“****



יש מצב שאריק צ'רניאק היה צריך בזמנו לחבור למישקה בן דוד בעת שכתב את "הכריש". יחד, היו יכולים אולי לכתוב ספר אחד על התרחשות אפוקליפטית ישראלית, ומצליחים לחסוך איזה יער גשם קטן רק על הנייר. אם ב"הכריש" נקודת המבט הייתה "מלמעלה", מרוחקת, כמו תרחיש מלחמה קיצוני, או עמוק בצוללת עלומה אי-שם, אז כאן הקורא מוצא את עצמו בתוך האירועים המחרידים עצמם, ממש בין הטייסים במטוסים, הפוליטיקאים בקרייה, החיילים בשטח, והאזרחים שמנסים לשווא להימלט מהתופת בעזרת היאכטות האחרונות מהמרינה בהרצליה. דם, אש ותמרות עשן למכביר. שני הספרים יעילים מאוד, כל אחד בדרכו, בנסיונם לעורר בקורא את התחושה המבהילה הרצוייה, אבל בעוד ש"הכריש" נותן לקורא להשלים בדמיון את מה שקורה על הקרקע, "גיבור" מתאר בלי כחל וסרק. והתוצאה לא נעימה.

ייתכן שאפוקליפסה (בוודאי מקומית) זה לא דבר שמלכתחילה נעים במיוחד לקרוא, הלוא זה בדיוק ההיפך מאסקפיזם, ובכל זאת שמעתי על הספר הזה עוד בימי יציאתו של הספר לאור בשנת 2017, והייתי סקרן לקרוא אותו, עד שלפני ימים אחדים התגלגל לידיי, מה גם שעסקתי רבות בספר שלי (ובכלל) במושג ה"גבורה" על כל הטיותיו, וידעתי ששמו של הספר לא נבחר שרירותית.

נועם גיבור - גיבור הספר - הוא טייס קרב ישראלי. בניגוד לשמו, הוא לא בדיוק תכלית הגבורה. בגיחה מבצעית ראשונה שלו מעל רפיח הוא מפציץ בניין במטרה לפגוע בבכיר חמאס, אבל אותו בכיר מצליח להתחמק והפצצה שהושלכה מהמטוס נופלת על אוטובוס ילדים וגוררת שרשרת אירועים שהולכת ומסלימה עד כדי איום קיומי של ממש על ישראל. קוראים הנוטים לחרדות עלולים לפתח מצוקה של ממש מהקריאה בספר הזה, שהוא מין "מכונת כאפות" שרק הולכת ומסלימה עם התקדמות הקריאה. אפילו ההקבלה המתבקשת כמעט בין השואה למה שעוד עלול לקרות כאן בקלות רבה מדי, לא נעדרה. ככה זה כשחיים בפתחו של הר געש, מה אתם רוצים.

התבאסתי מהספר. הפוטנציאל שלו להאיר ולהעלות שאלות חשובות ברמה הבטחונית, המדינית והמקומית הולך לאיבוד בכתיבה שגם הסגנון וגם התוכן שלה עושים עוול ליצירה. הסגנון מרושל, השפה מדוברת מדי, לעתים קרובות עילגת, ונוטה לגרפיות יתר על סף הפורנוגרפיה.גם מבחינת התוכן נראה שהמחבר העדיף לשחרר כל רסן ולזנוח כל אפשרות לריאליזם על חשבון האורגיה הזאת של דם וחשבונות עם פוליטיקאים שאולי לא מוזכרים בשמם האמיתי אבל ברור לכל מי שמצוי אף מעט בנבכי הפוליטיקה של לפני חמש שנים, במי מדובר.

נכון שקראתי את הספר עד הסוף, אבל לא נהניתי ממנו בכלל. בסיומו הרגשתי מחולל, עלוב וריקני כאילו ירדתי על עשר שקיות ביסלי בעיצומה של דיאטה.


****”

“נתחיל בשורה התחתונה: ספר מהנה וכיפי, אבל גרוע ומעצבן.
צ'רניאק יודע לכתוב מהודק ומותח (וזה בהחלט עוזר כשנטע גורביץ היא העורכת שלך!).
והספר קולח מאוד. הוא גם די קצר, אז הקריאה טסה. לפחות עד שהיא מתרסקת.
בספר יש כמה גיבורים, שכמו בפורסט־גאמפ דריכהם מצטלבות שוב ושוב, בדרישה גבוהה מאוד מהקורא להשהות את הספקנות הבריאה שלו. ועל הפגם הזה עוד אפשר לסלוח.
גם המטא־עלילה לא מאוד ברורה. יש איזה סיפור גדול ואנחנו כל הזמן הולכים בשוליים שלו. עם הרבה פערים. וגם את זה עוד אפשר להחליק.
ואפילו על זה שמגיח משום מקום איזה רמבו (מסרט 2 כמובן) עם כרס ענקית שסוחב 50 ק"ג ומאג וחוצה את כל וייטנאם כדי... טוב! גם את זה עד נחליק...
אבל מה שמרגיז ברמה שכבר לא יורדת טוב בגרון – ומכאן קלקלנים בשפע (שלא באמת הורסים משהו) –
זו האג'נדה התרבותית-פוליטית של הכותב שמבצבצת שוב ושוב.
הדתיים הלאומיים – רוצים לפוצץ את הר הבית (איך לא?), או באטרף להעיף את כל המזרח התיכון באטום.
המגבנ"קים (אתיופי ומרוקאי) – אלימים וברוטאליים ועושים טבח סטייל כפר קאסם (ולא משנה שעלילתית זה ממש הזוי!!!).
הימנים – מסתובבים בתל אביב ותולים מעמודי חשמל את השמלאנים הבוגדים.
ואילו הטייסים – הו הו הו. הגיבורים עזי הנפש. שמקבלים את ההחלטה הנכונה והמוסרית, כשמסביבם כולם רעים.

ברור שהכותב חי בביצה מסוימת. כל השמות של מגישי החדשות הם ממיילה אחד והעיתון היחיד שקוראים (ה"טובים" של הספר) הוא "הארץ".
אין לי תלונות למחבר. הוא כותב את מה שהוא מכיר.
אבל ראבק – אל תכתוב על מה שאתה לא מכיר. ועוד בכזו התנשאות.
עד כאן הקיטוֹר והקיטוּר.

הספר יצא ב2017.
והרבה דברים אירעו מאז, ועד למרס 2026, שאז אני קראתי את הספר (אחרי ששמעתי שיחה מעניינת של צ'רניאק עם שמואל רוזנר בהסכת היפה "הקיפוד והשועל" והסתקרנתי מספיק).
הספר מציג תרחיש מסויים. גם היום הוא אינו מופרך, אבל חושבני שהיום הוא לא יפתיע אותנו כל כך. ויש הרבה מה לעדכן, כמובן. אבל זה דווקא סבבה.

הספר שהכי דומה ל"גיבור" שקראתי הוא "כריש" של מישקה בן דוד. ובכל פרמטר שנשווה ביניהם – גיבור מובס... צר לי.
אבל זה ספר ביכורים... אז נסלח לו (על זה. לא על ה...)

שורה תחתונה: הספר כתוב טוב ואפילו יכול להדליק למנומנמים נורת אזהרה (אם הם פיספסו את אירועי שומר החומות ו־7 באוקטובר...), אבל הוא בהחלט לא מופת ספרותי.
ואפילו מעצבן מאוד באליטיזם הבוטה שלו.
אז אפשר לוותר עליו. לא תפסידו יתר מדי...”

“אני רוצה להתחיל דווקא בדברים הטובים - הספר הזה סוחף. לא יכולתי להניח אותו מהיד ופשוט "שאבתי" את 326 העמודים שלו ללא הפסקה.
אבל יש גם תוכן...
אני לא יודע מי זה אריק צ'רניאק ואם בכלל זה שמו האמיתי של המחבר.
אבל הוא כתב לנו סיפור אפוקליפטי מחריד, בצורה ריאליסטית עד כאב. הכל נראה כאן נכון - קולו הנמוך של ראש הממשלה ש"לריב עם האמריקאים זה בתחום סמכותו", שר החינוך אלוף הסיסמאות והמנותק מהמציאות, ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר שמחביא מהממשלה ומראש הממשלה את יכולת ההשמדה, תגובת הציבור למצב שבו ישראל אינה מנצחת במלחמה בקלילות, משוגעי הר הבית שמדליקים את המזרח התיכון ומביאים למלחמת גוג ומגוג... והכל על משוטט בנופים אמיתיים מאד של ישראל ותל אביב, והכל מתבסס על שמות מוזרים שמשתמשים בהם רק בחיל האוויר ובצבא....
כל מילה נוספת תגרע מהמתח וההפתעות שבספר.
הוא מטריד בתרחישיו, ואולי נכתב כדי להראות לנו בצורה ברורה וכואבת מה יכול לקרות כאן...
שווה לפחות לנסות לקרוא”

“'גיבור' הוא ספר שזעזע אותי.
כבר עם תחילת הספר נזרקתי לתיאורים וסיטואציות שכמעט עקרו את ליבי והעלו לי בחילה.

הספר מתמקד במקביל בשלוש התרחשויות שונות שקשורות זו בזאת.
הראשונה היא של גיבור הטייס, השנייה היא של משפחתו של גיבור, והשלישית היא של מפקד צבא לשעבר.
באמצע נכנסת התרחשות נוספת שגורמת לתפנית מעניינת מאוד בעלילה ומעלה שאלות רבות על מוסריות, עתיד וכמה רחוק אנו מוכנים ללכת בשביל הרווח האישי שלנו.

אז מה באמת אריק צ'רניאק ניסה לומר לי? לקוראים?
אני מתחבטת בשאלה הזאת עוד.
אני לא בטוחה אם הוא ניסה להעביר מסר, לזעזע, להעלות מודעות או פשוט סתם לספר סיפור, לספר מציאות או דברים על העתיד.


בתחילת הספר מקבלת אותי סיטואציה איומה ובה חיילי מגב מתנכלים, יורקים ומקללים.
בהמשך אני פוגשת דמויות מוכרות מהמציאות שלנו כמו: יונית לוי ורון חולדאי.
בנוסף, אי אפשר לא לשים לב לניסיון של אריק להשליך תכונות של פוליטיקאים מוכרים על הדמויות בספר..תכונות שזועקות לי את שמותיהם בברור!

הספר מתרחש בצלה של מלחמת טרור המתרחשת בישראל נגד אויביה ויחד עם זאת חלק מהאזרחים במדינה רוצחים אחד את השני בשל דעות כאלה ואחרות.
המלחמה מתוארת בספר לפרטי פרטים. אזרחים שתלויים על עצים ברחובות, איברים קטועים, מלחמות על אוכל וטראומות.
אחד הדברים שהסבו את תשומת ליבי הן סגירות המעגל המתקיימות בספר הזה.
ברגע אחד אישה חוטפת לחם וברגע השני היא שרועה על הכביש, ללא רגל. וזוהי רק דוגמה אחת.

אריק לא בוחל בתיאורים, מזעזע את ראשי וליבי וגורם לי לתהות לא פעם, ככה, ככה תראה המלחמה הבאה שלנו?


ושוב איני מבינה האם אריק מספר סיפור או מעביר מסר, כי אם הוא מספר סיפור, למה הוא כל כך מתאמץ להדגיש דמויות מהפוליטיקה הישראלית בספרו?
מדוע הוא משתמש בדמויות שאנו מכירים? למה הכל דומה?


אם זה לא היה ברור עד כה הסיפור פנטסטי בעיניי.
אם הצלחתי לפחד ולהזדעזע הוא הצליח.
חששתי, נחרדתי, נגעלתי והופתעתי בכל רגע מהתפניות השונות בסיפור, ממידת האכזריות ומכמות הידע שאריק היה צריך ללמוד ולקרוא לקראת כתיבת ספר כזה.

אין ספק שאין כאן הוכחה חיה לכך שזה ספר ביכוריו של הסופר. זה מאוד הפתיע אותי.”