פרק ראשון
הבהק ברק תזזיתי שזיגזג בשמים השחורים, גילה תופעה מוזרה על גרם מדרגות העץ.
לילה חשוך וכבד כעופרת. עננים נמוכים. גשם זלעפות. רעמי התפוצצות סדרתיים של גושי עננים המתנגשים זה בזה קרוב מאוד לאדמה. הבזק ברקים בוהקים וחדים כתער. יער אפל שעציו מוכי הסופה מתגוששים ביניהם כעדת זאבים טרופה ומורעבת עד מוות...
חסרה אולי רק צריחה מקפיאת דם של ינשוף חצות, כדי לצייר תמונת רקע מושלמת.
בפאת היער כביש אספלט צר ומשובש. בצד הכביש בית בודד. תריסיו מוגפים. ארובתו מעשנת. מעל דלתו תלויה כמטוטלת מנורה קטנה נטולת אהיל שאורה החיוור מתרוצץ על רחבת החצץ שלפני הבית ככלב שמירה עצבני ומשוגע, הרודף אחרי זנבו.
ביום בו קנה אָמֵן את הבית הבודד הייתה התפאורה שונה לחלוטין. זה היה באביב, זה היה בצהריים. היער היה מנומנם ורגוע כעדר כבשים שבע. השמיים היו תכולים וזכים. האוויר היה דמום וחמים. מסביב לבית הקטן להטו באודם עז פרחי פרג ונורית.
גגות בתיה של העיר הסמוכה ריחפו מעבר לגבעה השטוחה, לא קרוב מדי ולא רחוק.
כל זה התאים לאמן — בדיוק.
עד לפני שנתיים היה פקיד זוטר בבנק. אז נפטר אביו והוריש לו דירה קטנה וחשבון בנק שמן. אמן מכר את הדירה והתפטר מעבודתו בבנק. הוא רכש את הבית שבפאתי היער והחליט להקדיש שלוש שנים מחייו בכדי לאמת ולהתעמת עם דחף ישן העוקץ באחוריו מילדותו, הדחף לכתוב ספר.
למען האמת, גם עכשיו לא הטרידו את אמן הברקים והרעמים. להיפך, ביושבו בכורסא, עטוף בחליפת אימון קטיפתית, שפוך בעצלות מול הלהבות המרצדות באח הבוערת ומסך הטלוויזיה המהבהב באורו הכחלחל, באו באוזניו הקולות המשתוללים בחוץ כמנגינה ערבה, בעיקר תיפוף טיפות הגשם.
על המסך הקטן ריצדה "עלילת מתח קסומה" (כך הוגדר במוסף): "סמטת מלהולנד" — סרט אווירה רווי מסתורין, כלומר: נשים יפות החושפות חזה צחור ורם, זוויות צילום מוזרות ועלילה מסובכת ומתוסבכת שאפילו טרסט מוחות של דארווין, פרויד ואיינשטיין, היה מתקשה בפענוח פישרה.
מזה כעשר דקות היה אמן שומע קולות של מעין צפצוף קל או גניחה שורקנית החוזרים על עצמם בתדירות בלתי קבועה. תחילה ייחס את החריקות לפס הקול של הסרט. כאשר לחץ על כפתור המשקט בשלט־רחוק, הבחין בבירור שהרעשים מגיעים מכיוון הדלת. אז חשב שאולי מדובר בחתול, אף שחיה כזו לא ראה בקרבת הבית מיום בואו לכאן.
השקע בכורסה היה עמוק מדי והסרט מרתק למדי. כפי שהתגבר כבר דקות ארוכות על הלחץ הגואה בשלפוחיתו, כך הבליג אמן גם על הסקרנות הדוחקת בו לקום ולבדוק את מקור אותן גניחות מונוטוניות שהצטרפו אל בליל רעשי הלילה, העשיר מדי בקולות גם כך.
לבסוף הסתיים הסרט. התעלומה נותרה בעינה. הקטע עם זמרת הבצורת המתמוטטת על הבמה עדיין הרעיד צמרמורת לאורך גבו של אמן עת התרומם לכיוון השירותים.
בדיוק כאשר שב בתחושת הקלה אל הסלון המחומם, בקעה שוב הגניחה הטורדנית מכיוון דלת הכניסה. הפעם, בתוך כיס קטן של שִיככת הרוח, אף באופן ברור וחד יותר.
אמן התבונן בלוח העץ החום המפריד כחומה בצורה בין חומו הבטוח של הבית ובין מה שבחוץ.
הוא לא פחד. הוא לא פחד כלל — זה בטוח. היה לו מין אופי כזה שאינו פוחד. אחרת ודאי לא היה משתכן בגפו בבית בודד בפאתי יער. אבל כמה יכול אדם להסס. אמן היסס עוד קצת ופתח את הדלת.
מייד זיהה את הגופה שהייתה שרועה על המפתן.
פרק 2
מרבית הימים בעיר השבדית גטבורג הם אפורים, אבל באותו יום סגריר קודר במיוחד, נמצאה גופתו של אדם צעיר מוטלת על רחבת הבטון, בחזיתו האחורית של "מלון ארבע העונות".
חקירה משטרתית שטחית למדי העלתה מייד שמדובר באזרח בשם פיטר הנסן, בן שלושים וארבע, יליד שטוקהולם, רווק, מתדלק במשמרת לילה בתחנת שירות הרחוקה פחות מחמישים מטרים מן המלון שאדן חלונו שימש לו קרש קפיצה אל מותו.
כיסיו של המנוח היו ריקים. לעולם לא נדע מה הייתה הסיבה המדויקת להחלטתו הנואשת, אבל רמז עבה למדי נמצא לנו בעדותה של אישה בעלת עיניים כבויות ומצח מכוסה פצעי בגרות, שהגיעה לתחנת המשטרה הסמוכה כדי למסור תרמיל דק ובו מספר פריטי לבוש וחפצים נוספים שהיו שייכים למנוח.
לפני קצין חקירות זוטר העידה האישה בקול רפה, שהצעיר, אותו הכירה לפני כחודש ימים בפאב מקומי, התגורר בביתה עשרה ימים. לאחר שהיחסים ביניהם התקררו, ביקשה ממנו באותו בוקר ממש לעזוב את דירתה ולצאת מחייה. למורת רוחה נאלצה האישה לסור אל בית־החולים המרכזי בלוויית שוטר כדי לזהות את הגופה.
בדיקה במרשם האוכלוסין העלתה שהוריו של הצעיר התגרשו מזמן. שניהם עזבו את המדינה ליעדים בלתי ידועים.
נמצא שיש למנוח דודה אחת, אחות אמו, המתגוררת בעיר מאלמו. לאחר שזו הביעה חוסר עניין באחיינה, נמסרה הגופה לאחד מארגוני הצדקה לצורך קיום חסד אחרון של קבורה.
לפני הוצאת הגופה מחדר המתים נלקחו ממנה, על־פי הוראת קבע, מספר דגימות של רקמות עור. אלו הוכנסו לצנצנות שטוחות ופקוקות, הושמו במיכל מיוחד ונשלחו אל הפקולטה לרפואה שבאוניברסיטת אופסלה. שם נמסרו הדגימות, כמו רבות אחרות שהגיעו קודם לכן, לידי צמד חוקרים, בני הדודים הנס ולארס קרנבאק.
הייתה זו הדגימה האחרונה במסגרת מחקרם של הדודנים, מחקר שתוצאותיו הראשונות התפרסמו בכנס לחקר הנפש שהתקיים באוניברסיטה שלושה חודשים לאחר המקרה הטרגי של פיטר הנסן. במחקר מקורי זה הדהימו החוקרים הצעירים את עמיתיהם ואת העולם כולו, בטענה שעלה בידיהם לאתר בוודאות את "גֶן המתאבדים".
חקירת הגנום של "שורת המתאבדים" שדגימות מרקמותיהם נסרקו בקפדנות במשך חמש השנים האחרונות, העלתה קורלציה ברורה וחד־משמעית עם מקטע גנטי מסוים שנמצא אצל כל הנבדקים שסיימו את מסכת חייהם בנסיבות טרגיות, ושלא נמצא כלל בכרומוזומים של קבוצת הבקרה.
אף שהיה מדובר במחקר מדעי הגדוש בפרטים טכניים מקצועיים, עשה הגילוי המסעיר כותרות שמנות בעיתונות העולמית בכלל, ובזו הסקנדינבית בפרט.
הצמד קרנבאק כיכב בכתבות צבע במוספי סוף־השבוע ולזמן מה הפך גם אייטם פופולרי בתכניות האירוח הטלביזיוניות.
הטענה, לפיה הסיבה לשיעור הגבוה במיוחד של מקרי התאבדות במדינות סקנדינביה, נעוצה באיזה אילוץ גנטי אובייקטיבי, נתפשה במידה מסוימת כרהביליטציה של אורח החיים הסקנדינבי וכזיכוי מוחלט של הגורמים שהואשמו עד כה בסטטיסטיקה הקודרת של טורפי נפשם בכפם. החל מן הקרירות הסטיגמטית בה הואשמו קשרי המשפחה הנורדית, וכלה בשמים הנמוכים המכוסים עננים אפורים מרבית ימות השנה.
מדענים וחוקרים הביעו תקווה שעל בסיס גילוי הפגם הגנטי, תימצא תוך שנים ספורות תרופה למלנכוליה הכחולה של תושבי הצפון.
איש לא העלה בדעתו, שבמקום לשפר את איכות חייהם של מיליונים ולהציל אלפי בני־אדם, תנוצל התגלית באופן מחפיר על־ידי ברית בלתי קדושה שתירקם בין אנשים רודפי בצע וגורמים קלריקלים משיחיים.
