לאחרונה (יחסית) נפתח עמוד נהדר בפייסבוק שנקרא "לפסוע במשעול המרגנית". שני אנשים מבוגרים שבים לספרי הוצאת "מרגנית", קוראים אותם ומעלים סקירות. זה עשה לי חשק לשוב גם להוצאה המעולה הזו, ולכן לקחתי את ספר המרגנית הכמעט יחיד שיש לי בבית - "מטילדה" מאת רואלד דאל.
קראתי את הספר בילדותי ואני זוכר שמאוד אהבתי אותו, וגם כמובן שראיתי את הסרט.
במקרה (או שלא) נהייתי הורה לילדה קטנה, כיום בת שלוש וחצי (בערך הגיל של מטילדה בפרקים הראשונים), וגם נהייתי מורה בבית ספר, זירת התרחשות מרכזית של העלילה (מלבד ביתה של מטילדה).

אז מה אני חושב על הספר ממרומי השנים, מזווית ראייתו של אב צעיר ומורה במערכת החינוך?
ובכן, זהו ספר נפלא. כתוב בתנופה ושנינות, שילדים יהנו מהם - הטריקים שמטילדה עושה כדי לנקום באביה, החוויות שלה בבית הספר וכמובן המאבק הסופי שלה מול המנהלת האימתנית - ילדים יאהבו את זה, ולראיה- הקרנתי את הסרט לתלמידים בכיתה ז' לקראת סוף שנת הלימודים והם אהבו את הסרט מאוד (וציינו שכבר הקרינו להם אותו בביה"ס היסודי).

אבל מה תורמת הקריאה בגיל מבוגר יותר?
אני חושב שהבחנתי בזווית הסאטירית של הספר, באמירה הנוקבת שלו כנגד עולם המבוגרים וכנגד הממסד החינוכי (המגולם על צדדיו האפלים ביותר בידי המנהלת, ועל צדדיו החיוביים ביותר בידי דמותה של מיס מרשמלו, מורתה של מטילדה בכיתה א').

הספר בעצם עוסק בניכור הורי. מתוארים בו זוג הורים שלמען הקריירה שלהם (אביה של מטילדה) או למען הפנאי והעיסוק העצמי (אמה של מטילדה) מזניחים לחלוטין את בתם. הם מספקים לה אוכל וקורת גג, ובטוחים שבכך יצאו ידי חובתם כלפיה. העלילה של מטילדה מתארת הזנחה של ילדה גאונה, שמלמדת את עצמה לקרוא בגיל ארבע, אך זה רק בשביל להוסיף "פלפל" לספר. הרי ברור שאף ילד לא צריך לסבול מהזנחה כזו, גם אם אינו גאון (ויש להודות- מעטים הגאונים בעולמנו, וגם הגאונים המעטים- אני לא בטוח כמה גאוניותם הייתה בולטת לעין בגיל ארבע).

מעבר לכך, הספר ממשיך לעקוב אחרי מטילדה בביה"ס, ופה מתגלה אמירה נוקבת נוספת כנגד המבוגרים - חוסר האמון שלהם בילדים. לא חוסר אמון ביכולותיהם, אלא חוסר אמון בדבריהם, ראיית עולמם והדרך שבה הם מפרשים ומתארים את המציאות. זה מתבטא כאשר אנחנו (הקוראים) נחשפים יחד עם מטילדה לזוועות שמתרחשות בבית הספר, ומטילדה (או חברתה הטובה) שואלות ילדה גדולה יותר מדוע הילדים לא מדווחים להוריהם על התנהגותה האלימה של המנהלת כלפי התלמידים, והתלמידה הגדולה אומרת בתגובה שאין טעם לספר להורים, כי הם במילא לא יאמינו לילדיהם ויסווגו אותם כשקרנים.
מעניין לבחון כיום, בשנת 2025, את שתי האמירות האלו. מצד אחד, האמירה כנגד ההזנחה רלוונטית כפעם. הורים זורקים את ילדיהם מול מסכים, ולא מספקים להם את תשומת הלב שהם זקוקים לה ואת הכלים הדרושים בשביל למצות את הפוטנציאל שלהם.

מצד שני, האמירה כנגד חוסר האמון בילדים כבר לא ממש "מחזיקה מים". הורים היום לוקחים את הצד של ילדיהם באופן כמעט מיידי וללא סייגים, כנגד מורים או אפילו ילדים אחרים. אפשר להתווכח אם זה טוב או רע, אבל אין ספק שהמציאות בפן הזה השתנתה מאוד.

כתבתי המון, אז אתמצת: עודדו את ילדיכם (אם הם בגיל המתאים) לקרוא את הספר. ועשו זאת גם בעצמכם.

אנגליה רחבת ידיים, ירוקת עד, מישורים-מישורים נישאים אל על, לרוחב ולאורך, כאשר שעטות הסוסים נשמעות מרחוק, המולת הבריות אופפת את העמקים, כאשר האביר מתכונן אל קרב חייו- להגנת אהובתו ומולדתו.
קרבות לשם ההתפארות והכוחניות הגברית, בדיחות סרק של ליצן בור אך נאמן עד מוות, חיצים הנשלחים לכל עבר. מלך מנושל שנאבק על החזרת כיסאו.
שיבה מארץ הקודש אל תוככי התככים הפוליטיים הניטשים בין שתי הקבוצות השולטות באנגליה- הסקסונים והנורמאנדים.
דעה קדומה כלפי יהודים. הכול טמון בספר זה. רומנטיקה, קרבות עזים, היסטוריה ואף חתירה אל האושר הבלתי נמנע לאחר תלאות רבים מנשוא.

הספר עוסק במאה ה-12, בימים של מסעות הצלב והגלייתו של המלך ריצ'ארד, המכונה ריצ'ארד לב ארי, בידי אחיו ג'ון. הספר עב הכרס הזה מתאר את מעללי היום יום של העמים היושבים באנגליה, הסקסונים והנורמנדים, על המשתאות וקרבות האבירים שדרכם אנו נחשפים אל ההיסטוריה האנגלית, כיצד התהוותה אנגליה והשפה האנגלית המוכרת לנו כיום.
כך אנו נחשפים אל האיבה השררה בין שני העמים, לצד מאבקים מלכותיים ופנימיים בין שני האחים לצד מבקשי רעתו של לב ארי, תוך הכרות עם אבירי ההיכל, הלא הם הטמפלרים, אל מסדרם, אל היהודים שהיחס אליהם צרם לי מאוד בתחילה שכן הוא היה עוין מאוד על לא עוול בחפם.
אנו מתוודעים אל סדריק הסכסוני ואל בתו המאומצת היפה רוונה שהתאהבה בבנו, אייבנהו שבהמשך הספר הופך לאביר. זוהי התאהבות שהאב לא ראה בעין יפה ועל כן סילק את הבן מן הבית.
הספר מכניס אותנו אל מעבה היער, להכרות עם לוקסלי, הלא הוא רובין הוד, וחבר מרעיו פורעי החוק טובי הלב, ביניהם הנזיר טאק שהוא נזיר אך גם לוחם מיומן ומדופלם.

זהו ספר עשיר ורב בפרטים, כתוב במשלב לשוני גבוה ונאה, כשכל פרק מעטר קטע מתוך השירה הקלאסית, דבר שמוסיף נופך היסטורי ועתיק לעלילה, שעל אף שנכתבה על ידי בן המאה ה-18, הסופר הסקוטי וולטא סקוט, אין אנו מרגישים עובדה זו כלל ואין הדבר פוגם בהנאתנו מן הקריאה. דבר נוסף שעלי לציין יש בספר עמודי מושגים שעוזרים לבאר את המושגים השונים שבספר, מקלים על הבנת הספר וצליחתו ומנדבים לקורא מידע היסטורי שייתכן ולא היה נתון ברשותו.
רבים וטובים ממני הגדירוהו כספר קלאסי ולא בכדי. זוהי אכן קלאסיקה נפלאה. אין זה הספר הראשון של סקוט אשר הזדמן לי לקרוא אבל אין עוררין על כך שהוא בהחלט הטוב שביניהם מעצם היותו עמוס הפרתקאות, פרטני, כתוב נהדר ובעיקר קולח ומלמד.
"בשעה שעולה הרגל חלף לאורך מערכת החדרים הסבוכה שבבית הגדול והמוזר הזה, בעוד משרת נושא לפיד מאיר את דרכו, התקרב הממונה על המשקאות מאחוריו ולחש לו באוזנו כי אם לא יסרב לשתות כוסית של יין דבש משובח בחדרו- יהיו משרתים רבים במשפחה הזאת שישמחו לשמוע את החדשות שהביא איתו מארץ הקודש."

"אבל עכשיו, משגילה כי מנהיג קבוצתו מוקף מכל עבר, מיד השליך האביר הזה את ארשת האדישות שעטה, הוא נעץ את הדורבנות בסוסו, שהיה רענן למדי, דהר לעזרתו במהירות כברק, וקרא בקול שנשמע כתרועת חצוצרה: " המנושל, אני בא לעזרתך!"

אנשים במשימת חיפוש והשגת פנינה מיוחדת, משיגים אותה וההשלכות על כך.
ספר עם מסר ביקורתי חינוכי נגד יהירות ורדיפת בצע.
חמוד.

כשנרשמתי לאתר אי אז לפני אחת עשרה שנים, קיטלגתי את הספר ברשימת "אהובים על ילדי", והשארתי את זה ככה. למען האמת הוא אפילו לא היה אצלנו בבית. קראנו מהספריה או משהו, ולא טרחנו לשמור אותו. אבל הוא היה זכור כאהוב. הוא גם מוכר, גם מיכאל אנדה מוכר (דווקא "ג'ים ונהג הקטר" כן קניתי) ויוצא שמדברים עליו ומזכירים אותו בשיחות.

שוב נזכרתי בספר הזה בזמן שקראתי את הספר "4000 שבועות" שהוא אנטי-מדריך לניהול זמן, ובכך הופך בעצמו, גם אם לא רצה, לסוג של מדריך לניהול זמן. מה שהוא אומר בספר זה שהזמן ממילא קצוב וקצר, ולא נגיע לסיים את כל המשימות שלנו כדי לסמן עליהן וי אז להגיע למה שחשוב או מה שהכי רצינו לעשות. לכן, זו התזה העיקרית בספר, אל תנסו להיות יעילים או להספיק הכל. תתחילו במה שחשוב לכם ותתמקדו בו בלי ניסיונות למולטי-טסקינג או לאפס הודעות בתיבת המייל.

וזה הזכיר לי את מומו, משום שזה מה שמומו מנסה לעשות. להקשיב, שזה לוקח זמן, ולא לייעל עשייה. וזה מה שהאויבים שלה, האנשים האפורים מנסים למנוע ממנה לעשות. הם משכנעים את אנשי העיר החברים של מומו שעליהם לייעל את העשייה שלהם כדי לחסוך זמן ובכך מאפירים ומעציבים את כל העיר, כולל את הילדים. ואז מצאתי את הספר בספריית הרחוב שקרובה אלי, וזה כבר היה נפלא מדי, ולכן לקחתי אותו אלי הביתה.

נתחיל מהתחלה. מעשה בילדה ושמה מומו שהופיעה פתאום בקצה העיר באיצטדיון עתיק, ואף אחד לא יודע מי ההורים שלה, בת כמה היא ומאיפה היא באה. היא לובשת חצאית טלאים ארוכה ומקטורן גברים שגדול מכפי מידתה והיא שומרת מכל משמר בגלל שש לו כיסים. המבוגרים של העיר דאגו לה למקום לישון ולאוכל, והילדים שיחקו איתה, וכולם הסכימו שיש למומו אישיות טובה ובנוכחותה הם אנשים טובים יותר. בעיקר היו למומו שני חברים - גיגי שהיה מדריך טיולים פנטזיונר, ובפו שהוא מנקה רחובות זקן. יום אחד התחילו להגיע לעיר אנשים אפורים בכובעים אפורים ועם סיגריות אפורות והם מתחילים לשכנע את כולם לחסוך זמן. בהדרגה כולם הופכים להיות יעילים יותר ושמחים פחות, ומומו מגלה שאין לה חברים. היא נודדת בעזרת צבה קסומה ושמה קסיופאה ומגיעה לארמון של אדם תמהוניי ושמו מינוטיוס סקונדוס הורה ששולט על הזמנים של האנשים והוא אויבם של האנשים האפורים. כשמומו חוזרת היא מגלה שבפו הפך להיות עסוק יותר ויותר ושגיגי הפך להיות סלב ולשניהם אין זמן בשבילה, אבל היא מצליחה להילחם באפורים גוזלי הזמן ולהציל את העיר.

אגדה נחמדה מאוד, מסופרת יפה, לפחות בשבעים העמודים הראשונים שלה. סוג של בילבי קסומה שעושה מה שהיא רוצה, בלי בית ספר ומבוגרים מעצבנים שיגידו לה מה לעשות, ועם זאת בוגרת ומסתדרת. אחר כך התחלתי להרגיש כמו בבית ספר בעצמי, שבו המורה מותחת קו ומבקשת שנכתוב על הלוח טבלה מסודרת עם עמודה אחת עבור "המשל" ועמודה אחרת עבור "הנמשל". זה מסתדר מעולה, הקונספט של גנבי זמן אפורים, גם בלי שתהיה התאמה חד-חד ערכית בין הסיגרים ובין הדקות שהם חיים, ובלי לקרוא לאחראי על הזמן בשם שכולל שלוש מילים שמעידות על זמן. נניח "קסיופאה" לצבה זה כבר הגיוני יותר. ההתאמה המרובה הזאת אפילו מעצבנת מדי כי הספר הופך לדידקטי.

עם זאת הוא יצא לאור בשנה שבה נולדתי, 1973, והפך כבר לקלאסיקה, לכן אני מאמינה שעם חסרונותיו אני אשאיר אותו בבית.

וולטר סקוט (1771-1832) כתב את אייבנהו בתחילת המאה ה-19 והוא יצא לאור ב-1820. יש כאן את כל הדמויות הנודעות מן הפנטזיה ההיסטורית האנגלית הימי ביינמית, חלקן דמויות בשר ודם היסטוריות שהפכו לאגדה וחלקן פנטזיה. המתכון המוצלח להצלחה ספרותית זו כולל סיפור המבוסס על ההיסטוריה בחלקו, מאבקים בין נורמאנים לסכסונים, מזימות נגד המלך המפורסם ריצ'רד לב הארי שנמצא לאורך רוב הסיפור בשבי הצרפתי, מלחמות אבירים, רובין הוד, עלמות חן מפתות, טירות אנגליות, הטוב נלחם ברע ועוד.

וולטר סקוט משלב את כל המרכיבים הפופולריים הללו כדי ליצור את ספרו הנודע מכולם. סקוט היה סופר פורה וכתב 27 רומנים, אך אייבנהו היה ונשאר הצלחתו הגדולה מכולן.
הסיפור סובב סביב אייבנהו שהוא נתינו הנאמן של המלך ריצ'רד לב הארי מלך אנגליה שמנסה לעשות סדר בפוליטיקה האנגלית של זמנו ולהחזיר לה את החוק והסדר. יחד עם חבריו הוא יוצא לשלל הרפתקאות שאינן נגמרות מתחילת הסיפור ועד סופו. נלחם בטובי האבירים ומנסה להציל רבקה היהודיה ולזכות בליבה של רוונה היפה.

ספר גדול של כמעט 600ע"מ. יותר מידי הרפתקאות שבאות האחת אחרי השניה. הכתיבה בסדר, אך החל משלב מסויים מרגישים שמקבלים עוד ועוד מאותו הדבר, בנערותי זכור לי כי התלהבתי מהספר יותר.

ספר זה, הראשון בסדרת "שרלוק הולמס", יצא לאור ב-1887.
ארבעים שנה עסק קונן-דויל בכתיבת קורותיו של הבלש המוזר, המשעשע, חריף השכל והמבריק. לאורך השנים פורסמו קורותיו של הבלש בארבעה רומנים וחמישה קבצי סיפורים.

כיאה לספר שמציג לקוראים גיבור ספרותי חדש, אנחנו פוגשים לראשונה את הולמס באמצעות ד"ר ווטסון המספר.
ווטסון, הרופא הצבאי, נפצע במלחמה באפגניסטן, ועתה שב ללונדון ומחפש שותף לדירה.
חברו של ווטסון מפגיש בינו ובין גבר צעיר, נעים הליכות עד גבול מסוים, סקרן ללא גבול (בתחום הפשע), בעל ידע שימושי עצום במדעים מסוימים, וחסר עניין לחלוטין בהומניסטיקה, הלא הוא שרלוק הולמס.
הולמס מוצג מיד כמהיר אבחנה בפרטים, חריף שכל ומיומן להדהים בהסקת מסקנות מפרטים שוליים של מה בכך.
הוא גם יהיר ואקסצנטרי למדי בהתנהגותו חסרת העכבות.
פן מעניין נוסף באישיותו הוא מודעותו לפרסום בתקשורת (עיתונות), אך הוא בז לפרסום זה.
אין לו שום עניין בתהילה כמפענח פשעים.

התעלומה הראשונה היא כמובן רצח, ולאחר כמה ימים מתרחש רצח נוסף.
הולמס מפענח את הרציחות באמצעות 1. חריפות האבחנה שלו בסימנים שונים שהושארו בזירות הפשע,
2. חבורת נערי רחוב שמסייעים לו לברר פרטים עלומים מירכתי העיר,
ו-3. תחבולה נאה שמנצלת את העיתונות.
במחצית השנייה של הרומן מתרחקת העלילה מרחק רב מסמטאות לונדון האפלוליות אל מרחבי המדבר שבארצות הברית.
את שורשי הרצח הכפול נועץ קונן-דויל במפתיע בסיפור עוול שהתרחש בתוככי הכת המורמונית.

המרקחת שרקח קונן-דויל מרתקת ומבריקה במיוחד.
אקזוטיקה (רצח בצל כת דתית חדשה ואכזרית) נמהלת בברק בלשי, וכל זה נכרך באופיו הייחודי של כרך הענק הלונדוני עתיר הרחובות והסמטאות.
עיר הענק שגרים בה מיליוני אנשים, שמעצימה את האנונימיות ושיש בה רבבות רבבות פינות אפלות ונסתרות היא גיבור-משנה בסיפור זה, ורק עילוי כשרלוק הולמס מסוגל למצוא בה את ידיו ורגליו ולשלוף ממנה את הרוצח - מה שנדמה לכאורה כמשימה בלתי אפשרית.

ספר בכורה מבריק שהיה לקלאסיקה, מהמוצדקות בקלאסיקות בכל הזמנים.

בחזרה לשורשים.

אינני זוכר מתי בפעם האחרונה הזדמן לידי אוצר כזה. ספר שחושף עצב עדין שהתכסה מזמן בעשבים שוטים של ניסיון חיים, שכבה המאובנת של ציניות ומחשבות מיותרות. ספר שהזכיר לי מדוע אני קורא היום וכיצד זה שהספרים עודם מהווים חלק משמעותי בחיי, על אף שגרת החיים העמוסה והתובענית. ב'נערים מרחוב פאל' מצויה אותה תמצית האהבה לקריאה שהתעוררה בי אי שם בהיותי ילד ונער.


את הספר הזה הביאה לי אמי במתנה בסביבות הגיל תשע. עטיפתו משכה אותי, אך לא התפניתי אליו וכך לאחר ששכב כמה שנים בארון הספרים הוא בסוף נעלם מעיניי, כאילו שקע בתהום הנשייה לעולמים. כשגיליתי עותק בספריית רחוב ליד גן שעשועים, בו ילדי שיחק, ידעתי שאני חייב לאמץ אותו.

זהו רומן המספר על חבורת נערים צעירים בתחילת המאה ה-20 בבודפשט. על אף האיסור המפורש הם מקימים ביניהם אגודות. בארגונים הקטנים האלה ישנם חוקים מפורשים וברורים כיצד בוחרים נשיא, מה תפקידו של כל אחד, איך לפתור מחלוקות שעשויות להתעורר. על חברי האגודה יש חובה לנהוג בכל עת על פי קוד אתי של כבוד, אצילות נפש, אומץ וגבריות. מגרש הבית שלהם הוא "הגרונד", שטח אדמה רחב ידיים סביב מנסרה, בו מפוזרים סוורי קורות עץ, המשמשים אותם כמעוזים . זהי חלקה נדירה, על כן יקרת ערך במרכזה של עיר צפופה ובנויה היטב. המנהיג שלהם הוא יאנוש בוקא – הוא אמיץ, סמכותי, בוגר לגילו, אך עדיין נער צעיר לכל דבר ועניין. אנו גם מתוודעים לשאר חברי הקבוצה, בהם צ'לה הגנדרן, ברבש וקולנאי השאפתנים שמתחרים ביניהם, נמצ'ק הבלונדי הקטן והכי פחות דומיננטי, שעתיד להתגלות כגיבור אמתי ואחרים.

לנערי רחוב פאל יש חבורה יריבה – אדומי הכותנות בהנהגת פרי אץ' האימתני. הם מתאספים בגן הבוטני של העיר, אך חומדים את חלקת האדמה של נערי רחוב פאל, מכיוון שזו כה נדירה ומתאימה למשחקי כדור ואינדיאנים. נערי שתי האגודות עורכות פשיטות הדדיות, תוך שהם חוטפים דגלים משאירים חותם בשטח "אויב". אולם 'אדומי הכותונת' אינם שונים בהרבה מנערי רחוב פאל, יש להם חוקים דומים מאוד. לשתי החבורות כללים של התנהגות כמעט צבאית, לרבות דרגות, הצדעות וצורת דיבור. בזאת ובזאת, מי שחורג מהתנהגות נאותה גם מחוץ למסגרת הארגון, כמו פגיעה בקטנים או חלשים, נענש בחומרה. אגב יש משהו מאוד אירופאי במשמעת הזו, קשה לי לראות נערים ישראלים בני ימינו שמקפידים כך על משמעת ומכבדים סמכות.
ברור שזה אך עניין של זמן עד שתתעורר בין שני מחנות אלה מלחמה של ממש...

זהו רומן על התבגרות, על נדיבות, על התמודדות, על התגברות על חולשות אישיות, על גבריות. כל אלה מתקיימים במקביל לעולם המבוגרים, נוגעים – לא נוגעים בו. הנערים גם לומדים להתמודד עם אבדן, עם הלם, עם מפח נפש. ציטוט זה, המתייחס לבוקא מסכם זאת נפלא: "לראשונה עלו בנשמתו הצעירה דמדומי ההכרה מה הם, בעצם, החיים, אשר – פעם בשמחה ופעם בעצב – כולנו עבדים נרצעים להם."

נהניתי מכל רגע של קריאה בספר. בעיני רוחי עלו בבירור הסצנות, המתוארות שם. ושוב התעוררה בליבי הנקודה המרגשת שמעט נתקהתה עם השנים. אותה התרגשות בתולית אחזה בי כמו באותם ימים רחוקים של קריאת הרפתקאות של טום סוייר, 'באין משפחה' של מאלו, 'אייבנהו' ורבים אחרים. הכתיבה של מולנאר נהדרת ונוגעת. אציין במיוחד לשבח את תרגומו מהונגרית של מרדכי ברקאי, פשוט תענוג צרוף. כנראה מעכשיו והלאה אהפוך למנהג לקרוא מדי פעם ספר לנוער – זה טוב לנשמה.

מזמן לא פתחתי ספר של קייט די-קמילו, אבל כשראיתי את ריימי נייטינגייל קורץ מהמדף, לא יכולתי להתאפק. בלעתי אותו תוך ערב אחד, ונותרתי עם הרבה תהיות.

אבא של ריימי עזב את הבית. הוא נסע עם השיננית, ולא חזר. ריימי נחושה להחזיר את אביה הביתה, ומחליטה שהדרך הטובה ביותר תהיה לזכות בתחרות בנות "ליטל-מיס צמיגי פלורידה" באמצעות ליהטוט בשרביט. היא הולכת לשיעורי ליהטוט אצל המורה הנכבדת איידה ני ופוגשת שם שתי בנות אחרות: בוורלי הקשוחה ולואיזינה התמהונית. שלושתן עוברות יחד מסע של התבגרות בפרברי פלורידה, צולחות מבוגרים אדישים ומשונים להחריד ופוגשות את עצמן מחדש בדרך להגשים את מטרותיהן.

ספרי ילדים הם תחום מעניין. רבים מהם רכים ועדינים, מלווים את הקורא אל הסוף הטוב. אחרים מאתגרים את הקורא, מרחיבים את אופקיו באשר למציאות המבוגרת יותר של העולם דרך עינו של הילד – הוא גיבור הסיפור. אחדים מסווים מן הקורא הצעיר את העולם האכזר והמנוכר שבחוץ, אחרים מפגישים ביניהם באופן ישיר וללא רחמים. ריימי נייטינגייל יושב בתפר בין השניים הללו. הוא מלא בתום, חן וקסם של ילדות בפרבר נידח וילדות מלאת חלומות, אך יש בו את הפשטות הנוקשה של עולם שמטאטא הצידה את הילדים והצרכים שלהם. שלוש הילדות, בדרכן כל אחת להגשים את החלום שלה, נמצאות בתוך עולם שלא רק שלא לוקח בחשבון את הרצונות שלהן אלא הופך אותן לכלי בחייהם של המבוגרים. הן עוד לא מבינות את האנשים המבוגרים ואת הדרכים שלהם, הן מחקות אותם – אבל הקונטקסט חסר. ריימי נייטינגייל מהווה חווית קריאה לא פשוטה במובן הזה. יש בו משהו קורע-לב ומכאיב, בין הקפלים של ילדות פרברית.

הספר הוא יותר שילוב בין ספר ילדים ובין אוטוביוגרפיה של הסופרת. אני לא חושבת שהוא חומר קריאה לכל ילד, ואולי יאהבו אותו או יהנו ממנו ילדים שקילומטראז' הקריאה שלהם ארוך ורחב-אופקים מן הרגיל.

אוסיף כי פורמט הפרקים של הספר היווה עבורי מכשול בדרך להנאה. הפרקים קצרים מאוד ומסתיימים באווחה. לא תמיד זה עובד, ונדמה כי לעיתים הקיטועים המרובים דווקא מנתקים את הקורא מן העלילה ומבלבלים אותו. אבל עבור מי שצולח את המכשול הזה ונהנה מהז'אנר, זו יכולה להיות חוויה מרטיטה ונוגעת.

קראתי את הספר הזה כי הוא נשמע לי טוב, הוא מפורסם וכתב אותו רואלד דאל, מחבר ״צ’רלי בממלכת השוקולד״ שמאוד אהבתי, לכן הסתקרנתי. קיוויתי שגם במטילדה יהיו קטעים ״מטרידים״ ייחודיים ואני שמח שהיו, והתברר לי שזה הסגנון (המדהים!) של הסופר.

הספר עוסק ביחסים בין מבוגרים לילדים. מטילדה היא ילדה בת ארבע וחצי שיש לה יכולות יוצאות דופן: היא מסוגלת בגיל הזה לקרוא ספרים של דיקנס ולחשב בראש כמו במחשבון. היא לא מקבלת שום יחס מהוריה, הם מתעלמים ממנה ולא מאמינים ביכולותיה.
חולף הזמן ואחרי כמה תעלולים שמארגנת בסתר לאביה כעונש על יחסו כלפיה, היא מגיעה ללמוד בבית הספר בשם אחוזת רסקותם בכיתה א’, שכמובן לא מתאימה לה. המנהלת טרופדרוס כל כך מרושעת ותעשה דברים שלא יעלו בדעתכם. מנגד, המורה מרשמלו חביבה.
מוכנים לעבור שבועיים בבית הספר עם מטילדה? ומה יקרה כשתגלה שיש בה יותר כוחות משחשבה?

הרפתקה כיפית ומהנה (אך אם היו קורים דברים שכתובים בספר במציאות זה לא היה מהנה בכלל) שמומלצת לכל הגילאים כאחד! יש ציורים בשחור-לבן (שמדי פעם הופיעו פסקה לפני המיקום המתאים ולכן גילו קצת לפני שקראתי אבל לא נורא) שהופכים את הקריאה לקלילה יותר.
זה ספר ממש נחמד ואני אוהב את דאל, את הכתיבה שלו וסגנונו המיוחד, המשלב הומור ואימה.

מה שהכי מעניין בספר, זה שהוא הרגיש לי ריאליסטי, למרות שהוא לא! כל אחד מאיתנו היה ילד בבית ספר יסודי שפחד מהמנהלת, ואהבתי את הרעיון של הספר להקצין את דמות המנהלת עד אימה ובכך בעצם לגרום לנו לחשוב ששום דבר מציאותי במנהלת לא יכול להיות מפחיד... אהבתי גם משפטים שמטילדה או מרשמלו אמרו ובכך גורמות לנו לחשוב על כל מיני משמעויות בחיים.

הספר מורכב מכל מיני אירועים, וכל פעם המשכתי לקרוא כי חיכיתי לדעת מה יקרה. הספר הרגיש לי קצת צולע מדי פעם, למשל בהתחלה לא היה ברור לאן העלילה הולכת והמשכתי לקרוא רק מסקרנות מה יקרה, מבלי לחכות לפתרון קונפליקט מסוים. כי הרי ברור שהוריה של מטילדה לא ישתנו וימשיכו לזנוח אותה. בכל זאת עיגלתי ל-5 כוכבים כי מאוד נהנתי מהקריאה, אני שמח שקראתי וזה ספר מוצלח של סופר מיוחד עם הקטעים ההזויים האלה שאני אוהב.

כדאי לקרוא מדי פעם ספר ״ילדים״, זה כיף ומשחרר מתחים. ממליץ לכם על מטילדה.
שנדע כבר ימים טובים וחג שבועות שמח (עד כמה שאפשר...)