מישהו לא שמע על ספר ההמשך לסדרת 'גיבורי האולימפוס', 'אות אתנה'? כי אם לא שמעת, צר לי לבשר, ידידי, אתה באיחור. אז כן, חברים, אות אתנה יצא, וכבר רכש לו מועדון מעריצים.

לפני שאתחיל לספר על הספר עצמו – אני חייבת לשתף, שלא ציפיתי ליותר מדי. אתם מוזמנים לחנוק אותי, אבל אולי מישהו(יים) יביע תמיכה.
כפי שאמרו לפניי, ריק ריירדן התעייף, וקשה לפספס את זה, גם בספריו הקודמים. העלילה הממוחזרת מדי, שנלעסה שוב ושוב עד שאפשר להקיא, התרחישים הצפויים, הדמויות השטוחות, הנבלית המעצבנת שהגיע הזמן כבר להחליף... ומנגד – הכתיבה המרתקת, ההומור המשעשע, הדמויות המקסימות, המיתולוגיה המחרידה שהופכת כמו בקסם לנפלאה, כשהיא בידי השרביט של ריירדן.
מי שקרא את הביקורות שלי יודע שאני באופן כללי נגד סדרת ההמשך הסחטנית הזו, 'גיבורי האולימפוס', אבל אם הוא כבר כותב... זה לא שאסור ליהנות, נכון?

כשאח שלי סיים לקרוא את הספר (לפניי, כמובן, אחרת הייתם מוזמנים להניח פרחים – רצוי סגולים – על הקבר שלי), הוא ציין בחצי-חיוך שהספר הפך לספר מתח ואימה.
אולי הוא קצת הגזים, אבל אם הקונן הקשיח של הזכרון בראשי הקט לא נשחק, יש בספר הזה משהו קצת שונה. הייתכן שריק מתבגר סוף סוף?

בספר הנ"ל, אנבת' ופרסי סוף-סוף נפגשים (לרשימת 'הסיבות להכות את ריק ע"פ ליילק' צריך להוסיף את העניין הזה, שהיה עליו להפגיש אותם בספר הקודם למען שפיות קוראיו, אבל זה כבר סיפור אחר), וברקע גם המחנות של הרומאים והיוונים נפגשים, וזה לא פשוט כפי שזה נשמע – כי סכסוך עתיק חוצץ ביניהם. ועוד כשנראה שהכל בסדר, ושלום-שלום הולך כמו שצריך, העניינים מדרדרים במהירות: כי גאיה מתערבת בתוכנית, והיא זקוקה לדמם של שני חצויים כדי להתעורר.

האלים מבולבלים, נקרעים בין זהותם היוונית לזהותם הרומית, ולפיכך אין לצפות מהם לעזרה במסע המסוכן הזה.

אבל זה עוד לא הכול – בכיסה של אנבת' בוער אות אתנה, ואיתו משימה בלתי אפשרית. היא תהיה מבין החצויים הבודדים, הנבחרים בכל דור, לצאת בעקבות אות אתנה. האם היא תהיה הראשונה והיחידה שתצליח?

מסע החיפושים, הכולל את פרסי, אנבת', הייזל, פרנק, ליאו, ג'ייסון, פייפר והמאמן הדג' (שהוא לא כל כך נחשב) יוצא לדרך, ואי אפשר להיות בטוחים בתוצאות. הרומאים בעקבותיהם, סכנת מוות לפניהם, ועליהם להגשים משימה בלתי אפשרית.
נשמע כמו ספר טיפוסי של ריק, לא? כן, רק שכחתם פרט אחד. הם צריכים לעשות את הכל, ב.. אה,... חמישה ימים. זהו, עכשיו הכל מתאים.

גם בספר הזה, ריק ריירדן מכה שמינית (פרסי ג'קסון + גיבורי האולימפוס, אם לא מחשיבים את כל היתר, ולא להאמין, גם את הנפילות).
המיתולוגיה המזעזעת עדיין נפלאה, הדמויות השטוחות עדיין מקסימות, העלילה המרתקת כמו תמיד מרתקת, הספר נפרס על גבי 500 עמודים בערך – ככה שאם אתם עצלנים יש לכם שלושה ימים גג לקרוא אותו, ההומר עדיין משעשע, הכל נפלא.
נו טוב, כמעט.

בספר הזה, מי שלא שם לב, יש לנו מסע חיפושים כפול שניים וחצי. שבעה חצויים במקום שלושה, ולא כולם יוונים.
הסיפור מסופר בגוף שלישי, אבל הפרקים מיוחסים בכל פעם למישהו אחר מהחצויים, ובאותם פרקים, באמת, הוא מקבל קצת יותר תשומת לב.
אבל קשה לא לעורר אפליה במצב הזה. אני חושבת שיש לריק משהו נגד ג'ייסון. שלא לדבר על המאמן הדג'. המאמן הדג' לא קיבל אפילו פרק אחד!

הספר הזה מרגיש כמו סרט פעולה בצורה מעצבנת. הוא לא היה יכול להקדיש כמה פרקים להתמוטטות נפשית? זאת אומרת, הבנות שם חזקות יותר מרוב הבנים בגבעתי, והמצבים מייאשים עד כדי גיחוך.

דבר נוסף שקשה לי להתעלם ממנו: המאמן הדג'. ברצינות, ריק עשה אותו כזה אידיוט שזה פשוט מחליא. הומור אמריקאי זול ומרגיז.
הוא לא היה כזה טיפש ב"גיבור האבוד", ובספר הזה הוא מעורר רחמים ממש.

אני לא יכולה שלא לזקוף לזכותו של ריירדן את הדבר האחרון, וראוי ההערצה יותר מהכול: הסוף, הסוף של הספר שאי אפשר לקרוא לו טוב.
בטח היה לו ממש קשה לעשות את זה. כמה ימים של שברון לב, אולי. אבל זה שיפור אדיר. אולי בספר הבא נאלץ להיפרד מדמות אהובה?

ולסיכום: מומלץ, ומומלץ מאוד, לכל חובבי פרסי ג'קסון וסדרת גיבורי האולימפוס.
אפילו ש"פח מחזור" מתנוסס על כל הספרים שלו, הם עדיין ספרי חובה. כי כיף לקרוא אותם, ומה משנה ממחוזר או לא. בינינו, זה לא מה שחשוב :)

כמו תמיד, נאלצתי לחכות שנה שלמה כדי לקרוא את הספר השלישי בסדרת "גיבורי האולימפוס", סדרת המשך לסדרת ספרי "פרסי ג'קסון."

אתחיל דווקא בנקודה שבה פגשתי את פרסי ג'קסון לראשונה. בעיקרון, לא ממש רציתי לקרוא את הספר בתחילה. בדרך כלל אני פחות מעדיפה לקרוא ספרים ש"כולם" קוראים כרגע.
זה היה שבוע הספר, והחלטתי בכל זאת לתת לספר הזה צ'אנס. קניתי את כל חמשת הספרים. ננסה.

נשאבתי לספרים, ולסדרה בכלל, כבר מהעמוד הראשון. העלילה סוחפת, האירועים מתרחשים במהירות בזה אחר זה. לפי דעתי זהו אחד מאותם הספרים שאי אפשר להניח אותם מהיד, ואפילו כשעוזבים אותם לרגע, לא מפסיקים לחשוב על הספר.

אני כבר יודעת שכתבו שלל ביקורות על ספרי "פרסי ג'קסון." היו גם השוואות מסויימות של הסדרה לסדרת "הארי פוטר" מאת ג'יי.קיי.רולינג. אני מודה, לא קראתי את ספרי "הארי פוטר" וגם את הסרטים לא ראיתי. אני מקווה להאמין שלא התחשה העתקה מסדרת ספרים זו אצל "פרסי ג'קסון".

אז כן, הספר השלישי בהחלט לא מאכזב. אולם הספר השני בסדרה, "בן נפטון" השאיר בי צפייה עצומה להמשך, אך "אות אתנה" בהחלט לא מאכזב עד עכשיו. כעת אני בערך באמצע הספר. הייתי מסיימת אותו מהר יותר, אך בגלל העומס הרב לוקח לי יותר זמן.

ריק ריירדן הוא אחד הסופרים האהובים עליי, זאת בעיקר בגלל הכתיבה שלו. העלילה סוחפת, הקריאה זורמת. כל פרק משאיר בי טעם של עוד. השפה בה הוא כותב מוצאת חן בעיניי. אני לא חושבת שהסופרים צריכים "להתחכם" יותר מדיי בעת כתיבת הספר. קהל היעד העיקרי של ריירדן הוא בני נוער, והוא מצליח להתאים את הספר אליהם. אני חושבת שהוא לאו דווקא מזלזל ברמה שלנו. הוא פשוט גורם לנו להתחבר יותר אל העלילה.

עכשיו (כן, יש לי הרבה דברים להגיד על הסדרה הזו), לא יכולתי שלא לציין את העובדה שבסדרת הספרים הנוכחית, העלילה מסופרת כל כמה פרקים מנקודת מבטה של דמות אחרת. ריירדן בונה את העלילה בצורה מצויינת, ולא מאולצת מדיי כדי שתתאים עכשיו לדמות המספרת. זה מה שהרגשתי בעת הקריאה. לכל סופר יש את "החתימה" שלו, סגנון הכתיבה שלו, וריירדן מצליח, לדעתי, להתעלות ולייחס לכל אחד משבעת הגיבורים הראשיים, מספר מכובד, קול ייחודי משלו.

הייתי רוצה, ברשותכם, להתייחס בביקורת גם אל אחד הספרים הקודמים שהזדמנו לידיי, לפני שהתחלתי בקריאת "אות אתנה". לפני הספר הזה, קראתי בין היתר את ארבעת ספרי סדרת "דמדומים" מאת סטפני מאייר ברצף. בהתחלה, לאחר ביקור ממושך כל כך אצל הערפדים "המושלמים" בני האלמוות וחסרי הדאגות, התרסקתי לתוך עולם בני התמותה. נכון, ישנם גם אלים בספרי "גיבורי האולימפוס", אבל ריק ריירדן הופך גם אותם ל"אנושיים": גם להם יש דאגות, גם ביניהם מתחוללות מריבות. ממש כמונו. לכן אני מצליחה להתחבר אל הסדרה. גם "החצויים", שהם חצי אלים בעצם, מתנהלים כמו ילדים אנושיים רגילים. הם מדברים אליי. אני מבינה אותם.

לסיום, סדרת מומלצת ביותר. הנאה צרופה.

לא אכפת לי כמה אנשים אומרים שסדרת ההמשך אידיוטית וחסרת טעם ושריק ריירדן היה צריך להפסיק בחמישה הראשונים- כי אני לא יכולתי להניח לרגע את הספר 'אות אתנה'.
וגם כנראה כי הייתי מתה אם לא היה המשך, ואני אקבל כל דבר נוסף על הגיבור הכי אהוב עליי בכל הזמנים- פרסי ג'קסון.
אני מודה, אני לא אוהבת את כל הדמויות.
ג'ייסון מושלם מדי ונראה כאילו הוא עומד להחליף את פרסי- ואני אחריב את העולם אם זה יקרה.
ופייפר די בכיינית ועדינה ו... טוב, נשית מדי. אפילו אם היא בת של אפרוטידה.
ואני לעולם לא אוהב את שאר הדמויות באותה מידה כמו את פרסי- מהסיבה הפשוטה שהם לא הוא ולעולם לא יהיו הוא, הגיבור והדמות הראשית מאז הספר הראשון. ודי מעצבן אותי שפתאום נוספו עוד דמויות ראשיות יחד איתו.
אבל אני אשרוד, זה שווה את זה.
הבדיחות מצחיקות כמו תמיד, העלילה זורמת ומרתקת לא פחות כמו מכל הספרים הקודמים לה ופרסי מדהים לא פחות.
אבל הדמויות נשארות בקבוצות משלהם- דמויות אחרות פחות חשובות להם, מה שנראה לי לא בסדר.
נגיד- פייפר אמרה שאם פרסי ימות היא תהייה עצובה בשביל אנבת'. כלומר- מה איתה?
ויש דמויות אחרות שלא ממש מתקשרות עם אחרות, כמו הייזל ואנבת', או ליאו ופרסי.
אבל הספר השתפר- קרו אבדות, הכתיבה השתפרה וכמה מהדמויות פחות מעצבנות מאז הגיבור האבוד!
זה מספיק בשבילי. אני מרוצה כל עוד אני יודעת שיש המשך- שזה לא הסוף.
וכל מי שקורא את הביקורת הזאת כרגע- אני מאוד ממליצה על הספר, ובכלל- על הסדרה כולה :)

מדהים. ריק ריירדן עשה זאת שוב והוא לא אכזב אותי. אפילו לא פעם אחת.
הכתיבה של ריק ריירדן ייחודית לו, הדמויות שהוא יוצר כל כך אלוהיות ובו זמנית אנושיות וקל להתחבר ולהזדהות איתן.
הספר הזה עלה על כל הציפיות שהיו לי עליו. אהבתי את החיבור מחדש של פרסי ואנבת' ושמחתי שיש לי הזדמנות לקרוא עליהם בתור בני זוג, אהבתי את העובדה שריירדן הדגיש את סיפורי האהבה בתוך הספר.
נהנתי מכל דקה ודקה וכמעט בכיתי בסוף, וזה מה שעושה אותו לספר מושלם.
כל מעריצי פרסי ג'קסון שעדיין לא קראו את הספר, קומו עכשיו ורוצו לסטימצקי לקנות כי הוא כל כך שווה את זה!
עכשיו אני בטוחה במאה אחוז מי הסופר האהוב עליי ואני נותנת בלב שלם לספר הזה חמישה כוכבים. הספרים של ריירדן לא ראויים לפחות. הדבר היחיד שמעציב אותי כרגע, הוא שאני אצטרך לחכות שנה שלמה בשביל הספר הבא.
מדהים. וכל מילה נוספת מיותרת.

כשהגעתי היום לספרייה ולא מצאתי את בית האדס על המדף כמעט קיבלתי התקף לב. עבר לי בראש משהו כמו, "לאלאלאאא לא יכול להיות שזה קורה ליייי, ועוד אחרי הסוף של אות אתנה! זה. לא. הוגן!!!"
בסוף מצאתי את הספר המבוקש/מקודש והכל היה בסדר. טוב, חוץ מהעובדה שהיה לי שיעור ולא יכולתי לקרוא. כן, זה מבאס, אבל זה כבר קשור לבית האדס ולא לאות אתנה.

לדעתי ריק היה יכול להוריד את הפרק האחרון. הוא לא תרם לכלום. אני חושבת שהוא היה צריך לסיים בנפילה של פרסי ואנבת' (אני לא אגיד לאן כי זה יהיה ספוילר (כאילו שהביקורות האחרות לא מוצפות ספוילרים)), וכשהופכים את הדף מגלים רק את מילון המונחיחיחים שצוחק לך בפרצוף.

#ספוילרים, אני חושבת#
הפרק של ה-נפילה היה ממש טוב. "ממש טוב" זה קיצור של "מדהים מקסים מושלם אוסומי ברמות שאדם אנושי לא יכול לקלוט וכו'"
כלומר, רק הקטע שפרסי מחזיק את מדף הסלע וכל מה שקרה שם. השאר היה בסדר, אבל זה הכל. ג'ייסון היה סופרמן בלונדיני כרגיל, פייפר הייתה מלכת יופי כרגיל, והיחידים שבכלל ראו מה קורה היו הייזל וניקו המדהימים-הרבה-יותר-מג'ייסון-ופייפר (למרות שזה לא ממש הישג).
#סוף ספוילרים (?)#

כן, יש לי בעיה עם ג'ייסון ופייפר.
הם חסרי תועלת.
ח ס ר י ת ו ע ל ת
(גם יש לי משהו עם כתיבת מילים עם רווחים כאלה...)
ריק מודע לזה. הוא מודע לזה שהוא יצר סופרמן בלונדיני מדהים שמעלף את כל הבנות (למרות שמי שמתעלף שם זה בכלל ג'ייסון #סטגדיש
זה לא מצחיק)
אנבת' אמרה שהיא לא סומכת על ג'ייסון כי הוא יותר מדי מושלם. המראה שלו והאופי שלו פשוט יותר מדי טובים (תלוי את מי תשאלו. לדעתי לציית כל הזמן לכללים זה סוג של פגם, אבל אני חושבת שכל דבר יכול להיות פגם וזה תלוי איך מסתכלים על זה).
אם כבר מדברים על פגמים, אני חייבת להודות שהקטע של 'הפגם היסודי באופי' הפך להיות מ"וואו ריק איך חשבת על זה??" ל"וואו למה ריק למה עשית את זה??"
זה שהדמויות מודעות לפגמים שלהן הופך אותן ליותר מושלמות, או במשחק מילים: ההשלמה הופכת לשלמות.
חוץ מזה, לאף אדם אין רק פגם אחד. זה כמו שלאף אדם אין רק כישרון אחד.

אני חושבת שהזכרתי את פייפר מקודם. מלכת-היופי המכונה פייפר.
יש אנשים שמבטאים את השם שלה כמו נייר. טוב, היא גם שטוחה כמו נייר #סטגדיש
(שוב לא מצחיק)
אז היא נחמדה וחברותית ודואגת לג'ייסון המע(ו)לף כי הוא החבר שלה והם כל הזמן ביחד ו-לאא ג'ייסון! אל תעזוב אותי!! אל תשאיר אותי לבד לרגע!! אני לא אסתדר בלי המדהימות המדהימה שלך והיכולת הלא מועילה בשיט שלך לעוף!! תודה שלא הצלת את פרסי ואנבת' ורק דאגת לי! חיבוקייי בוא נתנשק
לאא אני בכלל לא מושפעת מאמא שלי ואני בכלל לא רומנטיקנית חסרת תקנה וחסרת תועלת. למה שתחשבו דבר כזה?
להלהלה ריינה תתרחקי מג'ייסון ע-כ-ש-י-ווו

מצטערת, נסחפתי.

אז חוץ מסופרמן ומלכת-יופי אהבתי את כל הדמויות.
לכל אחת יש עבר מפורט כל כך ועל כל אחת היה אפשר לכתוב ספר שלם (על פרנק לא. העבר שלו לא כל כך מיוחד).
מה שמעניין אותי לדעת הוא אם פרסי, אנבת', הייזל, פרנק, ליאו, פייפר וג'ייסון נועדו להיות שבעת החצויים כשניבאו את הנבואה בפעם הראשונה. אני יודעת שזה בטח נשמע הזוי לגמרי, הרי זה בכלל לא קשור לכלום והנשים האלה של הגורל יודעות הכל ובלה בלה בלה. אבל אמרו שחצויים מתים בגיל צעיר. אולי חצוי אחר היה אמור להיות חלק מהשבעה אבל הוא נהרג?
זה בטח לא נכון. לריק לא היה טעם לעשות את זה כי זה לא תורם לעלילה. זה סתם רעיון מוזר שלי. תתעלמו.

קראתי שוב את הביקורת והבנתי שהיא הפוכה לגמרי, אז:

*אזהרה! ביקורת הפוכה לפניך! הקריאה על אחריותך בלבד*

אז ריק ריירדן משתמש באותו מתכון ישן של סבתות כל פעם. וכמו כל הסבתות למופת הוא מצליח כל פעם לדחוף לך אותו לפה למרות שכבר נמאס - אבל אין לך טענות, כי זה נהדר.
קצת הסתבכתם עם ענייני בישול?
טוב, גם אני שונאת ספרי בישול, אז נתקדם.
הספר טוב, נחמד, מצחיק, בעל הומור ריירדני מדופלם וכמובן: צפוי למדי.
אני חייבת לציין שציפיתי שהמחנות השונים יתחילו מיד להתנהג כחברים-הכי-טובים-לנצח תוך שלוש שניות בלי כל התחשבות בהגיון, והופתעתי.
הייתי בטוחה שאם יהיה איחוד בין פרסי לאנבת' (שקרה מוקדם, למרבה המזל של שפיותי) יהיה יותר "אמריקקי", והופתעתי.
חבל לי קצת על פרסי ואנבת' (קצת זה לא מילה!) אבל זה גרם לי להבין שלמרות שממש התעצבנתי מההפרדה בזמנה: ממש חיכיתי לכך שהם ייעלמו מהסדרה. יש גבול ל"צפיוּת" (מלשון "צפוי") ולקיטשיוּות בזוג שקיים כבר סדרה שלמה ודי ארוכה. אבל גם אני נסחפתי, אני מודה.
וכמו שאני מכירה את ריירדן ברור שפתאום הם ייפתחו כוחות לחימה מדהימים ויצאו בכוח אהבתם! (אל תפקפקו: אלה אחרי הכל אנבת' ופרסי)
אבל היו גם דברים צפויים ביותר. מצפויים קלות ועד לצפויים-במידה-של-אושר-ועושר.
וגם, איך זה שפתאום האלים נזכרים שיש אלים רומאים וחוטפים ישר פיצול אישיות?
מה קרה באלף-אלפיים שנים האחרונות, אה?

נכון שלפעמים נמאס לנו, אבל זה עדיין המתכון של ריק ריירדן. הסבתא-הדוחפת-לכם-אוכל הכי טובה בעולם.

ווהו, ביקורת ראשונה! ועוד על הספר הזה!

...טוב, זה לא כזה כבוד גדול.
אז בוא נתחיל באמת-

הנה לנו הספר השלישי בסדרת ההמשך לפרסי ג'קסון, גיבורי האולימפוס. העלילה עצמה הייתה טובה, (למרות שקצת מוכר) ההומור היה טוב, אפילו ההתרחשויות היו טובות.
אז למה ירד כוכב?
טוב, הדמויות. חלקן טובות, חלקן גרועות לחלוטין וכאילו כבר מיצו את מרב היכולת בספרים הקודמים.

-כאן עלולים להיות ספויילרים, ראו הוזהרתם.


פרסי- הוא נשאר אותו דבר בערך, אני עדיין אוהבת אותו, אבל נראה לי ש"מוח אצה" כבר לא בדיוק אותו מוח אצה שהיה בג'קסון. הוא נעשה בוגר יותר, כן, אבל ברצינות שהוא פחות התבדח, ומי שתפס את תפקיד הליצן הוא ליאו.

ג'ייסון- דמות הגבר המושלם, זה שהבנות מזילות עליו ריר, המנהיג הטוב והחתיך. הוא יותר מידי מושלם בשביל לאהוב אותו. בכלל, כל הקיטש שלו ושל פייפר.. הלוואי שהוא ימות כבר וזהו. (גם כי הוא מעצבן ולא יהיה חסר, וגם כי אז יכאב לפייפר יותר מאשר אם היא תמות בעצמה) אה, ונמאס לי לראות את סימני היריבות בינו לבין פרסי. אחי, פרסי פשוט הרבה יותר טוב ממך, תשלים עם זה ונגמר הסיפור!

פרנק- חמוד. הוא פשוט חמוד. היו רגעים שרציתי לתת לו חיבוק דוב ולא לעזוב אותו. אין לי משהו רע להגיד עליו, ביחס לשאר הדמויות.

ליאו- הדמות האהובה עליי. אבל מה הרס לי קצת? הרומאנס שלו עם הייזל. הוא לא מתאים לה, נקודה. הוא צריך מישהי טובה יותר. וגם לא אהבתי את היחס המגעיל שלו כלפי פרנק, או את העובדה שהוא באמת כאילו גונב את הייזל מפרנק.

אנבת'- העלילה שלה הייתה הכי טובה, לדעתי. כל הקטע של המסע בעקבות אות אתנה, ובכלל- איך שהיא עבדה על ארכנה וגרמה לה ללכוד את עצמה במלכודת הסינית, גאוני. היא אחת הדמות הנקבות היחידות שאף פעם לא עצבנה אותי. ולפחות היא ממשיכה לקרוא לפרסי מוח אצה. ראר 3>

פייפר- ..איך לתאר את השנאה שלי כלפיה? היא כזאת בובה חמודה ויפה. רק מה, היא לא מועילה בכלום! במיוחד בקטע עם השרימפזילה רציתי להרוג אותה, ובערך בכל אחד מהקטעים איתה. נראה שהיא איבדה גם את שארית היכולות המועטות שלה ונשארה חסרת אונים.

הייזל- איכסה פיכסה. תעזבי את ליאו, ילדה, ותהיי עם פרנק בשקט!


טוב, אם יש דבר אחד שאפשר לזקוף לזכותו של ריק, הוא הסוף. באמת השאיר אותי במתח וציפייה לקראת הספר הבא! ועכשיו גם ניקו בתמונה.. אם ניקו ימות, אני אשליך את הארי פוטר חמש על הראש של ריק. זה עלול להיות קטלני.

-סוף ספויילרים-

אז זהו, בעצם, ספר טוב שהיה כיף להעביר איתו את הזמן. מקווה שבבית האדס ישתפר אפילו יותר. כי בסופו של דבר, ממליצה לקרוא. D:

הנבואה אומרת שאת המסע להצלת העולם צריכים לעשות שבעה חצויים, במשך הספרים הקודמים התגלה ששבעת החצויים הם:
פרסי, ליאו ופייפר היוונים, ג'ייסון, פרנק והייזל, הרומים.
גם אנבת', בת אתנה, מצטרפת למסע.
היוונים והרומים צריכים ללמוד להתגבש בשביל להתאחד נגד גאיה הרעה.
אבל הכול מסתבך כשגאיה שולחת רוחות שמשתלטות על הדמויות וגורמת להם לעשות מעשים מרושעים.
היוונים והרומים בסכסוך, ושבעת החצויים צריכים לפעול לנגד כול הסיכויים!

עלול להכיל ספויילרים...
זה פשוט לא יאמן!!!!
ריק פשוט אוהב להתעלל בנו!!,ברוב חוצפתו הוא מעז להפיל אותם לטרטרוס,פשוט חצוף!! מרושע!! קר לב!! אבל גאון!
זה היה ספר מדהים כרגיל,ובגללו בכיתי במשך יומיים שלמים.
לא רציתי לגמור את הספר.
אני פשוט מתה על פרסבת' (פרסי ואנבת') הם כל כך חמודים ביחד וגורמים לי לחיך.
פרסי הוא דמות מ-ד-ה-י-מ-ה! הוא מצחיק חמוד חצוף...יש בוא הכל ולא יותר מידי מהכול ,הלווי והייתי פוגשת מישהו כזה באמת.
ואנבת' כרגיל בדרך שלה היא פשוט מדהימה,למרות שהיא שתלטנית,היא גם חכמה ואהבתה לפרסי פשוט מקסימה אותי כל פעם מחדש .
וליאו!! אני מתה על ליאו,הוא כל כךךך מצחיק,חמוד וטיפש בצורה חמודה באלי להיכנס לספר ולחנוק אותו מרוב חמידות.
פחות אהבתי את הדמות של ג'ייסון ופיפר אך לא הייתה לי בעיה איתם.
אז לקיצור,אני ממש ממש אהבתי את הספר ממליצה מאוד לקרוא ולהכין ממחטות לבסוף. אני ממש מחכה לבית האדס (הספר הבא בסדרה)
אחח...ריק מה היינו עושים בלעדיך ...