שנת 1987 בספרים

הספר אמנם מעולה. אבל אני ממליץ לא לקרוא אותו, כי הוא מסוכן לבריאות הנפש של הקורא. כשהייתי בן 18 ראיתי את עיבודו לקולנוע בערוץ הבודד של הטלוויזיה הישראלית - למחרת, אני וחצי מדינה היינו עייפים אחרי לילה דל שיינה. בגיל 38 ראיתי את הסרט שנית, והוא הטריד את נפשי הרבה יותר מאשר בפעם הראשונה. הבנתי אז, שבפעם הראשונה הבנתי רק חלק מהזוועה המתוארת.
את הספר התחלתי לקרוא בגיל ארבעים ושלוש, והפסקתי את הקריאה בסביבת עמוד תשעים. הפסקתי, כי הבנתי, שאם אסיים את הקריאה, כבר לא אשן טוב לעולם.

בין הספרות היוונית - רומית שנשתמרה עד ימינו, חלק נכבד ממנה הוא נאומים בבתי משפט. תחשבו על זה, זה כאילו חלק עצום מהידע של אנשים בעוד אלפי שנים על עולמנו יגיע מנאומי תביעה והגנה מול חבר מושבעים, איזה אירוע מוזר זה..

בכל מקרה, זה הנאום המשפטי הראשון שאני קורא מהעת העתיקה, וזה נאום די מעניין בהתחשב בכך שהוא המסמך הכי מפורט שיש לנו על חייה של אישה יוונית בתקופה הקלאסית.
נאיירה הייתה הטאירה, סוג של גיישה - נערת ליווי של יוון העתיקה. היא חיה עם אזרח אתונאי, פוליטיקאי, וכשזה הסתכסך עם אפולודורוס, פוליטיקאי יריב, אפולודורוס תבע את נאיירה באשמה שהיא חיה עם אתונאי כאישתו החוקית למרות שהיא לא אזרחית העיר, ושהצאצאים שלה, שעל פי החוק אינם אזרחים, קיבלו פריבילגיות של אזרחים באתונה.
העונש על זה הוא מכירה של נאיירה לעבדות, וקיצוץ בזכויות האזרח של "בעלה".

אפולודורוס פורש את מסכת חייה של נאיירה, איך היא גודלה לשמש כהטאירה עוד מילדות ע"י מעין סרסורית, על מסעותיה ברחבי יוון, המאהבים שהיו לה וכו'. זה די מעניין.
גם הטענות בנוגע לבת של נאיירה, ששימשה בתפקיד דתי בכיר באתונה עד שנחשף שהיא לא אזרחית, מעניין בעצמו.

אבל האמת שהמסמך המשפטי יחסית קצר, וגם מורכב להבנה ללא ההערות הרבות והמבוא. המבוא הוא איפה שהייתה עיקר ההנאה והלמידה שלי מהספר הזה, כי הוא פורש כמעט את כל מה שנאום התביעה פורש בפנינו, רק בהסבר בהיר ומתאים לקורא העברי המודרני, והוא גם מוסיף עוד הרבה מידע על מה זה בעצם הטאירה, מה המעמד שלהן כלל וכו'. זה היה מרתק. ההטאירות היו ממש "סלביות" ביוון העתיקה, עם אזכורים שלהן בקומדיות, שירים, דוגמנות לפסלים וציורים, חברות עם פוליטיקאים בכירים וכו' וכו'..
ההטאירות היו הנשים היחידות פחות או יותר שיכלו לבלות ביחד עם גברים במסיבות וכנסים שלהם, לנשים חוקיות ופילגשים הדבר נאסר. בכלל, החיים בתור אישה חוקית ביוון העתיקה היו די מחורבנים, בקושי יכולת לצאת מהבית. נראה לי שבאפגניסטן של הטאליבן נשים יוצאות מהבית יותר מאשר נשים חוקיות ביוון העתיקה.
אז המיקום החברתי של ההטאירות הוא מרתק, וכך גם היחס המעורב שהן קיבלו, שכן לצד הכבוד וההשפעה שהיו מנת חלקן, ולא היו מנת חלקן של כמעט אף נשים אחרות, הן גם סבלו מסטיגמות וממגבלות רבות, כפי שמשתקף בתביעה כאן, שאיימה להפוך שוב את נאיירה לשפחה, אחרי שהיא קנתה את חירותה וחייתה במשך למעלה מ30 שנה כאישה חופשייה. הכל יכול להתהפך ברגע.

לצערנו נאום ההגנה והתוצאה של המשפט לא נשמרו, אז אין לנו מושג האם בית המשפט האתונאי הכריע לטובת נאיירה או נגדה, ואין לנו מושג מה קרה איתה לאחר המשפט הזה. כפי שמצוין במבוא כאן, זה פשוט חומר מצוין לספר בדיוני או לסרט קולנוע. יש בסיפור הזה הכל - אינטריגות פוליטיות, סקס, מאבק יצרי בין שני גברים עם דם רע, טקסים דתיים איזוטריים, ומעל הכל הממלכה המוקדנית המאיימת שמתקרבת עוד ועוד לאתונה ומאיימת למוטט לחלוטין את הסדר החברתי של הפוליס כפי שהיה קיים מאות שנים עד הנקודה הזו.
שמישהו ירים את הכפפה ויעשה מזה סרט, תודה רבה.

8\10 מאוד מומלץ לפחות לקרוא את המבוא.

אחד הסופרים האהובים עלי ביותר מסתבר. משאדו די-אסיס לא רק ידע לכתוב בקצרה אלא שידע להעביר עומק הנתון לאינטרפטציות מרהיבות ולי אישית בכל פעם גורם לחשוב מה רצה לומר בעצם?
אולי אני מזהה איזשהו קשר בינו ובין צ׳אפק לא מבחינת כתיבה או סגנון אך מבחינת היכולת לרתק אותי לאחר סיום הקריאה יותר אפילו מהקריאה עצמה.

בספרון הקצר הזה ישנם חמישה סיפורים קצרים וכולם פשוט מדברים על עקרון השפיות או איך החברה תופסת שפיות או מה נכון לעשות על מנת לבלוט בחברה ומה לא בעצם?

הסיפור רופא הנפש נכתב לפני שפרויד פרסם את רעיונותיו ולכן מדובר בסוג של חיזוי ה-בעיה המרכזית בעולם השפיות או הדיאגנוזה. גם היום יש סוג של תנ״ך בעולם הפסיכולוגיה הקרוי DSM (דיאגנוסטית סטאטיסטיקל מנואל) שמגדיר די במדויק מי מאובחן ומי לא. כמובן שישנו ספר מקביל של הפסיכיאטריה ובמדינות מסויימות ניתן לקבל יותר או פחות ספר כזה או אחר ככוכב הצפון של השפיות או הפתולוגיה. זו בדיוק הבעיה שדי-אסיס מדבר עליה: כיצד מגדירים אי שפיות או פתולוגיה נפשית הרבה לפני שהייתה כאמור הפסיכולוגיה המודרנית.

אם כן ״רופא הנפש״ איננו סיפור על שיגעון אלא על הניסיון להגדיר שיגעון. ד"ר סימאו בקאמרטה אינו סתם דמות אלא שהוא מהות הניסוי. הסיפור איננו קובע בשום דרך מיהו המטורף אך ישנה שאלה מהותית אחרת: מי מוסמך לקבוע טירוף מהו?
ד״ר בקאמרטה מייצג את הרגע ההיסטורי שבו המדע מתחיל לתבוע ריבונות על הנפש האנושית והמדהים הוא שבמהלך הקריאה אתה מבין שהוא עושה את מה שעושה ממניעים פיוריסטיים לגמרי, מדובר באדם טהור שבאמת ובתמים רוצה לרפא את העולם.
וזה ה-״יופי״ שבסיפור, מתוך הטוהר הזה נולדת האימה. המדע שלו פועל לפי עיקרון לכאורה פשוט: כל חריגה מן הנורמה היא מחלה. אך הנורמה עצמה איננה נתונה היא נבנית תוך כדי הניסוי מסתבר. וכאן מתרחשים מהפכים בלתי נתפסים ומאחר ואני לא רוצה לעשות ספויילרים אעצור בחוסר רצון אמיתי כי יש לי המון מה לומר על מהלך הסיפור.
כן אוכל לומר שהרציונליות טומנת בחובה אלימות בהגדרה כשהיא משנה את החוקים, היא מנקבת וחורטת על גבי הנורמה עד הופעתה והופכת את המאזנים מנורמה למחוצה לה. כמובן שדי-אסיס יודע לשלב רודנות ופוליטיקה בתוך מהלכים גדולים שכאלו ועושה את זה פשוט נפלא. בשורה התחתונה הוא מדבר על הסכנה שבשאיפה לאמת מוחלטת או במובן עמוק יותר זהו סיפור על אדם שמבקש להבין את הנפש ומבין שגם הוא כלוא בכזו.

הסיפור השני בקובץ הוא שיחה פשוטה בין ילד שחגג הערב יומהולדת 21 ולאחר שהאורחים הלכו להם, ביקש האב להסביר לו בצורה מרגשת כמעט אם כי חדגונית את מצב החיים מכאן והלאה.
הסיפור “תורת האישיות החשובה” הוא מעין מראה כמעט קומית על החברה הבורגנית. בניגוד לרופא הנפש, כאן הנפש היא לא מרכז הדיון אלא המסכה החברתית קודמת לאינדיבידום ולנפש. זהו סיפור שבו האישיות היא תוצר של הכרה חיצונית בעיקר ואפילו של סימנים גלויים כמו תואר, דרגה, מדים, מדליה, פרסום וכולי....
האב אינו מציע לבנו תורת מוסר אלא תורת הישרדות חברתית. הוא מבקש ממנו להבין כי העולם בז לעומק ומכבד אך ורק סטאטוס חברתי. כנות ואינדיבידום הם זלזול באינטיליגנציה החברתית. האישיות, לפי תפיסתו בדומה לבניין מפואר יש לבנות אותה באופן מחושב ומתוכנן משלב היציאה מהנעורים והלאה. האדם שווה ערך למי שהחברה מוכנה להכיר בו ככזה. מכאן נולדת התובנה הקריטית של הסיפור: האישיות היא פונקציה של מבט הזולת. איזה יופי של סיפור בו די-אסיס מנפץ את האינטואיציה הרומנטית ואפילו את פורצי הדרך הפילוסופיים של התקופה כגון ניטשה. במקום לראות בזהות תהליך פנימי, אותנטי, כמעט קדוש, משאדו מציע זהות כמסכה שנלבשת בהתאם להקשר, בהמשך יבוא יונג ויאמר שאנחנו ארכיטיפים ומסכות. דווקא מי שמצליח לאחוז במסכה ה״נכונה״ זוכה להכרה, ואילו מי שנאמן לעצמו עלול להיוותר בלתי נראה. ההכרה החברתית, ולא האמת הפנימית, היא שמעניקה קיום. במובן זה, הסיפור חוצה את גבולות הסאטירה והופך לאבחנה קיומית: האדם תלוי בזולת כדי להיות.
האירוניה של משאדו פועלת כאן בעדינות מקסימה בעיני: האב מדבר בטון רגוע ופדגוגי, אך דבריו חותרים תחת כל רעיון של אותנטיות. הוא לא כועס ולא מוחה אך מעביר מעין ״זהו העולם בני״ באופן צלול ושכלתני. דווקא הרוגע של האב מעמיק את תחושת הזרות: העולם איננו ציני משום שהוא מושחת, אלא משום שהוא פועל לפי היגיון קר של הכרה וסמכות.
הסיפור חושף מבנה כפול של האישיות: מצד אחד, ישנו האדם הפנימי וזה החלק שחווה את העולם או חושב על העולם ובטח מרגיש כלפי העולם, מצד שני, ישנה הדמות הציבורית שבאה לידי ביטוי בשם, התואר, המעמד. אך בעוד שהראשון חייב להדחק אל הצללים, השני הופך לממשי באמת. האדם לומד לחיות דרך השתקפותו בעיני אחרים, עד שלעתים אין עוד דרך חזרה אל ה״עצמי״ המקורי. האישיות נעשית הד לקול חיצוני.
במובן עמוק בעיני זהו סיפור על אובדן האפשרות לזהות שאינה תלויה באישור. זוהי אמת לא נוחה בה האדם כפי שהוא מופיע בעולם, הוא לעיתים קרובות תוצר של מבט, ולא של מהות.

הסיפור הבא: הראי יש לי עליו המון מה לומר אבל אומר במשפט אחד: שוב משאדו מספר כי האדם הופך להיות מה שהחברה מצפה ממנו בעקבות שינויים שהוא עובר בעצמו וכיצד זה עלול להשפיע על חייו.

בסיפור זרועות אנו עוברים לאהבה טהורה בעיני נער מתבגר בן 15 וכיצד היא משפיעה עליו ועל הסביבה. לעיתים האהבה מסוכנת אף אם לא התרחשה, או שכן? סיפור מרהיב בעיני.

הסיפור האחרון אב נגד אם הוא סיפור נוגע ללב ועצוב ושם האנוכיות בתפקיד הראשי, כל אדם מכוון את הסביבה לאינטרס האישי שלו ויש לכך לעיתים מחירים כבדים.

לסיכום: הציון שלי 9/10
מקבץ מדהים של סופר שהקדים את זמנו וראוי לשבת עם ענקי הסיפורים הקצרים מהמאה ה-19. התרגום נפלא וקולח והספר פשוט טס לך מול העיניים פשוט משום שהוא כתוב פשוט אך מעביר כל כך הרבה מסרים רלוונטיים להיום כאילו שנכתב לא מזמן.

ספר מטורף, ממליצה, מכריחה את חבריי לקרוא אותו, חוטפת אותם להצגה, מלא דרמה. אהבתי.

לא מזמן הייתי בסיור בעקבות אנשי רוח וספרות מראשית ימיה של תל אביב. ש. בן ציון, ש"י עגנון, הרב קוק, ברנר, טשרניחובסקי, וכמובן ביאליק. ליד ביתו האייקוני של ביאליק מצאתי בספריית רחוב את הספר הזה. אהרן מגד לא שייך כמובן לדור הזה של היוצרים העבריים, אלא לסופרי דור תש"ח, אבל לא צריך להיות חוקר ספרות כדי לראות ביצירה של מגד את המתח בין הישראליות החדשה, הציונית, הצברית והבטוחה בעצמה, שהחלה להיבנות בימים ההם של חובבי ציון והעלייה השניה, אל מול היהדות הגלותית, שארית הפליטה הדוויה והכואבת, המבכה את העולם שאבד והחוששת כל העת מפני שואה שנייה.

"אינני איש צעיר. בן 61 אהיה באוגוסט. עברו תשעה חודשים מאז מותה של אשתי, נורה, וחמישה ממותו של המשורר שמואל פויגלמן. הצער מכלה אותי בעירה איטית כזאת, בלתי פוסקת". כך נפתח הרומן, המסופר בגוף ראשון מפי צבי ארבל, היסטוריון צבר יליד המושבה רחובות, החוקר את פרעות ת"ח ות"ט ואת הפרעות באוקראינה במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה, הידועות כפרעות פֶּטְליוּרָה (1918-1920).

הכול החל לאחר פרסום ספרו של ארבל "הבגידה הגדולה" – מחקר על פרעות ת"ח ות"ט ועל הבגידה של האצולה הפולנית באוכלוסיית החסות היהודית. תרגומו לצרפתית הביא לכך שמשורר יידי עלום שם המתגורר בפריז שולח לו כתשורה על יצירתו המחקרית את ספר שיריו עם הקדשה נלהבת: "למחבר החשוב מאוד של 'הבגידה הגדולה', שבעין מעמיקה לראות ובלב חם ואוהב, חדר אל מוקד הטרגדיה הנוראה של העם היהודי ההרוג, שהאפר של ששת מיליוניו הקדושים פזור על פני אדמת אירופה – בהערכה לבבית וברגשי הערצה – שמואל פויגלמן".

מנקודה זו ואילך ארבל נשאב במין תערובת של סלידה ומשיכה לחייו הסחופים והמוזרים של פויגלמן, שלמרות מוזרתו וגינוניו המעט ילדותיים, מתגלה מעת לעת במחשבה מקורית וסוחפת על אודות הקיום היהודי. ארבל נשאב לעזור לו בניסיון לקדם את שירתו בארץ ישראל ולהביאה אל תוך המרחב העברי, אך מגלה במהרה שלעברית החדשה אין סבלנות רבה ליידיש ולמה שהיא מייצגת. נורה, אשתו של ארבל, המתוארת פעמים רבות במראה אַרִי, תיאור הטומן אולי סוד אפל במשפחתה, מגיבה לפויגלמן בדחייה חריפה. הוא מעורר בה סלידה והתנגדות, לא רק כאדם אלא גם כסמל: הוא מחזיר אל הבית את הגלות, השואה, היידיש ואת מה שהישראליות החדשה ביקשה להותיר מאחור. מכאן מתפתח המשבר הזוגי המרכזי של הספר, שמסתיים כפי שנכתב כבר בפתיחה, במותה הטראגי של אשתו, ובמותו של פויגלמן.

אולי משום כך הספר הזה, שמצאתי דווקא ליד בית ביאליק, הרגיש לי כמו חוליה ישנה בשרשרת חדשה. לא עוד ימי התחייה הגדולים והבטוחים בעצמם, אלא הרגע שבו התרבות העברית נאלצת להביט לאחור ולשאול מה דחקה הצדה כדי להיוולד, ממש כמו בשירת "שמחת עניים" החידתית של אלתרמן. פויגלמן הוא ספר על משורר יידיש, אבל לא פחות מזה הוא ספר על הישראליות עצמה, עלינו. על מה שביקשנו אולי לשכוח, ועל מה שממשיך לשוב ולדפוק לנו על הדלת גם בימים אלו ממש.

הביקורת הזו היא רק על הנובלה "התם". על "קאנדיד" כבר כתבתי כאן בעבר הלא רחוק.

ובכן, הסיפור הזה די מזכיר את קנדיד בכך שהוא מציג בפנינו גיבור, ובכן, תם, שנתקל בביש מזל בחברה הצרפתית המבוקרת ללא רחמים ע"י ולטייר.
ההבדל, אני מניח, הוא שאין כאן רעיון מרכזי אחד שזוכה להתקפה לכל אורך היצירה, כמו הפילוסופיה של לייבניץ ב"קנדיד", אלא מספר מוקדים, שהעיקרי בהם הוא השחיתות והריקבון המוסרי שפושה בבעלי הכוח והצביעות בה הנצרות מגינה על מי שמחללים את כל עקרונותיה.

הסיפור עוסק ב"תם", סוג של ארכיטיפ "פרא אציל" שהיה פופולרי בתקופה (אהממ רוסו אהממ) בן לשבט אינדיאני בקנדה, שנשבה בקרב ע"י האנגלים והחליט להצטרף אליהם כדי לראות את שאר העולם. הוא מגיע איתם לצרפת, שם הוא נתקל באב מנזר ואחותו, ובעלמה צעירה ששובה את ליבו.
הוא כמובן מגחיך את המנהגים המקומיים, את הנורמות החברתיות וכו', עם החוכמה ה"טבעית" שלו, שלא עברה את שטיפת המוח לבורות שעברו האירופאים.
הוא נשאר שם, לומד את הנצרות (שכן האנגלים הפרוטסטנטים לא טרחו לנסות להמיר את דתו. ולטייר היה אנגלופיל במידת מה, וגם כאן האנגלים עם המונרכיה החוקתית והפרוטסטנטיות זוכים לדיוקן חיובי בהרבה בהשוואה לצרפתים עם המונרכיה האבסולוטית והקתוליות הנוקשה), מגלה שהוא אחיינו של אב המנזר, ומנסה את מזלו עם הצעירה, כשכיאה לולטייר, דברים משתבשים רע מאוד, מהר מאוד.

אני קצת מופתע מכמה רגש יש כאן ולא רק הציניות הארסית הרגילה של ולטייר. ניכר שהוא באמת אוהב לפחות את 3 הדמויות המרכזיות כאן, ואפילו דמויות שפחות מדגימות את האידאל הרעיוני הולטיירי, כמו אב המנזר ואחותו, זוכות להערכה די חיובית וסימפטיה. "התם" פורסם כמעט עשור לאחר "קנדיד" ויכול להיות שבזמן הזה הלהט האידאולוגי של ולטייר הוחלש במקצת לטובת אמפתיה כללית? אני באמת סתם משער כאן על הסיבות, אבל זה מעניין ומרענן בכל מקרה.
בכלל, ולטייר די מהלל כאן את הרגש ויורד על "פילוסופים חסרי רגשות", משהו שלא ראיתי בעבודות קודמות שלו שקראתי.

ולטייר כן חוטא כאן במלודרמה, חטא שכיח של הכתיבה בתקופתו, אבל זה נסלח בהתחשב בכמה הנובלה הזו, כמו קנדיד, מצליחה לרתק עלילתית, להצחיק, לרגש, ולהביא רעיונות שונים לחשוב עליהם.

הבעיה הכי גדולה שלי עם הנובלה זה הסיום שלה. מעבר למלודרמטיות של הסיום, ה"סיום של הסיום", ממש הפסקה האחרונה, גם מרגיש לי קצת עקר מבחינה רעיונית ומעט מוזר בהתחשב בסיפור עד השלב הזה. לא ברור לי למה הסיום הזה נוצר ואיך הוא משתלב עם הספר עד הנקודה הזו.

בכל מקרה, יש כאן יותר טוב מרע, ובתור אוהב של ספרות התקופה זה היה מענג לקריאה. אני צריך עוד ולטייר בחיי, כמה חבל שכ"כ מעט ממנו תורגם לעברית. נו, גם לתרגומים באנגלית אגיע במוקדם או במאוחר..

קטעים שאהבתי:

"ניתוק טיבו להעצים אהבה שלא באה על סיפוקה, והפילוסופיה אין בה כדי להפחית מעוצמתה. ביקירתו העלמה סנט איב שח לעתים מזומנות לא פחות מששח במוסר ומבטאפיסיקה. ככל שנזדככו רגשותיו, כן גדלה אהבתו. הוא קרא כמה רומאנים חדשים; אך מעטים מהם תיארו את הלך רוחו. הוא חש כי לבו מרחיק לכת תמיד מכל אשר קרא. 'הא!' נהג לומר, 'כמעט כל הסופרים הללו לא ניחנו אלא בשכל ובמיומנות.' סוף סוף, וכמו מבלי משים, היה כהן הדת היאנסינסטי הרחום מטה אוזן לרחשי לבו. לפנים לא הכיר הלה את האהבה אלא כחטא שמכים עליו בתא הוידוי. עתה נתוודע אליה כאל רגש, אצילי וענוג כאחד, רגש שיש בו כדי לרומם את הנפש כשם שהוא יכול לדלדלה ולעתים אף להוליד סגולות. לבסוף, נס אחרון, ההורוני העביר את היאנסיסט על דתו."

"היא לא התקשטה בקשיחות שווא; לא הגתה כלל את התהילה הבזויה הצומחת לאדם מדברי שכנים: 'היא מתה ללא מורא'. מי הוא המסוגל לאבד בגיל עשרים את האדם האהוב, את החיים, ואת מה שמכונה הכבוד, וכל אלה ללא צער וללא שברון לב? היא חשה במלוא מידת הזוועה שבמצבה, וביטאה זאת בדבריה במבטיה הכלים המדברים בעצמה כה גדולה. ברגעים שבהם היה בה די כוח לבכות, בכתה עם כולם.
נניח לאחרים להלל את מיתותיהם המפוארות של אלה, הבאים אל תוך האין משוללי כל רגישות: זו מנת חלקם של כל בעלי החיים. אין אנו מתים כמוהם אלא כאשר איברינו, המיטפשים מחמת החולי או הזקנה, משווים אותנו לבעלי החיים. כל מי שאבדתו גדולה, מצטער צער עמוק; ואם כולא הוא את צערו, הריהו חי ברהב עד הגיעו אל בין זרועות המוות."

רציתי ממש להתחבר לספר הזה. באמת.

על הנייר הכול בו מתאים לי: עלילה דיסטופית שמציגה ביקורת נוקבת על החברה שלנו מעין נבואה אפילו כדוגמת "חוות החיות" או "1984", שפה ייחודית, ומערכת חברתית אחרת, שבה הקולקטיביות היא ערך עליון - ואילו חירות אנושית, סקרנות, ורצון אישי הם פשעים. כלומר, פשוטו כמשמעו. על אמירת המילה "אני" אדם מוצא להורג בפומבי, ולבסוף גיבור שמתנגד לכל זה, שחס ושלום, מפתח רצון חופשי, סקרנות למדע ו-שלא נדע- מעז להתאהב! להעדיף בת אדם אחת על פני יתר אחיו!

אז שוב, הייתי אמורה ממש לאהוב את הספר הזה. ובאמת בהתחלה אהבתי. אהבתי את הרעיון, אהבתי את השפה הכתובה בגוף ראשון רבים, אנחנו, שכמו בולע בתוכו כל זכר לאני, לאישי או למשאלת לב פרטית.
אבל לצערי היו דברים שגרמו לחיבתי להצטנן מעט. למשל, קטעי מונולוג ארוכים, בעיקר בסוף הסיפור, שבו הגיבור (המכונה שוויון 7-2521) מסביר לנו את המגרעות של החשיבה הסוציאלית-קולקטיבית, ומלמד אותנו את המסקנות שלו: מעתה יחלוק את רכושו רק עם ידידיו, אותם הוא ייבחר בקפידה. כבודו יהיה לבעל ערך, לא עוד ייכבד אדם בשל היותו, אדם יצטרך להרוויח את כבודו ואת אהבתו. נאום אחר בספר מתאר לקורא הגיגים נוספים מפי הגיבור: ערכו אינו נמדד רק בערך שהוא מעניק לאחיו, אלא בשל היותו.

כל הקטעים הללו הרגישו לי טרחניים וקצת "בפרצוף" של הקורא. לדעתי המחברת יכלה להעריך יותר את האינטיליגנציה של הקוראים ולא להטיח בפנינו עם פטיש את המסר החברתי שלה. וזה לא משנה בכלל שאני מסכימה עם המסר.
לדעתי היה מקום לקצת יותר מורכבות, להציג את העולם מבלי להציג את המסקנה, לתת לקוראים להבינה לבד.

בכל מקרה המחברת כותבת מתוך תשוקה, זה מורגש בכל עמוד ועמוד. רואים כי הנושא הזה קרוב לליבה, וזה מוערך בעיניי.

סיימתי לקרוא את שירת הרוח ורציתי לשתף

זה ספר מרגש וקל לקריאה, שמספר סיפור על התחלה חדשה אחרי חיים קשים. העלילה עוקבת אחרי מריקה מאגוס, אישה צעירה שמגיעה לדרום אפריקה אחרי שעברה טראומות קשות באירופה. היא מנסה לבנות לעצמה חיים חדשים במקום זר, עם אנשים חדשים, זיכרונות כואבים ולב שמחפש שקט ואהבה.

מה שאהבתי במיוחד זה שהסיפור מתמקד באנשים וברגשות. מריקה היא דמות שקל להתחבר אליה – היא לא מושלמת, היא מפחדת, מתלבטת, לפעמים טועה, אבל לא מוותרת. הדמויות שסביבה מוסיפות עומק לסיפור, וכל קשר שנוצר מרגיש אמיתי ולא מאולץ.

הכתיבה פשוטה וזורמת, בלי מילים גבוהות ובלי להסתבך יותר מדי. קל להישאב לסיפור ולהמשיך לקרוא עוד פרק ועוד אחד. זה ספר שמרגיש אנושי, כזה שנוגע בלב בלי להיות כבד.

לסיכום, שירת הרוח הוא ספר יפה ומרגש על התמודדות, אהבה וחיפוש אחרי בית. מתאים למי שאוהב סיפורים עם רגש ודמויות שנשארות איתך גם אחרי שסוגרים את הספר.

הספר הטוב ביותר בכל הזמנים! ב30 שנים האחרונות קראתי אותו מעל 10 פעמים, וכל פעם מתרגשת מחדש. סקרלט אוהרה הפכה לגמרי מודל השראה

ספר ראשון של מוהם שאני קורא. התרשמתי מכתיבתו המהודקת, הסיפור עצמו עורר עניין לכל אורכו וניתוח הדמויות המרכזיות הינו טוב מאוד.
אני מוצא הנאה רבה בקריאת סיפורים המתרחשים כמה שיותר רחוק מהמציאות היום יומית שלי, ככה יותר מעניין לי, לכן סופרים ישראלים מודרניים אני ממעט לקרוא.
הסיפור הזה מתרחש בהונג קונג וסין של תחילת המאה ה-20. הונג קונג מושבה בריטית אקזוטית ואזור מעניין עם ערב רב של אנשים ממוצאים שונים מהווה את הרקע לסיפורם של ולטר וקיטי, זוג נשוי צעיר שהגיע בשליחות להונג קונג מטעם עבודתו של ולטר כביולוג. ולטר עובד שעות רבות, אך קיטי די משועממת מחוסר מעש, היא צעירה יפהפיה ומתוארת כלא נבונה במיוחד, אך ולטר מאוד אוהב אותה. קיטי לעומת זאת התחתנה עם ולטר לא מתוך אהבה אלא מתוך אילוץ משפחתי, היא הגיעה לגיל 26 וטרם נישאה בעוד אחותה הצעירה ממנה עומדת להתחתן.
קיטי מפתחת רומן אסור עם צ'רלי המשרת כסגן מושל הונג-קונג. צ'רלי טיפוס חלקלק, יפה נפש ויודע לדבר נכון לליבה הכמהה לאהבה של קיטי.
הרומן האסור מתגלה על-ידי הבעל הנבגד וזה מחליט להעמיד את קיטי הפזיזה והאנוכית במסע חינוכי שיביא אותה לשנות את דעתה על החיים.

המחבר מספר את רוב הסיפור בגוף ראשון של קיטי וכיצד היא רואה ומבינה את המתרחש סביבה.
ספר מעניין ונראה לי שבעתיד אשמח לקרוא עוד מספריו של מוהם.

"שדה הקרב דומה למסיבה: אתה יודע עם מי אתה נכנס ולאן אתה נכנס אך אינך יודע איך תצא, עם מי ומה…" (עמ׳ 174).

הספר "מקיביה עד המיתלה" (הוצאת ביתן, 1967) שכתב רס"ן (מיל׳) משה ינוקא ,מוותיקי הצנחנים בפעולות התגמול, הוא ספר מרתק שכמאמר הרמטכ"ל לשעבר חיים לסקוב בהקדמה שכתב הוא "סיפורו של לוחם, מנקודת מבטו, על לחימה ועל יחסים בין מפקד לפקודו" (עמ׳ 5). ועוד ציין לסקוב כי "ייתכן שאירועי 1953–1956 לא יחזרו, אולם המחוננים בתכונות הלוחם של מבצעים אלה חייבים להיות נכונים לקריאה, קריאה לקרב על בטחונה של המדינה, על־ידי שימוש בכוח. לאלה שלא ידעו, הספר נותן רבות; לאלה שידעו ולקחו חלק, את הסיפוק שלא לשוא לחמו" (עמ׳ 5).

עם פרוץ מלחמת העצמאות, כתב ינוקא, "גויסנו לפלמ"ח והתכוננו להצטרף אל שאר ההכשרות. נקבע כי נסופח, כשנצליח לצאת מירושלים בשיירה הראשונה, אל "חטיבת־הנגב" של הפלמ"ח. הייתי בן 16 – וכבר פלמ״חניק. נער במדים" (עמ׳ 12). בקרב הראשון בו השתתף במלחמת העצמאיות, מול כפר הקסטל הופקד בידו המקלע. "לחצתי על ההדק. המחסנית התרוקנה ומטרים ספורים ממני שכבו שלושה ערבים מבלי לנוע. "יופי!", קרא נחשון לעברי. "דפקנו אותם! החלף מחסנית והתקדם!". החלפתי מחסנית תוך כדי ריצה פלטתי, מהתרגשות, את מחציתה, מבוהל מעצם המצב החדש שאליו נקלעתי – לראשונה הרגתי אדם" (עמ׳ 13). 

בהמשך, סיפר, "הועליתי לדרגת מפקד־כתה והוצבתי לפלוגתו של מי שכונה – אז וגם כיום – ברן. עד אז כמעט ולא היה לנו מגע עם מפקד הפלוגה ואילו בפלוגה החדשה הפך המגע ליומיומי כמעט. המ"פ כינס אותנו מדי יום ביומו, תדרך אותנו, חזה בתרגולינו ואף השתתף במסיבות ההווי. סגנו היה המשורר חיים גורי ושניהם הצליחו לבנות פלוגה למופת" (עמ׳ 17). הפלוגה לקחה חלקה בלחימה במבצע "חורב", במהלכו, בהשתתפה בקרב מוצלח שבו, כתב ינוקא, "כבשה פלוגתנו – בניצוחו של ברן המ"פ וג׳יפים מגדוד הפשיטה של "חטיבת־הנגב" – מוצב פלוגתי מצרי שחסם את תנועת החטיבה" (עמ׳ 18).

לאחר המלחמה השתחרר ינוקא, אולם שב לשירות קבע וסיים קורס קצינים בהצטיינות. בשנת 1953 ביקש להתנדב ליחידת הקומנדו 101. "זוכר אני כי חיילי 101, בהם נתקלתי לראשונה, נראו לי כולם כאנשי יחידת הפושטים של וינגייט" (עמ׳ 26). ועוד סיפר כי "בקצה המחנה עמדה קבוצת חיילים וזרקה רימונים; בצידו השני ירו חיילים בנשר אוטומטי, בעיקר תת־מקלע טומיגאן. במקום פקודות נשמעו פניות כגון: "חבר׳ה שימו לב", "דחילק, תזיז את ה׳קונטאינר׳ שלך" וכו׳" (עמ׳ 26). היה זה שונה מאוד, לדבריו, מהאופן שבו עשו דברים בצה"ל הגדול.

"נכנס לחדר רב־סרן שמנמן, שחגורת מכנסיו הבליטה את כרסו המזדקרת. הוא היה כסוף־שיער, בעל פנים עגלגלים, נעול סנדלים, על מתניו חגר אקדח" (עמ׳ 28). כך פגש באריק שרון, מפקד היחידה. שרון טפח על כרסו והכריז: "אני ׳מת׳ מרעב, מה עם הדורבן שצדנו אתמול" (עמ׳ 28). סגנו באום השיב כי "הדורבן על האש, מטוגן עם בצלים בגודל של ביצי פר" (עמ׳ 28).
לבקשתו, כתב, "הועברתי ליחידת הצנחנים. הגעתי ליחידה החדשה בתקופה בלתי רגילה. בדיוק באותם ימים מוזגה יחידה 101 עם הצנחנים ואריק שרון התמנה למפקד הכוח המוצנח החדש" (עמ׳ 32). שרון היה "בעל כושר פיקוד וניתוח מרשימים וטקטיקן מעולה. מרדן מטבעו, הנוטה לקחת על עצמו סיכונים" (עמ׳ 43). ינוקא העריץ את שרון אשר "שיקוליו, תעוזתו וכושרו הרבגוני הביאו להצלחתו בשדה הקרב; לזכותו יש לזקוף החדרת שיטות לחימה חדשות – תחילה בצנחנים ואח"כ ביחידות אחרות" (עמ׳ 44). 

במבצע "חץ שחור" בעזה פיקד ינוקא על כוח חסימה. כשהגדוד קרב ליעדים נתקל כוח החוד מפלוגה א׳ בפיקוד סופפו המ"פ והוא נהרג. "כאן המגיב דוידי בכל גדולתו. הוא אירגן את מפקדי כוחות המשנה טיבי, עוזי והלל במקביל, וכשהוא מסתער בראש סיימו את כיבוש המחנה כשחיילי הפלוגה נלחמים כאריות" (עמ׳ 76). במקביל סיימה פלוגה ד׳ עליה פיקד מוטה גור את טיהור תחנת הרכבת. הכוח בפיקוד מוטה "הסתער בשלושה ראשים, כשבראש כל אחד מהם עומד מ"מ. לוי הסתער על האוהל פעם, משהל׳ה על האיזור בין האוהלים והמבנים, והמחלקה של ליץ (שאליה הצטרף מוטה עצמו) הסתערה על המבנים" (עמ׳ 78). ינוקא סיפר כי "לוי פגע במספר מצרים שנמצאו במיטותיהם והעלה את האוהלים באש" (עמ׳ 78). לוי הוא לוי חופש לימים מח"ט הצנחנים, משהל׳ה הוא משה סטמפל שנהרג כמג"ד בארץ המרדפים. הפשיטה היתה הצלחה גדולה, אף שנפגעו בה חיילים רבים מהגדוד. עזה תוסיף להעסיק את צה"ל עד ימינו אלה.

לאחר מכן, סיפר, "מוניתי כקצין מבצעים גדודי. לא ידעתי כיצד "לועסים את התפריט" ולעזרי באו הסמג"ד וביחוד מוטה, אשר הדריכו כי בנושא זה. עד סיום שירותי בתפקיד קצין מבצעים הגעתי ל"הישגים" של ממש. שבוע לאחר כל מבצע עלה בידי להעלות בכתב את הפקודה למבצע…שלא להזכיר פעמים בהן נכתבו הפקודות חודש לאחר המבצע, כיון שטרם למדתי אז את הטכניקה של כתיבת פקודות" (עמ׳ 88). צה"ל של פעם... 

בפשיטה על משטרת חאן יונס (שהיה בין מתכנניה), כתב, "עם הפריצה למשטרה נפצע מוטה, ועד אשר דוידי חש לקבל את הפיקוד המשיך בניהול הקרב ואף זכה לציון־לשבח על מבצעו זה" (עמ׳ 96).  בפעולת כינרת סיפר, "מלאכת מאיר הר־ציון והסיירת בוצעה בצורה האופינית לכח זה. עם פליטת הכדור דהר הכח לתוך המוצב. הגדרות נפרצו עוד קודם לכן, לאחר שהכח זחל לאורך מאה מטר – תוך חמישים דקות" (עמ׳ 124). לדבריו, "הפתעת האויב היתה שלמה. הבונקר המרכזי, בו התרכזו מרבית כוחות האוייב, נפרץ ע"י מאיר בעזרת מטען חומר־נפץ ויושביו ההמומים שיערו כי הותקפו ע"י "עזראין" (השד). גם להם לא נותר אלא להיכנע" (עמ׳ 126).

יחסיו עם אריאל שרון ידעו עליות ומורדות. לבסוף עזב את הגדוד, והוצב במחוז ירושלים. אולם ערב מלחמת סיני חזר לחטיבת הצנחנים כסמ"פ של הפלוגה המסייעת בגדוד נח"ל מוצנח 88 בפיקוד מוטה גור. בקרב המיתלה "מיכה המ"פ נפצע, ואיתו עוד חמישה מאנשי הפלוגה. חיילים נוספים מפלוגתנו – נהרגו. בעוד אנו ממשיכים בטיהור הכוכים, נעה פלוגה מהגדוד המוצנח, בפיקודו של עובד לדיז׳ינסקי לעברנו ובסיירת עם מפקדה קפוסטה התקדמה מהעבר השני, כשאליהן מצטרף כוח נוסף בפיקודו של לוי" (עמ׳ 167). ינוקא לקח פיקוד הפלוגה ולאחר הקרב הוטל עליה, כחלק מגדוד הנח"ל המוצנח, לצנוח בא־טור. "תקבלו רקע אדום בקרוב" (עמ׳ 172), הבטיח לחייליו. "מהפלוגה שיצאה ל"מבצע סיני"״ – 40% נהרגו או נפצעו. והנה, אנו יוצאים שוב לקרב" (עמ׳ 173).

בטיסה לא־טור, סיפר, "מדריך הצניחה (המשלח) סיפר לי בדיחה, אשר לא הבנתי אותה ואיני זוכרה עד היום. חיכיתי לישועה, וזו לגבי התבטאה במלה אחת בלבד: "קפוץ!" השפתיים היו יבשות. הייתי נרגש ומתוח. והנה הפקודה: "קפוץ!" אבן נגולה מעל לבי. "לנו מרחבים וארץ זו", היתה הרגשתי באויר" (עמ׳ 173). "כירושלמי ותיק, חששתי מאוד מהפגישה עם הים אך כל הפחדים והמתח, כל המחשבות אודות מה יהיה ואיך יהיה – כאילו פרצו עם הצניחה. בעודי דוהר לעבר הקרקע ואומד את המרחק, כיווצתי רגלי וצנחתי על שדה התעופה במקום. השתחררתי מהמצנח, משכתי צפונה כמאתיים מטר וחיכיתי לחיילי" (עמ׳ 173).

"הדגל האדום הונף וכל הפלוגה התכנסה סביבי. "כולם היו בני", כך אפשר לסכם את החוויה, כאשר כל הכח התכנס סביבי, מאורגן ומצפה לפקודה "אחרי הסתער!" אך לא היתה כלל הסתערות. המג"ד מוטה הגיע ופקד: "תפוס את העיירה", פנינו לא־טור" (עמ׳ 173). לדבריו, "הסתבר כי פלוגתו של יאיר כבר השתלטה על מחציתה. סייענו לה כמה שיכולנו וקיבלנו הוראה לחזור לשדה התעופה ולהתארגן להגנה. הפלוגה התארגנה ואני ניגשתי אל מוטה, לחצנו ידים ואני קיבלתי אינפורמציה מלאה על כל הנעשה. בעוד אנו לוגמים קפה, סומן שדה־התעופה ומטוסים החלו לנחות בו" (עמ׳ 174).

ינוקא כתב ספר מצוין, ולא חסך שבטו מחבריו לנשק ומפקדיו. יתרה מכך, כמעט שאין פערים בין תיאורו את האירועים, כמי שנכח בהם, מהאופן שבו תיארו אותם בזיכרונותיהם מוטה, רפול, הר־ציון ושרון. מומלץ בחום!!!

הממשק מקשה עלי לקרוא ביקורות קודמות על הספר, נכנסתי לשתיים או שלוש, וקצת התייאשתי, כי צריך בכל פעם לפתוח בבחלון אחר ואז לחזור ולזכור מה כבר קראתי ומה שלא, ולכן בניגוד להרגלי לא קראתי את כלל הביקורות על הספר הזה, ויש לא מעט, ואני מתנצלת מראש אם אני חוזרת על דברים שכבר נכתבו.

זה עוד ספר שהוא חלק מפרוייקט "להשתמש במה שיש", שגורס שאין להשאיר חפצים שלא עושים בהם שימוש בבית, כי הם צוברים אבק ומשרים אנרגיה של עצלות וחוסר עשייה, ובכלל זה לקרוא ספרים גם אם כבר קראתי אותם בעבר. הספר הזה הוצא, שלא לומר נזרק, מספריית בית חורון, ומצא את דרכו לספריית הבית שלי. כתב אותו תומס הארדי במאה התשע עשרה, תחילה בפורמט של סיפור בהמשכים בעיתון כנהוג באותם ימים, ומאוחר יותר בתור ספר, תרגם אמציה פורת בשנות השבעים של המאה העשרים, ואני קוראת אותו לעומק במאה העשרים ואחת.

השם הפיוטי "הרחק מהמון מתהולל" בא לרמז על רוח הספר, פיוטית ורומנטית, וכן על המיקום הפריפריאלי של זירת ההתרחשות. אני לא בטוחה שאנחנו בישראל הקטנה והצפופה של אלפיים עשרים וחמש יכולים להבין את מוקד ההתרחשות שהוא עיירה לוכסן כפר צדדי באנגליה של אלף ושמונה מאות ושישים. כשנסעתי לאנגליה ראיתי מהמטוס את השטחים הגדולים - הרבה הרבה שדות וביניהם זרועים מדי פעם בתים - בית פה, בית שם, או קבוצת בתים קטנה. והיום אמצעי התעבורה מאפשרים נסיעה מהירה, מה שפעם היה כרוךבנדידות על כלי גלגלי כזה או אחר שהמנוע שלו הוא סוס או שניים שגם צריכים מנוחה באמצע הדרך. בקצרה: מקום צדדי הוא צדדי. פוגשים כל הזמן את אותם אנשים ומכירים אותם לאורך כל חייהם. יש גם קבוצות של אנשים שהם יותר נודדים מטבע הדברים - פועלים יומיים שאין להם בית קבוע, אנשי צבא שעוברים עם הגדודים, מקבצי נדבות שמחפשים את מזלם ונודדים ממקום למקום, אבל ברוב המקרים האנשים קבועים, הם עוסקים בחקלאות (התיעוש הגיע, אבל לא לכל מקום) ולכן גם יש הרבה חיות משק - סוסים, כלבים, והמון המון המון כבשים.

לגיבורת הסיפור קוראים בת שבע. היא אישה צעירה, היום היו קוראים לה נערה. היא יפה מאוד, ויש לה גם ירושה, בית, חווה. איכשהו זה תופס את נקודות המבט הגבריות בסביבה. בדרך כלל סיפור כזה משווע למשולש אהבה - מישהו מאוהב בבת שבע אבל היא לא משיבה לו אהבה ומעוניינת במישהו אחר שהוא או תפוס או בלתי מעוניין, וכך המתח נוצר. כאן יש ארבעה. ראשון הוא גבריאל אוק שהמחבר אוהד בלי שום צל של ספק - בתחילה איכר, אחר כך יורד מנכסיו והוא פועל, חרוץ, יציב, נאמן ומוכן לעבוד קשה, והוא אכן עובד קשה. השני הוא בעל נכסים, רווק בין ארבעים שלא התעניין בנשים, אלא שמהתלה קלת דעת וחסרת מחשבה מצד בת שבע נגעה בליבו ופתחה אותו. ומעל כולם איש הצבא המנייאק הסמל טרוי. אלא שבת שבע בכלל לא מעוניינת להתחתן, כנראה לא ממש מתאהבת באף אחד, והיא גם רוצה לנהל את עסקיה לגמרי בעצמה. כל זה שזור בתיאורי טבע, פרחים, עצים, עונות השנה, כבשים, והרכלנים בפונדק. כן, הם חלק מהטבע כנראה.

עם כל הפיוטיות הסיפור אינו לכיד. צצות בו כל מיני עלילות משנה שנובעות כנראה מפורמט ההמשכים שמחייב דרמה כלשהי בכל פרק ומכניסות דמויות ופיתולים פחות חשובים לעלילה. חלק מהעלילות נמחקו בעריכה אבל נשארו להם שרידים שחמקו מעין העורך, וזה מותיר תחושה מוזרה למדי בקריאה. למרות דעות שקראתי אני לא חושבת שהארדי פמיניסט או שהוא יצר את דמות בת שבע כאישה חזקה במיוחד. כמו הרבה גברים במאה התשע עשרה גם הוא העניק לה רגשנות יתרה, הפכפכנות, גחמנות וחוסר שיקול דעת. לא הלחתי להזדהות עם דמותה. אם דמות להזדהות הרי היא של גבריאל, אבל אף אחת מהדמויות לא ממש מעוררת סימפטיה או אמפתיה. איפה בת שבע אוורדין ואיפה טס מדרבוויל או ג'וד האלמוני.