אני מהאנשים האלה שאם הם קוראים שני ספרים מסדרה הם חייבים לקרוא את השאר. עד היום אני מחכה לאריק רקס האחרון למרות שהתחלתי את הסדרה בסביבות כיתה ב, ואני עוד מחכה שחברה שלי תשאיל לי את ארץ האגדות 4 למרות שמזמן עברתי את גיל 12. ככה שברור שקראתי את ספריית הנשמות, גם אם באתי לזה בציפיות הרבה יותר נמוכות משבאתי לעיר חלולה. ואוי ריגס, אוי אוי. ~~הביקורת תכיל (הרבה) ספוילרים~~ הכתיבה לא טובה. כתיבה זה אחד הדברים שהכי משפיעים על ספר בעיני, ואם הכתיבה תהיה מלאה ב"ואז" או "ו" אחרי נקודות (אהמ) יפריע לי לקרוא את זה, אפילו אם העלילה תהיה סופר טובה ומעניינת. גם היו כלכך הרבה פעמים שפשוט לאאא הבנתייי מהההה הולךךךךךך. כאילו רגע אחד הם בחדר, ואז הופס פתאום הם בחוץ, ואז הופס פתאום הם נלחמים. ההתייחסות לשאר הדמויות. כשפיונה מתה היחיד שבאמת התאבל עליה היה יו. השאר היו עצובים קצת, אבל לא חושבים על זה יותר מדי, יש לנו דברים יותר מעניינים לעשות מאשר להתאבל על חברה שלנו שמתה. לפעמים ג'ייקוב קצת נזכר בה, אבל בלי יותר מדי עצב. אוח, והפתרונות של הסופר לדברים והדרך שהוא קושר את התמונות בסיפור! "אוקי, אז יש תמונה של יער, ואז תמונה מטושטשת של.. מה זה? דלתות? ואז קבוצת אנשים שבונים תעלה.. איך נעשה שזה יהיה קשור למשונים ורשפים? הרי הכל פה רגיל.. אהה! נעשה שהם הלכו ביער דרך המכונה הענקית של בנתם שגורמת לך להגיע לכל לולאה רק דרך דלת אחת, ואז הם נכנסו למערה והגיעו לבניין של הרשפים, ואז הם ראו מלא דלתות אז הם נכנסו לאחת מהן והגיעו ללולאה שהיו בה אנשים שבונים תעלה!! גאוני!" בעיר חלולה עוד היו תמונות משונות, אבל כאן? כמעט ולא. בסך הכל תמונות רגילות שאיכשהו קשורות לעלילה. בנאדם מסתכל לתוך השלג? העוזר של בנתם בלולאה באנטרטיקה. חדר ישן עם שלולית מים על הרצפה ופתח דלת מואר? אהה, שם זו הכניסה לזירה שג'ייקוב ילחם עם חלול והשלולית היא בכלל דם! לכל דבר יש פיתרון בימנו D: ונכון, כל הרעיון בסדרה הזאת זה התמונות. זה מה שמשך אותי בספר הראשון, ועשה אותו לטוב בעיני. אבל הפעם רנסום ריגס הרס את זה עם יותר מדי תמונות "רגילות" וכתיבה כושלת. אני לא אומרת שלא נהניתי לפעמים- בכלל, שמתי לב לזה שגם בעיר חלולה וגם בספריית הנשמות האמצע הוא המעצבן יותר, ושההתחלה והסיום יותר בסדר. אבל חוץ מזה היו פעמים שדווקא כן נסחפתי עם העלילה. למשל כשג'ייקוב תיאר איך הוא שולט בחלולים ומתחבר אליהם לאט לאט היה חלק טוב מאוד, או הסוף, שהיה לדעתי מעולה ממש, אם חמשת הדפים האחרונים לא היו קיימים, שלגמרי, לגמרי, הרסו אותו- **אם אתם באמת רוצים לקרוא את הספר וקראתם את הביקורת עד עכשיו- זה הזמן ללכת. קישטה.** אחרי שהקרב נגד הרשפים הסתיים בניצחון של המשונים כמובן, ג'ייקוב ואמה הגיעו להחלטה איך ימשיכו הלאה (אוי כמה שהם דביקים), ג'ייקוב צריך לחזור לעולם האמיתי להורים שלו, למצוא מה להגיד להם אחרי שבוע שהוא נעלם באנגליה. ההורים שלו כמובן מודאגים בטירוף, שמים אותו אצל פסיכיאטרית וג'ייקוב מצליח למכור להם איזה סיפור שהפסיכיאטרית מאבחנת כהתקף מאניה כלשהו ואובדן זיכרון קצר, והכל טוב ויפה (כביכול). ואז בום- אבא שלו מוצא את המכתבים שאמה שולחת לו והם חושבים שהוא משוגע, הוא מתעצבן בטירוף (וזה גורם להם לחשוב שהוא עוד יותר משוגע) ורושמים אותו לבית משוגעים, שם יסממו אותו בתרופות שרק ישגעו אותו כנראה. עד כאן מגניב לאללה. הצליח לגרום לי לשבת בקצה הכיסא לכמה דקות. הם מתחילים לנסוע (אווו מה יקרה עכשיו:O) ובום פתאום כל חבריו המשונים מופיעים מול האוטו. (אוקי, בסדר, לפני זה ג'ייקוב הצליח להעביר לאמה הודעה, והם אפילו הספיקו להגיע ברגע האחרון ממש. טוב שלהם, אני מניחה.) רגע, ומה לגבי זה שהמשונים לא יכולים להיות יותר מדי זמן מחוץ ללולאה שלהם? "אה לא, עכשיו הכל בסדר, רק בגלל שהם מוטטו לולאה אחת בשביל להרוג את קול הרשע עכשיו הם יכולים להיות מחוץ ללולאה כמה שהם רוצים ולא יקרה להם כלום! קסם D:" אממ אוקי, שיהיה. אה רגע, עכשיו הם גם רוצים לגור בבית של ג'ייקוב לכמה זמן? ומה לגבי ההורים והדודים שלו שכרגע ראו ילדה מעופפת, ילדה שהדליקה אש בידיים, וילד שמוציא דבורים מהפה? הם לא אמורים קצת להשתגע מזה או משהו? "לדודים שלך אפשר למחוק את הזיכרון בקלות. ובאשר להורים שלך- (...) נצטרך להשגיח עליהם היטב בזמן הקרוב, לא להוריד מהם את העינים. אבל אני בטוחה שיש רגילים שאפשר לשכנע אותם לראות את הדברים עין בעין איתנו, ואת מי נשכנע אם לא את ההורים של ג'ייקוב פורטמן הגדול." *______* כמובן שהספר מסתיים עם תמונה של ג'ייקוב ואמה הקיטשים צועדים להם ביער. (היי! הם לא עמדו לפני שניה במרפסת? איך הם הספיקו להגיע ליער? וג'ייקוב לא אמור ללבוש בגדים של המאה ה21?? מה קורה פה??)

**שלום לכם. ביקורת זו, אינה ביקורת רגילה. עלולים להיות בה תכנים אחרים, מוזרים ולא קשורים. תאלצו להתמודד קצת עם השגעונות שלי על הספר. בהצלחה לכם.** לאזעזל ריק. לאזעזל. לאזעזל. מה לאזעזל?????? אווף איזה ספר טווב!!1 מומלץ כלכך!!! לא יותר מבן נפטון, אני אוהבת את הספר הזה באותה רמה, אבל יותר טוב מהגיבור האבוד. אעאעאעאעאעא!!!! ריק! אוף! תפסיק! תמשיך! די! אאעאעאע! אוקי. ביקורת. אהמ. כן. אז העלילה מצוינת, הכתיבה סוחפת כרגיל, ההומר ממשיך, וליאו עדיין חמוד!!! אופס. סטיתי מהנושא. אבל ליאו מדהים. ברצינות. אני מתה עליו. הוא מדהים ברמות קשות. ארנבים. קיצר, אם כבר דיברתי עם ליאו, אז לדמויות: על ליאו אמרתי. הוא מדהים. הוא בעל דימוי עצמי נמוך שלא בצדק. והוא בודד. תתחתן איתי. ליאו חתיך אששש. איזה אידיוט הוא. פרסי- טוב פרסי הוא פרסי. חצי מנהיג כזה, שמצד אחד מנהיג ומצד שני לא מנהיג ועושה דברים לא על פי דעת עצמו ויחד עם הקבוצה. כלכך אוהבת אותו. היה ממש חסר בגיבור האבוד. אנבת'- היא הייתה ממש חסרה לי בבן נפטון. כלכך התגעגעתי אליה. וזה כיף שרואים עכשיו גם את הצד שלה בספר (למרות שרואים את של כולם). *ספוילר* בקטע עם ארכנה ממש ריחמת עליה (לא על אנבת' על ארכנה) כי אנבת' פתחה לה תקוות וזה, וזה היה ממש עצוב לי!;( *סוף ספוילר* הייזל- היא ממש חמודה! אין לי הרבה מה לומר עליה. אבל היא חמודה! פרנק- הוא היה ממש קצת בספר הזה. חבל. אהבתי אותו, ריק היה צריך לעשות איתו יותר חוץ מזה שהוא קינא בליאו בגלל שהוא חשב עליו ועל הייזל משהו. ג'ייסון- לא מתה עליו, גם בגיבור האבוד הוא כאילו תפס את המקום של פרסי כמנהיג. לא רוצה. אין תחליף לפרסי. פייפר- אני ממש אהבתי אותה בספר הזה, הרבה יותר מבגיבור האבוד. ועכשיו- לסוף. *ספויילרים* ריק!!! למה?? למה ככה?? מה, כאילו, ג'ייסון לא יכל לעזוב לשנייה את פייפר ולהתעופף אל אנבת' ופרסי לפני שהם נופלים לטרטרוס??? ברצינות! למה לסיים ככה?!?! אוף. תפסיק. תמשיך. די. ארנבים.ואיזה חצוף דיוניסוס, כלומר, בכחוס. עלק נלחם לצידם. אני יותר אוהבת אותו בתור דיוניסוס. אוף. אבל גם לא הבנתי למה אתנה לא יכלה לקחת בעצמה את אתנה פרטונוס או איך-שלא-כותבים-את-זה. *סוף ספוילרים* והאלים כאלה רשעים לדעתי. כאילו, באמת אתנה, בגלל ש*ספוילר?*מישהי ניצחה אותך באיזו תחרות קטנה את הופכת אותה לעכבישה??*סוף ספוילר?* ואפרודיטה, בזמן שיש את מלחמת האזרחים את פשוט שותה לך ספל תה והולכת למסיבות?? האעע אוקי, סיימתי. אני לא יכולה להגיד לכם שאני ממליצה מאוד או שתקראו אותו, כי מי שהמשיך לסדרת המשך של פרסי ג'קסון בטוח המשיך לקרוא את זה ומי שלא- שימשיך. אז בינתיים אני מחכה שחברה שלי תביא לי את בית האדס. לאזעזל עם ריק. הסוף.

(~ספויילרים~) קראתי פעמיים את הסיפור שאינו נגמר. פעם ראשונה בכיתה ז, ופעם שניה כלפני חודשיים. קראתי אותו פעמיים ואני עוד קוראת אותו, עוד קוראת אותו כשאני חולמת בהקיץ, ונזכרת באטריו הרוכב על פוכור, או בבסטיאן והקיסרית הילדותית, השלומפים בעיר הברקת, מדבר הצבעים ובפאנטסיה. קראתי פעמיים את הסיפור שאינו נגמר, והוא עוד לא נגמר. הוא ממשיך לקרות ולחיות, גם אחרי שבסטיאן חזר הביתה וגם אחרי שפאנטסיה נחרבה ונבנתה מחדש, וגם אחרי שסגרתי את הספר ונשכבתי על הספה מחבקת את הספר, מתנשפת כאילו סיימתי מסע מתיש בעוד בסטיאנים חדשים ואחרים ממשיכים לקרוא איפושהו את הסיפור שאינו נגמר ועוברים את אותו מסע דרך העיניים שלהם ודרך הדפים הירוקים ואדומים (או כחולים וכתומים בהוצאה החדשה), דוהרים על ארטקס ושוקעים איתו, מפלסים את דרכם בביצות הייאוש ומגיעים לאיולולה, רוכבים על פוכור וצופים בפאנטסיה מתמוטטת בעוד הזקן מההר הנודד מגולל את סיפורו של בסטיאן ואטריו כאחד שוב ושוב ושוב, נכנסים עם בסטיאן לפאנטסיה בוראים את פרלין ומאבדים את עצמנו יחד איתו, ורק רוצים לצעוק "לא בסטיאן! אתה משתנה! אתה שוכח! אתה שוכח!!", כי אולי גם הוא ישמע אותנו כמו שאטריו שמע אותו כשעוד היה החנון השמנמן וחסר הביטחון לפני אאורין, לפני כלכך הרבה אך גם כלכך מעט זמן. לטעות איתו, לכעוס עם ועל אטריו, להשתכח ולהיאבד איתו בעיר הקיסרים האבודים. להתבגר איתו. לגלות איך מודים בטעויות, להיוולד מחדש ולמצוא את המשאלה האמיתית הנסתרת שלו (ואולי גם שלנו) ולחזור, יחד איתו, אל עולם בני האדם, כאדם חדש ושונה לחלוטין. אני זוכרת שקראתי פעם ביקורת של מישהי, בה היא אמרה על הספר שהיא קראה שלכל אחד קיים ספר ש'שייך לו'. אני לא זוכרת אם ככה ניסחה את זה, אבל זה היה הרעיון. בזמנו תהיתי מה הספר שלי, ועם כל הספרים הטובים שקראתי לא הצלחתי להגיע להחלטה איזה ספר שייך 'לי'. עד שקראתי בפעם השניה את הסיפור שאינו נגמר. הסיפור שאינו נגמר שייך לי, ואני שייכת אליו. אנחנו מחוברים, כמו הנחשים על הכריכה ועל השרשרת של אאורין או בשער בין העולמות. כי שם אני נמצאת. בין המציאות לפנטאסיה. אני פה, אבל ברגע שאני מסתכלת על מדף הספרים שלי ועיני נתקלות בכריכה הכתומה-סגולה אני חוזרת להרפתקאותיי עם גראוגרמאן, עם שלושת האבירים היסבאלד, הידורן והיקריון, לים הערפל, למגדל השנהב... קראתי את הסיפור שאינו נגמר פעמיים, ואני עוד אחזור לקרוא אותו. אולי בעוד חצי שנה, אולי בעוד כמה שנים, כשאגדל ואתבגר יותר, ואגיע אליו מנקודת מבט שונה. אולי אבין יותר ממה שחשבתי שיש להבין, את כל הכוונות והמשמעויות הנסתרות. אני לא יכולה לומר כמה אני אוהבת את הספר הזה. כמה אני מעריכה את מיכאל אנדה, על הכתיבה היוצאת מן הכלל, התיאורים שמראים במדויק את הנופים והיצורים אבל משאירים מקום לדמיון, מפורטים אך לא מתישים. על הרעיונות הנפלאים שיש לו, ההברקה והשנינות שמסתתרת מאחורי כל סיפור משני וקטן, על כל שורה מכוונת מדויקת. כמה שאני מעריכה את בסטיאן. התהליך שהוא עובר מבסך הכל תולעת ספרים מושבע כמו כולנו שרק רוצה להיות חלק מהחבורה של אטריו, ל"מושיע" שלהם, וחוסר ההצלחה בהתמודדות שלו עם הכוח האדיר שניתן לו, בכך שהוא כלכך לא מושלם, מגיע לשפל (מנסה להשתלט על מגדל השנהב), אבל מודה בטעותו בסופו של דבר, מצטער ומשתפר. למקרה והתעלמתם מאזהרת הספויילרים שלי בהתחלה ולא קראתם אותו, בבקשה תעשו את זה. אמנם כמו שאדון קוריאנדר אמר (ואשאיר ציטוט עוד מעט) "כל אחד חווה את הסיפור שאינו נגמר בצורה שונה". אולי לא תתלהבו ממנו כמוני ותחשבו שאני "סתם עושה עניין", ואולי תרצו להצטרף אלי למועדון מחבקי הספרים ותצטרפו למסע מחודש איתי בפאנטסיה, להגיע לגבולות חדשים ולעלילות חדשות. אבל זה כבר סיפור אחר והוא יסופר בפעם אחרת ;) (והמבין יבין...) "כל סיפור אמיתי הוא סיפור שאינו נגמר" הוא סקר במבטו את הספרים הרבים שניצבו לאורך הקירות עד לתקרה, אחר כך הצביע עליהם בידית המקטרת שלו והמשיך: "יש המון דלתות שמובילות לפאנטסיה, נערי. ויש עוד הרבה ספרי קסם כאלה. אנשים רבים אינם מבחינים בהם כלל. זה תלוי לגמרי במי שלוקח לידו ספר כזה." "אם כך, 'הסיפור שאינו נגמר' הוא סיפור אחר בשביל כל אחד?" "כן, לזה בדיוק אני מתכוון," פסק אדון קוריאנדר, "וחוץ מזה, יש לא רק ספרים, יש מגוון אפשרויות אחרות להגיע לפאנטסיה ולחזור משם. את זה אתה עוד תלמד."

(~ספויילרים~) קראתי פעמיים את הסיפור שאינו נגמר. פעם ראשונה בכיתה ז, ופעם שניה כלפני חודשיים. קראתי אותו פעמיים ואני עוד קוראת אותו, עוד קוראת אותו כשאני חולמת בהקיץ, ונזכרת באטריו הרוכב על פוכור, או בבסטיאן והקיסרית הילדותית, השלומפים בעיר הברקת, מדבר הצבעים ובפאנטסיה. קראתי פעמיים את הסיפור שאינו נגמר, והוא עוד לא נגמר. הוא ממשיך לקרות ולחיות, גם אחרי שבסטיאן חזר הביתה וגם אחרי שפאנטסיה נחרבה ונבנתה מחדש, וגם אחרי שסגרתי את הספר ונשכבתי על הספה מחבקת את הספר, מתנשפת כאילו סיימתי מסע מתיש בעוד בסטיאנים חדשים ואחרים ממשיכים לקרוא איפושהו את הסיפור שאינו נגמר ועוברים את אותו מסע דרך העיניים שלהם ודרך הדפים הירוקים ואדומים (או כחולים וכתומים בהוצאה החדשה), דוהרים על ארטקס ושוקעים איתו, מפלסים את דרכם בביצות הייאוש ומגיעים לאיולולה, רוכבים על פוכור וצופים בפאנטסיה מתמוטטת בעוד הזקן מההר הנודד מגולל את סיפורו של בסטיאן ואטריו כאחד שוב ושוב ושוב, נכנסים עם בסטיאן לפאנטסיה בוראים את פרלין ומאבדים את עצמנו יחד איתו, ורק רוצים לצעוק "לא בסטיאן! אתה משתנה! אתה שוכח! אתה שוכח!!", כי אולי גם הוא ישמע אותנו כמו שאטריו שמע אותו כשעוד היה החנון השמנמן וחסר הביטחון לפני אאורין, לפני כלכך הרבה אך גם כלכך מעט זמן. לטעות איתו, לכעוס עם ועל אטריו, להשתכח ולהיאבד איתו בעיר הקיסרים האבודים. להתבגר איתו. לגלות איך מודים בטעויות, להיוולד מחדש ולמצוא את המשאלה האמיתית הנסתרת שלו (ואולי גם שלנו) ולחזור, יחד איתו, אל עולם בני האדם, כאדם חדש ושונה לחלוטין. אני זוכרת שקראתי פעם ביקורת של מישהי, בה היא אמרה על הספר שהיא קראה שלכל אחד קיים ספר ש'שייך לו'. אני לא זוכרת אם ככה ניסחה את זה, אבל זה היה הרעיון. בזמנו תהיתי מה הספר שלי, ועם כל הספרים הטובים שקראתי לא הצלחתי להגיע להחלטה איזה ספר שייך 'לי'. עד שקראתי בפעם השניה את הסיפור שאינו נגמר. הסיפור שאינו נגמר שייך לי, ואני שייכת אליו. אנחנו מחוברים, כמו הנחשים על הכריכה ועל השרשרת של אאורין או בשער בין העולמות. כי שם אני נמצאת. בין המציאות לפנטאסיה. אני פה, אבל ברגע שאני מסתכלת על מדף הספרים שלי ועיני נתקלות בכריכה הכתומה-סגולה אני חוזרת להרפתקאותיי עם גראוגרמאן, עם שלושת האבירים היסבאלד, הידורן והיקריון, לים הערפל, למגדל השנהב... קראתי את הסיפור שאינו נגמר פעמיים, ואני עוד אחזור לקרוא אותו. אולי בעוד חצי שנה, אולי בעוד כמה שנים, כשאגדל ואתבגר יותר, ואגיע אליו מנקודת מבט שונה. אולי אבין יותר ממה שחשבתי שיש להבין, את כל הכוונות והמשמעויות הנסתרות. אני לא יכולה לומר כמה אני אוהבת את הספר הזה. כמה אני מעריכה את מיכאל אנדה, על הכתיבה היוצאת מן הכלל, התיאורים שמראים במדויק את הנופים והיצורים אבל משאירים מקום לדמיון, מפורטים אך לא מתישים. על הרעיונות הנפלאים שיש לו, ההברקה והשנינות שמסתתרת מאחורי כל סיפור משני וקטן, על כל שורה מכוונת מדויקת. כמה שאני מעריכה את בסטיאן. התהליך שהוא עובר מבסך הכל תולעת ספרים מושבע כמו כולנו שרק רוצה להיות חלק מהחבורה של אטריו, ל"מושיע" שלהם, וחוסר ההצלחה בהתמודדות שלו עם הכוח האדיר שניתן לו, בכך שהוא כלכך לא מושלם, מגיע לשפל (מנסה להשתלט על מגדל השנהב), אבל מודה בטעותו בסופו של דבר, מצטער ומשתפר. למקרה והתעלמתם מאזהרת הספויילרים שלי בהתחלה ולא קראתם אותו, בבקשה תעשו את זה. אמנם כמו שאדון קוריאנדר אמר (ואשאיר ציטוט עוד מעט) "כל אחד חווה את הסיפור שאינו נגמר בצורה שונה". אולי לא תתלהבו ממנו כמוני ותחשבו שאני "סתם עושה עניין", ואולי תרצו להצטרף אלי למועדון מחבקי הספרים ותצטרפו למסע מחודש איתי בפאנטסיה, להגיע לגבולות חדשים ולעלילות חדשות. אבל זה כבר סיפור אחר והוא יסופר בפעם אחרת ;) (והמבין יבין...) "כל סיפור אמיתי הוא סיפור שאינו נגמר" הוא סקר במבטו את הספרים הרבים שניצבו לאורך הקירות עד לתקרה, אחר כך הצביע עליהם בידית המקטרת שלו והמשיך: "יש המון דלתות שמובילות לפאנטסיה, נערי. ויש עוד הרבה ספרי קסם כאלה. אנשים רבים אינם מבחינים בהם כלל. זה תלוי לגמרי במי שלוקח לידו ספר כזה." "אם כך, 'הסיפור שאינו נגמר' הוא סיפור אחר בשביל כל אחד?" "כן, לזה בדיוק אני מתכוון," פסק אדון קוריאנדר, "וחוץ מזה, יש לא רק ספרים, יש מגוון אפשרויות אחרות להגיע לפאנטסיה ולחזור משם. את זה אתה עוד תלמד."

(~ספויילרים~) קראתי פעמיים את הסיפור שאינו נגמר. פעם ראשונה בכיתה ז, ופעם שניה כלפני חודשיים. קראתי אותו פעמיים ואני עוד קוראת אותו, עוד קוראת אותו כשאני חולמת בהקיץ, ונזכרת באטריו הרוכב על פוכור, או בבסטיאן והקיסרית הילדותית, השלומפים בעיר הברקת, מדבר הצבעים ובפאנטסיה. קראתי פעמיים את הסיפור שאינו נגמר, והוא עוד לא נגמר. הוא ממשיך לקרות ולחיות, גם אחרי שבסטיאן חזר הביתה וגם אחרי שפאנטסיה נחרבה ונבנתה מחדש, וגם אחרי שסגרתי את הספר ונשכבתי על הספה מחבקת את הספר, מתנשפת כאילו סיימתי מסע מתיש בעוד בסטיאנים חדשים ואחרים ממשיכים לקרוא איפושהו את הסיפור שאינו נגמר ועוברים את אותו מסע דרך העיניים שלהם ודרך הדפים הירוקים ואדומים (או כחולים וכתומים בהוצאה החדשה), דוהרים על ארטקס ושוקעים איתו, מפלסים את דרכם בביצות הייאוש ומגיעים לאיולולה, רוכבים על פוכור וצופים בפאנטסיה מתמוטטת בעוד הזקן מההר הנודד מגולל את סיפורו של בסטיאן ואטריו כאחד שוב ושוב ושוב, נכנסים עם בסטיאן לפאנטסיה בוראים את פרלין ומאבדים את עצמנו יחד איתו, ורק רוצים לצעוק "לא בסטיאן! אתה משתנה! אתה שוכח! אתה שוכח!!", כי אולי גם הוא ישמע אותנו כמו שאטריו שמע אותו כשעוד היה החנון השמנמן וחסר הביטחון לפני אאורין, לפני כלכך הרבה אך גם כלכך מעט זמן. לטעות איתו, לכעוס עם ועל אטריו, להשתכח ולהיאבד איתו בעיר הקיסרים האבודים. להתבגר איתו. לגלות איך מודים בטעויות, להיוולד מחדש ולמצוא את המשאלה האמיתית הנסתרת שלו (ואולי גם שלנו) ולחזור, יחד איתו, אל עולם בני האדם, כאדם חדש ושונה לחלוטין. אני זוכרת שקראתי פעם ביקורת של מישהי, בה היא אמרה על הספר שהיא קראה שלכל אחד קיים ספר ש'שייך לו'. אני לא זוכרת אם ככה ניסחה את זה, אבל זה היה הרעיון. בזמנו תהיתי מה הספר שלי, ועם כל הספרים הטובים שקראתי לא הצלחתי להגיע להחלטה איזה ספר שייך 'לי'. עד שקראתי בפעם השניה את הסיפור שאינו נגמר. הסיפור שאינו נגמר שייך לי, ואני שייכת אליו. אנחנו מחוברים, כמו הנחשים על הכריכה ועל השרשרת של אאורין או בשער בין העולמות. כי שם אני נמצאת. בין המציאות לפנטאסיה. אני פה, אבל ברגע שאני מסתכלת על מדף הספרים שלי ועיני נתקלות בכריכה הכתומה-סגולה אני חוזרת להרפתקאותיי עם גראוגרמאן, עם שלושת האבירים היסבאלד, הידורן והיקריון, לים הערפל, למגדל השנהב... קראתי את הסיפור שאינו נגמר פעמיים, ואני עוד אחזור לקרוא אותו. אולי בעוד חצי שנה, אולי בעוד כמה שנים, כשאגדל ואתבגר יותר, ואגיע אליו מנקודת מבט שונה. אולי אבין יותר ממה שחשבתי שיש להבין, את כל הכוונות והמשמעויות הנסתרות. אני לא יכולה לומר כמה אני אוהבת את הספר הזה. כמה אני מעריכה את מיכאל אנדה, על הכתיבה היוצאת מן הכלל, התיאורים שמראים במדויק את הנופים והיצורים אבל משאירים מקום לדמיון, מפורטים אך לא מתישים. על הרעיונות הנפלאים שיש לו, ההברקה והשנינות שמסתתרת מאחורי כל סיפור משני וקטן, על כל שורה מכוונת מדויקת. כמה שאני מעריכה את בסטיאן. התהליך שהוא עובר מבסך הכל תולעת ספרים מושבע כמו כולנו שרק רוצה להיות חלק מהחבורה של אטריו, ל"מושיע" שלהם, וחוסר ההצלחה בהתמודדות שלו עם הכוח האדיר שניתן לו, בכך שהוא כלכך לא מושלם, מגיע לשפל (מנסה להשתלט על מגדל השנהב), אבל מודה בטעותו בסופו של דבר, מצטער ומשתפר. למקרה והתעלמתם מאזהרת הספויילרים שלי בהתחלה ולא קראתם אותו, בבקשה תעשו את זה. אמנם כמו שאדון קוריאנדר אמר (ואשאיר ציטוט עוד מעט) "כל אחד חווה את הסיפור שאינו נגמר בצורה שונה". אולי לא תתלהבו ממנו כמוני ותחשבו שאני "סתם עושה עניין", ואולי תרצו להצטרף אלי למועדון מחבקי הספרים ותצטרפו למסע מחודש איתי בפאנטסיה, להגיע לגבולות חדשים ולעלילות חדשות. אבל זה כבר סיפור אחר והוא יסופר בפעם אחרת ;) (והמבין יבין...) "כל סיפור אמיתי הוא סיפור שאינו נגמר" הוא סקר במבטו את הספרים הרבים שניצבו לאורך הקירות עד לתקרה, אחר כך הצביע עליהם בידית המקטרת שלו והמשיך: "יש המון דלתות שמובילות לפאנטסיה, נערי. ויש עוד הרבה ספרי קסם כאלה. אנשים רבים אינם מבחינים בהם כלל. זה תלוי לגמרי במי שלוקח לידו ספר כזה." "אם כך, 'הסיפור שאינו נגמר' הוא סיפור אחר בשביל כל אחד?" "כן, לזה בדיוק אני מתכוון," פסק אדון קוריאנדר, "וחוץ מזה, יש לא רק ספרים, יש מגוון אפשרויות אחרות להגיע לפאנטסיה ולחזור משם. את זה אתה עוד תלמד."

(~ספויילרים~) קראתי פעמיים את הסיפור שאינו נגמר. פעם ראשונה בכיתה ז, ופעם שניה כלפני חודשיים. קראתי אותו פעמיים ואני עוד קוראת אותו, עוד קוראת אותו כשאני חולמת בהקיץ, ונזכרת באטריו הרוכב על פוכור, או בבסטיאן והקיסרית הילדותית, השלומפים בעיר הברקת, מדבר הצבעים ובפאנטסיה. קראתי פעמיים את הסיפור שאינו נגמר, והוא עוד לא נגמר. הוא ממשיך לקרות ולחיות, גם אחרי שבסטיאן חזר הביתה וגם אחרי שפאנטסיה נחרבה ונבנתה מחדש, וגם אחרי שסגרתי את הספר ונשכבתי על הספה מחבקת את הספר, מתנשפת כאילו סיימתי מסע מתיש בעוד בסטיאנים חדשים ואחרים ממשיכים לקרוא איפושהו את הסיפור שאינו נגמר ועוברים את אותו מסע דרך העיניים שלהם ודרך הדפים הירוקים ואדומים (או כחולים וכתומים בהוצאה החדשה), דוהרים על ארטקס ושוקעים איתו, מפלסים את דרכם בביצות הייאוש ומגיעים לאיולולה, רוכבים על פוכור וצופים בפאנטסיה מתמוטטת בעוד הזקן מההר הנודד מגולל את סיפורו של בסטיאן ואטריו כאחד שוב ושוב ושוב, נכנסים עם בסטיאן לפאנטסיה בוראים את פרלין ומאבדים את עצמנו יחד איתו, ורק רוצים לצעוק "לא בסטיאן! אתה משתנה! אתה שוכח! אתה שוכח!!", כי אולי גם הוא ישמע אותנו כמו שאטריו שמע אותו כשעוד היה החנון השמנמן וחסר הביטחון לפני אאורין, לפני כלכך הרבה אך גם כלכך מעט זמן. לטעות איתו, לכעוס עם ועל אטריו, להשתכח ולהיאבד איתו בעיר הקיסרים האבודים. להתבגר איתו. לגלות איך מודים בטעויות, להיוולד מחדש ולמצוא את המשאלה האמיתית הנסתרת שלו (ואולי גם שלנו) ולחזור, יחד איתו, אל עולם בני האדם, כאדם חדש ושונה לחלוטין. אני זוכרת שקראתי פעם ביקורת של מישהי, בה היא אמרה על הספר שהיא קראה שלכל אחד קיים ספר ש'שייך לו'. אני לא זוכרת אם ככה ניסחה את זה, אבל זה היה הרעיון. בזמנו תהיתי מה הספר שלי, ועם כל הספרים הטובים שקראתי לא הצלחתי להגיע להחלטה איזה ספר שייך 'לי'. עד שקראתי בפעם השניה את הסיפור שאינו נגמר. הסיפור שאינו נגמר שייך לי, ואני שייכת אליו. אנחנו מחוברים, כמו הנחשים על הכריכה ועל השרשרת של אאורין או בשער בין העולמות. כי שם אני נמצאת. בין המציאות לפנטאסיה. אני פה, אבל ברגע שאני מסתכלת על מדף הספרים שלי ועיני נתקלות בכריכה הכתומה-סגולה אני חוזרת להרפתקאותיי עם גראוגרמאן, עם שלושת האבירים היסבאלד, הידורן והיקריון, לים הערפל, למגדל השנהב... קראתי את הסיפור שאינו נגמר פעמיים, ואני עוד אחזור לקרוא אותו. אולי בעוד חצי שנה, אולי בעוד כמה שנים, כשאגדל ואתבגר יותר, ואגיע אליו מנקודת מבט שונה. אולי אבין יותר ממה שחשבתי שיש להבין, את כל הכוונות והמשמעויות הנסתרות. אני לא יכולה לומר כמה אני אוהבת את הספר הזה. כמה אני מעריכה את מיכאל אנדה, על הכתיבה היוצאת מן הכלל, התיאורים שמראים במדויק את הנופים והיצורים אבל משאירים מקום לדמיון, מפורטים אך לא מתישים. על הרעיונות הנפלאים שיש לו, ההברקה והשנינות שמסתתרת מאחורי כל סיפור משני וקטן, על כל שורה מכוונת מדויקת. כמה שאני מעריכה את בסטיאן. התהליך שהוא עובר מבסך הכל תולעת ספרים מושבע כמו כולנו שרק רוצה להיות חלק מהחבורה של אטריו, ל"מושיע" שלהם, וחוסר ההצלחה בהתמודדות שלו עם הכוח האדיר שניתן לו, בכך שהוא כלכך לא מושלם, מגיע לשפל (מנסה להשתלט על מגדל השנהב), אבל מודה בטעותו בסופו של דבר, מצטער ומשתפר. למקרה והתעלמתם מאזהרת הספויילרים שלי בהתחלה ולא קראתם אותו, בבקשה תעשו את זה. אמנם כמו שאדון קוריאנדר אמר (ואשאיר ציטוט עוד מעט) "כל אחד חווה את הסיפור שאינו נגמר בצורה שונה". אולי לא תתלהבו ממנו כמוני ותחשבו שאני "סתם עושה עניין", ואולי תרצו להצטרף אלי למועדון מחבקי הספרים ותצטרפו למסע מחודש איתי בפאנטסיה, להגיע לגבולות חדשים ולעלילות חדשות. אבל זה כבר סיפור אחר והוא יסופר בפעם אחרת ;) (והמבין יבין...) "כל סיפור אמיתי הוא סיפור שאינו נגמר" הוא סקר במבטו את הספרים הרבים שניצבו לאורך הקירות עד לתקרה, אחר כך הצביע עליהם בידית המקטרת שלו והמשיך: "יש המון דלתות שמובילות לפאנטסיה, נערי. ויש עוד הרבה ספרי קסם כאלה. אנשים רבים אינם מבחינים בהם כלל. זה תלוי לגמרי במי שלוקח לידו ספר כזה." "אם כך, 'הסיפור שאינו נגמר' הוא סיפור אחר בשביל כל אחד?" "כן, לזה בדיוק אני מתכוון," פסק אדון קוריאנדר, "וחוץ מזה, יש לא רק ספרים, יש מגוון אפשרויות אחרות להגיע לפאנטסיה ולחזור משם. את זה אתה עוד תלמד."