אני מביטה בקופסה הכחולה, והיא משיבה לי מבט. קופסת נעליים, צבועה צבעי גואש בגווני כחול לא אחידים. כל חלק בה מוכר לי. החור בחלקו העליון של המכסה, השריטה שקילפה את הצבע בצד, הנקודה בה משיכת מכחול לא זהירה קורעת את הגבול בין החלק הבהיר לכהה. אני זוכרת את היום בו הצבתי אותה במקום המקודש על המדף. את היום בו החלטתי להכניס אליה את הזיכרונות החשובים באמת.
אני תוהה איך ייתכן שהיא עדיין לא מלאה.
בתחילה היו אלה רק תעודות, ברכות יום הולדת, מזכרות מטיולים, אך עד מהרה ההגדרה לזיכרונות חשובים התרחבה. לא הייתי מסוגלת להותיר בחוץ שירים שהתייאשתי מלהמשיך, או פתקים שהעבירו אליי וגרמו לי לחייך.
מי החליט שאלה חשובים פחות? המחברות החצי ריקות, המשפטים שקרעתי מקצוות של עמודים, רגעי הבדידות שלי. למה שלא אשמור אותם גם?
אני מביטה בקופסה הכחולה. מניחה יד אחת על המכסה, ומושכת אותה לאחור. בכל פעם משהו חדש נכנס, ואני לא טורחת לעבור על התכולה. אולי יום אחד, כשאהיה גדולה יותר. בוגרת יותר. כשאסתכל על העולם בעיניים אחרות. אולי כשאצטרך להיזכר. אולי הזיכרונות אמורים להישאר בקופסה. זה לא הרגע הנכון, לא עכשיו, לא היום. אולי....... בפעם אחרת.
הקופסה משיבה לי מבט, ושותקת.
מה שמרתי שם בפנים? אני כבר לא בטוחה. היד נשלחת לפנים שוב כאילו מעצמה, והאצבע מלטפת את קצה המכסה. רק מדף אחד מתחת למדף הספרים שלי, מונחת על ערימה תמוהה של ניירות. קופסה כחולה. ככל שאני נחושה יותר להיזכר, כך אני יודעת פחות.
תעודות, ברכות יום הולדת, מזכרות מטיולים.
יכול להיות שזה הכל?
לא, לא ייתכן. שיעור שהעברתי לצד חברה, צוחקת על סימן מתמטי. היא ציירה לי ציור בסוף השיעור הזה. האם שמרתי אותו? ציפור אוריגמי, עשויה מקבלה על נסיעה באוטובוס. היא מוכרחה להיות שם. שיר ששרבטתי בסוף יום ארוך. פתקית דביקה שסירבה להישאר על הארון. המחברת בה כתבתי סיפור ללא סוף בכתב יד קטן וצפוף.
מתיישבת על המיטה, והקופסה על ברכיי. המדף נראה כמעט ריק בלעדיה. חלול. אצבעותיי הנרפות מתקשות למשוך את המכסה העשוי קרטון. אני מביטה בה, והיא משיבה לי מבט.
קופסת נעליים כחולה.