“לפני כמה שנים נסענו אני, אישי, שני הילדים והציפיות הנמוכות שלי, ללונה פארק בספרד. הגענו, קנינו את הכרטיסים ומיד בכניסה היה מתקן שממבט ראשון נראה גם כיפי וגם לא מאד מפחיד. ברגעים כאלה, אחרי נסיעה ארוכה, אני קצרת רוח ורוצה מיד להתחיל. לכן ניגשתי אל התור יחד עם הבן שלי. לשנינו אדרנלין מן הסוג שלונה פארקים יודעים להעלות, עושה רק טוב. ניסיתי לשכנע גם את שני בני המשפחה השקולים יותר להצטרף אלינו, אבל מיד הבנתי שהסירוב הוא חד משמעי כי הם, רק אחרי שיבינו את כל הסימנים שיש על המפה שקיבלנו עם הכרטיסים, יואילו לעלות ורק על מתקנים שאין שום סיכוי שיפתיעו אותם. (זה אגב מוזר, כי באוכל השניים האלה מוכנים לנסות הכל, ואנחנו, אני והבן שלי, סופר שמרנים).

בסופו של תור התיישבנו ברפיון בקרונית, חגרנו את החגורות וניהלנו שיחת חולין בזמן שאיזה תקליט ספרדי דיבר ודיבר ודיבר. יש מצב שהוא עבר בשלב כלשהו לאנגלית רק שאנחנו היינו בשלנו ולא הקשבנו לו.

שיהיה ברור, אני מאד אוהבת רכבות הרים, נפילה חופשית, ספינות פירטים, הכל, אבל את מה שהתרחש שם היה לי קשה לעכל. תוך שניה וחצי טסתי במהירות מטורפת ממש, כשהופכים אותי, מסובבים ומנערים אותי, בלי שיש לי איזשהו בדל של אוריינטציה ושליטה ולו על אחד האיברים ואז זה מסתיים באותה המהירות שבה זה התחיל. בום.

אם אני אניח לרגע בצד את כל מה שבא אחר כך, כאבי הגב הקשים של הילד למשך ככה וככה ימים שלווו בתחושת אשמה על כך שלא קראנו את הברושור ולא הקשבנו להוראות, יחד עם סוג של הקלה ו"איזה מזל שהיא לא הסכימה לעלות על המתקן הזה", אם כל אלה בצד, אז מה שיישאר מזכיר קצת את הקריאה בספר הזה.

כבר בסצינה הראשונה הדריכות מירבית. אבא ובן שחיים בחורבה מזוהמת. ברור שלאב יש איזו בעיית שליטה בכעסים וכשבשלוש לפנות בוקר הוא מעיר את הילד בן ה 13 ושולח אותו, בשלג ועם אקדח, לירות בכלב של השכנים שלא מפסיק לנבוח, אני מבינה שזהו, אני בפנים, וסביבי ממשיכות להתרגש התרחשויות, קצב מטורף, דם ואש ותמרות עשן, א-לה- טרנטינו.

יש פה אוסף של אנשי שוליים איטלקים שמלהטטים בין רצח לאונס לשוד לרצח ואת מיד מבינה שאם יספרו לך על שתי רכבות שיוצאות אחת מחיפה והשניה מתל אביב, השאלה היחידה הרלוונטית היא כמה אנשים ימותו בדרך ואיך בדיוק זה יקרה להם.

נהניתי, אמנם מידי פעם שאלתי את עצמי ממה בדיוק ולמה הוא מספר לי את כל הדברים האלה, אבל רוב הזמן בחרתי להרפות, להתמסר להיעדר השליטה, לאמפתיה שמתפתחת בי אפילו כלפי אותו אב ניאו נאצי שבכל מקום אחר היה אמור לעורר בי בעיקר כעס וסלידה. זה ספר כיפי. אמנם כיף קצת מורבידי, אבל עדיין, תענוג אמיתי.”

“ספר סוחף מאוד עם חיבור חזק מאוד לדמויות. מערבב את הקישקה, מחלחל ומשאיר משקע בנשמה”

“"הפחד הוליד את האלים", ביטוי זה הלקוח מהמיתולוגיה היוונית, משקף אולי יותר מכל את הצורך של האדם באל ואת הכמיהה לכוח עליון. האל הוא החונן והוא המעניש, הוא הגורם והוא התוצאה, ואנו בסך הכול בשר ודם בשר ודם, צריכים לעבוד את האל לקבל את הגורל באהבה, כי נסתרות הן דרכיו של האל.

רינו זנה, קואטרו פורמאג'י ודנילו אפראה, הם גברים קשוחים מוכי גורל, המתגוררים באחת העיירות באיטליה במציאות עלובה, כמעט בלתי נסבלת. חווית נטישה, היא זו שדרדרה אותם למצבם, האחד ננטש על ידי אהובה שהשאירה לו את תינוקם, השני ננטש על ידי הוריו בבית יתומים והשלישי ננטש על ידי אשתו לאחר שבתו מתה, כל אחד בדרכו מייחל למגעו של אלוהים, ונאבק לשנות את גורלו.
בכתיבתו הקולחת חושף ניקולו אמניטי את שולי החברה, זאת שאנו מעוניינים לרוב להתעלם מקיומה, והוא עושה זאת באוטנטיות ובחן רב. עוני חריף, אבטלה, אלימות, גזענות והרבה אלכוהול וסקס, כל אלה משתלבים יחד בחיי היום יום של גיבורי הסיפור, שנראה כי דבר לא מרתיע אותם זולת אלוהים.

כששאר הדרכים חסומות בפניהם, האפשרות היחידה להשיג כסף היא לגנוב. כך, מטכסים יחדיו תוכנית נועזת לשדוד כספומט. הכסף הוא האמצעי איתו כל אחד מנסה לתקן את גורלו, אך במבט מעמיק יותר, הכסף נועד להשיג את הדבר שחסר להם יותר מכל, והוא מגע אנושי חם ואהבה.

הסיפור נבנה בהדרגה, לקראת השיא האפוקליפטי, בליל סערה בו כל הגיבורים מתעמתים עם גורלם. רצף האירועים וצירופי המקרים, שולחים כל דמות לסוף אחר, אולי הבלתי נמנע, הסוף שכל אחד בסתר ליבו ייחל לו, ואין כמו האמונה באל בכדי להסביר שהכול נקבע מלמעלה, ואותנו הקוראים זה משאיר בסימן שאלה: הייתכן כי הכול נקבע מלמעלה?

הכתיבה נהדרת ומהנה, בנוסף לעלילה המרכזית, יש הרבה סיפורי רוחב של דמויות הבאות במגע עם הגיבורים, כך נוצר קולאז' צבעוני כל זאת בניחוח איטלקי עם רגעים קומיים. הספר מצליח לסחוף, ובלי לשים לב הוא נגמע במהירות. לסיכום ספר נחמד מאד וכייפי. מומלץ.”

“ארבעה חברים הזויים ומוזרים ובנו של אחד מהם מסתבכים
בעלילות שונות ומשונות עד לסוף המפתיע.
כתיבה מעניינת, ותרגום מוצלח של מורן אטיאס וזאת לא הדוגמנית/שחקנית המפורסמת.”