אז, שוב מיתולוגיה.
שוב בן של אל.
שוב גיבור.
שוב אופי דומה של הגיבור.
שוב מישהי מהצד של "הטובים" שמוצגת כלא בסדר מתגלה ככן בסדר בסוף. (קלאריס , יש לך מתחרה וקוראים לה גונילה)
שוב נבואה.
שוב מסע חיפושים.
שוב חייבים להציל את העולם מוואטאבר במספר מוקצב של ימים.
שוב מצטרפים אל הגיבור חברים חדשים והכל תלוי בכמה בני נוער.
אפילו, שוב זאבים.

אז למה? למה אהבתי את הספר הזה, שאני חושבת שהזכיר מדי את פרסי ג'קסון וסדרת ההמשך שלו?

כי בנוסף לכל זה, שוב אותה כתיבה מגניבה.
ושוב קטעים הורגים מצחוק.
ושוב אחלה דמויות.
ושוב אנבת'.
ושוב, שוב מצאתי את עצמי קוראת ברצף המון דפים (מה שלא קרה לי הרבה זמן).

ותכלס, מה שחשוב זאת ההנאה. ונהניתי. היו אמנם עוזרים קצת יותר הסברים על המיתולוגיה הנורדית שאני די בטוחה שלא שמעתי עליה לפני כן. ואני חושבת שאני אהיה מאושרת אם ריק ריירדן יחליט שזהו, הגיבורים שלו סיימו להציל את העולם ועכשיו הם עושים דברים אחרים. אבל נהניתי, וזאת עובדה.

אז הגעתי למסקנה שבספרים של ריירדן, העלילות הן לא העיקר. לדעתי, צורת הכתיבה שלו והדמויות משמעותיות הרבה יותר.
לכן, ריק ריירדן, בבקשה, אני מתחננת- תכתוב לפחות ספר אחד לא על מיתולוגיה ולא פנטזיה:(

אני אוהבת פנטזיה, וגם מיתולוגיה.
אבל לקרוא ככה מיתולוגיה משעממת. ריק ריירדן הוא אלוף בלספר סיפור המבוסס על המיתולוגיה ה.....
גם בסידרה הזו הוא מכניס את המיתולוגיה הנורדית (שחוץ מתור לא הכרתי), בצורה של חצויים.

כיף היה לי לקרוא את הרפתקאותיו של מגנס, ואיתו חלמתי על המלחמות והיחסים בין האלים.

מחכה לספר הבא של מה יקרה.... למרות שאני יודעת שבגלל שזה ספר נוער הוא לא ימות.
הספר מתחיל בטוויסט, ממש בהתחלה מגנס מת כשנלחם באל אש, כמה שעות לפני שמגלה שהוא בן של אל.
הוא מועבר למלון/עולם של לוחמים אמיצים שנלחמים ביניהם לאימונים עד שיגיע יום הדין.....

בספר הוא מגלה מי הם ידידיו האמיתיים, ואיך יציאה מהקופסא יכולה לפתור בעיות.

ממליצה על הספר לכל אוהבי הפנטזיה ועוד.

אז אחרי שאנחנו מכירים את המתולוגיה היוונית, וכן הרומית מסדרותיו הקודמות של ריק רירדן, הגיע תור המתולוגיה הנורדית, על תשעת העולמות, אודין תור, פריי, לוקי ועוד, נחש העולם, עץ היקום ועוד. כדרכו הוא יודע לרתק את הקורא ולהרביץ בו קצת מיתולוגיה בלי שתרגישו בהרצאה משעממת.
מגנד צ'ייס, הומלס מבריחה מגיע לוולהלה, ויוצא למסע להצלת 9 העולמות.
בספר הזה הרגשתי שרירדן מנסה יותר לשעשע ולהצחיק את הקוראים מאשר בסדרות האחרות שלו, אבל שטף העלילה והמתח מחפרים על חוש ההומור היבשושי משהו.
הילד שלי והילד שבי נהנו.
ממולץ לאוהבי הז'אנר