנו."
"הם מתחרפנים דווקא כשהם כן רואים את הפנים שלך. פנים של בן זונה מטורף צמא דם. אין אחד שזה לא מבהיל אותו," אמר אלסיו שישב לידי, כשאחת הרגליים שלו מונחת על הדשבורד. השיער שלו היה ארוך כמו של מסימו, אבל בגלל התלתלים הוא תמיד הזדקר בסגנון של גולשים. כאילו ילד כמוהו היה מתקרב בכלל לגלשן — אולי רק כדי לרסק בעזרתו ראש של מישהו. "מי זה הלילה?"
לאלסיו היה תסביך רובין הוד. הוא אומנם אהב את המרדף וההרג, אבל היה צריך סיבה שתשקיט לו את המצפון. הוא תמיד היה מודאג כשהגיע התור שלי לבחור את הקורבנות שלנו, אפילו שבדרך כלל דאגתי שתהיה להם היסטוריה ראויה.
"אל תדאג, ההרג שלהם יעשה לך הרגשה חמימה ונעימה מבפנים."
"מאורת סמים," אמר אלסיו ברגע שחניתי מול הצריף, באמת כבר לא נשאר שם הרבה בשלב זה. מהחלונות הפתוחים עלתה צחנת שתן חתולים וביצים סרוחות, שהסגירה מעל לכל ספק את עיסוקם של יושבי הבית.
תריס תלוש למחצה זז בחלון השמאלי. לחצתי על הגז והמכונית זינקה קדימה. מטח יריות פגע בארגז הטנדר שלי, מהצליל זה נשמע כמו רובה ציד. יעלה הון לתקן את זה.
חרקתי שיניים ואמרתי, "בפעם הבאה שניסע לבקר נרקומנים, ניקח את הרכב שלך. הקורבנות הנחמדים לא מנסים לפרק לך את המכונית כשאתה מגיע לביקור."
אלסיו גלגל עיניים ואז כיוון החוצה את הנשק החצי אוטומטי שלו וירה כמה יריות. לא באתי לכאן כדי לירות במישהו בטעות. הכיף נגמר מהר מדי.
לרובים היה מקום וזמן, אבל לא בפשיטות הליליות שלנו. זה היה עונג צרוף. הייתי צריך להרגיש ולהריח דם, לא אבקת שריפה.
חניתי מעבר לפינה, פתחתי את הדלת ויצאתי מהמכונית. עברתי לעמידה שפופה עם כובע הגרב עדיין משוך על הראש שלי, ורצתי לאורך קיר הבניין עד שהגעתי לדלת אחורית. מבט מעבר לכתף אישר לי שאלסיו ומסימו הולכים אחריי. הנשקים של שניהם היו שלופים, אבל לי הייתה רק סכין טקטית משוננת ביד. זאת הייתה הרכישה האחרונה שלי והייתי להוט לנסות אותה. פתחתי את הדלת בבעיטה. כבר לא היה שום טעם לנסות להתגנב בשקט.
הגיע הרגע לכיף רציני.
נכנסתי למטבח מטונף שאף אחד לא בישל בו כבר הרבה זמן, אם לשפוט לפי ערמת הסירים המלוכלכים על הכיריים. לחם פרוס עבש וגבינה מעובדת היו מצרכי המזון היחידים שם, והייתה לי תחושה שהטמבלים האלה עדיין אכלו את זה. כשאתה מסומם מהתחת, עובש הוא הבעיה האחרונה שמטרידה אותך. הסירחון היה מטרד. זבל, טחב ומשהו עם ריח מתקתק של ריקבון. אני בטח אצטרך לגרור החוצה את הבני זונות כדי לענות אותם, אחרת לא אוכל אפילו להריח את הדם המטונף שלהם.
משהו חרק לימיני ודלת צרה של מחסן נפתחה. מה שנראה כמו זומבי עם שיניים חסרות ושיער מקורזל מחומצן התקדם לעברי בצעדים כושלים עם גרזן בידו. חייכתי, חמקתי מהנפת הגרזן האומללה, ונעצתי את הסכין שלי כלפי מעלה לתוך כלוב הצלעות של התוקף שלי. רק אחרי סיבוב של מפרק כף היד, כדי להסב נזק מרבי, שלפתי את הסכין החוצה. דם ניתז מהפצע ואני התרחקתי מייד כדי לחמוק ממנו — יש דם טוב ויש דם רע, וזה היה דם רע — למרות זאת, כמה טיפות עדיין השפריצו והגיעו אל הגרון והחזה שלי. הזומבי מעד לכיווני בקרב המוות שלו. קמתי על הרגליים והדפתי אותו ממני. הוא עף לאחור ונפל אל הרצפה, מלווה בצליל של עצמות מתרסקות וקומקום שורק.
עכשיו שלא הייתי בתנועה, גיליתי שהתוקף שלי היה בעצם אישה. היה קשה לנחש את גילה בגלל מצבו של הגוף שלה אחרי שנים של שימוש בסמים. חלוק האמבט שלה נפתח לרווחה והיא שכבה שם חשופה. הציצים ושפתי הכוס שלה נראו כמו אוזניים נפולות של באסט האונד. חלק גדול מהעור שלה היה מכוסה בשלפוחיות, שעל פי הניחוש שלי היו התוצאה של מחלת מין כלשהי.
"פאק," מלמלתי וניגשתי במהירות לכיור כדי לשטוף את הדם מהעור שלי. עדיין לא היו לי פצעים פתוחים ולא נגעתי בפצעים שלה, אבל לא רציתי להסתכן. אחרי שסיימתי, התקדמתי במהירות אל הדלת שהובילה אל מסדרון עם גרם מדרגות שירד לתוך מרתף חשוך.
"עגבת והרפס באיברי מין, אל תיגע בה," אמר מסימו.
"תודה על העצה," מלמלתי והצבעתי על הדם שהכתים את בגדיי. דוד נינו יצטרך לעשות לי בדיקות דם אחר כך. שוב.
יצטרך להישפך עוד הרבה מאוד דם כדי להכניס אותי למצב רוח של סקס־אחרי־עינויים, שהיה מסורת מבוססת שלא הייתי רוצה לוותר עליה בגלל ציצים נפולים של זונה נרקומנית.
"התכוונתי לאלסיו."
אלסיו זקר אצבע משולשת לכיוון שלנו ועטף את הגופה בשטיח. נדתי בראשי אבל לא אמרתי כלום. כבר הייתי רגיל לזה. אם יום אחד הוא יתחיל להתפלל על הקורבנות שלנו, הוא יצטרך לצאת למסעות הרג לבדו.
"לא היית צריך להרוג אותה. סביר להניח שהיא רק קורבן של נסיבות."
פלטתי נחרה. "היא ניסתה לפצח לי את הגולגולת בגרזן. לכל עבריין יש בעבר שלו איזה סיפור קורע לב. פאק, ממש בא לי לבכות. אפילו עליי אפשר להגיד שאני קורבן של נסיבות. תבטיח לי שלא תעטוף אותי בשטיח מלוכלך אם איהרג." אלסיו השפיל מבט אל הגופה. "חוץ מזה, היא צעירה מכדי להיות הזונה הנרקומנית שאתה רוצה למצוא."
מסימו הסתכל עליי בחשש. מאז שאלסיו גילה שקיארה ונינו הם לא הוריו הביולוגיים, הוא לטש מבטים אל כל נרקומנית כאילו היא עשויה להיות אימא שלו. הניחוש שלי היה שהיא נרקבת איפשהו במדבר.
ירייה של רובה ציד ממש לידי ניקבה את משקוף העץ ברעש מחריש אוזניים. מסימו ואני ירדנו אל הברכיים, ואלסיו קפץ לתוך המחסן. לפחות היה לו מספיק שכל לא לשכב על הגופה. קיארה לא תגיב טוב אם הוא יידבק בעגבת.
"עכשיו, תפסיק להתאבל על הזונה ותעזור לנו לתפוס את הבני זונות כדי שנוכל להתחיל בַּכיף," נהמתי והתחלתי לאבד סבלנות. תמיד הייתה לו יותר חמלה מאשר למסימו ולי, אבל החדשות על הזונה שהוציאה אותו מהחור שלה באמת השפיעו עליו.
זחלתי לכיוון המשקוף והצצתי אל המסדרון. הירייה לא הייתה יכולה להגיע מהמרתף, אם כי קולות התזוזה למטה רמזו שיש שם אנשים. מהדלת מולנו הציץ ראש — ג'ינג'י מכוער, שכל הפרצוף שלו היה מלא בשלפוחיות דומות לאלה של הזונה הנרקומנית המתה. באמת קיוויתי שהסתומים האלה לא התרבו ביניהם כמו שפנים. אם לכולם כאן יש עגבת, אצטרך ללבוש קונדום על כל הגוף כדי לענות אותם. איזה בזבוז של הזדמנות.
זאת הבעיה כשאתה בוחר את הקורבנות שלך מהמיץ של הזבל של החברה. זין על המצפון של אלסיו. בפעם הבאה נצוד מישהו ששומר על כללים בסיסיים של היגיינה.
רציתי להרגיש דם על העור שלי, לא להריח כמו ברווז גומי במשך שעות. אלסיו חלף על פנינו במהירות. ניסיתי לתפוס לו את הרגל כדי לעצור את המהלך המוטרף שלו — מהלכים מוטרפים היו בדרך כלל המומחיות שלי — אבל פספסתי אותו. הג'ינג'י יצא וכיוון אליו רובה ציד. אלסיו השליך את סכין הציקלון הספירלית שלו לעבר הבחור וניקב לו את גלגל העין. הבחור נפל אחורה ופלט ירייה שניקבה חור בתקרה. עוד פיסות עץ נפלו עלינו.
"זין על זה, אלסיו. זה אחד פחות לענות. אני לא מתכוון לחלוק קורבן עם אף אחד. אתה ומסימו יכולים לחלוק אם בא לכם," נהמתי.
"ממש בא לי לבכות," אמר אלסיו בצחוק. "זה אתה אמרת, לא?"
אפילו שהיה ברור שהוא לגמרי מת, קמתי וניגשתי לבדוק את הבחור. אלסיו שלף את הסכין שלו ודם ניתז מחלל העין. נקישות שנשמעו למטה הסיחו את דעתי מהאכזבה. מסימו, אלסיו ואני התגודדנו מסביב לגרם המדרגות התלול שהוביל אל המרתף. אם לשפוט מהקירות הגסים, מי שחפר את המרתף הזה לא היה מקצוען.
"נראה כמו קבר," אמר אלסיו.
מסימו עטה את ההבעה המהורהרת שלו. "זאת עלולה להיות מלכודת. ואם נרד בסולם נהיה חשופים לגמרי."
"אנחנו יכולים לנסות להבריח אותם החוצה בעזרת גז מדמיע," הציע אלסיו. "יש עוד קצת בתא המטען."
"אנחנו לא יודעים אם יש עוד יציאה," אמרתי. "אולי יש שם פתח חירום שהם יוכלו לברוח דרכו."
"אז מה אתה מציע?" שאל מסימו בחשש.
הצצתי אל המרתף. המדרגות היו תלולות כל כך שזה באמת היה יותר כמו סולם, והרצפה לא הייתה ממש רחוקה.
"אל —" מסימו התחיל להגיד משהו, אבל לא אפשרתי לו לסיים. השתופפתי וקפצתי לתוך המרתף.
נָחַתִּי בגניחה על הרגליים, ענן של אבק נישא באוויר. שני בחורים בהו בי המומים, אותם פרצופים מכוערים כמו זה של הבחור למעלה. הם היו עסוקים באריזה של הסמים שלהם. זרקתי את הסכין הקטנה ביותר שלי מול הבחור שעמד הכי קרוב אליי, ושיפדתי לו את יד ימין שנשלחה לעבר הנשק שהיה מונח על השולחן מולו. ואז נעמדתי, הסתערתי במהירות לעברם, והתנגשתי בבחור השני. שמעתי עוד חבטה שרמזה לי שמסימו או אלסיו קפצו פנימה בעקבותיי. עילפתי את הבחור ושמעתי עוד גניחה מאחוריי.
מסימו עילף את הבחור השני.
המולה באזור האחורי של המרתף עוררה אותי לפעולה. קורבן שלישי. זה ליל המזל של אלסיו. הוא לא יצטרך לחלוק.
בקצה המרתף ראיתי רגליים ארוכות נעלמות דרך פתח חירום, ואחריהן נעלם גם סולם החבלים. קפצתי במהירות ונאחזתי במסגרת העץ של פתח החירום.
עוד ג'ינג'י מכוער בהה בי בעיניים המומות. היה ברור לגמרי שכל האחים הסתומים האלה זיינו את הזומבית עם הכוּס המתנפנף. הוא לפת את סולם החבלים בידיים מכוסות בשלפוחיות והביט אל רובה הציד שהיה לרגליו.
"שיפדתי את הזונה המכוערת למעלה. אני מקווה שהיא לא הייתה בת זוג שלך." הוא הרים ראש בתנועה חדה, וחייכתי לעברו את החיוך הכי מופרע שלי.
הוא הושיט יד אל הרובה כשהתרוממתי דרך יציאת החירום. ברגע שהגעתי אל פני הקרקע, בעטתי מעלה, והרובה עף לטמבל מהיד ופלט כדור שפספס את הראש שלו במילימטרים.
איזה מזל.
הוא הסתכל עליי בפה פעור בבהלה.
"תברח."
הוא זז אחורה, כמעט מעד על הסולם, ואז עזב אותו וברח. נדתי בראשי. בפעם הבאה אבחר קורבנות ראויים. הדפוקים האלה עלובים כל כך, איפה האתגר?
"מה אתה עושה?" קרא מסימו מלמטה, הגבות הכהות שלו התכווצו בשיפוטיות.
"מנסה ליהנות קצת."
"אל תיתן לו לברוח. יש כאן מלכודות. יש מצב שהוא יכול להפעיל אותן מרחוק."
נאנחתי, אבל רצתי אחרי הבחור. כעבור רגע כבר הגעתי אליו. שום אתגר. בעטתי בו והפלתי אותו לקרקע, ואז גררתי את התחת העלוב שלו בחזרה למאורת הסמים. אלסיו ומסימו כבר חיכו לי בחזית הבית עם שני הסתומים האחרים לרגליהם.
"נענה אותם כאן," אמרתי. "אני לא רוצה את הגופות הנגועות במחלות שלהם במכונית שלי."
שעתיים לאחר מכן קיבלתי את התוצאה שצפיתי. לא ממש נהניתי לבתר אותם, ומאחר שמסימו התעקש, התעטפנו בחליפות מגן.
כשסיימנו, התיישבתי על ארגז הטנדר ועישנתי את סיגריית־אחרי־העינויים הקבועה שלי. לא זכיתי להשפעה המיוחלת. עדיין הייתי חסר שקט.
"תפסיק כבר להתבכיין," אמר מסימו.
הסתכלתי עליו בזעם. "זה היה גרוע. אני לא מנקה זירות פשע." הצבעתי על חליפת המגן המגואלת בדם שזרקתי על הקרקע.
"בואו נלך לאכול טאקו, אני גווע ברעב," אמר אלסיו.
זרקתי את בדל הסיגריה אל האדמה ודרכתי עליו. "אני לא יודע מה איתכם, אבל הדבר היחיד שאני רעב אליו זה רצח מוצלח. אתם יכולים לדחוף את הפרצופים שלכם לגוואקמולֶה אם זה מה שבא לכם, אבל אני הולך למצוא עוד איזה בן זונה לרצוח."
אלסיו ומסימו החליפו ביניהם מבטים מיואשים.
"אתה צריך ללמוד מתי להפסיק," אמר מסימו ונשמע כמו האבות שלנו.
"לא בגלגול הזה. אני רוצה דם ואני אקבל את מה שאני רוצה. אתם יכולים לבוא איתי או שאני אוריד אתכם בטאקו בל. לא אכפת לי."
נכנסתי למכונית. ידעתי לאן אני הולך. מאחר שצפיתי את פסטיבל ההרג האומלל הזה, היה לי קורבן לגיבוי ברשימה של הלילה.
הזנתי את הכתובת לג'י־פי־אס, בזמן שמסימו ואלסיו התווכחו ביניהם. כשהם נכנסו למכונית, ידעתי שהם באים איתי.
"נצטרף אליך," אמר מסימו בתמציתיות.
אלסיו נראה עצבני.
"יהיה כיף. הוא מתאגרף מקצועי שהפך לעורך דין ומאז הוא עושה בעיות לקאמורה."
"אנחנו לא באים בשביל הכיף, פשוט מסימו רוצה להשגיח עליך. אנחנו באים בתפקיד הבייביסיטר."
חייכתי. "בהצלחה עם זה."
