הטקסט מתאר את חוויות שגרת עולמם של ילדי קרקס שנדד כנראה ברחבי אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה ,ומכאן ברור שלילדי הקרקס אין שיוך של זהות ,מולדת -לאומיות ,תרבות ומנהגים ,מאכלים,תלבושות ועוד. זהו עולם הקרקס. הוא יכול להיות באירופה ובאמריקה . כמו כן הטקסט יכול להיות מעוגן בכל ספר אחר שנושאו הוא קרקס .אין לו ייחודיות משלו .
ולכן התמונות בשחור -לבן היוו את העיקר מבחינתי בספר. קראתי את הספר באמצעות ההתבוננות בתמונות.
לִילבֶַּס הינה ילדה בשמלה קצרה ובנעלי כפכפים קצת מגוחכים לגילה . היא ושאר הילדים המצולמים נראים כילדים מוזנחים בהגדרה של ימינו. הייתי אומרת משהו שמתקרב ל-עוני. אבל צריך להיזהר מאוד בהבחנה הזאת כיוון ומדובר בחבורת אנשים -הורים וילדים שנודדים ממקום למקום כדי להציג את נפלאות הקרקס. אולי הילדים חיו בקו עוני ,אולם עולמם היה מלא בחופש,
חופש מהשגחת ההורים,ממנהגי שגרה של רחצה ,ניקיון ,לבוש ומלימודים.
האם הילדים מחייכים בתמונות? לא בכולן. התמונה החוזרת בספר היא שלִילבֶַּס מחזיקה בידה פרוסת לחם בין שהיא אוכלת או מחזיקה ,אבל הסופרת מספרת בטקסט שהלחם נועד לסוסים .לא ראיתי את הסוסים אוכלים מידה של הילדה. שאר הילדים מסתובבים במכנסים קצרים או תחתונים ,חלקם עם חולצות וחלקם -ללא.
מנגד תמונה של ילדות ,אושר וחופש בתמונה נהדרת שבו לִילבֶַּס וחברה -לֵיאוֹ מצולמים עם הגב למצלמה ,לִילבֶַּס גבה עירום,
וליאו -עם תחתונים ,חולצה, במותניו הקטנטנים חגורת נשק צעצוע ומכל צד מונח אקדח צעצוע בתוך נרתיקו.
עוד פן אחד- תמונה שלִילבֶַּס וחברתה מביאות נרות גדולים ועוד כל מיני דברים הדרושים למופע .כלומר הילדים נטלו חלק בעבודה השגרתית של הקרקס-העבודה הייתה חלק משגרת חייהם-ילדותם .
מנגד יש תמונה שלִילבֶַּס רוכבת על סוס פוני -ביטוי לחופש,ועוד תמונה של ילדי הקרקס שמשחקים בגומי- עוד ביטוי לעולם הקסום של הילדות באשר הוא.
החיות שמופיעות בתצלומים נראות מדוכאות ואדישות וברור למה. לא בכל התמונות הליצנים חייכו -כי צילמו אותם בשגרת חייהם מאחורי הקלעים.
באופן מפתיע הספר העציב אותי. חשבתי שקרקס וחיי קרקס שבהם מבוגרים וילדים אמורים להיות חלק מעולם יחסי שיש בו שמחה ,אושר,נתינת אהבה ותשומת לב -אבל לא. מנגד ישנה תחושת החופש בחיי הילדים וברצון הלא -בורגני בעליל מבחירה של הוריהם לחיות באופן הזה את חייהם.
האם על הילדים בימינו עדיין יהלך הקסם של תמונות הקרקס? האם יקנאו בלִילבֶַּס וחבריה על שגרת חייהם? האם הם רואים את העוני בתמונות ,או שהחיות והליצנים גוברים על הכל?
איני יודעת.
נ.ב. בניגוד לאיתורן כיום של נוריקו-סאן ואלה קארי ועשיית סרט שנעשה עליהן בכישרון גדול ובהצלחה גדולה ע"י דבורית שרגל,
- הילדה/האישה -לִילבֶַּס לא נמצאה ולא אותרה.
בתקופה הזאת יולדת אשתו סופיה (סוניה) 13 ילדים מתוכם - 8 מהם שהגיעו לבגרות ,השאר מתו. טולסטוי האמין כי חיי מין נועדו להביא צאצאים לעולם ,וגם כאשר הוא בן 60 היה לו תיאבון מיני גדול.
ואני בחלק הזה של הקריאה כל כך ריחמתי על סוניה שכל חייה התנהלו בהריונות ובהנקות {הוא לא הסכים לקחת מינקת גם במחיר פצעים וכאבים בשדיה של אשתו בגין ההנקה }, ניהול האחוזה, ובעיקר העתקת כתבי היד של בעלה שיהיו ראויים לדפוס.
ההתפוררות בחיי הנישואין החלה בנקודה שבה החליטו שניהם עוד בתחילת נישואיהם כי כל אחד קורא ביומן האישי של השני,אח"כ זה היה הרי אסון במשך השנים כי אשתו החלה להתוודות לרגשות הסותרים של בעלה כלפיה :מאהבה, בוז,ראייתו כטיפשה,כרודפת בצע וכסף ועוד. מי ירצה לקרוא דברים שכאלה מבן זוגו ולהישאר אדיש או במקרה הכי גרוע להפסיק להעריץ את בעלך כבן זוג,כסופר ,וכאדם בכלל כפי שהיא חשה בתחילת נישואיה ?! והיא צדקה ,אבל גם היא לא טמנה את ידה - הקנאות ,רדיפת בצע וכסף לגבי זכויות הפרסום , ניסיונות השתלטותה על טולסטוי שלא אהב לריב ולהתווכח ,ניסיונותיה לעצב את דמותו ומחשבותיו שככל שהזדקן עלו בתוהו.{מסקנה -לא לתת לבן/בת הזוג לקרוא ביומניך האינטימיים ,מזה לא יוצא דבר טוב }.
אבל מה שעולה מתוך הספר היא סוניה- דמות מורכבת בעלת מודעות פמיניסטית, המנהלת מאבק אמיץ על הזכות ל"חדר משלה"וגם דמות היסטרית ותלותית : "אני נטושה. לא יום, לא ערב ולא לילה. אני — סיפוק, אני — אומנת, אני — רהיט שגרתי, אני — אשה". "לפעמים נורא מתחשק לי להשתחרר מהשפעתו המעיקה. מעיקה כי אני חושבת את מחשבותיו, רואה דרך עיניו, לא אהיה הוא כי אז רק אאבד את עצמי".
מנגד ראו בה חלק מילדיה וטולסטוי עצמו והסובבים אותו ואותה כ-"אישה "שתלטנית, אשר אינה חפצה לחלוק את בעלה עם איש". עם הזמן הם מציבים אותה בעמדה הנשית הקלאסית - "האשה ההיסטרית", החולה, הקנאית והמטורפת.
השיא בהשתקפות מערכתה יחסים ביניהם מתוארת בנובלה -"סונטת קרויצר"-שמבחינת יצריו שיקף את רצונו של טולסטוי למותה או הרציחה של אשתו באותה תקופה.
אבל גם טולסטוי היה דמות מורכבת ורבת שכבות. בשנות ה-70 לחייו האידיליה המשפחתית המתפרקת במקביל לסיפור היומנים- מתרחש למה שמכונה "המהפך הרוחני" שהתחולל בטולסטוי ובאופן מכוון לאופי התנהלות חייו ביום יום :
"המהפך הרוחני" התבטא-בשלילת הרכוש הפרטי והפריבילגיות המעמדיות, הירידה אל "העם הרוסי הפשוט", עיקרון "האי ההתנגדות לאלימות", היציאה נגד הכנסייה הפרבוסלאבית וגירסת הנצרות החתרנית שלו, ההתנערות מהספרות הגדולה שכתב קודם לכן ("ספרות היא איוולת ובידור זול להמונים") ופנייה אל כתבים חינוכיים המיועדים לקוראים הלא־משכילים. במסגרת האידאולוגית החדשה, גם המשפחה והאידיליה באחוזה "יאסניה פוליאנה" איבדו מבחינתו את מעמדן כמקור לטוב שבחיים,לגן- העדן.הם הפכו לגיהינום מבחינתו.
פועל יוצא מהאידאולוגיה המוסרית החדשה שהיה על טולסטוי לוותר על נכסיו החומריים, ביניהם זכויות היוצרים לכתביו, שמהם בעיקר התפרנסה המשפחה. ומה הפתרון? ומה הייתה דעתה של סוניה ?-לעשות הכל כדי שהדברים לא יצאו לפועל כי טולסטוי הורס את מקור הכסף שלה ושל ילדיה בחייהם ואחרי-כן.
אבל הפתרון נמצא בשלב זה -"הרכוש והזכויות נרשמו על שמה. ונערך חוזה שעל פיו סוניה מעמיסה על כתפיה את ה'עוון' (במושגיו של טולסטוי) של הרכוש, ופוטרת ממנו את בעלה האידאליסט. מעתה הוא לא יצטרך לעסוק ב'עוון' השנוא עליו, לא לחמוד את אשר, על פי השקפתו, איננו שייך לו מאלוהים. לכל אלה דאגה אשתו".אין מה לאמר -טולסטוי מתנהג בדיוק כמו שהוא היחיד במשפחתו ומקורביו ולא מעניין אותו ההשלכות המציאותיות כפי שכתבה סוניה ביומנה:"מאז ומעולם חי טולסטוי על פי בחירתו, ולא על פי הכורח. כשרצה — כתב, כשרצה — חרש. החליט לתפור מגפיים — תפר בנחישות. נמאס לו — חדל. מה אם אני הייתי מנסה לחיות כך? מה היה עולה אז בגורל הילדים, בגורלו של לב ניקולאייביץ' עצמו?".{מתוך יומניה}
החל בשנות ה 70 וה-80 לחייו מתרחשת תפנית בעלילת חייו לאחר שדמות שלישית, ספק נבל ספק משרת נאמן ושותף לדרך, נעשה איש אמונו של טולסטוי. זה צ'רטקוב, הדמות המכרעת בדרמה שסופה הטרגי־קומי בבריחתו של טולסטוי. יש כאן משולש מוזר, שבו צ'רטקוב ממלא את תפקיד האשה המפתה, טולסטוי הוא הגבר המאוהב ההולך שולל אחר להטוטים, חנופה ויצירת תלות, וסוניה יוצאת מדעתה מרוב קנאה. ולא רק מקנאה: צ'רטקוב פורש רשת של נוכלים שמטרתה להשתלט על נכסיו הרוחניים של טולסטוי; פירושו של דבר, לא רק הדרתה של סוניה ממעמדה הספרותי, אלא גם מן העתיד הכלכלי שלה ושל שמונת ילדיה.דהיינו זכיות הפרסום עברו אליו.7 צוואות שונות כתב טולסטוי בחייו וככל שהזדקן היו הצוואות מוסתרות מעינה של סוניה .תהליך שלא צלח בסופו של דבר.
הסוף הוא בהימלטותו של טולסטוי והוא בן 82 מהאחוזה ללא תוכנית ברורה וידועה מראש לאן להימלט ובאילו כיוונים כדי שסוניה לא תשיגו כעבור כמה ימים,וברקע -פחדיו ואימתו הגדולים ממנה שנשארו עד רגעיו האחרונים.
ספר מרתק,כתוב באופן שמערב את הקורא לנסות להחליט למי אהדתו נתונה בפרק זמן מסוים או יותר נכון בעמוד אחד או שניים כי אח"כ הכל משתנה. וכמו שכתבתי בתחילה -אין רגע דל בקריאת הביוגרפיה הזאת.
לא הייתי רוצה להיות בת -זוגו של טולסטוי,ורחוקה עוד יותר מלהיות בן-זוגה של סוניה בחיים פה עלי האדמות היכן
שה"גן העדן" -באחוזת "יאסניה פוליאנה"- הפך ברבות השנים לגיהינום עבור כל בני המשפחה.
וזכרו את שם המחבר- פאוול בסינסקי ,מחבר וכותב בחסד שבכתיבתו אין אף רגע משעמם אחד .