ספוילרים בביקורת
סיימתי לקרוא אשמת הכוכבים.
התחלתי לקרוא אתמול בלילה ונשארתי כל הלילה ערה עד הבוקר וסיימתי אותו.
ידעתי מה הולך לקרות בגלל כל הספוילרים שלא היה אפשר להימנע מהם, אבל לא ידעתי איך בדיוק זה יקרה, איך ממש יהיה התהליך.
אני אגיד את האמת, היו לי הרבה ספקות לפני שקראתי אותו. עם כל הרעש שיש סביב הספר והסרט, חששתי שאולי הפכו את זה לסוג של טרנד, שכולם קוראים את זה ולא מעיזים לתת ביקורת רעה כי כולם אוהבים את זה אז אין מצב שמישהו לא יאהב.
וטעיתי. הסוף אולי היה צפוי וטרגי, אבל לפעמים צפוי זה הכי עצוב שיש.
אם לא הייתי יודעת את הסוף, הבכי שלי היה מתרכז ברגע שהוא מגלה לה שהסרטן חזר, אבל בגלל שידעתי מה יקרה הבכי הגיע הרבה יותר מוקדם.
אני רוצה לציין שהספר גם גרם לי לצחוק, והמון. הוא כתוב בצורה הכי טבעית וכנה שיש, כאילו הדמויות ממש מדברות.
העמודים שבכיתי מהם: 27,59,60,72,108,143,163,190,192.196,197,198,199,204,210,216,220,224,225,226,234,235,236,237,238,239,240,243,245,246,247,253,259,269,281,282,283.
יש כמובן עמודים עוקבים, אלה פשוט עמודים שגרמו לדמעות לצאת שוב כשאני עוד מנסה להתאושש מהדמעות שקדמו להן.
הספר הזה גרם לי לחשוב על הרבה דברים בצורה שונה. קראתי לפני זה ספרים על סרטן- שומרת אחותי וכו- אבל בספר הזה היה חוסר צדק שונה.
אני יודעת שהייזל גרייס לא תבריא, שהיא סופנית לכן גם המוות של אוגאסטוס הרבה יותר כואב. הוא כואב כי הבחור הזה הראה לה דרך אחרת לחיות את החיים. הוא הראה לה שהחיים טובים ולא בקטע קיטשי של אנשים עיוורים (סליחה אייזיק) שחיים בסרט, אלא בקטע של למרות כל החרא שיש בעולם אפשר למצוא טוב.
סיכויי ההחלמה שלו היו גבוהים אבל כמו שהוא אמר, ״העולם, הוא לא מפעל להגשמת חלומות.״
זה היה נורא לי לקרוא כשאוגאסטוס נשבר ובכה. הוא תמיד היה כל כך חזק, אבל הבכי שלו והרחמים העצמיים שלו- זה מה שהפך אותו לדמות יותר אמינה בעיניי.
ון האוטן אמר משהו חשוב- ״הרומן הזה מורכב מחריטות על דף נייר, יקירתי. אין לדמויות שמאכלסות אותו חיים מחוץ לחריטות האלה. מה קורה להן? הן כולן פוסקות להתקיים ברגע שהרומן מסתיים.״
לרגע הרגשתי שג׳ון גרין משתמש בדמות של ון האוטן- או אפילו רואה את עצמו כון האוטן- כדי לפנות לקוראים ולהגיד להם שהייזל גרייס ואוגאסטוס הם רק חריטות על הדף.
וזה נכון, אבל זה לא אומר שאין להם השפעה. שהם לא משנים משהו, וזה כמו שהוא כתב בהקדמה שלו, שלדברים מומצאים יש יכולת לשנות משהו בעולם, וזה יפהפה.
יש לי כל כך הרבה מה להגיד על הספר הזה, אבל אז הדמעות יגיעו.
אני חושבת על כל הדברים שמעצבנים אותי, על הדברים שאני קוראת להם בעיות, על ריבים עם אחיות, עם ההורים, על לב שבור, ואז הספר הזה הגיע. ואני פשוט שמחה שאני בריאה, ושהאנשים שחשובים לי בריאים כי זה מה שחשוב. זה באמת מה שחשוב. ולמרות שזה כביכול קיטשי, זה נכון- ״ללא כאב, כיצד נדע שמחה מהי?״ והנה אני בוכה שוב.
ואולי זאת רק צעקה אל החלל הריק אבל יש לי בקשה: אני רוצה לפגוש את האוגאסטוס שלי, רק בלי הקטע של הסרטן, אוקיי?




