בואו נהיה כנים, אם לא היה סיימון מישהו אחר היה מוצא סיימון משלו, וזה היה עניין של זמן וזה בסדר. כי מה הביג דיל? הוא ה ו מ ו. כמה מלאכת מחשבה נדרשה לרעיון הזה? כמעט אפסית, אני בטוחה. ספר כזה צריך דמויות מפוצצות, ואין לו כאלה.

(אני שונאת ביקורות סיפורים חסרי פואנטה, אז כשאני מספרת סיפור ביקורת אני משתדלת לעשות את זה כמה שיותר אפקטיבי ומלא בקונטקסט וסיבה כלשהי ולא סתם לזרוק את זה שם בחוץ כי בא לי לספר את זה, אז. הנה לכם)

יש לי בית ספר ענקי, באמת, וכולם בו 15 ומעלה, אז אני יכולה לאשר את זה – יש לנו "אותם”. יש לנו "כאלה”. בית הספר שלי ראה וימשיך לראות תלמידים שמקורם בLGBT, ככל שבית הספר שלי יותר גדול ויש לו יותר אנשים תמיד יש לו יותר אחוזים של אנשים; יותר ערסים, יותר חנונים, יותר רואי אנימה, מאזיני קייפופ, יותר סטרייטים ובהשוואה; יותר תלמידים מהקהילה הגאה. בעודי לא מתביישת להודות בהיותי אחת מאותם חברי הקהילה הגאה, המוקפת ברובם בסטרייטים, שחבריה לשכבה חסרי מושג באופן כנראה דיי מחריד לזה, אני לא חושבת שאוכל להסביר במילים כמה הבנתי לליבו של סיימון הגיי החמוד במקומות שונים בספר הזה.
למזלי חבריי מודעים לזהותי המינית אז אין לי שום בעיה ואת הביטחון המספיק לצאת באקראי מול אנשים כשאני מרגישה שיש לי את הצורך. אצל סיימון... זה קצת יותר מסובך.

אני לא יכולה להבין את סיימון. אני לא הומו, אני לעולם לא אהיה. אני שייכת לאותה קטגוריה של ארבע אותיות כמוהו, אני אתן לכם את זה, אבל אני לעולם לא אוכל להעמיד את עצמי בדיוק על הריבוע שלו. אנחנו בכלל לא באים מאותו מקום ובטח שלא מאותו רקע. ועדיין, יכולתי להרגיש אותו.
זה נשמע נוראי. אוי לי.

זה לא ספר מדהים. זה ספר טוב של ארבעה כוכבים הנוטים קצת לשלושה לטעמי, אבל מה אני אגיד לכם, ברור לי למה הוא הצליח וברור לי ולכולכם למה הוא ספר ביכורים שכבר מתורגם, כן?
מילת הקוד; הומו. אנשים צריכים גייז. בעיקר מתבגרות, זה עושה להן משהו, אני רצינית. זה נורא ציני מצידי, אבל אם היה מדובר בסיפור אהבה של בחור בחורה הסיכוי שהוא היה מתורגם בתור ספר ביכורים העומד לבד היו אפסיים.
אבל אנחנו צריכים את סיימון. וכשאני אומרת 'אנחנו' אני לא מתכוונת ל'אנחנו' בתור הקהילה הגאה, אלא לכולם כשלם.
סטרייטים (אני מודעת שיש אנשים שמתעבים את המילה אבל אני אמשיך להשתמש בה) זקוקים לסיימון כדי לנסות ולהתחבר ולהבין את העולם הזה, האנשים שנמצאים לידם אבל זה נשמע כאילו הם במרחק מיליון קילומטר מהם, בעולם נפרד משלהם.
הקהילה הגאה זקוקה לזה בגלל שיש צורך בדמות ציבורים. כמו שנשים צריכות דמויות ציבוריות וקהילות של צבע ומוצא שונה שמקופחים צריכות דמויות ציבוריות ככה גם הקהילה הגאה.
אנשים בקהילה משתחלים יותר ויותר לתעשיות השונות מאז המאה הקודמת, אני בטוחה שלא מעט מהאנשים באתר קראו לפחות ספר אחד עם גייפרינד חמוד של הבחורה הראשית שכל אפיונו הוא שהוא גיי למוות.

כן, נחמד לקרוא סיפור עם הומו ראשי שכזה. וזאת, למען האמת, הסיבה היחידה שקניתי וקראתי את הספר.
נחמד לקבל ייצוג שקשור אליי איכשהו וזה מאוד אנוכי, אנ'לא אשקר, ולקרוא על גייז זה תמיד מעניין, וכיף יותר מלקרוא על הטרוסקסואלים. כי כן, ברמה מסוימת זאת כן התמודדות שונה, אבל דומה. ואני שמחה שבספר החלק הזה הובהר כמו שצריך.

משהו שאני רוצה לשים לתשומת ליבכם, קוראים חביבים, לפני שמוחכם יגדיר את הספר כזבל, כי באמת לא ריחמתי עליו עד כה - זאת ההתייחסות לסיימון, תהליכי היציאה מהארון שמוצגים פה באופן נפלא שעשו לי את היום ועשו לי את המכה הקטנה הזאת בלב, של, “אה, הסיטואציות האלו יכולות לקרות לכל מי שעדיין תקוע בארון. באסה.”
ואני לא יכולה להכחיש, כן, היה בי משהו שכן הבין את סיימון. שכן התחבר אליו והרגיש כאילו שבנסיבות כאלו ואחרות הסיפורים שלנו יכלו להיות מאוד דומים וכמה מזל יש לי ואין לי שאני לא במקום שלו.

מה שהספר כן הביא, בדגש יפה; זה כמה סיימון היה שלם עם עצמו, אחרי תהליך ארוך שהוא עבר לפני הספר אבל ציין. שלהיות הומוסקסואל זה לא עניין של "היי, אני הומו", אלא קצת יותר ארוך מזה, מאחר שהציפייה המולדת שלך זה להיות סטרייט בפשטותך.
עכשיו, רוב המתבגרים חשופים לזה יותר, ומבינים את זה יותר. כלומר, אלה שיש להם מחשב ויוטיוב, שיכולים לראות סרטוני יציאה מהארון של יוטיוברים. ועדיין, מרגיש לי כאילו אנחנו צריכים ספר בסגנון הזה.

עוד דבר אחרון, שאני מרגישה שאני חייבת לציין; בביקורות עבר הרגשתי הרבה צורך לציין את העובדה שהנוער בוטא ברמה מעצבנת וחד מיימדית ופה היה לו יותר נפח והוא היה יותר ON POINT שכזה, ואני חושבת שפה באמת מגיע לו צל"ש, ושאם הספר הזה היה כושל בזה הכל היה קורס. היו קללות ולא קללות וכל הדמויות לא הרגישו כמו פלקט חד מיימדי, שזה אדיר בהתחשב בזה שמדובר על ספר ביכורים של סופרת נוער, בסופו של דבר.
היו פה בדיחות אישיות והרבה פאנדומים החליפו בספר ידיים, הרבה צדדים שונים ומעניינים. ואני שמחה שלא היה מדובר פה רק על ה"אני גיי", ולא רק על ה"אני גיי חנון", אלא קצת יותר מהטייטל, ולדמויות היו קצת יותר, ויכולתי לראות בספר הזה סיטואציות דומות שלי ושל חברים שלי.
(דבר שאני חייבת להעיר זה שהתרגום קצת הורס כי הקללות האמריקאיות מתורגמות נורא לעברית, ואולי היה לי טוב יותר לקרוא את הספר הזה באנגלית, אז אם יש לכם את האפשרות והיכולת אני מייעצת לכם לקפוץ על זה)
עוד צד אחד של הדבר זה שאני יכולה לומר שהוא לא היה עמוק מידי ולא פגע בלב כמו שאני יודעת שסופרים אחרים היו יכולים לעשות עם הספר הזה בקלות יתרה.

ובכללי, ספר נחמד ביותר, שאני שמחה שנמצא שם בחוץ אבל מרגישה שיכל להיעשות טוב יותר בידיים אחרות, אולי מיומנות יותר.

וזה לא שאני בוכה פה או מתפרקת פה או שפתחתי את עצמי ואת ליבי הפריך או שהספר הזה סוף סוף הבין אותי, כי הוא קלע בהרבה מקומות אבל עם חריקה קטנה לשמאל או לימין, והוא לא ספר "וואו", כי הוא יכל לקצת יותר מזה, חוץ מזה, שהוא לא היה מרגש במיוחד. הוא היה כיפי, קליל, נחמד, אבל לתת לו חמישה כוכבים, מצידי, לא מגיע לו. הוא לא מורכב מספיק, הוא קצת שטוח מידי.

נ.ב – מאחר שמדובר באתר עם הרבה אנשים דתיים, אני מרגישה את הצורך העז לומר את הדבר הבא, בתקווה שאנשים יכבדו אותי, את דעתי והמקום שאני באה ממנו:
הגישה שפיתחתי בנוגע לזהותי המינית היא זה-לא-עניינכם, כלומר; כל עוד אני לא נוקטת בשום דבר לא חוקי מבחינה מינית אז לאנשים אין זכות לפתוח את הפה החמוד שלהם בביקורת על הנושא הנ”לD=
אז אני מבקשת מכם, בכל לשון של בקשה, לטוב ולרע, אלD=

זה ספר על רמה. ספר עם קלאס. ובגלל זה היו לי תוכניות. כי לספר על רמה מגיעות תוכניות על רמה. לחשוב מה לכתוב, מה לומר, מה להעיר וממה להתעלם כי אני אוהבת אותו מספיק בשביל לא ללכוד את הטעויות.
זה לא שתכננתי לכתוב את הביקורת הזאת בלילה, אני לא יודעת באיזו שעה אנשי האתר יראו אותה, אבל כרגע זה רבע לשתיים עשרה בשבילי ואני גוססת.
אבל המוח שלי נקי, נקי מאוד. הכל זורם ממני כשאני עייפה. את הדברים הכי טובים שבי יצאתי והוצאתי בשעות הקטנות של הלילה. כשאני על הגבול. אלבום של להקה חביבה עליי מתנגן ברקע. הוא נורא שליו, נורא סתווי שם. אף אחד לא מזיע דליים בקוריאה כרגע, אני מאמינה.
(להעצמת החוויה - https://www.youtube.com/watch?v=lFwC7WqCfAI)
האווירה קצת קסומה עכשיו, אפשר לחשוב שאני במצב המושלם לכתיבת ביקורת לספר על רמה.
(עכשיו זה כבר שתיים עשרה ועשרה, אני חושבת לאט, כותבת לאט, מוחקת הרבה. אתקדם מהר יותר מפה)

חשבתי שסיימתי עם ספרי נוער. חשבתי שלקחתי אותם וזרקתי אותם לזבל וקברתי אותם איפשהו. כמה זמן, אפשר לשמוע אותה חוויה? אותה גיבורה חסינה בגיל ההתבגרות ששוכבת עם אהובה אחרי שנלחמו בעוז? אותו בחור משעשע שלוחם בפשע? ואין להם צרות, אין להם ספקות. הם שמיימיים. הם כל מה שכל מתבגר רוצה לראות.
למרות שהיא מעניינת ומרתקת, אבל היא קונכייה ריקה. היא מתפוררת לך בידיים אם אתה מחזיק אותה מספיק חזק. אני אוהבת ללפות, אני אוהבת לחפור ולהעמיק וספרי נוער נקרעים לי בידיים מבלי להתכוון. אולי אני יכולה להינות במהלך הספר אבל אני מחפשת את הספר ההוא שיעברו שלוש שנים מאז שקראתי אותו ועדין אוכל לומר, בלב שלם, שאני מתגאה שקראתי אותו (עד כה, הערפילאים וגנבת הספרים הם שני הספרים שיכולתי באמת ובכנות לומר את זה עליהם).
אפקט הקריאה הוא משהו מקסים, לדעתי. אבל הוא אשלייה. אני מתה על אנשים עם כתיבות טובות, אבל אני שונאת את זה כשזה הדבר היחיד שיש שם. אני חושבת שאני יכולה לספור בכוכבים את מספר סופרי הנוער שהתעלו על הכתיבות של היצירות הגדולות שם בחוץ (בשבילי לפחות, אני מניחה. אל תדרסו אותי).
אבל פה זאת כל החבילה.
ואפשר לומר שזה ספר נוער שגרתי ודבילי, לכו על זה. אבל אתם טועים. ואני אסביר לכם בדיוק למה. ולא אכפת לי למה אתם לא יודעים את זה כי אני יודעת את זה יותר טוב. כי אני מרגישה את זה אחד לאחד. הספר הזה כאילו טבוע לי בבשר.

במבט אחורה, כמה ספרי נוער לא הבינו אותי. כמה ספרי נוער לא הבינו את האנשים מסביבי. כמה ספרי נוער לא קלעו, ואפילו לא התקרבו לקליעה.
וזה לא קולע בול, אבל הוא הכי קרוב שסופר מבוגר איי פעם הגיע.
הכי קרוב איי שם בחוץ.
ואולי, רק אולי, הכי קרוב שמישהו איי פעם יגיע.
כמה היללתי את הספרים הריקים האלו. הייתי בובה, לעזאזל.

פנטזיה זה מדהים. פנטזיה זה מקסים. זה משחרר וזה מיוחד וזה פורץ גבולות, אבל ברגע שאין שום קשר למציאות, היא מתפוררת. כי אנחנו צריכים את הקשר הזה, החוט המוביל למציאות, כדי לדעת שאנחנו יכולים לברוח. אני אמשוך את החוט הזה ופתאום אני אהיה בעולם הפנטזיה, ואני יכולה להיות בנעליים שלהם ולאחוז בחרבות שלהם.
אבל אני צריכה את הקשר הזה.
והדמויות, הן הקשר היחידי, בשבילי, שיכול למשוך אותי פנימה.
לדעת שהן כמוני, לאהוב אותן. לאהוב אותן באמת באמת.
(כתבתי את השם שלי [שם לידה] לא נכון ארבע פעמים, המצב מחמיר. 0:26)
וזה לא פייר. זה לא פייר שסופרי נוער משחררים ספרים ולא נותנים לי את היכולת להתחבר אליהם ולברוח ולקפוץ לאנשהו ולהיעלם, לקבור את עצמי איפשהו.
והספר הזה נתן לי מקום חמים (או... אם מדברים במושגי התקופה ה...נעימה במיוחד. קריר), להתחבא בו.

ועדיין לא הסברתי למה. ואני לא בטוחה שאני יודעת איך להסביר. אבל אני אקפוץ לזה, כי אם לא אעשה את זה בקרוב אני אתעלף, ויש לי דברים לעשות לפני שאני אלך לי הלילה.
(אני אדם מאוד דרמטי, בחיי)
חמש הבנות העל טבעיות, כל אחת מהן הייתה אני. וכל אחת מהן הייתה אחרת וחשבה אחרת והתבטאה אחרת והרגשתי כאילו כל אחת מהן היא אינדיבידואלית, לא, כולן לא אותה ישות. כל אחת היא משלה. כל אחת מלוכלכת ונקייה במקומות אחרים, וכל אחת מהן קצת פחות מלוטשת במקום שלה.
אפשר לדבר הרבה על בחירת הסט, הגילאים הנפוצים, "כבר עשו את זה!”
אבל בכנות, סט תיכוני זה קשה. סט, של תיכון, דמויות תיכוניות, מורים, תלמידים, הגילאים, הם קשים. גילים קשים להתמודד איתם. בגלל שזה קהל היעד רוב סופרי הנוער קוברים בסט את הידיים שלהם ומחרבים אותו, אבל עם הידיים הנכונות, עושים פלאים.
ואני מקווה שעד שעושים פלאים, אנשים לא יפנו את המבט.
אני מבינה את הביקורת של פפריקה על הספר, ואני יודעת מאיפה היא באה בהחלט (אחלה ביקורת, לא מסכימה איתה אבל מתה עליה). אבל הספר הזה, עזבו את הגילאים ואת הסט. הוא עשה משהו שאף אחד אחר לא עשה קודם. אני ראיתי את הקסם הזה בו, שאולי אחרים לא ראו. בעצם, כנראה אחרים לא ראו, ממה ששמתי לב אליו.
הוא דיבר.
השילוב המבריק והגיאוני של פנטזיה ביחד עם דיכאונות, התאבדות, חתכים, סמים, ס.ק.ס מלוכלך ומעפן עם אנשים בגיל מוקדם. מה שקורה לאחוז גבוה מהמתבגרים. זה דיבר אליי בגובה העיניים. זה לא התיימר להיות שום דבר (טוב, אולי קצת), אבל פעם ראשונה, פעם ראשונה שקראתי ספר עם מתבגר ראשי והרגשתי כאילו מישהו הסתכל לי בעיניים.
וזה לא כי הגיל שלי מטפס וכי אני גודלת כל הזמן.
זה פשוט כי הסתכלו לי בעיניים, סוף סוף.
השילוב הזה שאף אחד לא חשב עליו קודם לכן.
עד כה, כל ספר שקראתי לקח את זה בגישה של "היי, זה קורה, מתמודדים.” וזה נכון. אנחנו באמת מתמודדים. זה באמת בסדר.
אבל כשעוברים את זה זה מרגיש כזה נוראי. אלה בעיות עולם ראשון וזה בסדר להרגיש אותן.
אבל כשמתעלמים מהן, זה לא קורה. מתבגרים לא רק בנויים להתאהב ולתת ללב שלהם להישבר. מתבגרים הם קצת יותר מזה. מעפנים, אני אתן לכם את זה. שבורים ולא מורכבים ומרוסקים ולא מלוטשים. אבל לא פלקט.
ובכנות, בספרי הנוער האלו, הוציאו אותנו כפס יצור, ולא יותר. וזה מגעיל אותי במחשבה לאחור.

אהבתי את כולם ושנאתי את כולם ותיעבתי את כולם. כמו מתבגרת נורמלית.
ולא אכפת לי אם אומרים שהספר הזה לא מיוחד, כי זאת טעות. ואם כולם אומרים את זה, אז רק אני באמת יודעת את זה, וזה אומר שהספר הזה הוא רק שלי, יחיד בעולם.
אני מתחילה לדבר פילוספיה, או לפחות חותרת לשם. אז:

נ.ב-
אין לי מושג באיזו שעה אתם קוראים את הביקורת הזאת, אבל אם אתם הקדמתם מספיק כדי לקרוא את זה, זאת שמירת הזכות שלי להשאיר את הנ.ב הזה, כי אני חייבת להעיר משהו על הביקורת הזאת כשאני פיכחת.

נ.ב.ב-
מפרסמת את זה כי אני יודעת שאם לא עכשיו, אז לעולם לא.

אחת התופעות שיצא לי לראות בספרי פנטזיה, או בספרים בכללי, מאז ומעולם, היה ספר עם רעיון מעולה, וביצוע צולע. הספר הזה הוא פשוט דוגמא קלאסית ליצירות מהסוג הזה. כמה פוטנציאל היה טמון ביצירה הזאת וברעיון שלה, שהיה כל כך מורכב, מפורט ומרהיב!
טוב, גודל הציפיות כגודל האכזבה.
אח.
אגב, תהרגו אותי, אבל יש לי תחושה ש"תחיית האגדות" זה רימייק אחד גדול של הספר הזה; החל מהדמות הראשית המעונה ועד משולש האהבה הצולע, הכל צועק "רימייק".

הרעיון המורכב והמרהיב של הספר הזה היה... מורכב ומרהיב. במילים פשוטות. במילים קצת פחות פשוטות, אנחנו מדברים על ריבוי אלים, שמעליהם, שולטת מעין ישות שיצרה אותם ויכולה להשמיד אותם בכל עת, שמה או.
מכת הפתיחה היא כזו; אל הרגיז את הישות הזאת עד כדי כך, וזה היה הקש האחרון. מסתבר שהאלים הם ילדים מפונקים, מעצבנים וחמומי מוח. אל אחד במיוחד, שגנב את "לוחות הגורל" מאחזקתו של או. אז או כמובן מחליט להטיף על מנת למצוא את "לוחות הגורל" החשובים, ומשום מה, הוא לא יכול לאתר אותם. אך או יודע - שעונש זה הדבר היחיד שיוכל לשכנע אותם לשתף אתו פעולה. ובאותו הרגע, הוא הופך את כל האלים לישויות קטנות, מעצבנות וחמומות מוח עוד יותר, בני האדם שמן, הוא מגרש אותם מעל פני "המישורים החיצוניים", שם נהגו האלים להתגורר.
הדבר גורר עיוות של הקסם הקיים על פני כדור הארץ וחוסר יציבות כללית בעולם בני האדם.
האלים המרכזיים והעיקריים האלה שאנחנו מתרכזים בהם בספר הזה; ביין, אל הסבל, מיסטרה, אלת הקסם, ומשמו, אל המתים. שהיה לו חלק קטן מאוד בספר, ושם מסובך.
משם, ביין משקים בגופו האנושי ומחליט. היי. בואו נשתלט על המישורים החיצוניים ונשמיד את או.
במקביל, אנחנו עוקבים אחרי גיבורים בני אנוש, ופה הדברים התחילו להתדרדר.

ו - כל מה שטוב בספר הזה כעיקרון מסוקר למעלה.

מאחורי הכריכה נכתב בפירוש; "הסדרה נכתבה בשיתוף פעולה של סופרים ומתכנני משחקים". ופה נראה לי, בערך, הכל התחיל להתדרדר. הכתיבה עצמה הרגישה כאילו מתכנני המשחקים כתבו את הספר בצורה שטוחה ביותר, והסופר נכנס באמצע ומילא רווחים. כן. ככה בדיוק היא הרגישה.
וזה היה מתסכל.
אני אסביר.
כשכותבים כותבים אדיש ואז מנסים למלא רגשות, קורה משהו כמעט מעורר הקאה. הדמויות דרמטיות כל כך ויותר מידי קשה להתמודד עם זה. לפחות לאנשים כמוני קשה. כי אנחנו נכנסים למצב כזה שהגיבור מתייסר על כאבי נפשו הדואבת והו הבחורה ההיא שהוא מאוהב בה והא איך שהיא הולכת עם הבחור האחר, אוה, זה קורע את ליבי לגזרים.
פאנגירלס אדירות.
וזה לא נגמר שם. זה ממש לא נגמר שם. אם זה היה נגמר שם, נטו. אבל כל דבר, כל כך רדוד או כל כך עמוס דרמה. נורא קשה לעקוב. סצנות קרב משעממות כמעט עד מוות, וסצנות לא-קרב שדרמטיות עד מוות.
וזה אחד הספרים האלה שאתה רוצה להמשיך לקרוא כדי לסיים.
ואז אתה שואל את עצמך "היום?"
"נאאאא."
וחוץ מזה, בכתיבה היה קטע נורא מעצבן. כל פעם שתיארו את ארבעת הדמויות העיקריות שלנו, אמרו "הגיבורים". וזה כבר גבל בהתעללות. כל פעם ששמעתי את הכינוי הזה רציתי לתלות את עצמי. הוא חזר על עצמו כל כך הרבה פעמים, ואתם יודעים מה? הוא חזר על עצמו גם כשאנשים מחוץ לחבורה העיקרית הצטרפו אליהם וכלל פתאום גם אותם בחבורה.

חוץ מזה שהדמויות בנויות כל כך רדוד. עד שהם הופיעו היה אכפת להם משני דברים; עצמן, והאלים שלהן. בסופו של דבר, זה השתנה רק לשתי דמויות - והן התחילו לדאוג ליצר הרומנטי שלהם, שבתכל'ס נכנס בקטגוריה "עצמם". כל הגיבורים המקסימים שלנו הם אנשים שהחיים שלהם לא התפתחו כלל לפני שניגשנו אליהם. אין להם שום קשרי משפחה או שום אכפתיות כלפי שוםםםםם דברררר וזה כל כך מעצבן שהאינטרס של כולם הוא כזה "היי. הכרנו את הבחורה הזאת לפני כמה ימים והיא ממש כזה. אתם מבינים. עוצמתית וזה. והיא רוצה נורא כזה. להציל דברים. אז אנחנו פה."
ורק לפרוטוקול - קוראים להם גיבורים רק כי הם עושים דברים טובים. למרות שבתכלס - הם לא רוצים לעשות את זה.

ככל שאני מנתחת את הספר הזה יותר, אני מתעצבנת יותר. לעזאזל.

אם אני אעבור דמות דמות אפשר לראות שאין להן ממש עומק. לכל אחד יש נופח אחד קריטי שהתעמקו בו, סוד אחד אפל. הן נורא שטוחות, עם מישור אחד שלילי, ומישור אחד חיובי. הדמות היחידה שיש לה יותר ממישור חיובי אחד - חצות, שהיא הפמיניסטית היחידה בכל הספר (לא שיש לי בעיה עם זה), הבעיה שלי אתה היא שעד כה, לא ראיתי שום חלק שלילי בה. אולי תכננו להתעמק בו בספר הבא. אני לא יודעת.

וחוץ מזה, בשאר הדמויות, הלא ראשיות, אני לא יודעת אפילו איפה להתחיל. יש כל כך הרבה, וכל כך מעט זמן לקלוט את כולן. ובקושי אפשר להפריד ביניהן - כולן כל כך דומות באופי המעורפל שלהן או בשמות של כולן, שאחרי זמן מה נשמע פשוט כמו "בזזזזזזזזזזזזז" אחד גדול.
ואיכשהו, הסופר מצפה מאיתנו שני דברים - לשים לב לדמויות המשניות, ולכאוב כשהן מתות או סובלות מנטלית. כי הרבה דמויות משניות נקטלו בספר הזה. הרבה מאוד מהן, והרבה אחרות הופיעו חצי ספר אחר כך.
עכשיו, בצירוף לשם הלא קליט ולדמות שלא נקלטה לי בראש בכלל, הסופר מחליט להחזיר דמות ישנה, ואני צריכה לחזור חצי ספר אחורה, ולהיזכר בכל הדברים ששהדחקתי ללא מודע שלי, כי כל זה היה פשוט מידע מיותר.
בואו נעזוב את החלק של חזרת הדמויות המשניות, כשהסופר קולט אותן או גורם להן לסבול, אני מרגישה כאילו זה בזבוז זמן. איזו דמות מתבכיינת לה שכל החברים שלה מתים ואני מעוותת פנים וצורחת על הספר שלא אכפת לי.
כי
באמת
לא
אכפת
לי.

בתכל'ס, במהלך הספר יש נתק כל כך גדול בין הקורא לדמויות שפשוט לא מזיז אם דמויות מתות או סובלות. ואני אדם אמפתי, בכיתי מספרים יותר מפעם אחת, ועדיין, לא הרגשתי כלום. לא התחברתי. לא למדתי, לא לקחתי איתי.
לא עניין אותי, בשלב מסוים. או למעשה, כל הספר שרוי בתוך השלב המסוים הזה.

ולמען האמת, אני לא מעוניינת להמשיך את הביקורת, כי אפילו לדבר עליו משעמם אותי. ממש.

אני יודעת שאני נשמעת כאילו סבלתי ממש.
וזה נכון.
כלומר. זה לא נכון.
אני בעצם שמחה שקניתי את הספר הזה ואת ההמשך שלו, כי קניתי אותו בעשר שקל (מפתיע), והוא לא ממש... שווה יותר מזה. אבל אתם יודעים מה? הוא עדיין לא נורא. הרעיון שלו היה לגמרי שווה את זה. ולא רק הרעיון, גם הסוף, שהפך קולח במפתיע.

אבל.
לא עוד קנייה של שני ספרים ראשונים בבת אחת!
גם אם זה שבוע הספר.

#NEVERAGIN

"פאנגירל" הוא חווית קריאה שמצד אחד היא מעולם אחר לגמרי, ומצד שני - עולם גדול ומלא שאני מכירה היטב. אולי קצת יותר מידי טוב, במחשבה שנייה. כמובן שפאנגירל כמוני תהנה מספר שכזה עד בלי דיי, אבל אני בטוחה מאוד שכל כך קל להתאהב בספר הזה, שזה חבל לפספס אותו גם אם אין חלקיקי פאנגירל בך.
למרות שבכולנו יש פאנגירל או פאנבוי קטן, לא משנה על מה. כך לפחות אמרה הפאנגירל הגדולה שבשמיים.

הספר המקסים הזה מספר את סיפורה של קאט, פאנגירל נאמנה שכתיבת פאנפיקים חשובה לה קצת יותר מצרכי חיים בסיסיים, ולמרות שהיא שונאת שינויים (מאוד); מגיעה לאוניברסיטה הגדולה והמפחידה.
כשסיפרתי לחברה שלי היום על הספר, היא שאלה, "...זה הכל? איפה ה...עלילה?"
אז זהו, הקטע של הספר הזה שאין רשע ואין טוב, זה ספר נורמלי לחלוטין, על חיים (כמעט) נורמליים לחלוטין, והעובדה שהוא כל כך יום יומי ומוכר לי הפך אותו למאוד משעשע. מן הסתם יש קונפליקט, אחרת לא היה ספר, אבל יש כל כך הרבה, קטנים יותר ופחות, יומיומיים והגיוניים, מונחים במקומם.

בחיי, איזה ספר.

ובאמת, קשה לי למצוא בזמן האחרון ספר שמדליק את המתג וגורם לי להתלהב, לרצות להישאר עד שלוש לפנות בוקר, ערה, כדי לצלוח דרכו. דבר שלא הייתי עושה אם הוא היה מתורגם, כי אז הייתי יכולה לקרוא אותו בחצי מהזמן (הקריאה שלי. באנגלית. כל כך. איטית). אבל הוא מרתק לכל רבדיו האנושיים והנורמליים לחלוטין. החל מהדמויות, דרך הכתיבה, וכמובן שהעלילה. ומן הסתם, הוא ספר שהעלילה שלו מונחת במקומה, אבל אם אפשר לתאר עלילה של ספר בשתי שורות ופחות, זאת אומרת שהדמויות עומדות לעמוד באור הזרקורים, שכמובן, בתור כותבת, זה מבעית. כשהדמויות הן אלה שמנחות ולא העלילה, הכל שקוף; ממש כמו שירה באקפלה, הקול עומד חשוף ופתוח להתקפה. קל יותר לראות בעיות בכתיבה, קל יותר לראות את הפגמים בדמויות, ולא הפגמים האנושיים, אלא פגמים שסופרים לא מתכננים לתת לדמויות; כמדומני, מרי וגרי סואים, הדמויות המושלמות האלו שכולנו מתים עליהם - אגב, הזכרתי את דמדומים כבר כהשוואה? יופי, תנו לזה לחלחל קצת.
אבל למעשה, למרות שזה מפחיד - ראוול משחקת אותה. היא נכנסת לראשים של דמויות צעירות בלי בעיות ומשחקת איתן באמינות ובקלילות, וזה לא יותר מידי קל, ולא יותר מידי כבד, זה בדיוק על הנקודה. מה שגם, היא מביאה כל כך הרבה נקודות מבט שונות; לא רק על פאנפיקים, אלא על כמעט כל דבר. על כתיבה, על הדמות הראשית וההתנהגות שלה, ספרות בכללי. אני יכולה לומר שעל כל אחד מהמשתנים האלה יש לפחות שלוש חוות דעת משלוש דמויות שונות. וזה רק לפחות.
הכל בספר הזה נורא טבעי, נורא חשוף ואנושי ועדיין קליל ומקסים. הכתיבה שלה, שלא גבוהה מידי, ולא נמוכה מידי, וגם, בתוצאה הסופית היא כתיבה מעולה שהולמת כל כך את הדמות הראשית גם בקטעי הפאנפיקים שהיא מצטטת.

תנו לי לספר לכם על מה זה להיות פאנגירל, בתור אחת, כי בטוח שהרוב לא ממש יבינו מה זה;
להיות פאנגירל אומר להיצמד לסדרה, לספר, לכל דבר, אפילו לג'סטין ביבר או וואן דירקשן המקסימים, ולהתקשות מאוד להרפות. לאהוב את זה בכמעט אובססיביות. כן, פאנגירלס הן בהחלט אלה שיבכו כשהדמות הראשית או המשנית האהובה עליהן תמות, או שישברו לרסיסים כשהOTP שלהן (ראשי תיבות ל ONE TRUE PAIR) יעבור משבר או ייפרד. אלה שיצרחו, כמובן, כשדברים מרגשים קורים ושישנו מחוץ לחנויות הספרים בלילה לפני שהספר החדש בסדרה יוצא (לא באמת, אבל הן ירצו).
ואם הן מעריצות ספרים, הן ירצו לחיות בעולם הזה, הן ירצו להיות חלק ממנו, הן לא ירצו להיפרד; בגלל זה יש לנו פאנארט - אומנות מעריצים, שכוללת ציור ציורים, יצירות דיגיטליות, פיסול, ואפילו הכנת מוזיקה בעקבות היצירות, ומלאי של פאנפיקים - ספרות מעריצים - של קאנון, כלומר, ספרות מעריצים לפי הספר, שמפתחת סיפורים של הדמויות בספרים כמו שהן, למשל, אם אני אכתוב פאנפיק על הארי פוטר - אז למשל, אכתוב פאנפיק על הארי וג'יני כזוג שהם.
אבל, פאנגירלס לא תמיד יחשבו שכל ההחלטות של הסופר נכונות, ובגלל זה יש לנו פאנפיקים לא-קאנוניים. על זוגות שונים משחשב הסופר, או על דרך עלילה שונה. ופה נמנית הפאנגירל שלנו, שחושבת שלדמות מסוימת נעשה עוול קל, וכמובן, למה לא, שהדמות ההיא, שהיא במקרה בחור, מתאימה מאוד לבחור הראשי שלנו.
והיא מחליטה לכתוב פאנפיק.
ולמה לא, אומרות לה שאר הפאנגירלס.

ואוה, הדמויות. כל כך מקסימות, כל אחת בדרכה, מלאות ברבדים שונים. והפאנגירל שלנו, שכמובן אהבתי, אני חייבת להודות שכל הדמויות מעוצבות טוב טוב. למרות שאני חושבת שהיו כמה דמויות שהיו פאקים בחסרונות שלהן - כמו ליווי (שבתכל'ס קוראים לו לווי, אבל אני קוראת לו ליווי. אנשים שראו אטאק און טיטאן יבינו את זה בלי בעיות^_^).
ואני רוצה פשוט להכניס את אבא של קאט לקופסא ולקחת אותו הביתה. אבא שלה כזה מקסים! לבנות עמוד כבאים כדי להגיע לשירותים? זה פשוט גאוני. התפאנגרלתי עליו בטירוף, הוא מקסים.
אגב, לקאט, הפאנגירל, יש התנהגות כזאת... כל כך אמינה. גם בחיי היום יום שלה, הקטע הזה של "אף-אחד-לא-מבין-אותי" זה קטע שלפאנגירלס, שכותבות פאנפיקים, שאוהבות ספרים יותר מאנשים אחרים, כופרי הספרים, שאוהבות לקרוא ולומר רפראנסים (אזכורים לספרים) כל הזמן - זה דבר שכל כך מלווה פאנגירל, וזה לא משנה גם בתקופת האינטרנט. למעשה, עוד יותר קשה לומר "אני כותבת פאנפיק מצליח שמקבל מלא צפיות כל העלאה."
אנשים ישאלו אותך, "מה לעזאזל זה פאנפיק?" ויש לאנשים שלא מבינים נטייה כזאת להסתכל בעיניים עקומות על דברים שהם חושבים שמוזרים ולא הגיוניים. אז בקהילת הפאנגירלס התפתחה התדמית ש"מוזר זה מדהים!" כי לרוב הן לא מרגישות במקומן, לא כל כך, לפחות.
אנשים עוד יותר מתחרפנים כשהם מגלים על החלק ההומוסקסואלי בעניין, הו, החלק ההומוסקסואלי בלהיות פאנגירל. וואו. יש קבלה כל כך גדולה של הקהילה אצל פאנגירלס שזה לפעמים מפחיד לצאת מהארון לפניהן. פאנגירלס מבעיתות בקטעים האלה. הן מאוד מחוברות לקהילה, ולפעמים זה נראה כאילו לכל פאנגירל יש גייפרינד (הבנתם?^^). טוב, אני יודעת שלי ישD:
ומאחר שקאט, הדמות הראשית, כותבת פאנפיק על זוג הומואים (למרות שהם אמורים להיות סטרייטים), אנשים בדרך כלל מקבלים את זה בבלבול שבחורות סטרייטיות כותבות על גברים הומואים, היא מתביישת בזה, מדחיקה את זה ונמנעת מלומר את זה. ולמעשה, כשהיא סוף סוף אומרת את זה אנשים זרמו עם זה וצחקו איתה, היא הייתה קצת בשוק, זה היה מקסים.

לצורך הפאנפיק שקאט כותבת, הסופרת המציאה ספר, שמקביל מאוד לעולם של הארי פוטר עם כמה טוויסטים פה ושם (קלטתי את זה לפני שפתחתי וויקיפדיה!), והשיפ המתקבל, כלומר, הזוג המתקבל, הם בעצם הדמות הראשית, ועוד דמות שהדמות הראשית מאוד עוינת לה ורבה איתה כל הזמן.
אנשים, ניחשתם נכון - דרהארי. אנחנו מדברים על דראקו מאלפוי והארי פוטר. לא הצלחתי להפסיק לצחוק להרבה מאוד זמן. וואו, אני אישית לא חושבת שנכון להם להיות ביחד, אבל גברת סופרת, טוב ויפה לך. אהבתי את ההשתלה של העולם של הארי פוטר בתוך עולם אחר. גם כדי להתנער מזכויות יוצרים, וגם כי הייתי כועסת אם הייתי קוראת יותר מידי מהארי ודראקו.
כל כך אהבתי את ההמחשה של עולם הפאנגירל על ספרי הארי פוטר המדומים. כי הארי פוטר זה הספר שפאנגירלס הולכות על אורכו ורוחבו ומשפצרות, משנות, מדגישות. אחד העולמות הכי רוויים בספרות מעריצים שאיי פעם יצא לי לקרוא - ואפילו לכתוב, ויותר מאחד או שניים. "הארי פוטר" מלא בספרות מעריצים, ובהרבה זוגות, קאנוניים ולא קאנוניים, אהובים יותר ופחות, וכמובן, חלקם מלאים נונסנס טהור (מישהו שמע על דראפל? החליטו שדראקו צריך לצאת עם תפוח. אה, ומה לא? וולדי וקווירל, או וולדי ודמבי).
והספר הזה לקח חלק כל כך ענק בחיים של קאט לפני האוניברסיטה, אבל למעשה, הוא לקח חלק ענק בחיים שלה לא משנה לאן היא פנתה. וזה מראה שאתה לא צריך להיות ילד קטן, כדי לאהוב את הדברים האלה. התבגרות זאת פרספקטיבה בלבד, והעולם הזה הוא למבוגרים וצעירים גם יחד. אפשר גם לא להתעייף מכל עניין הפאנפיקים, הספרות, העולם הזה, שדיי פתוח לילדים ונערים יותר משהוא פתוח למבוגרים. אבל כשקאט עדיין כותבת את הפאנפיק שלה, לאורך כל הספר, הסופרת מבהירה נקודה חדה מאוד - לא אכפת לי, אני עדיין בעולם הזה, ולמעשה, לא עוזבת אותו. הזמן שלי לא הגיע, ולמעשה, אני לא חושבת שהוא יגיע. לא מתבגרת.

העולם הזה, של החנוניות, או גיקיות, או פאנגירליות, איך שלא תרצו לומר את זה, הוא חלק מעולמם של הרבה אנשים, כאלה שקוראים ספרים, או שומעים להקות וזמרים, או רואים סדרות טלוויזיה ונותנים לדברים האלו להגיע אליהם ולהשפיע עליהם באיזשהו מקום, בפנים. זה, בנטו, תרבות ותו לא. ואולי חלק תרבותיים יותר ופחות, נעימים יותר ופחות, אבל פה אנחנו נחשפים לתופעה; מה זה להעריץ דברים. ופה, היא מעריצה ספרים, היא נמצאת בפאנדום, כותבת פאנפיקים, ואני חושבת שהמבחינה הזאת, הספר נורא לא יסולא בפז, כי זה הספר הראשון שבא על קהילת הגיקים, שכוללת פאנגירלס ופאנבויז, ונותן להם במה. הספר הזה, בעצם, הוא לא בא לפאנגירלס ולפאנבויז שם בחוץ, הוא בא לאלה שדווקא לא כאלה, והוא בא להסביר את התופעה, לתת פיסת חיים. ואני חושבת, שהוא הצליח בגדול. הוא מקסים, הוא קליל וכבד במקביל, מצחיק, מקסים ומחמם לב. ולמעשה, נהניתי מכל רגע.

הבעיה היחידה שבאמת הפריעה לי עם הספר הזה, שעם כל הכבוד, הסופרת לגמרי יכלה להפוך אותו למטחנת רפראנסים. כל כך הרבה אזכורים מספרים יכלו לרוץ בספר הזה, שפשוט היה לי חבל שזה לא קרה. הפאנדום היחיד שקאט הייתה תלויה בו היה פאנדום סנואו, וזה היה בסדר. א ב ל, היא כמובן יכלה לאזכר כל כך הרבה ספרים קיימים, כי רואים שראוול יודעת מה זה להיות פאנגירל, ואחת וותיקה, ופאנגירל, בעיקר של ספרים, בדרך כלל תידלק על יותר מספר אחד, ולמרות שגם אם יש רק לאחד מהם מקום בחייה ובעולמה; היא עדיין תכניס את השאר במגירה קטנה איי שם, ותעלה אותם מעל לפני השטח.

אבל לסיכום, רק אומר - איזה ספר מקסים. ראוול באמת שיחקה אותה. ואני שמחה שקראתי אותו בשפת המקור, למרות שלתרגם אותו תהיה החלטה מאוד חכמה מצד כל הוצאה כרגע.

נ.ב-

הו, פלנופי.

"ביטרבלו”, ללא ספק, הוא הספר הטוב ביותר בעיני בטרילוגיה. אמנם "מחוננת" ו"אש" היוו בתחילה תחרות לא רעה, אבל "ביטרבלו" פשוט לקח אותם בהליכה.
כמו שכבר הבהרתי, קאשור התעלתה על עצמה. מכמה סיבות פשוטות למדי.

"מחוננת" ו"אש" אמנם לא היו גרועים בכלל, אבל אף אחד מהם לא היה באמת מצויין. היה בהם דפוס חוזר של גיבורה חזקה להפליא, שבאמת לא צריכה להתאזן על אף אחד, למרות שכמו כל בן אדם – לפעמים היא זקוקה עזרה מהסביבה. אבל המסר הפמיניסטי הברור, והיותו הדבר היחיד שהיה לספר להעביר, הפך את שני הספרים הראשונים ליותר רדודים ממה שהוא התכוון. כן, הפמיניזם הועבר, עכשיו, מה הלאה? כשהמסר מספיק כדי להעביר אותו בדמות אחת, הוא לא גדול מספיק כדי למלא ספר שלם, לפחות לא לדעתי. עדיין, מה שמעבירים לנו הספרים האלה בעיקר הוא מה שהם מתבססים סביבם – הרומנים. אהבת נעורים מקסימה. חוץ מזה שזה מקסים ונחמד, בהיותי נערה מתבגרת שלאיטה מתקרבת לגילאי הספרים האלו, אני מבינה לאט לאט שזה דיי לא הגיוני בהתחשב בבגרות הנפשית של מתבגרים רבים.

לעומת שני הספרים הקודמים, “ביטרבלו" מביא נקודת מבט אחרת.
הוא מגולל את סיפורה של הבת של לק, ביטרבלו, באותה יושבת על הכס ומולכת אחרי שמלאו לה שמונה עשרה. בתור מלכה, ביטרבלו אמורה להיות בעמדה גבוהה, אבל, למעשה – ביטרבלו לא יודעת דבר. לא באמת. היא מרגישה שמונעים ממנה מידע, ומסתירים אותו כי לא בוטחים בה, לא בתור מלכה ולא בתור אזרחית בשם עצמה. בחיפושיה אחרי המידע, על אזרחיה, ועל הסביבה, היא יוצאת מהארמון, ומשם משתלשלים העניינים.

בספר הזה, ההבדל הגדול בינו לבין האחרים, זה שהוא לא סבב סביב הרומן או הפמיניזם. הוא היה פוליטי יותר משהוא היה כל דבר אחר. הוא נגע בבעיה העיקרית, עם כל מיני קישוטים ותוספות מסביב שהפכו לגוש אחד, ביחד, אחרי עבודה מופלאה. וזה לא ש"אני אוהבת אותו כי פוליטיקה זה אהבה, פוליטיקה זה החיים" (הייפייב מכל הלב למי שמבין את הרפראנס), זה בעיקר בגלל שהבעיה הפוליטית הייתה מרתקת. ישר אחרי לק, שהיה מלך היישר מהגיהינום, נוצר ברוך פוליטי גמור. וזה היה פשוט מרתק לראות איך אנשים ניווטו בתוכו, ומה קרה לכל האנשים שעברו את שלטון הזוועות של לק ונשארו חיים כדי לספר.

“ביטרבלו" מיצה את כל מה שהוא יכל למצות, בלי כל ספק. החל מהפוליטיקה, הדמויות, והיישר לרומן. אהבתי את ההתחשבות שלו בכל הצדדים של העניין. הוא היה כתוב היטב, כמו שקאשור ידעה לעשות בכל שלושת הספרים, והוא היה איכותי ונקי למדי. בתור האדם הנוראי שאני, אני חייבת להודות שאהבתי גם את הטוויסט המפתיע הקשור למעורבותם של האנשים בעניין, שלק פשוט צילק אותם ברמה לא אנושית.

על "ביטרבלו" אני יכולה לומר, בכנות גמורה, שהוא היה הספר הכי טוב שקאשור, או למען האמת, כל סופר אחר יכל להוציא ממנו. הדמויות בו היו בנויות טוב יותר מהדמויות בספרים האחרים, והכריכה הסופית של שלושת הספרים ביחד בסופו נתנה לי תחושה נוסטלגית נחמדה מאוד בלב (או, לאוטאקואים, בקוקורו). קאשור בהחלט לקחה את הכל בידיים ולא השאירה קצוות ללא מענה. בנימה זו, כל הכבוד, קאשור.

נ.ב - ספויילר
אני תוהה אם לק הוא האבא האמיתי של ביטרבלו. אחרי שגיליתי מה שקרה עם ת'יל, אני חושבת שהוא דווקא האבא :O דעתכם בנושא?

כשאתה מרחם על ספר, זה גרוע פי מיליון מלשנוא אותו. למעשה, אלו מיליון שלבים מעל לשנאה. זה הצורה הכי גרועה שבה אתה יכול לא לאהוב ספר; לחשוב שהיה לו פוטנציאל, אבל הסופר הרס אותו כל כך שזה פשוט פתטי.
לאהוב את הספר הזה אפילו לא הייתה אופציה. למה? טעות על גבי טעות על גבי טעות פשוט הפכה את הספר הזה לאסון מהלך. ואני ממש זועמת על הסופר כרגע שהפך את הספר הזה ל - ומצטערת לאנשים שאהבו אותו, שהאהבה שלכם אליו נשגבת מאוד מבינתי - זבל בכריכה.

הספר האומלל הזה לא היה צריך להתקיים לעולם. חיקוי של משחקי הרעב (אכן), ניסיון עלוב למדיי לחבר אותנו לכל הדמויות ולהפוך את כל הדמויות לאנושיות בצורה מדוקדקת שהפכה מרושלת, כתיבה מרדימה עד כאב שקמה לתחייה רק ברגעי קרב שבו הדמויות הלא ראליסטיות שלנו עשו דברים עוד יותר לא ראליסטים ובמקרה של היפנית - גם גזעניים. וחבל שהדמויות שלנו נלחמו כל כך טוב בקרבות שלהם כי פשוט קיוויתי שהספר המסכן ייגאל מייסוריו וכולם ימותו. זה עד כדי כך גרוע שהמוות הכללי היא הצורה היחידה לגאול אותו.
ספר אומלל.

העלילה העלובה של הספר הזה הייתה... עלובה במיוחד. ורק הפכה יותר ויותר עלובה ככל שהיא התפתחה. שניים עשר שחקנים צעירים שבאים משתיים עשר שושלות שונות שצריכים להשיג מפתחות כדי להציל את כל האנשים שהם ניצולים לגזעים שלהם כי...
כי ככה.
כן.
הכל בספר הזה - כי ככה. תמיד. למה הוא מאוהב בה? כי ככה. למה הוא חוצה אוקיינוס? כי ככה. למה הם מקימים ברית? כי ככה!
לעזאזל. אין שום סיבה רציונלית לשום דבר שקורה בספר הזה, לא את המניע המקורי, ולא את המניעים של הדמויות, שמחליטות לעשות דברים סתם כי, תופסות לרוב את המראה של "הוו אני כזה חסר רחמים" אבל לא הורגות חפים מפשע.
וזאת אחת הסיבות שהעלילה רק מתדרדרת מרגע לרגע. כי אנחנו ממשיכים לקבל את נקודת המבט על משחק ההרג ההוא שמתחיל להעיק - במיוחד אצל אנשים שרואים אנימה, שיש שם בערך משחקי מוות בכל פינה (וכן, עוד לפני משחקי הרעב, כך שמשחק הרעב לא היה משחק ההרג הראשון). אבל לפחות באנימות, יש כל מיני דברים מגניבים ושונים שהופכים את משחק ההרג למשהו שהוא לא. הרעיון פה, החידות, מגניב מאוד וזה - אבל לא פרקטי. זה לא דבר שיכול להחזיק עלילה שלמה. ובמקום להשקיע רק בחידות המזורגגות הסופר היה צריך לעבוד על משהו כמו, אה... דמויות? עלילה? רקע נורמלי??

אני לא קופצת למסקנות שאנשים אוטומטית מעתיקים את משחקי הרעב, כן, עד היום אני עדיין חושבת ש"הבחירה" זה העתק עלוב, אבל בלי שנאה, בלי שנאה, אנשים שאהבו את הספר.
אני פשוט חושבת שהספר שאתם אוהבים הוא ערמה מסריחה של זבל.
והנה גרמתי לעוד אנשים לשנוא אותי.

ובקשר לפסקה הקודמת.
למען הפאנגירל הגדולה שבשמיים, בעוד ההתלהבות על משחקי הרעב עדיין לא שככה, אתה כותב ספר שמתחיל במילים "משחקי ה..." עם המספר שתיים עשרה כמפתח עיקרי? זה כאילו הוא התחנן שישוו אותו למשחקי הרעב. בעצם - אני חושבת שזה היה תרגיל שיווקי כדי להוכיח שהוא טוב יותר ממשחקי הרעב.
למען האמת, דווקא הרגשתי שהיה צורך לגבור על משחקי הרעב לכל אורך הספר. אולי זה בגלל שכשאני מסתכלת על הצירוף המקרי במיוחד של השם "משחקי ה" עם המספר שתיים עשרה אני חושבת במפתיע על משחקי הרעב (אני יודעת, נכון?), אבל מרגיש כאילו פה יש התנגדות למשחקי הרעב. נגיד, בעוד משחקי הרעב מתאר נקודת ראייה של מתמודדת אחת - פה מתוארת נקודת הראייה של כל המתמודדים. בעוד במשחקי הרעב יש פייבוריטית - כולם שווים. הכתיבה - בזמן עבר. אפילו היקף הגילאים שונה ולו במעט! בעוד של משחקי הרעב הוא מגיל שתיים עשרה עד גיל שמונה עשרה, פה זה מגיל שלוש עשרה עד תשע עשרה כי הוא לא רוצה שנרגיש שהוא מעתיק את משחקי הרעב. לא.
למען האמת, מרגיש כאילו הוא מאותת לנו. "תראו! זה הספר שינצח את משחקי הרעב! הוא דומה אבל הוא שונה!"
בנוסף, כשדמות שמחזיקה באותה דעה של קטניס, נכנסת למשחקים במקום אח שלה, ומשאירה חבר מאחור, והיא גם סוג של גיבורה הירואית, אני באמת מרגישה כאילו משהו מסריח פה.
אבל אוקיי. בואו נגיד שלא.

בואו נעמיד פנים שהוא לא דומה בכלל למשחקי הרעב, בסדר?

אולי לדעתם נקודות מבט רבות זה רעיון טוב, שהרי אמרתי; הסופר בחר לתאר את הספר מכל נקודות המבט. כן, יש חמדנות רבה בבחירה הזאת, דמויות רבות לסקר מכל נקודות המבט שלהם. ויש מספר בעיות שהופכות את העניין הזאת לבלתי נסבל, שבפעם האלף חמש מאות, היו נמנעות אם הספר הזה היה בידיים של סופר טוב.
קודם כל, אתה לא בוחר בכל נקודות המבט, אף פעם. למה? כי בעוד הסופר רוצה ליצור תחושת שוויון בין הדמויות, הקוראים מרגישים ניתוק וחוסר סדר, ואנרכיה זה נחמד בספרים, כשהאנרכיה מתוארת, ולא, כמו שקורה פה - מבוצעת.
סופר יקירי, הקוראים שלך לא יכולים להתחבר לאף דמות ולא להבין אותה, כי כל הזמן יש קפיצה בין הדמויות. לא שהייתי יכולה להתחבר אליהן גם בלי האנרכיה המגניבה שלך כי כל הדמויות שלך שטוחות כמו פלקט, אבל נשאיר את זה.
אמנם היה רצון להעלים את הפער בין הידיעה מי המנצח יהיה, אבל הניסיון יוצר פער חדש - בין הקורא לדמויות.
במילים אחרות, מר פריי, השארת את הקוראים שלך אנטי-סוציאליים, או בהסבר פשוט יותר - יצרת חבורת סוציופתים. כן כן, לא הגזמתי. הכל שם - המחסור באמפתיה כלפי הדמויות, ההתנהגות התוקפנית כלפי הספר עצמו, פיזית, ומחסור במוסריות, כלומר, הרצון שכולם ימותו.
דבר שני, הכתיבה שלך, מר סופר, נוראה, מעצבנת ומלאה ברגשות וקישוטים מיותרים. עכשיו, כשנותנים את הכתיבה הזאת ובאמצעותה מעניקים את התכונות האלו לכל דמות, למרות שהדמויות היו בנויות בסדר במידה כלשהי, עם יתרונות וחסרונות, שנאתי את כולן, או כמו שמישהי כתבה בביקורות פה "במקרה הטוב לא אוהבים אותן".
אתם לא רוצים לדעת בכלל מה קורה במקרה הרע. אבל אני אגיד לכם בכל מקרה - במקרה הרע יש תחושה אימפולסיבית לתלוש את הדפים האלו, לבשל אותם, ולתת לכלבה שלי לאכול אותם.
לכלבה שלי.
בנוסף לכל זה, בצורה טרגית לגמרי - השוויון המזויף לא קרה בכלל! - היו דמויות שהופיעו יותר והיו דמויות שהופיעו פחות, ואתם יודעים למה? לא.
גם אני לא יודעת!
יש לחלוטין דמות אחת שהיא המועדפת על פריי. ואם יש דמות מועדפת - שאוטומטית, הוא מנסה לשכנע אותנו לאהוב בכתיבה שלו - מה לעזאזל הפואנטה בכתיבה מכל נקודות המבט?!
ועוד יותר גרוע - אותם האירועים תוארו מדמויות שונות. מה שאומר שלפעמים הופיע אותו משפט בארבע צורות שונות שלו. ארבע צורות שונות ומזורגגות. לפעמים אפילו יותר.

והנה הגענו לזה.
הדמויות.
גאדאמט.
בואו נעבור על הדמויות שאני זוכרת, כי וויתרתי על הקריאה לפני כמה ימים ואני קצת חלשה בשמות של דמויות שאני שונאת נואשות.

- אז יש את האמריקקית משמה. קוראים לה שרה. היא, כמו שציינו, יפה, לא תומכת באלימות ופחות מאומנת מכולם (ואיכשהו עצרה להב מעופף באוויר או וואטאוור שזה משהו שאפילו מישהו מאומן לא הצליח אבל אוקיי). יש לה חבר שמטורף עליה ושותף לברית שמטורף עליה ויפנית שמזדנבת מאחוריה שמקווה בטירוף לדקור אותה (וגם אני מקווה בטירוף שהיא תדקור עליה). היא מושלמת בכל דבר חוץ מדבר קטן - היא תקועה בבועה. ואולי העובדה שהיא תקועה בבועה הייתה יכולה להיות מגניב אם היא לא הייתה הדמות הכי מועדפת על הסופר והיינו שומעים מדמויות אחרות שבמקום כמה היא מוכשרת וחכמה שאולי היא... לא יודעת... חיה בעולם של חדי קרן שמקיאים קשתות? מה לעזאזל איתה.
- אז יש את האמריקקי הדרומי (נראה לי?) שיש בשם שלו א'. את זה אני יודעת. והוא מתאהב בלי שום סיבה. הוא סוג של חיקוי פלייבוי מגניב שמדבר ספרדית כי אומייגאד ספרדית זה שמעקסי וכל הפאנגירלס ימותו עליו. הבנו את התרגיל הזה, פריי. לא סתם פלייבוי, פלייבוי לטיני.
אז מה אני יודעת עליו חוץ מזה שהוא אמור לפלרטט עם הקוראות (ואולי גם קוראים, אני חושבת שכולם הבינו שאני לא הומופובית במיוחד)?
. . .
אה. שום דבר.
הוא לא היה עמוק למרות שהוא היה אחת מהדמויות שנקודות המבט שלהן הופיעו הכי הרבה פעמים, שזאת אחת הבעיות הכי קשות לכל אורך הספר - שום רגשות. לא קיוויתי שאף אחד יחיה, קיוויתי שכולם ימותו בשביל שהספר ייגאל מייסוריו.
- אז יש את היפנית ההיא. שקיומה בא לומר "אני לא גזען".
נכון ג'יימס מותק. אתה רק גזען קלות.
אתה יודע. לכתוב על דמות יפנית שהיא "ישנה על מיטה מזרחית", נדרה נדר שתיקה, מתגנבת ועוקבת אחרי אנשים בקלות, מתפללת אל השד-יודע-מי אחרי שהיא הורגת אנשים, ואז גם עושה מהלכי נינג'ה באדאסיים (וגזעניים קלות) בזמן שהיא משליכה כוכבי נינג'ה (אבל היא לא יכלה להשליך כוכב נינג'ה כשהיא עמדה כי... הם לא פועלים כשהיא עומדת)...
כשאתה כותב על דמות יפנית שהיא עושה את הדברים האלה זה רק גזעני קלות.
מאוד קלות.
אני מרגישה עלבון בשם היפנים. כי לא, הדבר הראשון שהיפנים חושבים עליו כשהם נכנסים לחדר שלהם זה לא נדר השתיקה שהם נדרו ולא המיטה המערבית שהם ישנים עליה. בכלל לא. והם לא עד כדי כך שלווים, אוקיי? תצפה בקצת אנימה ותראה שרובם גם כן שותים אלכוהול ועושים בושות לעצמם כמו בכל מקום אחר.
אני יודעת שאתה כל כך פאקינג מופתע.
אבל ברצינות עכשיו. הוא לא עשה שום תחקיר מקדים. הוא פשוט חשב "אני צריך רוצח מגניב. הו! הו! אני אקח נינג'ה! נינג'ה זה סיני... יפני. כן. יפני, לא? אוקיי. אחלה. נינג'ה יפני. מגניב!!" ואז השתמש בכל הדעות הקדומות שהיו לו על יפנים מבלי שום חקירה. פריי, אתה בכלל יודע מה הדת ביפן שהדמות שלך מפללת אליה? קוראים לה שינטו! או שהיא בכלל נוצרית מסיבה מסתורית!!
למען האמת, כן, ביפנית הוא העלה לי לגמרי את העצבים. הוא אפילו לא יודע את הבסיס שמישהו שרואה אנימה יודע. שראייה של אנימה זאת עוד צורה בסיסית מאוד לשפוט יפנים! איזה... פשוט אוף!!

וזה התירוץ העלוב לדמויות שאני זוכרת. כולן ריקות מאישיות, פועלות בלי סיבה, ועושות דברים בלי שום פואנטה.
אבל דא, אהבתי את היפנית יותר. ולא בגלל מה שפריי עשה ממנה, אני יותר מרחמת עליה ואני מרגישה כאילו הוא מכריח אותה להיות משהו שהיא לא.
מסכנה היפנית.

עוד משהו בנוסף לשרשרת העוולות שלו - הדיאלוג.
כמעט שום דבר שהדמויות הוציאו מהפה שלהן לא נשמע הגיוני או מסתדר בראש טוב. הדיאלוגים היו מוזרים והייתה להן צורת דיבור מוזרה.
וחוץ מזה שהדמויות לא דיברו בהיגיון אף פעם.
הנה לכם דיאלוג שאני זוכרת עם שפצור קטן שלי.

"הוא איבד עין כתוצאה מאימונים למשחקי הסוף."
"הא, באמת? אז בגלל זה הוא איבד את העין שלו לפני חמש שנים, אגב, בכל חמש השנים הארוכות האלו לא הייתה לי אפשרות לשאול אתכם קודם כי אנחנו חברי ילדות כאלה טובים ולא ממש חשבתי שזה ממקומי לשאול, את מבינה, אז בכל מקרה, למה הוא איבד את העין שלו לפני חמש שנים?"
"מבחני כאב."
"סלחי לי?"
"אתה יודע. דבורים."
"הא. מגניב."

אני חושבת שאתם מבינים טוב מאוד למה כל הדברים המצטברים האלו גרמו לפרישה שלי באמצע. את יומני הערפד סיימתי. את יומני הערפד, אוקיי? אני רומזת - ובעצם, אומרת - שיומני הערפד היה יותר טוב מספר אחר. יש ספר יותר גרוע מיומני הערפד איי שם.
הספר הזה היה פשוט כל כך מעיק. כל פעם שקראתי אותו קיוויתי שהוא יסתיים כבר. חוץ מנקודות מסוימות - הקרבות. ולמה? כי קיוויתי שכל הדמויות ימותו.
אבל אם להיות כנים, הקרבות לא היו עד כדי כך גרועים. אבל ברגע שדמות יפנית עושה באק פליפ באוויר וזורקת שוריקן למרות שהיא יכלה פשוט לעמוד ולזרוק שוריקן, הכל התקלקל בקלות.

לא הייתה לסופר שום פרספקטיבה הגיונית על המציאות. הוא הדגיש כמה פעמים שהדמויות בספר הזה היו אנושיות. אז למה לכל הדמויות שמשתתפות במשחקי הסוף יש יכולות לא אנושיות בעליל, ללא שום יוצאי דופן?

אני חושבת שהבנתם שאני לא תומכת בקריאת הספר המעצבן, הנמתח, המייגע, הכתוב לא משהו, המציק, והגזעני קלות הנ"ל.

נ.ב -
בדרך כלל בוכים מספרים כי אתם עצובים שדמות מתה או משהו, אבל אני יכולה לבכות שעות על הספר הזה מרוב רחמים.

לכל ספר יש מטרה כלשהי. ולכל סופר יש מטרה נסתרת מאחורי כל דף וכל מילה שהוא אומר. ואני מרגישה כאילו הספר הזה עשה את שלו, והשיג את המטרה שלו.
הספר הזה משאיר אנשים קצת חסרי מילים. ולא תמיד יש מה לומר, ואיך לומר. אבל פשוט רציתי לומר משהו עליו.

ג'יין, גיבורה קטנה והירואית שכמותה. גיבורה בכל נים ונים בגופה. הפנים שלה, והגוף שלה - לא אידיאלים. אבל האישיות שלה בלתי נשכחת. שבירה וחזקה גם יחד, אנושית. בעוד שבספרות נוער מלטשים גיבורים לצורה אידיאלית, חסרת אישיות, ג'יין היא להבה של אישיות. של אופי. לא כל הבנות יעריצו אותה, ולא כל הבנים יתאהבו בה - והאופי הזה דווקא טוב. כי לא כל אחד יכול להבין אותו, לקלוט אותו. האופי הייחודי הזה הוא מה שהפך את הספר הזה לכל כך טוב.

אנחנו לומדים להכיר את הדמות המדהימה הזאת היישר מההתחלה. וזאת אחת הנקודות הכי מועדפות עליי בספר. היא לא מתחילה לחיות עם סיפור האהבה, יש לה עבר שאנחנו קוראים ומודעים אליו.

ג'יין לא יפהפייה, לא באמת, וחוזרים על זה לאורך כל הספר. אבל מה שהכי יפה, הוא שהיופי של סיפור האהבה שלה מבוסס על הפנימיות. היא לא מצפה ליופי חיצוני מהאדם שהיא אוהבת, ועם הזמן, בעיניה, האדם שהיא אוהבת הרבה יותר יפה מכפי שהוא באמת. כי אהבה גורמת לך להסתכל על מישהו ולאהוב את המראה שלו, להכיר את המראה שלו ולהעריץ אותו. להכיר את החסרונות שלו ולאהוב אותו גם ככה. ואנחנו רואים בספר אהבה טהורה, מקסימה ואנושית במיטבה. אהבה אמיתית.

לדעתי, שרלוט ברונטה עשתה את שלה. היא כתבה. היא שינתה דברים, והיא עדיין משנה, בזכות הכתיבה שלה, בזכות ודרך הדמויות שלה. דמויות שלא מוכנות להשתנות רק כי מצפים מהן, רק כי חושבים שזה לטובתן. דמויות שנשארות בשלן.
סיפור האהבה לא גורם לרצות לקבל את הבחור, הוא דווקא גורם לנו לשאוף להגיע למצב שאנחנו מגיעים למצב שבו אנחנו יכולים לקבל את האנשים שאנחנו אוהבים, בחסרונות וביתרונות שלהם.
ועל זה מגיע לשרלוט ברונטה את כל הקרדיט שבעולם.

נ.ב -
כמו שהבנתם, אני ממליצה על הספר הזה בחום.

יש סיבות רבות באיכות ספרות הפנטזיה הישראלית שגורמות לי לעקם את האף אחרי שאני שומעת את הצירוף המהולל. לקרוא פנטזיה ישראלית וליהנות ממנה זה אירוע שמבחינתי הוא אחד למיליון (החטופה מאינקנדאר). בשבילי, המילים "פנטזיה איכותית" ו"ישראלית", סותרות אחת את השנייה. אחרי ניסיונות עבר עם ספרות פנטזיה ישראלית, ששנאתי גם בימים שבהם אני מחשיבה את עצמי כטיפשה ובורה שאין לה מושג על מה היא מדברת - ולפיכך העובדה ששנאתי אותם כל כך שיקפה לי כמה הם גרועים מבחינתי - אז בכל מקרה, בגלל הניסיונות האלו, כבר הפסקתי לנסות לקחת ספרים כאלו מהמדף.
ובכל מקרה החלטתי לקחת ספר ישראלי מהמדף. אין לי שמץ של מושג למה. הוא פשוט היה שם.

הספר מגולל את סיפורו של הוגו, בחור מדוכדך וגנב מבוקש שגורלו נקרא לו במהלך הימלטות על חייו. הוא נתקל באדם גוסס שמושיט לו חתיכת מפה ישנה ואבן אודם בתוך קופסה. המפה הובילה אותו אל פונדק בלב עיר סמוכה, ושם הוא מצא מספר אנשים, שקיבלו קרעי מפות ואבנים מבריקות בתהליך דומה לשלו - ומשם החמישייה נסחפים למסע ארוך מאוד.

קודם כל, אני חייבת לומר שהספר הזה לא חייב להיות רע. זה נורא תלוי מאיזו פרספקטיבה מסתכלים עליו. ואני חייבת לומר את המשפט המעצבן הזה שאני ממש שונאת - את הספר הזה אסור לעזוב באמצע, אחרת לא ממש מבינים את הפואנטה, ומפספסים חלקים טובים ורבים שקורים רק בהמשכו של הספר.

העלילה כעיקרה לא הייתה מקורית או מדהימה במיוחד. מפה, אבני אודם, גזעים נכחדים, אלים ממיתולוגיה מסוימת. לא מיוחד כל כך. אבל כן אהבתי את המשחק של הדמויות על גבי המיתולוגיה, שנחשפה בקרעים למהלך הספר, ולבסוף, במכה, נחשפה. העלילה התחילה והסתבכה ככל שהספר המשיך - ובדיוק על זה דיברתי.
במקרה, העלילה הזאת קצת מעגלית בתוך הספר עצמו, ואני לא ממש אוהבת את זה, למשל; יוצאים לדרך - מסתבכים בצרות - מגלים קצת מידע - ממשיכים בדרך - מסתבכים בעוד צרות - מידע - דרך - צרות - מידע - וחוזר חלילה. ולסופר לקח הרבה זמן להגיע לנקודה העיקרית שלו, שהיא הייתה הסתבכות בצרות קשות במיוחד [כי ספוילרים (D:)].

הכתיבה הייתה ייחודית וציורית. היא התאימה מאוד לספר עצמו, קישטה אותו יפה ונתנה לו כמה יתרונות לא רעים, אבל במהלך גרמה לו לפגמים רבים. הספר הזה, בדומה לספרי פנטזיה ישראלים, הוא דרמטי. כל כך דרמטי שזה כואב. כל כך דרמטי שחברה שלי קראה את התקציר, ואמרה "דרמטי מידי בשבילי", אחרי שהיא קראה ואהבה את דמדומים.
הקטע של הכתיבה הוא שהיא דרמטית. הדרמה גולשת ממנה. הדיבור של הדמויות דרמטי, וביחד עם הכתיבה. טוב. זה קצת מזכיר מתמטיקה. פלוס - הטוב בכתיבה - ועוד מינוס - הדרמה בכתיבה - שווה מינוס אחד גדול.

אבל הנקודה שהיה לי מאוד (והכי) חשוב לגעת בה הייתה הדמויות.
אני אתחיל מהדמות הראשית - כשסיימתי את הספר לפני שבוע הלכתי לקרוא את הביקורות, ואני זוכרת שמישהו אמר שהוגו, הדמות הראשית, הוא אימו. משהו בנידוי גזירת הבדידות שלו על עצמו. אני חושבת שזאת הכללה לשני הצדדים.
קודם כל, אימואים מתרכזים בחברות משלהם. יש מלא אימואים שהולכים ביחד עם החברים האימואים שלהם כל הזמן. הם לא גוזרים על עצמם בדידות, אלא מוצאים מקום אחר בקרב אנשים שהם מרגישים שטוב להם אתם (יש סיבות רבות אחרות שאני לא ממש מתה על אימואים, אבל אוקיי).
הוגו, לעומתם, נוטה לצד השני. הוא לא יכול להתחבר. למה? הוא לא יודע. זה בדיוק הקטע. אפשר להבין שהבן אדם נכה חברתית. הוא לא יודע להתחבר. הוא שותק כשאנשים אחרים מדברים. אני מבינה אותו כי לתקופה ארוכה, ואולי עדיין - אני הייתי ועדיין כזאת (ואני אעצור כי זה ממש לא העניין שלנו). מניסיוני, הוא לא יודע מה לומר. אין לו שמץ. הוא פשוט יושב שם ופולט תשובות קצרות כי למשך זמן ארוך מאוד הוא היה מושבת מהחברה. משהו שניתן להבין ביחד עם העבר של הדמות.
אבל שוב, סעיף הדרמה לא נעלם לאורך זמן. גם אם מבחינת הנכות החברתית היה משהו נחמד מאוד, הוגו דרמטי. דרמטי דרמטי דרמטי. הדיבור שלו וההתנהגות שלו דרמטיים להחריד, וזה הדבר שמונע ממנו להיות דמות אנושית וטובה. אין הומור, אין בדיחות. גם בקרב אנשים מדוכאים כגון הוא - איפה ההומור השחור שהוא אמור להכיר מקרוב? ואוקיי, גם אם הוא לא אדם שנעזר בהומור, אין עוד הרבה אישיות בתוכו ושאיפות חוץ מהרצון לחיות בשקט. זהו. הוא רוצה לקבור את עצמו בחור ולהיעלם שם.
הוגו הוא דמות מאוד מסכנה. הוא לא עושה שום דבר, הוא נורא פסיבי. הוא הולך אחרי מה שהמקרים גורמים לו לעשות, הוא נדחק לפינה, ואז הוא מגיב. אהבתי את החלק הזה, אבל אני לא חושבת שזה טוב שהדמות הראשית מתנהגת ככה.

ובאשר לדמויות האחרות, טוב, אני לא יודעת. לא ראינו שום דבר. כלום. נאדה. שאר הדמויות היו ונשארו שם לקישוט, כי הוגו לא יכול להיות לבד בעולם.
אני יכולה לומר שהדמויות האחרות דיי מעוררות רחמים, הן בתפיסות שלהן ובהתנהגות שלהם, וגם אם להן קצת יותר האמנתי מהוגו, הייתי מתעבת את רובן אם הייתי מקבלת את האפשרות לדבר איתן.
ולמה? התפיסה המטומטמת של הדמויות האלו גורמת לי לרצות להקיא. ספויילר העובדה שהוגו נכנע להם הייתה עוד יותר מסתכלת. הוגו, שהסתכלתי עליו וחשבתי שהוא הרציונאלי מכולם, והוא זה שהבין שצריך ללכלך את הידיים כדי להגיע למטרה, במיוחד אם הוא בא להציל את הראש של החבורה שהוא היה המנהיג שלה והקריב את עצמו בשבילה מהרגע הראשון, העובדה שהם סובבו לו את הגב בגלל שהם חשבו על ערכים. בזמן של מוות או חיים אין זמן לחשוב על ערכים, והפיתרון הכי טוב הוא לאו דווקא הרגש. והעובדה שאחר כך הוגו באמת נכנע להם וחשב "אולי יש דרך אחרת?" פשוט הגעילה אותי. כשאדם בא לרצוח אתכם אתם לא חושבים "אה. יש לי סכין ביד. להרוג אותו? אבל, אויש, זה לא מוסרי!"
אבל זאת כבר האידיאולוגיה של הסופר.

ו - אחרון חביב - משולש האהבה.
הוא כמעט לא שווה אזכור. העובדה שההתחלה שלו מזעזעת ידועה לכל מי שקרה את הספר. היא בחורה וחמודה אז הוא מתאהב בה. ואז החבר דלו בא ובאם, משולש אהבה. והמשולש התחיל כל כך מהר שלא היה זמן לנשום. או יותר נכון, כי הסופר פשוט רצה לזרז עניינים כדי להגיע לפואנטה.
אבל הנה קטע יפה - אלה שני בנים ובת אחת, אבל מנקודת המבט של הבן. זה היה מגניב וחדשני. בנוסף, הפואנטה הייתה מעניינת. לצערנו, או לצערי, השאר פשוט הרס את משולש האהבה הזה, שיכל להיות מופלא.

אבל כן, זה לא היה ספר גרוע.
אם תשאלו אותי מה היה כל כך טוב בו שלא גרם לי לקטול אותו אני אגיד שלא היה. הכל בספר הזה היה באמצע. פושר כזה. נחמד ותו לא.
אולי אני אמשיך, אולי לא. אבל מחפשת את ההמשכים בנרות? בכלל לא. לא בוער לי להמשיך.
זה ספר בין ספרים חזקים. הוא לא חזק בפני עצמו. הוא יכל להיות, אם לא היו בו כמה בעיות כאלו ואחרות. אבל למען האמת? ספר ממש לא רע.

הנה מסקנה מיני רבות; משחקי הרעב נכתב כדי להיות סרט. אנשים באתר כבר אמרו את זה קודם, ואני אדגיש את זה מסיבה מסוימת.
אתמול הלכתי להקרנה של עורבני חקיין, חלק 1. ואחרי מחשבה קלה, הגעתי ל - מסקנה מספר שתיים - שאני צריכה לכתוב ביקורת על הספר הזה שוב.
אני לא אוהבת לחזור על עצמי או להשקיע זמן עודף על דברים שאמרתי ומיציתי, אני מעדיפה להבהיר את הדעות שלי פעם אחת וזהו, ואני לא מאלו שיחזרו שוב ושוב על זה שהם אוהבים או שונאים משהו. אני מוצאת את זה מיותר.
הקטע הוא, שמאז, כבר שנתיים - או אפילו יותר משנתיים - מאז שקראתי את הטרילוגיה הזאת, שיניתי את דעותיי עליה, והחלטתי שיש לי צורך לחלוק אותם אתכם. וכמובן שמאז ההקרנה של הסרט אתמול, הגעתי למלאי של מסקנות שהחלטתי שאני צריכה לחלוק עם מישהו.

כנאמר, המסקנה הראשונה הייתה שמשחקי הרעב נכתב כדי להיות סרט, והמטרה של קולינס מעולם לא הייתה בספר מצליח. המטרה שלה הייתה הרעיון. או, גם אם המטרה הראשונית היה ספר, שני ההמשכים היו למטרות שיווקיות ותו לא.
והמסקנה שלי מוכיחה את עצמה, פחות או יותר; השמות השיווקיים של כל אחד מהם (למרות ש"עורבני חקיין" לא יצא משהו, אבל באנגלית הוא נשמע הרבה יותר טוב, כמעט כמו תמיד), הרעיון, שמתאים לסרט אקשן מאשר לספר, הכתיבה בזמן הווה, ששוב, מתאימה לקטע הזה של "אנחנו-לא-יודעים-אם-היא-תחיה-או-תמות-אומייגאגד", שזה קטע מאוד אקשני שכזה, בנוסף, התיאורים הדיי אפרוריים בספר עצמו (כשחושבים על זה), העובדה שהסרט נראה טוב יותר מביצוע הספר, והרשימה נמשכת.

כדי להמשיך את הביקורת הייתי צריכה לעשות משהו שאני שונאת - לעבור על ביקורות ישנות שלי ולהיזכר כמה מטומטמת הייתי לפני שנתיים (ברמה של "איך מישהו לא בעט אותי מחוץ לאתר?"). וואו. נזכרתי כמה אני שונאת את הביקורת שלי על הספר השלישי.

אז. אני אתחיל בהשוואה עם הביקורות הישנות שלי ואמשיך משם.
הביקורת על הספר הראשון הייתה בינואר, 2012. ונראה שאנג'ל של העבר הבינה משהו בביקורת - למרות שזה היה הדבר היחיד שהיא ביקרה לאורך כל הספר הראשון, שלדעתה, ולדעתי, נשאר מאז ומתמיד הספר הטוב בטרילוגיה.
שוב, אז אנג'ל מהעבר ביקרה משהו - את הכתיבה. היא ציינה שהכתיבה בצורת הווה עצבנה אותה. אני חייבת להודות, גם אותי.
הכתיבה בצורת הווה, היא, כמו שאמרתי, משווה לספר הרגשה של "סרט. תהפכו אותי לסרט!". היא קצבית במידת מה ומעניינת. הבעיה היא שהיא לא נותנת מנוח גם ברגע שאין אקשן. אמנם "לא נותנת מנוח" אמור להיאמר בצורה טובה, אבל זה בצורה רעה. הכתיבה בצורת הווה הייתה פרנואידית ופרועה, שוב, לא בצורה טובה, הייתה תחושה מסוימת של אי נוחות כשלא היה אקשן, מרגיש קצת כאילו היא רודפת אחרי אקשן, לאורך כל החלק הראשון של הספר, עוד לפני המשחקים.

הביקורת של אנג'ל מהעבר על הספר השני, ב12 בפבואר, 2012, לא מבקרת הרבה. היא רק אומרת ש"הספר ירד מגדולתו." זה נכון, אבל למה כל כך הרבה אנשים הרגישו שהספר השני היה פחות טוב מהראשון? טוב, זה קל מאוד. בספר השני קורים בדיוק אותם דברים שקורים בראשון. יש תחושה של מחזוריות. כן, הפעם היא יודעת מה מצפה לה, הפעם כולם מנוסים, אבל אין שינוי היסטרי מהעלילה של הספר הקודם, ולמרות שהוא היה קצבי ומרגש כמו שקולינס ידעה לעשות את סדרת "משחקי הרעב" לכל אורכה, הוא היה צפוי, וזה הפך אותו לקצת נטול צבע. היתרון שהכתיבה בזמן הווה נתנה לנו, שהוא הרגשה של חוסר ידיעה מה עתיד לקרות, נהרס, והכתיבה הפכה מעצבנת יותר משהיא הייתה. טוב, לפחות לאלה שלא אהבו אותה מההתחלה. כמוני.

והביקורת של אנג'ל מהעבר חצי חודש אחרי זה על הספר השלישי.
הביקורת הזאת ביקרה דברים על ימין ועל שמאל. את הדברים הנכונים? אני לא בטוחה.
אני חושבת שאחת הנקודות היחידות שאני עדיין מסכימה איתן היא הנקודה הזאת; מלא ברגשות משעממים, וחזרה מסוימת על שורות.
אז ככה.
קולינס ניסתה לעורר בנו רגשות על ידי הקצנה קצת מוגזמת של הדמויות, הבעיה היא שהיא לא עשתה את זה כמו שצריך - היא לא הדגישה את הרגשות הנכונים. למשל, במקום להדגיש פחד היא הדגישה טירוף. הרבה מאיתנו לא הכירו את הרגשות האלו מקרוב, והרבה מאיתנו לא חטפו הלם קרב או פחדו על החיים שלהם. התפקיד של קולינס היה לגרום לנו להרגיש, אבל הכתיבה וההדגשה הלא נכונה ניתקו אותנו מהדמויות, ולא היה קשר ישיר אל הדמויות.

ונקודה שלא הסכמתי איתה? אמרתי שקטניס הפכה רדודה.
אוקיי. זאת נקודה שהייתה חשובה לי מההתחלה.
אז אתה בא, קורא ספר נוער בגיל המתאים והכל, חושב שאתה בוגר להפליא, הדמויות נפלאות, הכתיבה מרהיבה, התיאורים שמימיים. אוקיי. ואחרי חצי שנה קולט שהכתיבה לא הייתה משהו, כנ"ל התיאורים.
ו... הדמות הראשית הזאת רדודה, ולא רק הדמות הזאת רדודה, אלא כל הדמויות האלו רדודות, והדבר היחיד שהיה יותר רדוד מהדמויות האלו היה האופי המתפתח שלך.
כי כולנו שונאים את גיל ההתבגרות.
אז כן, זה נכון. קטניס הייתה רדודה היישר מההתחלה. "לא!" אתם אומרים. "אבל היא דאגה לאחותה!"
וואלה. מה אתה אומרים. אבל לא נראה שהיה עוד ערך אחד שהיה בקטניס חוץ מ - ותקשיבו טוב - האנוכיות שלה. כן, כן, האנושיות היחידה שבוטאה בקטניס היא האנוכיות שלה. זה שהאנוכיות שלה מתבטאת באכפתיות רק כלפי הקרובים אליה? עדיין אנוכיות. כי קטניס אנוכית, ואם היא יכלה להקריב את כל התושבים מכל המחוזות בשביל אדם חשוב אחד שלה, היא הייתה עושה את זה.
אבל, אני לא אומרת שאני לא הייתי עושה את זה, ואני לא מאשימה את קולינס שנתנה לה את התכונה הזאת. כי אני לא יודעת מה זה, להיות בסיטואציה כזאת. אני רק מבהירה נקודה - קטניס אנוכית.
אבל במה אני כן מאשימה את קולינס?
לגבי כל סוג אחר של אופי? לא ראיתי בקטניס סקרנות, לא חוכמה, כישרון, עדינות, גסות, וזהו. רק ראיתי את האדישות הזאת, שהציפה את הכתיבה, וגרעה ממנה. אנשים התלוננו כשאנשים קרובים אליה מתו בספר השלישי והיא הייתה אדישה, אבל זה לא היה רק בקטע הזה, זה היה לאורך כל שלושת הספרים, אלא שבספר השלישי, זאת הייתה הנקודה שהפריעה לכולם. ובדיוק בגלל זה, אנשים עלו על החיסרון הזה.
וזאת לא רק קטניס, זאת כמעט כל דמות מהספר הזה, אם לא כולן. לקולינס היה קטע של הדבקת תוויות על דמויות. ג'והאנה הייתה ה"חצופה", פיניק היה "החתיך המעונה והסרקסטי", והיימיטש היה "השיכור הפיקח" (הא, ראיתם את מה שעשיתי פה? משחק ניגודים-לא-ניגודים משעשע).

וכמובן, כי לא יכולתי שלא לדון בזה - משולש האהבה.
לא רק שהוא היה מיותר, באמצע כל התהפכות העולם הזו, אלא שהוא לא שינה לנו דבר. לא הראה לנו כלום. פשוט "הנה, שני אלה סיימו ביחד", וזהו. אף אחת מהדמויות שם לא הייתה עמוקה או מרגשת (בלשון המעטה), וכמעט שום דבר בו לא היה חשוב כל כך כדי להשאיר אותו. בנוסף, הבנתי מה הרגיש לי לא בסדר לכל אורכו - לקטניס לא היה שום מאפיין בולט במיוחד, ועכשיו זה גורם לי לתהות מה השניים האלו ראו בה. בסופו של דבר הוא הפך למשחק מעצבן, ולבחירה שהרגישה יותר מתוך ברירה מאשר מאהבה.

הא. אני מרגישה שסגרתי מעגל. מעולה.
אז, אני מקווה שלא תחשבו שאני שונאת אותו - כי אני לא. אני חושבת שיש בו דברים שעשויים להיות טובים, רק בידי אנשים אחרים. והוא יכל להיות הרבה יותר טוב ממה שהוא עכשיו.

נ.ב-
אני אגיד משהו מזעזע עכשיו - אני מעדיפה את הסרטים.
מרגישה כמו חוטאת