אתחיל בסיכום, זה ספר חמוד, מתאים לטיסה או לסופ"ש נטול תוכניות, ואני לא אתפלא אם יהפוך בעתיד לסרט צ'יק פליק קליל ושובר קופות. הספר מספר על מרבית' קליין, אישה בת 40+, אשת קריירה, אמא, אישה ומנהלת את משפחתה ביד רמה ועייפה. כשהיא חשה יום אחד ברע (ומאשימה את האוכל הסיני שאכלה בצהריים) היא ממשיכה לתפעל הכל, להיפגש עם אנשים, לעבוד, לישון, לדאוג לילדים ולבעלה ובעיקר לא לעצמה. בסופו של דבר, אחרי יממה, באופן מקרי ובלי תכנון מוקדם (מה שממש לא אופייני למריבת'), היא מגיעה לבית החולים ומגלה שהיא חוותה התקף לב והכל מסתבך ומגיע עד לניתוח קשה והחלמה ממושכת. ההתמודדות של מריבת' עם החיים לאחר הניתוח ועם המצב הרפואי החדש מתוארת לאורך הספר, יחד עם העבר, ההווה והעתיד שלה. הספר זורם מאוד ואין בו רגע של שיעמום, גם כשנראה שלמריבת' משעמם פתאום. הספר קצר מאוד לטעמי וחסרים בו עוד כמה עשרות עמודים של סיפור כדי לא להשאיר את הקורא מבולבל ובלי תשובות או סיומי עלילה. עם זאת, הספר כתוב בצורה משעשעת ומעניינת, לעיתים קצת לא אמינה אבל אפשר לסלוח לסופרת על כך בשל קווי העלילה המעניינים לאורך הספר. מומלץ גם לחולי לב, עדיף לבוא בלי ציפיות ליצירת מופת שתשנה את נקודת המבט שלך על העולם, ולפנות כמה שעות טובות לקריאה סוחפת.

הסיפור של "תוחלת החיים של אהבה" מתחיל מהסוף, ואחרי שהסוף גלוי לכל ינץ לוי מתחיל לספר מה היה לפני, בזמן ולעיתים גם אחרי הסוף. זה הספר האוטוביוגרפי השני שאני קוראת ברצף, אבל בניגוד לקודם, הפעם הסיפור כתוב בצורה מופתית, סוחפת, ועם עריכה פנטסטית (ומרתק אותי לשאול מתישהו את הסופר אם העורכת עליה כתב במהלך הספר מבוססת על דמותה של העורכת האמיתית של הספר או לא). לוי מספר על משפחתו מרובת הילדים, עם אב שלוקה בשכחה ואח שמגלה יום אחד רגיל לחלוטין שהוא חולה באיידס. התמודדות המשפחה עם המחלה של האח, יחד עם מחלת האב, יחד עם שגרת היום יום ויחד עם הדעות הקדומות של המחלה, מתוארת בספר בצורה מרתקת. הפרקים לאו דווקא כרונולוגים ולוי קופץ בין נקודות הזמן בדגש על נושאים שונים (כמו שפיות, זיכרון, סוד, נאמנות ועוד). הצלחתי במהלך כל הספר שלא להזיל דמעה על אף כל הרגש שמצוי במילים של לוי, בסוף (של הספר, כי כזכור הסוף מופיע כבר בהתחלה) לא הצלחתי יותר להתאפק וכל העצב והכעס על החיים יצא בדמעות. זה לא ספר קל מבחינת תוכנו, במיוחד לאדם שאיבד מישהו קרוב למחלה סופנית. עם זאת, לוי לא חטא כמו המון סופרים וקרא למחלה בשמה, התמודד איתה, עם התרופות, תופעות הלוואי שלה, הטיפולים וההשלכות שלהם וכל הלא יפה שבה. הרבה ספרים שמדברים על מחלות סופניות לרוב מתמקדים בגבורה של הגיבור ומשפחתו ואיך הכל משתנה לקראת הסוף, פה יש סיפור אמיתי, מהלב, מהמציאות הקיימת וזה מה שעושה לדעתי את הספר לנפלא ושונה מהשאר. לא קראתי עוד דברים של ינץ לוי, אבל אחרי הספר הזה אחפש אותם ואקרא. מומלץ לקריאה עם לקיחה של נשימה עמוקה לפני.

אם היה ז'אנר מוצלח בספרות הישראלית של סיפורי אימה, הספר הזה לגמרי היה נכלל בו. זה ספר כל כך ישראלי שכל קורא שחי בישראל ימצא בו "נחמה" כלשהי. ניתן לטעות ולחשוב שהגיבור הראשי של הספר הוא נועם גיבור, טייס קרב מתחיל בחיל האוויר הישראלי, אבל יש בסיפורים השונים בספר גיבורים כה רבים וכה מגוונים, שמצאתי את עצמי מזדהה עם יותר מדי דמויות בעת הקריאה. הספר מתאר את סיוט אינתיפדת/מלחמת כל האינתיפדות/מלחמות בישראל מאז מלחמת ששת הימים, הוא מעלה חרדות לקורא שרץ למקלטים מתישהו לאורך חייו, שנלחם בשטחים או במדינות אויב, אפילו לקוראת כמוני שישבה במועדון בטייסת בו שירתה וצפתה בהתנתקות דרך מסך שטוח חדיש וענק ומספר שנים אחרי שמעה אזעקות מהצד השני של הקו אצל אנשים שהתקשרו לשירות לקוחות בו כילתה את זמנה לתקופה קצרה (איכשהו היה לי המזל שלא להיות בלב הטילים והאזעקות מאז מלחמת המפרץ, זה אם לא מחשיבים את תקופת הפיגועים הלא נגמרים בתל אביב). תחושת הפאינקה והחנק שאפפה אותי במהלך הקריאה בעיקר דירבנה אותי לא להסיט את העיניים ולהמשיך לקרוא, להתמודד עם ה"מה אם" כל זה באמת יקרה מתישהו. כל האפוקליפסה המתאורת בספר אומנם קצת מופרכת, מוגזמת ולא מציאותית, אבל דווקא זה הכי משקף את המציאות הישראלית של "מה-לעזאזל-קורה-פה-ומי-המבוגר-האחראי?!", שלי לפחות יצא להרגיש לא מעט בקצת יותר מ-30 שנותיי בישראל. לא בטוחה למי הספר הזה מתאים בדיוק (או כמה מומלץ לאנשים עם טראומות טילים ומלחמה לקרוא אותו), לא בטוחה כמה הוא חוזה עתיד שאולי בסוף יקרה או לא יקרה בישראל, או שהוא בכלל סיוט או משאלת לב רעה של ישראלים רבים (ואין פה מקום לפוליטיקה אבל מי שיקרא את הספר מהר מאוד יסכים שהכל פוליטי והכל משחקי אגו בצמרת וגם נמוך ממנה). בשורה התחתונה, כתוב נהדר לדעתי, נהדר ומפחיד.

אני אתחיל דווקא מהעטיפה של הספר. העטיפה ושם הספר הם אלה שסיקרנו אותי לרצות לקרוא את הספר, ורק אחרי זה הגיע הפרק הראשון שניתן בחינם ושיכנע אותי לקרוא את כולו. כשהתחלתי בקריאת הספר לפני מספר ימים גיליתי שהכריכה שלו השתנתה (לא זו שמופיעה פה אלא אחת אחרת) והיא פחות מושכת ומוצלחת. שמחה ששמתי עליו עין לפני השינוי הלא חיוני הזה. הרעיון מאחורי עלילת הספר מרתק ואני מניחה שנוגע לכולנו, מה קורה אחרי המוות? מה יקרה אם נמות אבל נישאר בעולם החיים מרחפים מעל ומודעים להכל אבל אף אחד לא מודע לנוכחות שלנו? אלו שאלות שעברו לי בראש לא מעט וייצרו גם לא מעט התקפי חרדה מאז גיל 6. רינה ברוש מתארת את סיפורה של הילה, אישה בשנות ה-40 עם חיים יציבים ונהדרים, עם בעל אוהב ושני ילדים מקסימים, עם משפחה וחברות. כל היציבות והמושלמות האלה מתאורים בד בבד עם סיפור מותה של הילה והשבועות שלאחר הלוויה, בה היא עצמה נוכחת, כמשהו לא ברור, אבל לא בגופה אלא ברוחה. הדברים שהיא מגלה על עצמה וסביבתה, ההחלטות שהיא מקבלת, החששות, העבר וההווה שמתמזגים. תחילתו ואמצעו של הספר היו סוחפים ונהדרים, הקפיצות בין העבר להווה נעשו במדיוק והצליחו ליצור תמונה מופלאה של חיים שרוב הקוראים יוכלו להזדהות איתם. הסוף קצת חרק לי, מיהר לי, היה חסר בו את הכתיבה והיכולת של ההתחלה. יכול להיות בגלל שזו נובלה קצרה והיה אפשר להפוך אותו לרומן נהדר מעבר למאה ומשהו הדפים שלו. יכול להיות שכבר התרגלתי לסיפורים ארוכים ומסועפים. מה שבטוח, זה שונה. בסופו של דבר זהו ספר טוב, הקריאה בו קלילה וסוחפת וקל להזדהות עם היום יום של הדמויות ולעצור מידי כמה פרקים ולתהות "מה אני הייתי עושה במצבה של הילה?".

שני דברים עיקריים משכו אותי לרכוש ולקרוא את הספר הזה, הראשון הוא כמובן השם "איל פלד" וייצר המציצנות האנושי הטבעי שלי, השני הוא הרצון לדעת עוד לגבי המשתקמים מאירוע מוחי, על תהליך השיקום שלהם, על מה עובר עליהם מאז שהחיים שלהם השתנו ועולמם התהפך, ואיך כל זה משפיע על הסביבה הקרובה שלהם. איל פלד מספר, בצורה אמיצה ביותר לדעתי, על החיים שאחרי אירוע מוחי ומסביר מה בעצם עבר עליו בימים שלפני האירוע ומאז האירוע. הספר משלב בתוכו קטעים שאיל כתב באמצעות ובעזרת אימו על ההתמודדות והשיקום, וקטעים שכתב הצוות המקצועי שמטפל ומלווה אותו לאורך עשור (בסוף הספר יש גם בונוס של מכתבים של בני המשפחה לאיל). מאוד הופתעתי לקרוא וללמוד על המצב הרפואי הקרוי "אפזיה" (או "שתקת" בעברית תיקנית) ועל השפעותיה על האדם שסובל ממנה לאחר אירוע מוחי. הקדמת הספר כולה מוקדשת להסברת המצב הרפואי כדי שהקורא יבין טיפה יותר עם מה איל מתמודד. לא הכרתי את המושג (וממש במקרה נתקלתי בו פתאום לאחר סיום הקריאה בספר באחד מהפרקים הישנים של "האנטומיה של גריי") ובאופן כללי היה לי קשה לפני תחילת הספר לדמיין התמודדות של משפחה, חברים והאדם הפגוע עם פגיעה מוחית ושיקום ארוך (שמסתבר שאף פעם לא מסתיים). תיאור מצבו הרפואי (מצד המשפחה והמטפלים) והנפשי (מצד המטופל עצמו) של איל לנוכח המצב החדש מרתק ושופך המון אור על מה בעצם עובר במוחו של מי שעבר אירוע מוחי. מה הם היעדים של איל? איך הוא מתמודד עם כשלונות והצלחות? איך חוזרים לחיים "נורמליים" אחרי פגיעה שכזאת? אני זוכרת כשדיווחו על האירוע המוחי שעבר איל פלד (ובספר הדיווח בתקשורת על האירוע מוזכר לא פעם אחת ולא כדבר חיובי) וגם את התוכנית שהקדיש לו אמנון לוי, אז איל הופיע לראשונה מאז האירוע בטלוויזיה, על אף החששות וכושר הביטוי המוגבל שלו. את שאר ההופעות הטלויזיוניות השלמתי במקביל לקריאת הספר ואיזכורן בספר וזה מדהים לראות את ההתקדמות שעושה איל עם הזמן וההתמדה. אחרי קריאת המכתבים והרשמים של הצוות המטפל בעיקר מבינים כמה זה לא מובן מאליו. בספר יש עוד גיבורה, אומנם גיבורת משנה אבל מגיע לה כל הכבוד והתשבחות. אימו של איל, ציונה, הקדישה אחרי האירוע את כל חייה לגידול בנה מחדש ובפעם השנייה. את הספר חותם סיפור שהיא כתבה "אמא מספרת לאיל" ובו אנחנו למדים על התהליך מהעיניים של ציונה ועל איל של היום מול הילד שהיה (ויש שם כמה סיפורים מקסימים ומעלי חיוך). מצאתי את עצמי קוראת ולעיתים מתרגשת, לעיתים פונה לרשת לקרוא עוד קצת על משהו שאיל או אחד המטפלים נגעו בו מעט, לעיתים כועסת על הסביבה ובעיקר מלאת אמפתיה ותודה על הספר הקצר והמרתק הזה. כולי תקווה שאיל פלד ימשיך להתחזק ולשפר עוד יכולות שאיבד עם הזמן. מומלץ בחום.

כמו בספרו הראשון, גם בספר השני, הכתיבה של לברון נהדרת וגורמת לך לקרוא כל חלק בספר בשקיקה. עם זאת, כמו בספר הראשון, גם בספר הזה העלילה לוקה בהמון חסר, מוצגים בספר כמה סיפורים מקבילים שנכתבו בתוך ספר, באמצעות כתיבה מדהימה, אבל אין בהם שום מתח, העלילה לא מניעה את עצמה ובעיקר יש לאורך כל קריאת הספר תחושה של פיספוס והמתנה למשהו שלא מגיע ולא יגיע. מצד אחד נהנתי להיתקל שוב בכתיבה של לברון, מצד שני העלילה מאכזבת, צפויה ולא שונה מקריאת כתבה משמימה בעיתוני הסופ"ש. וחבל שכך.