שנת 2010 בספרים

אקדח במערכה הראשונה, מספר לנו צ'כוב, חייב לירות במערכה השלישית. זה עיקרון בסיסי בבניית מתח, ונכון שמאז שברו אותו שוב ושוב, אנחנו עדיין חושבים בתבנית הזאת, בעיקר בספרי מתח. יש אלמנטים שנוכחותם בתחילת הספר בונה ציפיות כך שהם יהיו חלק מפיענוח הפשע. תמיד חייב להיות פשע, כמובן, וחייב להיות בלש מפענח. אחרת אין לנו ספר.

מעשה בפלסטיקאי בעל מוניטין שעושה את הניתוחים שלו בשני מקומות שונים. הראשון הוא בתוך העיר, והעיר היא לונדון כמובן. המקום השני הוא אחוזה כפרית עתיקה. האחוזה נמצאת בבעלות המנתח, אבל אינה ירושה משפחתית לאורך דורות אלא אחת כזו שהוא רכש מיורשים שירדו מנכסיהם, וכן, זו אחוזה שיש בה מעגל אבנים עתיק, אחוזה מהסוג הזה. למה לעשות ניתוחים פלסטיים באחוזה מבודדת? ובכן, כדי לשמור על פרטיות למי שמעוניין. אולי יש גם סיבות אחרות. ויום אחד הפציינטית היא רודה גרדווין. לרודה יש צלקת עמוקה בפנים שלה, כך שיש לה סיבה טובה לניתוח. ועם זאת בואה מעלה הרבה שאלות וגם הרבה התנגדויות. האם הניתוח קשור לכך שרודה היא עיתונאית חוקרת? למה היא מעוניינת בניתוח דווקא באחוזת שברל? למה היא מחכה שלושים וארבע שנים לפני שהיא עושה ניתוח משמעותי שכזה? ומה קרה ליחסים בינה ובין אמא שלה? ו

הספר הוא כמובן ספר מתח, אבל את הבלש הנודע, הגיבור הקבוע של פ"ד ג'יימס, אנחנו פוגשים רק אחרי מאה עמודים, בתחילת החלק השני של הספר. הוא בדיוק נמצא בפגישה אצל חמיו לעתיד, שכן הבלש החביב הגיע עד ספר 14 בסדרה כדי להתמסד ולהכניס את עצמו בברית הנישואים. האם החלק הראשון חשוב לעלילת הספר? זו שאלה טובה, ולתחושתי כספר מתח הוא היה עומד בפני עצמו גם בלי החלק הראשון שלו. כלומר אין מידע שחשוב לעלילה ומופיע בחלק הראשון שלא חוזרים עליו בהמשך. ויש גם כמה חלקים שלא חשובים לעלילה הבלשית ומופיעים בחלק הראשון וגם בהמשך. ליתר דיוק - רודה מתה, ובצורה אלימה באותה אחוזת שברל ציורית וסימפטית למראה, ומסתבר בדיעבד שהיו לה הרבה אויבים. וזה קלאסי "הרצח בחדר הסגור" כי כולם נאשמים פוטנציאליים ורק צריך למצוא מי באמת עשה את זה. אחר כך קורה עוד פשע, ועוד, והצוות של דלגליש חוקר את כולם. אבל אני מצטערת לדווח שזה פשוט לא יוצא מעניין. הספר איטי מדי , יש בו פחות מדי הפתעות, הדמויות לא-נחמדות כל אחת בדרכה, והם מסתעפות לעלילות משנה שאפילו לא מפריעות לעלילה הראשית או שותלות רמזים מטעים. יש אקדחים, ומותר שכמה מהם לא יירו, כי זה חלק מהז'אנר. כשאף אחד מהם לא יורה, זה באמת לא מאוד מעניין.
ומזל טוב לאדם דלגליש!

הספר מתאר החמצות אולם אופן כתיבתו הוא בגדר החמצה בעצמו. בדרך כלל העלילה אמורה להיות מפתיעה או, בספרים טובים באמת (הבשורה על פי ישו, כרוניקה של מוות יודע מראש) העלילה אינה מפתיעה אולם הסיפור כתוב היטב. במקרה שלפנינו העלילה שדופה והכתיבה לא מוסיפה לה מספיק כי להצדיק זאת. עם זאת, התיאורים ריאליסטיים וקל להזדהות עם הדמויות הפגומות. דבר נוסף אחרון - הספר לא מציע נחמה.
מתאים למי שנהנה לשכשך במיצי קיבה.

ספר מדהיםםםםם שמתחרה על המקום הראשון יחד עם טרילוגיית הרואים למרחוק. ממליצה מליון פעם חוץ מהעובדה שאין לו סוףף💔💔💔💔💔💔💔💔💔💔

זה דבר מאוד מטומטם לעשות, לקרוא ספר המשך לפני שקראת את הספר הראשון, אבל לאהתחייבתי לעשות רק דברים חכמים בחיים. מה גם שלא הבנתי את זה כשלקחתי את הספר לידיים, ואחרי שכבר התחלתי זה לא היה נראה חשוב במיוחד שזה ספר המשך ולא הראשון. ממילא בספרי מדע בידיוני חלק מהדברים לא ברורים ממש בהתחלה והם הולכים ומתבהרים בהמשך.

וכה יצא שקראתי באותו השבוע שני ספרים שונים מאוד זה מזה ובכל זאת שניהם עוסקים בתודעה, בזיכרון, בקשר בין תודעה וזיכרון, ובהשפעה המצטברת שיש לניסיון על התודעה ועל אישיותו של האדם. ובקצרה: האם האדם הוא הגוף, או שמא הגוף הוא קליפה שלתוכה יוצקים תודעה. ובכן, במקרה הזה לא מדובר על אדם ההולך ושוכח ומתפורר לחלקים במהלך ההזדקנות שלו, כי זה מד"ב ויש אפשרויות להעביר תודעות מגוף לגוף אחר. בריגדות הרפאים הם חיילים בצבא שנוצרים מהמרקם הגנטי של אנשים מתים, יחד עם תוספות משודרגות שנותנות להם סוג של טלפטיה או חיבורי מוח משותפים. כך הם נולדים בגוף בוגר ומקבלים אימון והכשרה מהיר, ופועלים בצורה משותפת.

אל תוך אחת מהבריגדות האלה נולד חייל מיוחד, שמו ג'ארד דיראק ובמוח שלו נמצא גם מוח של צ'ארלס באוטין, בן אנוש שבגד בגזע האנושי. דיראק לומד להכיר את באוטין ולהבין את המניעים שלו, ואז מנסה להילחם בו, כלומר בעצמו, ולהציל את האנושות. נשמע מסובך? אז יותר.

המון רעיונות שיש בהרבה ספרי מד"ב אחרים, סקאלזי מעתיק בלי בושה וגם אומר את זה במפורש בסוף הספר, אבל לי לא ממש אכפת. עיקר המחשבה תוך כדי הקריאה היתה על משמעותו של גיל, מה ניסיון עושה ומה זיכרון יוצר אצל האדם. נחמד למי שמחבב.

שם הרוח הוא סיפורו של קווֹתֶה (ככה נוקד בתרגום, באנגלית: Kvothe), מכשף אגדי שנעלמו עקבותיו. כשהיסטוריון נודע מזהה אותו בתור פונדקאי בשם קוֹטֶה, הוא מתעקש שהוא יודע מי הוא ורוצה לשמוע ולכתוב את סיפורו. אך קוותה מתחבא, לא ידוע אם מפני החוק או מפני הסיפורים עליו, ועד שההיסטוריון מזהה אותו היחיד שיודע את זהותו הוא תלמידו.
לאחר דין ודברים קוותה מסכים לספר לו את סיפורו. ניכר עליו שהוא רוצה לספר, אך בתנאים שלו, וההיסטוריון מסכים.
בילדותו קוותה חיי חיים ססגוניים וטובים, הוא גדל במשפחה גדולה של להקת אומנים נודדים, והמכשף אבנתי לימד את קוותה מדע ו׳סמפתיה׳ (כושפות). אבנתי הוא הראשון שמצביע על חוכמתו ויכולותיו המיוחדים של קוותה, על הצטיינותו ועל עתידו המזהיר.
אך בִּן־רגע ילדותו של קוותה נכרתה. וקוותה הפך לצל אדם בעודו ילד ומוחו המבריק מופנה רק להישרדות וכמעט שאין זכר לילד החכם והכישרוני שהיה.
עד שמספר סיפורים אחד מעיר אותו מתרדמת החורף בת שלוש השנים שנפל אליה בעל כורחו, ובתוך כמה ימים הוא חוזר לעצמו ונוסע לאוניברסיטה, להגשים את חלומו הגדול ואת הייעוד שייעד לו אבנתי.

סיפורו של קוותה כתוב בקולו שלו, מדבר עבר, אך הוא נתון בתוך סיפור מסגרת שכתוב בגוף שלישי. סיפור המסגרת מתרחש ביממה אחת. אחת מתוך שלוש שניתנו להיסטוריון כדי לשמוע את סיפורו של קוותה. אני מניחה שכל ספר בטרילוגיה צריך להיות יממה מתוך השלוש.

האקספוזיציה בת יותר ממאתיים עמודים. היא מעניינת, כך שלא הייתה סכנת נטישה מיידית, אבל בכל זאת, ההרגשה היא שבמשך מאתיים עמודים מדשדשים במקום. חלק גדול מהאקספוזיציה הארוכה הוא סיפור על תלאותיו של ההיסטוריון, ועל חייהם של קוותה ותלמידו בפונדק שבו הם חיים.
ועלילה זו לא מעניינת יתר על המידה, ורוב הקטעים בפונדק היו מיותרים בעיניי, עד שהגעתי לפרקים האחרונים בספר ורק בהם הבנתי למה נצרכנו בדמותו של קוותה הבוגר. אך גם הבנה זו טרם הגיעה לסיפוקה, כי היא בעצם אקספוזיציה לסיפור המלא שאני מניחה שיתמלא בספרים האחרים בטרילוגיה.

קוותה הוא ילד חכם, חריף, נחוש ובעל אינסטינקטים חדים. הוא גם פזיז ומתנשא, אך אלו תכונות שמבוססות על ביטחון עצמי והיכרות עצמית עם יכולותיו וכוחותיו, ומותאמות לגילו ולטראומה שחווה.
בחייו המוקדמים בלהקת השחקנים הנודדים, הוא למד משחק, מוזיקה, אומנות המילה, ערמומיות רחוב והישרדות בטבע, ואף אימונים שכליים, נפשיים וטכניים במדע וסימפתיה עם מורהו אבנתי, כך שדפוסי התנהגותו וגם האירועים הקיצוניים שהוא שולט בהם מבוססים חזק ויציב על עברו, כישרונותיו, שנות האימונים והטראומה, ומגולמים בצורות שונות בסיטואציות שאליהן הוא נקלע.
אחד הדברים המשעשעים בספר הוא האיומים של קוותה, הוא מתאר לפרטי פרטים את האיומים שלו, ועם ביטחון כזה שבאמת מפחדים ממנו. אבל האיומים מופרכים כל כך שפשוט צחקתי בקול.
לעומת קוותה הצעיר, את הדמות של קוותה הבוגר לא הצלחתי לחבב. תהיתי מה קרה לקוותה הצעיר שאהבתי מאוד, שהפך לאיש קשה יום וממורמר. רק ההתנשאות שלו התאימה לדמותו הצעירה, אבל כשהיא בתוך דמות ממורמרת ומיואשת, זה כבר לא חינני. בסוף הספר מבינים יותר על דמותו של קוותה הבוגר, אך לא מספיק לדעתי.

גם שאר הדמויות מאופיינות להפליא, מדובר בכמות גדולה מאוד של דמויות שכל אחת מהן בנויה היטב – הפרופסורים, הסטודנטים, החברים והאויבים, בעלי הפאבים והפונדקים, השוטרים, הפושעים ועוברי האורח – לכל אחד ואחד מהם יש אופי, שפה וצורת התנהגות משלו. כך שאין דרך להתבלבל בין בדמויות, על אף השמות השונים והמשונים. ואני הרגשתי את עצמי מתהלכת בעולם שלהם וחווה את חוויותיו של קוותה ללא כל מאמץ.

בסט – מודגש שוב ושוב שהוא לא בן־אדם. ועד סוף הספר עדיין לא ידוע מה הוא בדיוק, מהם ה׳פיי׳ ולמה לא יודעים עליהם, ונראה שזו האקספוזיציה של הסיפור המלא.
הדמות של ההיסטוריון מסקרנת, אבל לא מספיק כדי שארצה לקרוא חלקים רק עליה.
הדמות של דנה מעולה ביותר בעיניי. הרומנטיקה, המסתוריות, הרמזים של המבוגרים מסביב. נשאר סוף פתוח לגביה ולגבי הרומנטיקה ביניהם, וגם את הסקרנות שנשארה איתי אני אוהבת מאוד.

בפתח הספר ישנה מפה, אך רוב שמות המקומות שמדובר עליהם בספר אינם כתובים בה, כמו גם שֵם העולם שבו הם חיים. אם אין זה כדור הארץ, מה זה כן? ואם כדור הארץ, באיזה חלק? באילו שנים הוא נראה ככה?
באותה מידה הוא יכול היה לא להציג מפה של עולם אחר וזה היה מסתדר מעולה. לא הבנתי את הצורך בלבנות מפה ולהציג כאילו מדובר בחיים אחרים לגמרי, אבל לא לספר לנו באילו. וממילא ה׳פיי׳, ה׳ארקאנום׳ (מועצת המכשפים) ודרקונים חיים יפה מאוד בעולם שלנו אם רק רוצים בכך:)

אבל העולם שבנה רותפוס בנוי לתלפיות, הוא עולם ימי ביניימי, יש בו אלכימיה וסימפתיה, יש בו יצורים על־טבעיים במידה מאוזנת, מסקרנת ומרתקת. ואף שהעכבישים השדיים שאיתם מתחיל הסיפור עדיין לא הובהרו, והם גם פחות סקרנו אותי אישית, שאר היצורים ריתקו אותי לא פחות משריתקו את קוותה.
הסימפתיה מוטבעת בעולם הזה וחלק בלתי נפרד ממנו, עד כדי כך שלומדים אותה באוניברסיטה, בתור המקצוע החשוב ביותר, כך שכושפות הוא מדע ברמה גבוהה, וזה מעולה בעיניי.
בתוך הסיפורים של קוותה יש כמויות אדירות של ידע – על הישרדות ביערות ובערים גדולות, על המידע באלכימיה, פחחות במתכות זולות וצורפות במתכות יקרות, כימיה, רכיבה על סוסים, נסיעה בכירכרות, מוזיקה ועוד – מהידע הזה בנויים הסיפורים, והוא מושחל בהקפדה בתוך העולם והאירועים הרבים שקורים בו, ובכך יש עוד רובד של אמינות לסיפור.

המוזיקה היא עולם שלם בסיפורים של קוותה. הוא מתאר את הנגינה בחיות ומכניסאת הקורא לתוך נפשו. כך גם בתיאור היערות, דנה, חבריו, הרפתקאותיו וכמעט כל חייו. נשביתי לתוך עולם התיאורים שלו ובעיקר לתוך המוזיקה.

לעומת עולם התיאורים המרהיב שלו, יש לו מדי פעם משפטי אמירה חזרתיים, כמו: ״אם לא הייתם מעולם עניים מרודים, ספק אם תוכלו להבין איזו הקלה חשתי״, או ׳אם לא הייתם שם, אתם לא יכולים לדמיין, אז אפילו לא אסביר׳, ושלושה העמודים של משפטים כמו: ׳אם אנסה להסביר כמה היא יפה, אחטא׳, שהיו מלְאים ביותר. עד שהוא סוף־סוף מתאר את יופיה בפסקה יפהפייה ומרטיטה להפליא. למה היא לא הייתה יכולה להיכתב ללא כל ההקדמה המיותרת הזו?
ככל הנראה רותפוס ניסה להביע את שפתו של קוותה הבוגר, שנאלץ להתחבא ולהיות אדם אחר, ואולי גם ניסה לדבוק בשפה של אדם שפשוט מספר סיפור. אבל קוותה בעל שפה עשירה ועולם תיאורים פנורמי, כך שבהיתקלות במשפטים האלה בעיקר יצאתי מהסיפור. ושוב, גם כאן, רק בסוף הם מתחברים לאותו היגיון שלא בא על סיפוקו, כי סיפור המסגרת הוא לא הסיפור ב׳שם הרוח׳, הסיפור הוא חייו של קוותה הצעיר. וזו עוד סיבה שלא הבנתי את צורך בסיפור המסגרת, ללא הצורך בהשמעת הסיפור מהפה של הדמות הספר היה קצר ב־300 עמודים ומרתק לא פחות, בעיניי.

שפת הספר בעייתית בעברית. מדובר בתרגום לא מוצלח, לדעתי. ונראה לי שהתרגום היחיד של הספר בעברית.
מצד אחד הספר כתוב במשלב גבוה, אבל מצד שני רוב הכתיבה בנויה מביטויים מתורגמים מאנגלית, ונדמה שרובו תורגם ליטרלית. נוסף לכך, נראה שלא נערך בעריכת לשון קפדנית, שהייתה יכולה להועיל מאוד לשפת הספר ולהאחדת המשלב, כך שהפיוטיות תורגש והמבנה יהיה יציב ולא מתנודד בין כמה חצאי־משלבים בחוסר סדר.
אחת מהביקורות החיוביות הרווחות על הספר הוא שהשפה היא חלק בלתי נפרד מהאומנות של הספר. אך אני לא חוויתי זאת כלל.
הסופר המציא שפה, אבל לא כזו שמשתמשים בה הרבה. והעברית בספר, כפי שכתבתי, לא ייחודית ודי מבולגנת, כך שגם לגבי השפה הבנתי רק בסוף הספר כמה נזק נגרם בתרגום הזה.

אני ממליצה על הספר, אבל עדיף בשפת המקור, כדי לחוש את המנגינה של המילים ואולי כה להצליח להרגיש את שם הרוח.

התחיל מאוד חזק. הכאב מסופר בבהירות עצומה נהנתי מסערת הרגשות אבל זה לא התפתח למשהו מעבר לאמצע הספר לצערי. עדיין, כתוב טוב ושווה את הזמן

אין שום סיכוי בעולם שהייתי קוראת את הספר הזה אלמלא חברת מועדון קריאה קטן שאני חברה בו הייתה מתעקשת. נו... בסדר.. האמת שלי זה דווקא די התאים, כי אני בתקופה עמוסה מאוד שמלווה במחסום קריאה קל ועל כן, לא הייתי מצליחה להתרכז בספר שהוא לא נטו בידור וקלילות.

אין הרבה מה לומר בחיי שאין הרבה מה לומר. הספר הזה הוא כנראה בדיוק מה שאתם חושבים שהוא. שלוש חברות אמריקאיות יוצאות לסוג של מסע רוחני, כל אחת בדרכה שלה כדי למצוא את מה שחסר לה. אמי, היא בחורה זוגית להפליא שאחרי שבן זוגה בוגד בה מנסה למצוא קלילות והנאה בהיכרות קצת יותר שטחית עם בחורים. אדריאנה, בדיוק ההפך ממנה. לא מצליחה להתמסד ומתפרפרת כל חייה ללא יכולת למצוא יציבות. החברה השלישית, לי, נמצאת בזוגיות עם אדם שהיא מנסה לאהוב מכיוון שכך מבחינתה נראית תבנית היחסים. כל השלוש נמצאות בפתחו של גיל שלושים ("האיום!") ומנסות לתקן התנהגות קלוקלת מן העבר והרגלים מגונים של ההווה.

שתי נקודות אור קטנות בספר. הוא קריא מאוד והדפים נהפכים בקצב מהיר. אין סיכוי שהייתי ממשיכה לקרוא אם לא מועדון הקריאה ודווקא הופתעתי לגלות שישנם כמה פרקים מפתיעים לקראת סופו. שנית, פרק מצחיק שמוקדש כולו לבחור הישראלי שפגשה אמי בתל אביב הלוא הוא יאיר, שהגיע אליה למלון דן פנורמה אך היה צריך לחזור במהרה לדרום. זו הנאה לא קטנה לקרוא על מדינתנו הקטנטנה בספר אמריקאי.

שורה תחתונה, קומדיה אמריקאית חביבה ולא בהכרח מעניינת. על הכריכה מצוין: "מחברת רב המכר של השטן לובשת פראדה", לא יודעת אפילו איזו קונוטציה זה נותן לי אך בעקבות זאת צפיתי בסרט הראשון והשיממון היה קשה לתיאור.

תיאום כוונות הוא מן הספרים הנדירים שמצליחים לתאר מלחמה לא רק דרך הקרב, אלא דרך האדם שנשאר אחריו. חיים סבתו כותב על מלחמת יום הכיפורים מתוך זיכרון אישי, אמוני ולאומי, אבל עוצמת הספר היא דווקא באיפוק שלו. אין כאן ניסיון להאדיר את המלחמה, וגם לא לפרק אותה בסיסמאות. יש כאן ניסיון כן להבין מה קורה לאדם צעיר כשהעולם המוכר לו מתרסק בתוך שעות.

מזווית של מי שהעביר שנים בתוך מערכות ביטחוניות, זה ספר שמזכיר עד כמה קל לדבר על מלחמה במונחים של גזרות, כוחות, התרעות ותמונת מצב - ועד כמה קשה לתפוס את מה שקורה באמת בתוך נפשו של הלוחם. הטנק, הקרב, החבר שלא חוזר, הזיכרון שחוזר שוב ושוב - כל אלה הופכים אצל סבתו לסיפור על אחריות, אשמה, חברות ואמונה.

היופי הגדול של הספר הוא שהוא אינו צועק. הוא מדויק, שקט, לעיתים כמעט מתפלל. ומתוך השקט הזה עולה אמת חזקה מאוד: מלחמה אינה מסתיימת כשהאש פוסקת. היא ממשיכה לחיות בתוך האנשים שנשאו אותה על גבם. ספר חשוב, עמוק ומרגש, שכל קצין ומפקד צריך לקרוא.

שנת הגנן הוא מהספרים הנדירים שמצליחים להסתתר מאחורי קלילותם את קללת היאוש של חיי האדם. לכאורה זהו ספר על גינון: עונות השנה, אדמה, זרעים, מזיקים, שכנים, עציצים, גשם ועבודה סיזיפית בגינה. אך ככל שמעמיקים בקריאה מתברר שצ׳אפק, כמו צ׳אפק כלל איננו כותב רק על צמחים, אדמה, מזג אויר וכו... הגינה אצלו היא מיקרוקוסמוס של החברה האנושית, והגנן הוא הרבה יותר מחובב פרחים — הוא דמות פוליטית, פסיכולוגית ואפילו מטאפיזית.
אני בתחילה נפלתי לחלוטין למלכודת של צ’אפק ולא הבנתי מה תכלית הספר המוזר הזה בקטלוג של האדם החריף במיוחד הזה. התחלתי לקרוא מתוך מחשבה שמדובר בספר הומוריסטי קטן על אהבת טבע, אך מהר מאוד הבנתי שהוא מדבר על משטרים, על שליטה, על הניסיון האנושי לאלף את העולם, ועל הסכנה שבאובססיית הסדר. מתחת להומור המבריק מסתתרת ביקורת חריפה מאוד על האדם המודרני ועל התקופה שבה חי צ’אפק בעיקר, אירופה שבין מלחמות העולם, רגע לפני שהיבשת נסחפת לטוטליטריות, או בשפתו בוץ טובעני.

קשה לקרוא את הספר מבלי לחשוב על עלייתם של המשטרים הפשיסטיים והטוטליטריים של שנות השלושים. צ’אפק, שחי בצ’כוסלובקיה וראה מקרוב את התפוררות אירופה הדמוקרטית, הבין מוקדם מאוד את הסכנה שבאידיאולוגיות המבקשות “לסדר” את העולם. בספר הזה הגינה הופכת כמעט למדינה קטנה: יש צמחים רצויים וצמחים “מזיקים”, יש סדר היררכי, אלימות בין צמחים ואפילו גלישה לטריטוריות שכנות, יש גיזום, עקירה, טיפוח, סירוס, פיקוח ושליטה מוחלטת כמעט בכל פרט.
זו בדיוק הנקודה שבה הגנן הופך לרודן. הגנן אצל צ’אפק איננו אדם רע. להפך, כוונותיו טובות, לנסות להגיע לגן העדן הנכסף. גנן, בדומה לדייג אוהב את הגינה שלו. אך דווקא מתוך האהבה הזאת נולדת האלימות הסמויה בספר. הגנן מחליט אילו צמחים זכאים לגדול, אילו צריכים להיחתך, מי “מתאים” למקום ומי נחשב עשב שוטה. הוא אפילו משלם לזקנה עם עז להביא את העז על מנת לנקות את הרע. העז היא שכירת חרב חיצונית. הוא, הגנן, מנסה לכפות על הטבע סדר אנושי מוחלט, כאילו העולם עצמו חייב להיכנע לתוכנית שהוא בנה בראשו ומתוך ידיעותיו את טבע האדמה והצמח.

זה מה שהופך את האלגוריה של צ’אפק למצמררת: כל רודנות מתחילה מתוך רעיון של “טיפוח”. גם משטרים אפלים טוענים שהם מבקשים ליצור סדר, תרבות, ניקיון, יציבות או עתיד טוב יותר. הם תמיד מציגים את עצמם כגננים של החברה. אלא שבדרך, בני אדם הופכים לצמחים שניתן לעקור, לעצב או להשמיד בשם האידיאל.

יש רגעים בספר שבהם הגנן מזכיר אב המנסה לעצב את ילדיו לפי דמות מסוימת, לביית אותם; ברגעים אחרים הוא מזכיר ביורוקרט אובססיבי או מנהיג פוליטי המשוכנע שהוא יודע כיצד בני אדם צריכים לחיות. צ’אפק מבין שהגבול בין טיפוח לבין שליטה הוא דק מאוד. חינוך יכול להפוך לסירוס. סדר יכול להפוך לדיכוי. אהבת טבע יכולה להפוך לשנאה לכל מה שאיננו ניתן לשליטה.
בכל זאת, הספר איננו פסימי לחלוטין. להפך, הוא מלא אהבה אמיתית לטבע ולכאוס שבו. שוב ושוב צ’אפק מראה כיצד הטבע לועג לניסיונות האדם לשלוט בו לחלוטין. הגשם מגיע בזמן הלא נכון, הצמח הלא צפוי פורח דווקא היכן שלא רצו בו, ומה שנחשב “עשב שוטה” מתגלה לעיתים כחזק והחי ביותר בגינה. יש תחושה שהטבע עצמו מתנגד לכל אידיאולוגיה מוחלטת וניתן לסמוך על הטבע באופן חלקי בלבד.

הייחוד של הספר הוא בכך שכל זה נאמר דרך הומור עדין ואירוניה נפלאה. צ’אפק הצחיק אותי ובדרך נתן לי להבין שקראתי ספר אלגורי מטריד על טבע האדם. לכן “שנת הגנן” הוא הרבה יותר מספר על גינון. זהו ספר על התרבות האירופית רגע לפני שהחלה לנסות “לעצב מחדש” בני אדם, ועל הסכנה הנוראה הטמונה בכל ניסיון להפוך את החיים עצמם למשהו מסודר, נקי וצייתני מדי.

הציון שלי 7/10, למרות הרעיון היפה, היה יכול לכתוב את העניין עם פחות מושגים של חובבי אדמה וצמחים שכן אם מישהו אחר היה כותב את הספר לא הייתי טורח לקרוא אותו.

זו פעם ראשונה, לדעתי אי פעם, שאני קוראת ספר בלי לבדוק אפילו פעם אחת באיזה עמוד אני או כמה התקדמתי. פשוט נהניתי מכל משפט ומשפט. הכתיבה של קונלי זורמת, איכותית ומאוד בגובה העיניים – היא לא "ספרותית" במובן המעיק או המתאמץ של המילה. הקצב מעולה, הדיאלוגים מושחזים, והשילוב של השירה של אדגר אלן פו בתוך העלילה הוסיף מאד לעלילה. הדמות הראשית, ג'ק, מרתקת בחכמה ובאינטליגנציה שלה, ובחלק הראשון של הספר יש עומק פסיכולוגי נהדר שעושה חשק לעוד.
אבל (וזה אבל גדול), משהו כאן ממש מתפספס ברמה האנושית, וזה התחיל לצרום לי ככל שהעלילה התקדמה. מרגע שג'ק נסחף לתוך החקירה, כל העומק הפסיכולוגי הזה פשוט נעלם. הבנאדם איבד את אחיו התאום, והוא לא מתאבל עליו בכלל! כל מה שמניע אותו ומעסיק את המחשבות שלו זה הסיפוק המקצועי, האגו וכתבת הענק שהוא הולך להוציא מזה. זה הרגיש פשוט לא אנושי. נקודת האור הייתה כשהסוכנת וולינג סוף סוף הטיחה בו את כל מה שרציתי לצעוק עליו מהעמודים הראשונים – זה היה רגע של קתרזיס מושלם מבחינתי כקוראת.
מפה יש ספוילרים, למי שלא קרא את הספר...
נהניתי מאוד מקו העלילה המקביל של הצלם הרוצח הפסיכופת, ואהבתי מאוד שקונלי ויתר על סוף "לאבי דאבי" קיטשי לג'ק ורייצ'ל, כי סוף רומנטי ממש לא היה מתאים לטון של הספר.
ועדיין, ה-50 העמודים האחרונים שרצים קדימה מביאים איתם החמצה אחת גדולה. הראציונל מאחורי הסוף פשוט לא מובן בעליל ולא מחזיק מים. המניע של בוב לרצוח שוטרים ממחלק הרצח ולביים את זה כאילו התאבדו נשאר לא הגיוני ולא מנומק מספיק, וחבל.
בשורה התחתונה: מותחן פשע מצוין, סוחף ובולעים אותו בשקיקה, אבל עם סוף מאכזב שקצת קלקל את החגיגה.
בכל זאת נתתי 5 כוכבים כי באמת נהניתי מאד מהכתיבה ומהדמות הראשית!

"המאהב היפני" של ראני מאניקה הוא ספר שהשאיר אותי ברגשות מעורבים, אבל בשורה התחתונה הוא בהחלט נוגע ללב, בעל כתיבה מיוחדת וסוף יפיפה. זו כתיבה מרמזת, כזו שלפעמים דורשת מהקורא ממש להתעמק ולהתרכז כדי להבין את השכבות שמתחת לפני השטח. לאורך הקריאה מצאתי את עצמי אומרת לא פעם שהספר הזה פשוט "מוזר ממש ממש", ועדיין – יש בו קסם פנימי.
האירוניה הגדולה של הספר היא הכותרת שלו. מי שמצפה לרומן רומנטי עמוק וסוחף עם הקצין היפני, עשוי להתאכזב. החלק של המאהב היפני היה למעשה די שולי מבחינת עומק העלילה. מדובר בקשר של תשוקה בלבד, שלא מצאתי בו שום עומק רגשי אמיתי, וגם כשהוא עזב או מת – זה לא באמת הזיז לי כקוראת.
הליבה האמיתית של הספר, המקום שבו נמצאים העומק והרגש, היא בכלל הדרמה המשפחתית. הקשר של הדמות הראשית עם בעלה, על כל המורכבות העצומה שלו, הוא מרתק. כך גם הקשר שלה עם הבת של בעלה אותה אימצה, ובנה המורכב עם הסוף הטראגי שלו. התהליכים שהדמויות עוברות כאן הם מופלאים – במיוחד התהליך המדהים של הבת שלה, שמצליחה בסופו של דבר לאסוף אומץ ולהודות בפני בעלה ברגשותיה האמיתיים כלפיו.
ומעל הכל, יש את מאיה המשרתת. מאיה היא דמות מהממת שאי אפשר שלא להתאהב בה ובחוכמתה. היא ליוותה את הגיבורה בצורה מדהימה לאורך כל המסע המורכב של חייה החדשים. מאיה כולה שקועה באמונות, במקדשים ובטקסים המקומיים, גם שאר הדמויות – ואלו בדיוק הקטעים שהפכו את הספר למעניין ומתיש יחד. אבל משפטי החוכמה הרבים שלה הם אלו שהחזיקו את הרובד הרוחני של הסיפור.
שורה תחתונה: ספר מרגש, לעיתים מעייף בגלל עודף הטקסיות והאמונות, אבל שווה את המאמץ. הדרמה המשפחתית חזקה, הדמויות עוברות תהליכים נפלאים, והסוף פשוט יפיפה.

אחת הבעיות בליקוט ספרים בספריות רחוב היא שאם יש כריכה פגומה אי אפשר לדעת אם זה באג או פיצ'ר. במקרה הזה הכריכה פגומה מאוד, היא גם חתוכה ויש גם סימני שריפה, והייתי צריכה להיכנס לסקירות כאן באתר כדי להבין שזה ממש לא באג. ספר שמדבר על הצתות, אז כדאי שהוא יהיה קצת "מוצת", לא? אז לא. בעיני לפחות ממש לא. קודם כל הכריכה לא נמצאת שם סתם, יש לה תפקיד, והתפקיד הוא לשמור על הספר. נכון שכריכה רכה ממילא לא עושה את זה מאוד טוב, אבל כפי שאפשר לראות בעותק שהגיע לידיי - זה יותר טוב מכלום. הספר הגיע עם דפים מקופלים ומקומטים במקום שבו הכריכה לא שמרה עליהם. רוצים גימיק שתופס את העין ועוזר ללמכירות? אחלה! פינה קטנה, לא כזו חתיכה גדולה, זה הורס את הספר. ובנוסף - זו לא המהות של הספר. הוא לא מדבר על הצתות של ספרים אלא על הצתה של בתי-כותבים, סוג של מוזיאונים. זה לא הספרים שהוצתו ולכן הגימיק הזה הוא מוזר.

סם פלסיפר הוא הכותב של המדריך הזה, המאוד ספציפי, והוא הדובר בגוף ראשון. סם שגדל עם אמא מורה לספרות ואבא מו"ל של ספרים, השתחרר מהכלא אחרי עשר שנים שבהן ריצה את עונשו על הצתה שבה גם נהרגו שני אנשים. סם המשוחרר מוצא לעצמו חיים וגם בת זוג, שלה הוא לא מספר שום דבר על העבר שלו, ומתנתק מהוריו. אלא שעבר מהסוג הזה לא נותן לסגור אותו בתיבה נעולה ולזרוק את המפתח לים. זה פשוט לא עובד. והחיים היפים שסם סיפר לעצמו פשוט מתרסקים. אז אחרי שאשתו של סם זורקת אותו מהבית, הוא חוזר לבית הוריו, וגם שם הוא מגלה שהכל השתנה. גם הוריו מספרים לעצמם ולסביבה סיפורים, והסיפורים לא תמיד מתכתבים עם המציאות. ואז עוד ועוד בתים של כותבים מוצתים ברחבי ניו אינגלנד וסם מוצא את עצמו עמוק בצרות, כי מתברר שכל אחת ואחת מההצתות נדרשה קודם לכן במכתב שנשלח אליו כשישב בכלא והגיע אל בית הוריו.

מי שמחפש אמינות - כדאי שיילך לקרוא ספרים אחרים. זה לא הספר, ולמעשה זה רק תחפושת ההוצאה שמדמה ספר רציני יותר ממה שהוא באמת. זה ספר מצחיק וחוסר האמינות הוא חלק מהסוגה. סם הוא מספר לא אמין, חסר מודעות עצמית ובשבתו בתור הבלש-מטעם-עצמו שרוצה להציל את עצמו, הוא גם שלומיאל ממש. אין הזדמנות שהוא לא מחמיץ, אין זירה אחת שהוא לא מזהם בה את הראיות, אין אדם אחד שהוא לא מסתבך איתו. ועדיין חיבבתי את סם.

וגם אהבתי מאוד את הספר, על אף הגימיק המשונה של הכריכה. הוא כתוב בצורה טובה, קצב טוב, שילוב מעולה של תיאורים ואירועי עלילה. ויותר מהכל הרבה מאוד אזכורים ספרותיים. כי בזה הוא עוסק למעשה - בתפקיד של ספרות, בסיפורים שאנשים מספרים לעצמם, לאחרים, ואפילו מדפיסים בספרים, ובהשפעה של הספרות על החיים. אני חריגה כאן כנראה, אבל ממליצה מאוד, ומרגישה שזה עוד אחד בשרשרת ספרים טובים שיוצא לי לקרוא לאחרונה.