השחר זוחל לאט אל המזרח

אותיות נשרפות עם הלילה השחור

אלוהים, דעני למכיכי רוחא

ליבי מפרפר מפחד אי היותך

בתפילת נעילה

חתמתי עצמי

לקיפאון הזה, התמידי

לשפתיים נצחיות ממלמלות

מילים שאיני מאמינה בהן עוד

מול אור זהוב של בוקר הכל נשכח

מילים ארמיות טובעות בקפה

עיניים רטובות נפקחות לרווחה

ציפורים מצייצות שחרית

רעד

אתה

הינך

נגיד שניסע לעיר, כלומר לירושלים, ונשב בבית קפה קטן. נשתה קפה שאפשר להכין גם בבית, אבל פה הוא יעלה שבעה שקלים ומישהו אחר יכין אותו. את תשבי מולי ונבקש שיציירו לנו לב שבור על הקצפת. נגיד שאשתוק ותפרסי מולי לפרוסות דקות את כאבך. פתאום יחייך אלייך המלצר, תשלחי אליו חיוך נוגה ותנגבי דמעותייך. נגיד שידיי פתאום ירקדו זו אל זו במחול נבוך, ואניח מולך לב; עט ודף. את תטלי את העט ותכתבי שורת תווים. נגיד שהלב יעבור ליד יעבור לעט יעבור לדף יעבור בינינו ופתאום תיכתב שם יצירה שלמה בסולם לה מינור. נגיד שנאמר תודה למלצר ונשלם. נצא החוצה והכוכבים יהיו מוסתרים מאחורי העיר, אבל יהיה פס דק של ירח. נגיד: ירח דק שומע תפילתך, מאזין.

חלמתי הלילה חלום ובחלום הכל היה ריק. היו שם בתים ריקים מספות עם חלונות ריקים מנוף וקירות חשופים ובודדים. הבתים עמדו על גבעות חשופות, ובתוך הבתים ועל הגבעות הסתובבו אנשים עם פה ריק משיניים ועיניים ריקות מאישונים ועור ריק מצבע. הכל היה רעוע בחלום. הכל רעד ועמד להתנפץ, הבתים והחלונות והגבעות הריקות והאנשים הריקים עמדו להתנפץ. היה שם אין-אחד-גדול, כמו ציור בצבעים דהויים, שעמד להפוך לרסיסים.

התעוררתי מהר מהחלום, מתנשמת ומתנשפת, ורציתי לברוח לכל מקום שיש בו משהו. לגבעות לא-חשופות, לבתים מרוהטים, לאנשים עם עצמות ושרירים. לברוח לכל דבר שיש בו קצת משהו, בו אין אין-אחד-גדול. להיאחז בו ולא לברוח, למלא את הריק. לדחוק את האין לפינה, שיישאר אבק דק. להתמלא.