1
קוראים לי בּרוֹדֶק ואני לא אשם.
חשוב לי לומר את זה. אני רוצה שכולם יידעו.
לא עשיתי כלום, וכשנודע לי מה קרה עכשיו, החלטתי שעדיף לא לדבּר על זה לעולם, עדיף לכלוא את הזיכרון, לכבול אותו באזיקים, שיישב בשקט, כמו סמור בכלוב ברזל.
אבל האחרים הכריחו אותי. "אתה יודע לכתוב," אמרו לי, "אתה למדת." עניתי להם שלא למדתי מי יודע מה, שאפילו לא סיימתי את הלימודים, ושאני גם לא זוכר מהם יותר מדי. הם לא רצו לשמוע: "אתה יודע לכתוב, אתה יודע את המילים, ואיך להשתמש בהן, וגם איך להוציא מהן את הדברים הנכונים. לא צריך יותר מזה. אנחנו לא יודעים איך לעשות את זה. אנחנו נסתבך, אבל אתה, אם תגיד את הדברים, יאמינו לך. וחוץ מזה, לך יש מכונה."
המכונה כבר ישנה מאוד. כמה מהמקשים שלה שבורים. אין לי דרך לתקן אותה. היא גחמנית. היא תשושה. לפעמים היא נתקעת בלי התראה מוקדמת, מתמרדת לה פתאום. אבל את כל זה לא אמרתי להם, כי לא רציתי לגמור כמו האַנדֶרֶר.
אל תשאלו אותי מה היה שמו, כי אף פעם לא ידענו. מהר מאוד הצמידו לו האנשים כל מיני כינויים שהמציאו מכל הבא ליד בניב המקומי. אתרגם לכם אותם: פוֹלַאוּגֶה - עיניים גדולות - בגלל העיניים שלו שיצאו קצת מחוריהן; דֶה מוּרמֶלנֶר - הממלמל - כי דיבר מעט מאוד ותמיד בקול חלש ורפה; מוֹנדְלִיך - סהרורי - משום שנראה כאילו הוא כאן איתנו, אבל בעצם היה במקום אחר לגמרי; גֶקַמדוֹרהִין -
זה שהגיע משם.
אבל בשבילי הוא תמיד היה דֶה אַנדֶרֶר - האחר - אולי לא רק מפני שהגיע משום מקום, אלא מפני שהיה שונה, ואת זה הבנתי טוב מאוד: לפעמים, אני חייב להודות, היה נדמה לי שיש בו משהו ממני.
איש מאיתנו לא שאל אותו אף פעם לשמו האמיתי, פרט לראש הכפר, פעם אחת אולי, אבל אני לא חושב שהוא קיבל תשובה. עכשיו, כבר לא נדע לעולם. כבר מאוחר מדי, וללא ספק מוטב ככה. האמת מסוגלת להכאיב ולהותיר בנו צלקות שלא נוכל לחיות איתן, והרי כל מה שרובנו רוצים זה לחיות, עם כמה שפחות כאב וסבל. זה אנושי. אני משוכנע שהייתם כמונו לוּ חוויתם את המלחמה, את מה שהיא חוללה כאן, ובעיקר את מה שהתרחש אחריה - אותם שבועות וחודשים, במיוחד האחרונים, שבמהלכם הגיע האיש הזה לכפר שלנו והחליט להתיישב בו, סתם כך, פתאום. למה בחר דווקא בכפר שלנו? הרי למרגלות ההר, בין היערות, שוכנים כל כך הרבה כפרים, כמו ביצים בקן, ורובם דומים לכפר שלנו. אז למה בחר דווקא בכפר המרוחק והנידח שלנו?
כל מה שאני מספר - הרגע שבו הם אמרו שהם רוצים בי - קרה בפונדק שְלוֹס, לפני שלושה חודשים בערך. ממש אחרי... ממש אחרי ה... אני לא יודע איך לומר - נגיד המאורע או האסון או התקרית. טוב, נקרא לזה אֶרַייגנִיס. אֶרַייגנִיס היא מילה מוזרה, מלאת מסתורין ובלהות, ומשמעותה פחות או יותר "הדבר שקרה". אולי מוטב לבטא את זה בעזרת מונח שמקורו בניב המקומי, שהוא שפה שאינה בעצם שפה, אך הוא מקפל בתוכו את עורם, נשימתם ונשמתם של האנשים המתגוררים כאן. אֶרַייגְנִיס מבטא את שאין לבטא במילים. כן, אומַר אֶרַייגנִיס.
זה קרה ממש עכשיו. מלבד שניים או שלושה קשישים שנשארו קרוב לתנורי החימום שלהם, ואולי גם הכומר פַּייפֶּר שנאלץ להתפכח מליקר השזיפים היכן־שהוא בכנסייה הקטנה שלו שקירותיה רחבים כמוטת כנפי נשר, כל הגברים היו שם, בפונדק שנראה כמו מאורה גדולה ואפלולית, אפופה בטבק ובעשן האח הבוערת, המומים ומזועזעים ממה שזה עתה התרחש, אבל בה בעת, איך לומר, חשים גם הקלה, כי הרי זה היה צריך להיגמר, כך או אחרת. תבינו, לא יכולנו עוד להמשיך ככה.
כל אחד מהנוכחים הצטנף בשתיקתו, אף שהיו קרוב לארבעים איש בתוך הפונדק, דחוסים עד מחנק כמו צרור זרדים, מריחים את צחנתם של האחרים, את הנשימות שלהם, את כפות הרגליים וטינופת הזיעה, את הבגדים הלחים העשויים צמר ישן ובד, המוכתמים באבק, בגללים מן היער, בקש, בבירה וביין, בעיקר יין. לא שמישהו מהם היה שיכור. לא, השכרות היתה תירוץ קל מדי, שהיה מסיר מהם כל שמץ של אכזריות. תירוץ פשוט מדי. יותר מדי פשוט. אנסה לא להמעיט במה שהיה קשה כל כך ומורכב. אנסה. אני לא מבטיח שאצליח.
כדי שתבינו אותי כמו שצריך, אני חוזר ואומר: הייתי יכול לשתוק, אבל הם ביקשו ממני לספר, וכאשר ביקשו ממני, האגרופים של רובם היו קפוצים, והידיים היו טמונות בכיסים, ודמיינתי איך הן מתהדקות סביב קתות הסכינים, אותן סכינים שרק הרגע...
אסור לי לרוץ מהר מדי, אבל זה קשה כי אני מרגיש עכשיו מאחורי גבי דברים, תנועות, קולות, מבטים. כבר כמה ימים אני שואל את עצמי אם לא הפכתי אט–אט לטרף שחבורת ציידים שלמה וכלבים מרחרחים בעקבותיו. אני מרגיש שרודפים אותי, עוקבים אחרי, אורבים לי, כאילו מישהו תמיד מציץ מעבר לכתפי כדי ללכוד כל תנועה קטנה שלי ולקרוא את מחשבותי.
עוד אחזור להסביר לְמה נועדו הסכינים. אהיה חייב לחזור לנושא הזה. מה שרציתי לומר הוא שלסרב לבקשתם, באותו מצב־רוח מיוחד שבו כולם שקועים עדיין במחשבות פראיות, מחשבות על דם, היה בלתי אפשרי, ואפילו מסוכן. לכן הסכמתי, אבל בעל־כורחי. פשוט מצאתי את עצמי בפונדק, בזמן הלא־נכון, דקות ספורות לאחר האֶרַייגנִיס, באותו רגע מזעזע של אובדן עשתונות והססנות, הרגע שבו ביקשו להיאחז בראשון שיפתח את הדלת, כדי להפוך אותו למושיע או כדי לקרוע אותו לגזרים.
פונדק שְלוֹס הוא הבר הגדול ביותר בכפר שלנו. בכפר יש עוד חמישה ברים אחרים, וגם סניף דואר, חנות סדקית, נפחייה, אטליז, מכולת, בית־קפה, חנות למכירת קרביים של בהמות, בית־ספר, סניף של משרד נוטריונים מהעיר ס', מטונף כמו אורווה, שבו מושלים המשקפיים הסניליים של זיגפריד קְנוֹפּף המכונה כבוד הפרקליט למרות שהוא רק פקיד, והמשרד הקטן של ינקינס שמילא תפקיד של שוטר אבל מת במלחמה. אני זוכר את היום שבו יצא למלחמה, הראשון מהכפר. ינקינס, שבדרך כלל לא חייך, לחץ באותו יום את ידי כולם בחיוך גדול, כאילו הוא הולך לחתונה שלו ולא לקרב. אף אחד לא זיהה אותו. כשפנה בפינת המנסרה של מוֹבֶּרשוַויין, החווה בידו בתנועות גדולות והעיף בעליצות את כובעו לאוויר לאות פרידה. לא ראו אותו מאז. אף אחד לא החליף אותו בתפקיד. תריסי המשרד הקטן הוגפו, שכבת טחב אטמה מאז את המפתן. הדלת ננעלה במפתח, ואני לא יודע אצל מי הוא נמצא. אף פעם לא שאלתי. למדתי לא לשאול יותר מדי שאלות. למדתי גם להתלבש בצבע הקירות ובגון אבק הרחוב. זה לא כל כך קשה. אני לא דומה לשום דבר.
עם שקיעת החמה, כשהאלמנה בֶּרנַרט מגיפה את תריס הברזל של חנות המכולת שלה, פונדק שלוֹס הופך למעין מכולת בעצמו. מבקרים בו יותר מבכל בר אחר. יש בו שני אולמות: הגדול, הנמצא בחזית, קירותיו מחופים עץ מושחר, רצפתו מכוסה בנסורת, וכשנכנסים אליו כמעט מיד מועדים, כי צריך לרדת שתי מדרגות תלולות, חצובות באבן, ושקועות במרכזן מסוליותיהם של אלפי השתיינים שעברו כאן לאורך השנים. והאולם הקטן, הנמצא מאחור, שאותו לא ראיתי אף פעם. בין האולמות מפרידה דלת מהודרת מעץ ארזית, עליה חקוקה השנה 1812. האולם הקטן שמור לקבוצת אנשים שמתכנסים בו פעם בשבוע, בימי שלישי בערב, שותים ומעשנים טבק מהשדות שלהם במקטרות חרסינה וסיגרים מאיכות גרועה, שאף אחד לא יודע איפה ייצרו אותם. הם אפילו נתנו לעצמם שם: דֶה אֶרוֶוקֶנס בּרוּדֶרשָף, שפירושו משהו כמו "אחוות ההתעוררות". שם מוזר לאחווה מוזרה. לא ידוע מתי בדיוק הוקמה, לאיזו מטרה, איך מצטרפים אליה או מי חבר בה, בטח האיכרים החשובים, אולי גם הפרקליט קנוֹפּף, שלוֹס עצמו, וכמובן ראש הכפר, הַנס אוֹרְשְוויר, שהוא בעליהם של נכסים רבים כאן. אף אחד גם לא יודע מה הם מתכננים או על מה משוחחים בפגישות שלהם. מספרים שהם מחליטים על דברים שברומו של עולם, סוגרים עסקאות עלומות, מבטיחים הבטחות. אחרים חושדים שהם סתם שותים יי"ש ומשתכרים, משחקים דמקה או קלפים, מעשנים וצוחקים. יש הטוענים ששמעו מוזיקה בוקעת מבעד לדלת. אולי המורה דיוֹדֶם ידע את האמת, הרי הוא חיפש ובדק בכל מקום, בעיתונים ובראשי האנשים, והשתוקק כל כך לדעת את הדברים לפרטי פרטים. אבל לצערנו, המסכן כבר לא נמצא איתנו כדי לספר.
לא הייתי מיושביו הקבועים של פונדק שלוֹס. הסיבה לכך, אני חייב להודות, היתה דיטר שלוֹס. מבט החולדה הערמומי שלו, מצחו המיוזע תמיד תחת פדחתו הקירחת והאדומה, שיניו החומות שהדיפו ריח של תחבושת מלוכלכת עוררו בי תחושת אי־נוחות. והיתה לכך עוד סיבה: מאז שחזרתי מהמלחמה, התרחקתי מחברת בני־אדם. התרגלתי לבדידות.
בערב של האֶרַייגְניס שלחה אותי פֶדוֹרין הזקנה להביא לה חמאה מהפונדק. היא רצתה לאפות עוגיות קטנות. בדרך כלל היא זו שהביאה את המצרכים. אבל באותו ערב מר ונמהר, היתה פּוּפּשֶט שלי מרותקת למיטה, קודחת מחום, ופדורין ישבה לצד מיטתה וסיפרה לה את הסיפור על בּיליסי החייט העני. אֶמֶליה אשתי ישבה לידן ופיזמה בקולה הערב את השיר שלה.
מאותו יום והלאה, הירהרתי רבות בחמאה הזאת, אותה חתיכת חמאה שהיתה חסרה במזווה. אנחנו לא מעלים על דעתנו עד כמה החיים שלנו תלויים בדברים של מה בכך - חתיכת חמאה, שביל שנטשנו לטובת שביל אחר, צל שאנו עוקבים אחריו או בורחים ממנו, שַחרוּר שבחרנו להרוג בכדור עופרת או להניח לו לנפשו.
פּוּפּשֶט האזינה בעיניה היפות והבורקות מדי לקולה של הזקנה. פעם גם אני האזנתי לאותו קול שבקע מתוך אותו פה, אותו פה רק צעיר יותר, אבל כבר אז חסרו בו שיניים. פּוּפּשט הביטה בי בגולות השחורות והקטנות שלה הקודחות מחום, לחייה עטו צבע פטל ארגמני. היא חייכה אלי, פרשה את ידיה לעברי, ונופפה בהן תוך שהיא מצייצת כמו ברווזונת: "אבא, תחזור אבא שלי, תחזור!"
יצאתי ובאוזני הידהדו נעימת הדיבור של בתי והמילים החרישיות של פדורין:
"בּיליסי הבחין על מפתן ביתו בשלושה אבירים עוטי שריונות שהלבינו עם הזמן. כל אחד מהשלושה אחז בידו חנית בצבע אדמדם ומגן כסוף. לא ראו את פניהם ואפילו לא את עיניהם. ככה זה לא פעם כשהשעה כבר מאוחרת מדי."