• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
האמריקאי השקט

האמריקאי השקט

מאת גרהם גרין

הביקורת של אנקה

תמונה של אנקה
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
האמריקאי השקט

האמריקאי השקט

מאת גרהם גרין

הביקורת של אנקה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של אנקה
הוצאה לאור:פן ומשכל
שנת הוצאה:2012
סדרה:פרוזה
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/10
ביקורות על האמריקאי השקט
הבאה
בנצי גורן
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 10 שנים

“את האמריקאי השקט החלטתי לקרוא לקראת נסיעה קרובה לויאטנם כדי לקבל נקודת מבט נוספת על ההיסטוריה של המד”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 14 שנים•2 דקות קריאה

מעוניינים לקרוא ספר כתוב היטב בידי אחד הסופרים היותר מוכשרים במאה ה-20? אחד שיודע לכתוב ספרים על מלחמות או מתח באופן משכנע וטוב למדי כמו המינגווי,אז מה אם הוא אנגלי עם חוש הומור יבש ואין לו טיפת פאתוס או רגשנות יתרה
או שלא עולה לו קצף שוצף מהפה כשהוא מספר לנו בדרכו השקטה ומשכנעת כמה שרע למדינות דרום אסיה ובעיקר לויאטנם שם מתרחשת עלילת הספר בתחילת שנות החמישים.
ויאטנם היתה מושבה צרפתית אבל הפלא ופלא גם הסינים וגם האמריקאים היו מעורבים עד הגג במלחמות שם כשכל צד מושך לכיוונו ומשאיר נהרות של דם תמרות עשן בארץ השסועה.
על רקע המלחמה הקרה בין המעצמות בין האדומים למערביים הקפיטליסטים והויאטנמים הנמצאים בתווך מתרחש סיפור אהבה משולש המסמל יותר מכל את המאבק בין הצדדים ויאטנמית יפה
החושקת במערב (לא בהכרח בגבר מסוים אלא במה שיש לו להציע) האמריקאי "השקט" צעיר שהשקפתו והתערבותו מאחורי הקלעים בפוליטיקה המקומית בין הכוחות מביאה לאסון ובעיקר
לאפקט הבומרנג בסמליות ובהתממות הוא גוזל את "כבשת הרש" הויאטנמית לעיתונאי האנגלי בן דמותו של הסופר, המבוגר מכור לאופיום שמסמל את האדישות הציניות והחוסר רצון להיות מעורב בתככים ובפוליטיקה רק לסקר אותה.

האם העיתונאי יכול להישאר באדישותו ובחוסר מעורבותו, האם מעורבותו של האמריקאי הצעיר החתיך והמאוהב באהובתו של העיתונאי יצליח בכל המשימות שהציב לעצמו וגם לזכות בבחירת ליבו. האם הויאטנמית היא כלי משחק בין שני הגברים או אופורטוניסטית ממולחת שמחפשת את תועלתה האישית בכל מצב?
למצוא את התשובות לכל השאלות כדאי לקרוא את הספר המעניין
והמותח ולקינוח אפשר גם לצפות בסרט הטוב עם מייקל קיין
בתפקיד הראשי. בהנאה ובכיף.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של choulaw
choulaw
תמונה של שירה36
שירה36
תמונה של נולי
נולי
T
The Chemist
תמונה של ליאור
ליאור
תמונה של A N N A
A N N A
תמונה של Sinbad the Sailor
Sinbad the Sailor
תמונה של חני
חני
30קוראים|גיל ממוצע49|67%נשים

על המבקרת

תמונה של אנקה

אנקה

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
126 ביקורות•26 נבחרות•2,560 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של אנקה
אנקה
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות126
ביקורות נבחרות26
לייקים שקיבלה2,560
דירוג ממוצע3.5 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת86ספרות מקורית12מתח ריגול והרפתקאות4

דיון על הביקורת

12 תגובות
אנקה
אנקה•לפני 14 שנים

אפרתי תודה באיחור:) כרגע אני קוראת את האיש שלנו בהוואנה.

גרין הוא מצויין ויש לו חוש הומור. לדעתי הוא אחד הסופרים האנגלים היותר מוכשרים. אצלי הוא די בשורה אחת עם המינגווי בכשרון לספר את הסיפור.
אפרתי
אפרתי•לפני 14 שנים

אבל הביקורת נהדרת כרגיל.

אפרתי
אפרתי•לפני 14 שנים

קראתי את כל הספרים של גרין

שתורגמו לעברית, אבל אני לא זוכרת הרבה חוץ מזה שהוא סופר נפלא.
אנקה
אנקה•לפני 14 שנים

לעולם נפלא, תודה.

קראתי גם קראתי את מסעותי עם דודתי לפני יובלות. ובקשר לעטיפה של ספר טוב ששאלת. אני קראתי ספר עם עטיפה בעיצובו של דני קרמן עם דמות מצויירת של תייר עם חולצה פרחונית בנוסח הוואי ומצלמה תלויה על החזה. פשוט לא מצאתי כאן באתר את הגירסה ההיא. הסתפקתי במה שיש.
עולם
עולם •לפני 14 שנים

ביקורת שעושה חשק לקרוא את הספר

קראת את "מסעותי עם דודתי" של גרין? גם מומלץ מאד. ואגב, התמונה שלמעלה נראית יותר כתמונת ה-DVD של הסרט מאשר כעטיפת הספר, מעניין...
אנקה
אנקה•לפני 14 שנים

לחמדת, תודה. מעניין איך התרגום החדש משנה את פני הספר.

גרין גאון לא קטן. לא נראה לי שאפשר לפספס אותו גם עם תרגום שונה.
אנקה
אנקה•לפני 14 שנים

לחלבי, תודה. מבטיחה שלא תתאכזב.

חמדת
חמדת•לפני 14 שנים

אוף..צ"ל -שיוצא ...

חמדת
חמדת•לפני 14 שנים

אנקה -אהבתי ,מחכה לתרגום

החדש של הספר שיוצאת בימים הללו.
חלבי
חלבי•לפני 14 שנים

תווית זוהרת

אני מסמן את הספר בתווית זוהרת וזה בזכותך יש לי על מי לסמוך
אנקה
אנקה•לפני 14 שנים

תודה קיסרית מתוקה. שמחה שהטעמתי אותך ולו במעט בהתלהבות שלי מאחד הספרים

היותר מעניינים וקולחים שיצא לי לקרוא לאחרונה:) אני לא בטוחה שאני כותבת היטב אבל מה שנקרא : מתלהבת ואולי זה נוגע גם באחרים.
ה
הקיסרית הילדותית•לפני 14 שנים
12 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של אנקה

המלכה

המלכה

תמר עילם גינדין

בגדול, אהבתי. כמה כיף לטוס במנהרת הזמן אלפיים חמש מאות שנים אחורה ולדמיין איך בדיוק התגלגלו האירועים ההיסטוריים של אותה תקופה, בסיפור הנקודתי על אסתר המלכה, מרדכי היהודי והמלך אחשוורוש שהתדמית של השיכור מסיפור המגילה דבקה בו. הסיפור כאן די נצמד למקורו במגילה וזאת יאמר לזכותם של שתי המחברות המוכשרות.
בעיניי, הבונוס הגדול מהספר הוא השמות והביטויים הפרסים ושחזור די אמין של חצר המלוכה באותה תקופה מה גם שחלק מהדמויות הן דמויות אמיתיות. יישר כוח לד"ר תמר עילם גינדין ולמעיין אשכולי על ההשקעה הרבה בספר. בהצלחה עם הספרים הבאים בסדרה ובכלל.

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•אנקה
התנאית האלוהית ברוריה

התנאית האלוהית ברוריה

רפאל כהן

הספר נכתב על אחד הנושאים היותר מעניינים אותי, לפחות : ברוריה התנאית האלוהית שהייתה יחידה ומיוחדת בדורה. רפאל כהן מביא את סיפורה של דמות נערצת ומעוררת השראה של אישה שעסקה בלימוד תורה ובהנחלתה לאחרים בעולם שבו גברים נהגו בדרך כלל ללמד תורה.
ברוריה התנאית הייתה בתו של התנא רבי חנינא בן תרדיון ואשתו של רבי מאיר בעל הנס, שניהם חכמים שחיו במאה ה-2 לספירה. בני תקופתה קיבלו אותה ואף חלקו לה כבוד רב על חוכמתה, למדנותה ופועלה אבל דורות מאוחרים יותר בעיקר יהודים מומרים למיניהם, בהשפעת הנצרות הטילו בדמותה ובמעשיה דופי ואף הכפישו והמציאו עליה סיפור שלא היה ולא נברא. המחבר דואג להפריך את הטענות המאוחרות הללו על ידי ציטוט ממקורות ראשוניים והוכחות שכל ההשמצות עליה היו מזימה של נוצרים להכפיש נשים למדניות ובקיאות בתורה.
עד שסוף סוף ישנה אישה שבקיאה בתורה ובמשנה וגם מלמדת תלמידים במקום להעריך אותה ואת מעשיה, באים זדים ומתנכלים לה ולמשפחתה ומאוחר יותר ממציאים עליה סיפורים מצוצים מהאצבע.
הסיפור על ברוריה כתוב בספר או אולי עבודה אקדמית של מר רפאל כהן שיסלח לי אם אינני מדייקת בהגדרתי את מהותו של התוכן הנ"ל וטוב שמישהו מקדיש מזמנו וידענותו על דמות חשובה ומעניינת מההיסטוריה הדי רחוקה שלנו ( 1800 שנים ) שלפעמים מופיעה בכמה גרסאות. לרוב היסטוריונים ואנשי אקדמיה מתייחסים ומתרכזים יותר בגברים שהיו מנהיגים וגדולים בתורה אבל ברוריה הייתה יוצאת מן הכלל בתקופתה ומבחינה דתית רוחנית גם בתקופתנו.
התודה למר רפאל כהן על הדמות והנושא שהביא לידיעתנו ועל התיקון שעשה לסיפורה וחייה של ברוריה התנאית.

לפני 5 חודשים•
★★★★★
•אנקה
בדידותם של המספרים הראשוניים

בדידותם של המספרים הראשוניים

פאולו ג'ורדנו

ספר הביכורים של פאולו ג'ורדנו, סופר איטלקי, ד"ר לפיזיקה בתוארו ובמקצועו. לא פחות מוכשר בכתיבת פרוזה.

את שאר שלושת ספריו שתורגמו לעברית קראתי קודם, לטעמי, הם הרבה יותר טובים, יחסית, מהספר הראשון .

על הספר הוא זכה לשבחים רבים וגם לפרסים לתרגום לשפות רבות ולפרסום עולמי.

לעומת הספרים שהוציא לאחר מכן, ניכר שהספר הזה הוא 'נסיעת ניסיון' בוסרית, בשאר הספרים המתורגמים לעברית יש שיפור ניכר הן בכתיבה והן בעלילה שלהם.

הספר הנ"ל עוסק בעיקר בשתי דמויות אליצ'יה ומתיה, שני אנשים פצועים רגשית ונכים נפשית, המתחברים בנפשם פנימה באהבה אחד לשנייה ולהפך אבל לא מסוגלים להביע את האהבה במילים או בהתנהגות שמאפשרת לצד השני להבין את הצורך בקרבה פיזית ונפשית ביניהם.

אחד המאפיינים את הדמויות הם דפוסי התנהגות הפוגעת פיזית ולפיכך נפשית, בעצמם. מתיה פוצע את ידיו בחפצים חדים ואליצ'יה הופכת לאנורקטית ובכך פוגעת בעצמה ובגופה גם באדם הקרוב אליה ואוהב אותה.

ג'ורדנו לא מתמקד בעלילה היא די דלה , התמחותו הוא דווקא בתיאור נפשם והתתנהגותם של דמויותיו : הניכור שלהם מהסביבה, הנכות הרגשית, הילדות הפגועה שלהם ותוצאותיה שמלווה את כל אחד מהם לחוד ושניהם ביחד עד בגרות.

האווירה הכבדה, קרה ומנותקת לאורך כל הספר, מקשה על הקורא לחוש אמפטיה כלפי הדמויות, למרות הסבל והקשיים שהם חווים בחייהם.

באחד מהרעיונות לעיתונות ציין ג'ורדנו שהתחושות הפנימיות של הדמויות בספר הן בעצם שלו. את עצמו ונפשו הוא מתאר שם. את הקשיים שלו הוא פורש בפני הקורא ועל זה והכנות שלו בווידוי מגיע לו כבוד והערכה.

המלצתי : אפשר לוותר על הספר הנ"ל ולקרוא את שאר הספרים שתורגמו לעברית : הגוף האנושי, הצבע השחור וצבע הכסף, לטרוף את השמיים.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•אנקה
מכשפה רוחנית

מכשפה רוחנית

הלן הרפר

אין לי חתול בבית, גם לא כלב או כל חיית מחמד אחרת אבל אילו הייתה לי, הייתי רוצה שתהיה כמו "ברוטוס", חתול הכשף של אייבי ויילד המכשפה הכי עצלנית ever.
ולמה דווקא חתול מכושף ולא לאמץ חתול אשפתות קטן ולהציל אותו מגורל של שיטוט בין הפחים לקושש שאריות אוכל שנזרקו על ידי שכני הבניין או נשמות טובות שדואגות להניח בצד (לא משנה איפה) קעריות אוכל ( יותר נכון צלחות חד פעמיות) עם שאריות החמין של שבת, למען רווחתן של חתולי השכונה ?
ובכן, אין מה להשוות בכלל את חתול הפח השתקן והמתרפס שלפעמים מיילל בלילות בקולות מעצבנים ל"ברוטוס" השמנמן, יהיר, ציני ורעב תמיד, הפותח את פיו לא רק כדי לקבל טונה או חטיף חתולים או כדי לאיים, לנשוף, לנדנד: "אוכללללל" אלא גם לדבר, כן בדיוק, ולא רק ב'חתולית' "מיאו" אלא בלשון בני אדם, כמוני וכמוכם.
חתולנו הנחמד יכול להוציא מפיו נאומים בשפת אמו של שייקספיר מצוחצחים ומבריקים לעילא שלא יביישו פוליטיקאי משופשף בכנסת או יותר נכון בפרלמנט הבריטי.
מצד שני הוא יכול לקרוא בשם חיבה אוהב לבעלת הבית המכשפה הבלונדינית-מתולתלת והמטורפת על כל הראש שלו "כלבה" (באנגלית זה נשמע יותר טוב) ו"איש טוב" לבן הזוג החתיך, קוסם מושלם שלה.
אם עדיין לא השתכנעתם לאמץ חתול מכושף ורעב-תמיד, זה בסדר. תמיד אפשר להשיג את הטרילוגיה "מדריך העצלה לקסם", לקרוא ולהתענג על שלל הדמויות המופיעות שם, שהן בעיקר מכשפים עם "רשיון" או בלי, ליהנות מדיאלוגים שנונים, ציניים ומצחיקים להפליא ועל הדרך לפתור בעיות של "שחור" (במרוקאית צחה) ושלל קסמים רעים וטובים.
הספרים הנ"ל רעננו לי את ראשית הקיץ הבא עלינו לטובה וקראתי אותם במהירות האור כמעט. 3 ספרים ב-3 ימים.
לאוהבי פנטזיה ולא רק.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•אנקה
ויה ג'מיטו

ויה ג'מיטו

דומניקו סטרנונה

ויה ג'מיטו/דומניקו סטרנונה

את הכתיבה של סטרנונה הכרתי מ-3 ספרים קודמים שלו שקראתי : שרוכים, תעלול, שבועת אמונים ואהבתי את הכתיבה והסגנון. סטרנונה נוהג להתמקד ביחסי קרובי משפחה : בני זוג, הורים-ילדים, בין חברים אבל לא יותר מדי. למעשה, סטרנונה מתמחה ביחסים גרועים ביותר בין הורים לילדים וסביב הנושא הכאוב והדומיננטי הזה שהשפיע על ילדותו, נערותו ובעצם על כל חייו.
המספר סוקר את חיי הוריו, היכרותם, נישואיהם, ילדיהם, עיסוקם, ומשפחותיהם והכל למעשה, דרך עיניו ובעיקר מפיו של אביו: פדריקו.
לדומניקו (מימי) הצעיר היה ביש המזל להיוולד לאב דומיננטי, קשקשן חסר תקנה, אגוצנטרי עם הפרעות אישיות קשות והתפרצויות זעם ואלימות הן פיזית והן מילולית שפגעו בכל הסביבה, ולאימא כנועה וצייתנית המשתדלת לרצות את בעלה הרגזן והאלים בכל דרך אפשרית ובכל זאת חוטפת ריקושטים בעיקר מכות והאשמות פראיות על דברים שלא היו מעולם.
פדריקו סטרנונה, יליד נפולי, עבד כמנהל רכבות אבל היו לו שאיפות של אמן, ליתר דיוק, צייר מתוסכל. מצד אחד הוא התפאר והשתחצן בכך שהוא אחד הציירים הדגולים שקמו לעולם ומצד שני הוא האשים את כל הסביבה בכישלונות שלו להפיק מתחביבו האובססיבי ממון והכרה בינלאומיים.
כאמור, הילד, מימי, הושפע מדבריו והרצאותיו הטרחניות והבלתי פוסקות של אביו והשתדל לרצות את אביו בעל המזג האלים והמתפרץ אבל כל ההתנהגות ההפכפכה, מלאת ההתרברבות העצמית של אביו והשקרים שסיפר לאחרים ובעיקר לעצמו, המאיסו את אביו עליו והוא אף חשב בתור נער, לרצוח את אביו וזה לא בגלל תסביך אדיפוס : )
סטרנונה משלב בסיפור על תולדות משפחתו וחייו בעיקר את העיר נפולי, על בתיה, רחובותיה, אנשיה, כיכרותיה והחיים התוססים בעיר שאפשר בקלות לדמיין אותה ומי שמכיר את העיר יותר טוב ממני בוודאי, יכול לראות בעיני רוחו את הרחובות, השכונות והבתים בהם חי והסתובב סטרנונה בילדותו.
בעודני קוראת על נפולי ותיאורי העיר, 'נפל לי אסימון' שהנה אני חווה מין דה-ז'ה-וו, ומי מיטיב כל כך לתאר בפרטי פרטים את העיר היפה והעתיקה הזאת , על שכונותיה העלובות ועל חיי העניים שם ועל אלו שפחות עניים. ? האסימון נפל בדיוק על הסופרת האיטלקית המוכשרת (בעיניי) אלנה פרנטה, כן, האימא של הקוואטרולוגיה : החברה הגאונה ו"שלישיית אחיותה". הפלא ופלא.
הסגנון והתיאורים כל כך דומים בספרים של פרנטה לבין ספרו של סטרנונה. כשנכנסתי קצת לעומק החיפוש אחר סטרנונה בין גברת ויקיפדיה לבין מאמרים שהתפרסמו על הסופר והסופרת הבנתי ששני המוכשרים הם לא פחות מבני זוג,נכון. ולא רק זאת אלא שנטען שאלנה פרנטה שהוא בעצם פסבדונים של הסופרת המהוללת , הוא הפסבדונים של סטרנונה בכבודו ובעצמו או שהוא כתב את הספרים יחד עם זוגתו.
כמובן שסטרנונה הכחיש את הטענה ואפילו התבדח עליה. אבל אלנה פרנטה הסופרת טרם התגלתה או גילתה פניה, למרות שיש טענה שהיא בעצם זוגתו אניטה ראג'ה, אשר בעיסוקה היא מתרגמת מגרמנית לאיטלקית ולהפך.
בשלב הזה של הספר התחלתי לחשוד שגם אם אלנה פרנטה = אניטה ראג'ה המתרגמת הן אותה גברת בשינוי שם, למה שדומניקו סטרנונה בן זוגה של הגברת לא יכול להיות סופר במסווה של סופרת , כלומר, דומניקו סטרנונה = בעצם הוא אלנה פרנטה או אולי ,
אניטה ראג'ה + דומניקו סטרנונה = אלנה פרנטה ? ? ? אולי.
אם כך או אחרת בכתיבה של סטרנונה ניכר כאב ועצב על ילדותו ונערותו, המוסווה על ידי כתיבה הומוריסטית ותיאור ציני של הדמויות המופיעות בספר .
בסוף הספר עורך המספר מסע לעבר עברו פיזית כשהוא חוזר לאותם מקומות בנפולי העיר שהיו חלק מזכרונות ילדותו ונעוריו , כחלק ממסע להתפייס עם העבר ובעיקר עם אביו הזקן והחולה.
הספר מומלץ לאוהבי הכתיבה של סטרנונה, לאלו שאהבו את סדרת החברה הגאונה, את נפולי העיר וספרות איטלקית.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•אנקה
מיכל

מיכל

טלה בר

אם יש מישהי שגרסתה לסיפורי התנ"ך הם 180 מעלות הצידה מכוונת הסופר האמתית זאת גברת טלה בר. מבחינת דמיון פרוע ליצירת רומן היסטורי דווקא לא אכפת לי לעוף יחד עם הסופר/ת לאינסוף כמעט אבל לצפות להצמדות מסוימת, לא יותר מדי, לסיפור התנכ"י אבל לקבל משהו שמתכתב עם מד"ב וסיפורים ששומעים לפני שינה מפי איזו סבתא שיכורה (חס וחלילה לא הסופרת וטפו טפו טפו), לזה ממש לא פיללתי.
אילו הדמויות התנכיות היו קמות לתחייה עם בוא המשיח וקוראים בלשון הקודש המחודשת את הספר הנ"ל, היו מבקשים נפשותיהם למות, על אחריותי.
ההתחלה דווקא מבשרת טובות. הסיפור מובא מפיה של מיכל בת שאול, הנולדת מיחסי אישות פולחנים של שאול שהופך למלך בעתידו עם אחת מכוהנות עשתורת, האלה הקדומה של עמי כנען, כלומר, אמירה גלויה שמיכל הייתה צאצא לכנענית ובן לשבט ישראלי. יכול להיות נכון או שלא. באותה תקופה עבדו בני ישראל לבעל ולאשרה/עשתורת.
מיכל הילדה עוברת לביתו של שאול המלך ושם גדלה עם נשותיו האחרות וילדיו מאותן נשים. ילדותה לא קלה באין אם קרובה לה, רק איזו סבתא שגם היא אחת מכוהנות עשתורת ושאול אביה שעובר מהפך מעלם יפה תואר וגבוה, אכפתי ורגיש למלך שרוח רפאים מתעתעת משתלטת עליו והוא עבד נרצע למצבי רוח המשתלטים עליו וגורמים לו להתנהג באלימות ובמוזרות (מתנבא, מאבד את ההכרה וכו')
הנשים האחרות של שאול לא מאמצות את הילדה אל ליבם כך שילדותה של מיכל עוברת עליה כילדת טבע המלווה את אביה בשיטוטיו באזור.
ואז, פוגשת מיכל בזכותו/בגללו של אחיה האהוב, יונתן, את הנער האדמוני, יפה העיניים, דוד בן ישי, הרועה המפליא לנגן (אין לי מושג על מה בדיוק)
כאן אין אף אזכור לדו קרב לאור השמש לבין דוד לגלית או שאר מעללי דוד בטרם נשא לאישה את מיכל ברשותו של שאול. דמותו של הנער היפה והכריזמטי אבל אנוכי ואופורטוניסט מוגשת על מגש לפני מיכל הנערה הצעירה, המקבלת אזהרות מסבתה ואמה לבל תתאהב בו, אך כפי שידוע לרבים מאתנו : שכל לחוד ורגש לחוד.
מיכל מתאהבת בדוד כפי שאחיה יונתן מתאהב בו.
מכאן המשך העלילה הופכת להזויה ביותר וקשר בינה לבין הסיפור התנכי קיים אבל קלוש למדי. טווית היחסים והקשרים בין הדמויות המופיעות בהמשך הכוללת גילוי עריות בוטה, הדגשת הצד האפל והשטחי של כל דמות, חוסר האמפטיה שנוצר אצל הקורא (אצלי למשל) לכל דמות פשוט פגע בי ובאהבת הרומנים ההיסטוריים שלי.
חשתי ריחוק ואדישות כלפי העלילה המתוסבכת. לא הבנתי, למה לעזאזל, היה צריך להמציא תיאוריות כל כך מופרכות על הנרטיב התנכי.
אולי זאת ההרגשה האישית שלי אבל לא נראה שהסופרת אהבה אפילו אחת מהדמויות שהיא יצרה. כולן כאחת יצאו קורבנות של הדתות שהאמינו בהן. האמונה בה' והאמונה באלוהות הנשית הכנענית.
התחושה שלי לאחר קריאת הספר שאני בכל זאת אוהבת את הסיפורים התנכיים המקוריים, על הדמויות שמתוארות על כלל התכונות הטובות והרעות שלהן.
הסופרים של אותה תקופה או תקופה מאוחרת יותר, הנציחו לדורות הבאים את מהלך ההיסטוריה של עמנו, לא חסו ולא הסתירו אפילו דברים חמורים וקשים שקרו.
למרות כל אלו אנחנו עדיין אוהבים ומזדהים או כועסים על הדמויות בתנ"ך.
כאן ועכשיו אני די כועסת על הסופרת, על ההחמצה בבניית הדמויות, על חלק מהעלילה המזעזעת עד מופרכת, על כך שאילו סיפורי התנ"ך היו נכתבים כפי שהיא כתבה, כמעט אף אחד לא היה הופך לאוהב תנ"ך מושבע. נהפוך הוא.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•אנקה
הרולטה של דה נירו

הרולטה של דה נירו

ראווי חאג'

לאחר ביקורים קצרים בארצות רחוקות כגון : צפון קוריאה (כן, כן), המאה ה-6 בביזנץ הקדומה ועוד כהנה וכהנה מחוזות מעניינים, נסעתי במנהרת הזמן, להציץ בשכונה הקרובה לביתנו, מזרח ביירות, למשל (רק 4 ש' נסיעה במכונית מאצלנו, שכונה בקריית אתא, אילת רחוקה יותר)
אני בשכונה נוצרית במזרח ביירות בתחילת שנות ה-80 והימים ימי מלחמת שלום הגליל (רק שלום זה לא היה) יחד עם בסאם וז'ורז' ונג'יב חברי ילדות צעירים שהתגלגלו לפלנגות הנוצריות הפועלות שם.
והימים ימי מלחמת אזרחים שאינה נגמרת, נוצרים נגד מוסלמים, נגד פלסטינים, מתנדבים מארצות אפריקה המוסלמיות שבאו לעזרת הפלסטינים וגנרלים וחיילים ישראלים שבאו לעזור לנוצרים שם. יד כל בכל ובכל פינה בעיר, מלמעלה מטוסים ישראלים מפציצים שכונות בביירות. למטה פגזים, פצצות, רימונים ויריות. גופות, חלקי גופות, מתים, פצועים וצעירים נואשים ועקשנים נלחמים במלחמה שאין לה סוף ואין לה תקווה.
בסאם וז'ורז' מבלים את חייהם בעישון (גם חשיש) ושתייה כיד השכרות, הצקה לבחורות, אווירת אכול ושתה וזיין ותהרוג כי מחר תמות ממילא.
ככה זה בשכונה הלוונטינית שלנו : או שהורגים או שנהרגים.
ז'ורז' עובד עבור מפקד של אחד המיליציות, כלומר, חטיפות של אנשים ועינויים כדי להוציא סודות וכסף ובסאם 'גיבורנו' עובד בנמל וגם בהברחות וכל מיני עסקים לא הכי כשרים, חוסך פרוטה לפרוטה כדי להימלט לחו"ל מאימת המוות השורר בכל פינה.
בכל יום נהרגים חברים, ההורים, שכנים. צמד החברים מתייתמים אף הם. בסאם נבגד על ידי חברו הטוב ז'ורז' ולאחר שהוא מבין שהוא יכול לסמוך רק על עצמו, הוא מגיע להחלטה סופית לעזוב.

ארבע עשורים עברו מאז מלחמת של"ג, מה השתנה בביירות ? הרבה אבל שלווה ושלום לא חזרו לשכונותיה. המנהיגים התחלפו אבל התסיסה ומאבק המתמיד בין העדות הלבנוניות לא הסתיימו. הצרות התחלפו באחרות ורק הפוגה זמנית בין מלחמה למלחמה. בינם לבין עצמם, בינינו לבינם.
אנחנו והם : מעבר לגדר. שכנים קרובים ביותר, עם הפוטנציאל הגדול ביותר לשכנות הכי טובה וקרובה אבל אין.
אנחנו נשארנו בשכונה הלוונטינית, בסאם מצליח להגר לפריז, לא בדיוק בדרך חוקית. לפחות שם הוא מוגן ממוות במלחמה עם כל הזכרונות שלו מביירות ומילדותו ונעוריו.
אנחנו נשארנו כאן לשמור על גבולותינו ולראות אולי יום אחד נוכל לנסוע ולטייל ברשות ובאהבה מעבר לגדר ולשתות איזה קפה ערבי קטן במסעדה ביירותית ואולי לפגוש שם
את בסאם ולצרף אותו לשולחננו. אמן !

לפני 4 שנים•
★★★★★
•אנקה
המחברת הכחולה

המחברת הכחולה

ג'יימס א' לוין

אחד הספרים היותר מזעזעים ומטלטלים שקראתי. תוכנו של המחברת הכחולה קשה לקריאה ולעיכול, אף פעם לא קל לקרוא על ילדים מנוצלים מינית, מוכים, מושפלים, רעבים נמכרים לעבדות ומדוכאים באף חברה אנושית, במיוחד מה שמתרחש בארצות העולם השלישי : אפריקה והודו. אני מודה שהרגשתי סערת רגשות בעודי קוראת את הזוועות שילדות וילדים חווים בהימכרם לזנות על ידי הוריהם, דמם ובשרם, באותה מידה חשתי חוסר אונים מוחלט כאזרחית ישראלית ממוצעת בהיזכרי בילדות הנוחה יחסית שעברתי אני או ילדיי לעומת הילדים ההודים האומללים האלו.
המחבר טווה בכישרון רב ובשפה פשוטה את חייה הדלים והמעונים של ילדה צעירה על פני שנות התבגרותה, מגיל 9 ועד 15, במעגל הזנות, אליו נגררה ונמכרה בעל כורחה על ידי אביה, מולידה, זה שהיה אמור לגדל אותה ולהגן עליה, הוא שהפקיר אותה לעולם אכזר ומרושע כדי להפיק רווח כספי מיתרונותיה של בתו הצעירה עד מאוד.
קשה עד מאוד להבין את המניע הכספי למעשיהם של הורים אלו למרות שאני מודה שלא הייתי יודעת מה לעשות במקומם ובאפשרויות שעומדות בפניהם.
בכל זאת אני רוצה להאמין שהייתי מוצאת פתרון אחר להרוויח כספים ולא על ידי מכירת ילדיי למסחר אכזרי ונוראי כל כך.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•אנקה
פרנקנשטיין בבגדאד

פרנקנשטיין בבגדאד

אחמד סעדאווי

אם היו אומרים לי שאקרא בימי קיץ חמים ומהבילים אלו ספר פנטזיה (חצי) ופארודיה מקאברית (חצי) וגם אהנה ממנו, לא הייתי מאמינה.
שנים שחברתי גלית הרמת-גנית לשעבר וראש העינית בהווה מנסה לשכנע אותי באמצעי שכנוע נמרצים ועקביים לקרוא פנטזיה ומד"ב למיניהם אבל אני ממשיכה בשלי - לא !
זה לא שלא קראתי מעולם פנטזיה. בוודאי שכן, אבל יש גבולות שאני לא מוכנה לחצות במודעות מלאה לחומר הנקרא פנטזיה/מד"ב והספרים, מהסוגה דלעיל,
כלולים בסייגים שהגבלתי את עצמי.
אני בהחלט נהנית לקרוא פארודיות טובות אך מעטות מסוגן שנכתבו אי פעם אבל שילוב מוצלח של שתי הסוגות, טרם קראתי.

והנה, ביום בהיר אחד בשבוע שעבר, בספריה עירונית קרית אתא, כמובן, הידועה לתפארת בזכות אחד מכוכבי סימניה ובזכותי מזה 8 שנים אחרונות, החזרתי כמה ספרים לדן (בשבילי) ומסמר עקרב (לקוראי סימניה) בעודי מתלבטת אם לקחת עוד ספר או לברוח מהר הביתה אל מאות הספרים הלא קרואים שיש לי על המדף, פנה אליי חביבנו ושאל : נכון שבזמן האחרון את נוהגת לקרוא ספרים של סופרים ערבים ? אכן כן ! הייתה התשובה, והנה בחיוך מנצח חוזר דן מאזור הספרים החדשים והניחוחים בארומה של הדפסה ישר מהמכבש ומושיט לי ספר עם כריכה מעניינת עד מאוד וכותרתו מגוחכת להפליא : פרנקשטיין בבגדאד.

לכאורה, היש דבר והיפוכו יותר מצירוף המילים הנ"ל ? מה למומיה אירופית שהפיחו בה חיים במאה ה-19 ומטילה חתתה על הציבור לבין בגדאד של השנים האחרונות ? מה לפרנקנשטיין שם אשכנזי מובהק, לבגדאד - עיר ערבית שהיא סמל ומופת לתרבות מזרחית מזה אלפי שנים ?

מסתבר שיש ויש. קשר הדוק בין המושגים הללו נוצר הודות לאחמד סעדאווי סופר עיראקי בעל דמיון פרוע ופורה וכשרון כתיבה לא קטן שכתב רומן משובח, המשלב בתוכו מציאות קשה של כאוס, מלחמה של כל בכל ושאר פורענויות שנחתו על העם העיראקי ב-26 שנים האחרונות לבין אגדה אורבנית שנולדה במוחה הקודח של סופרת אנגלית צעירה מהמאה ה-19 מרי שלי שמה, הנ"ל השתתפה בתחרות כתיבת סיפורי אימה ויצרה את ספר המד"ב הראשון בשם פרנקנשטיין, דרך אגב, השם הוא של יוצר המפלצת ולא של המפלצת עצמה.
בספורה של מרי שלי – מפלצת שנוצרה מחלקים של בני אנוש בידי סטודנט צעיר פרנקנשטין שמו לצורך הבנת תיאורית המוות, בתחילה היצור טוב לב ועוזר להציל אנשים ממוות אבל בשלב מסוים היוצר (פרנקנשטיין) מאבד שליטה על היצור שהופך לעצמאי בפעילותו בשטח וגורם לנזקים לרצח ולפורענות בגלל תסכול אישי מיחס הסביבה אליו.

אצל סעדאווי , יוצר אחד מתושבי שכונת בתאווין בבגדאד, יצור המורכב מאבריהם של נרצחי פיגועים שמתרחשים מדי יום ביומו בעיראק ומקפחים את חייהם של רבים וטובים שאינם מעוניינים במלחמות, המורכב מאיברים של נרצחי הפיגועים ומטרתו של היוצר להפעיל את המפלצת המכוערת הנ"ל כדי לנקום באותם מבצעי פיגועים ושולחיהם. אך אוי ואבוי ,היצור שרוחו של אחד הנרצחים נדבקה (מלשון דיבוק) אליו משנה את פעילותו ומתחיל לפגוע בחפים מפשע מכיוון שגורמים עוינים למיניהם ויועצי זדון (אסטרולוגים למיניהם) למנהיגים עיראקים מושחתים משתלטים על מחשבותיו ושולחים אותו לבצען.

במציאות של מלחמות ומוות שקשה להגיון להכיל ולקבל ובוודאי קשה אף יותר לשים להם קץ, יוצר סעדאווי דמות פלאית מיתולוגית, סוג של סופרמן אבל מהסוג המכוער והמפחיד כדי לנקום בכל האחראים למצב הנואש שנמצאים בה תושבי עיראק אחרי עידן מלחמת עיראק השניה.

למרבה הפלא, הצלחתי לחבב את הדמות של המומיה הנ"ל (הנקראת 'מה שמו', בערבית זה נשמע יותר טוב :' שו איסמו'), בגלל האמפטיה לרוח הנרצח שהתלבשה על הגוף המפלצתי. הרוח חסרת המנוח של שומר במלון שאיבד את חייו בפיגוע אבל רוחו עדיין משוטטת ברחבי השכונה ומתבייתת ברגע המכריע על גוף הסמרטוטים האנושי שאחד מאנשי השכונה, סוחר רהיטים עתיקים בפרנסתו ומספר סיפורים בדויים ממוחו הקודח והשיכור, יצר.
למפלצת יש אבא (כפי שלג'פטו היה את אביו הנגר) ומסתבר שיש גם אימא, עוד דיירת וותיקה של השכונה שאיבדה את בנה במלחמת עיראק–אירן לפני עשרים שנה. כשהמפלצת באה להתארח בביתה היא משוכנעת שרוחו של בנה המת שבה אליה הביתה.
מעשיו של מה-שמו מתפרסמים ועוברים מפה לאוזן ומכאן לשם גם לעיתונאי שרודף אחר סוחר העתיקות ו"אביו" של המפלצת כדי לחלץ ממנו את הסיפורים, כנ"ל אנשי המודיעין והאמריקאים בבגדאד מכיוון שהם חושדים שיוצר המפלצת הוא בעצם הרוצח.
מבולבלים ? מבטיחה שאחרי קריאת הספר הנ"ל הכל יראה הגיוני. אדרבא, אין דמות אחת מיותרת ואין עלילה מופרכת . הכל נרשם בתודעתי ובזיכרוני לאחר שסיימתי לקרוא עם הרבה חיוכים על השפתיים והצדעה דמיונית לרעיון ולביצוע של סעדאווי. מברוק עליכ יא כאתב עבקרי !

והתודות ממני אל : אחמד סעדאווי – הסופר המוכשר.
הוצאה לאור שהרימה את הכפפה : כנרת זמורה דביר
למתרגמת : ברוריה הורביץ.
ולאחרון אבל הכי חביב למסמר עקרב שהציג את הספר בפניי לראשונה ובזכותו
קראתי, החכמתי ונהניתי מאוד.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•אנקה

ביקורות נוספות על "האמריקאי השקט"

האמריקאי השקט

האמריקאי השקט

גרהם גרין

את האמריקאי השקט החלטתי לקרוא לקראת נסיעה קרובה לויאטנם כדי לקבל נקודת מבט נוספת על ההיסטוריה של המדינה המיוסרת הזו. ההיסטוריה של ויאטנם, כמו של מדינות נוספות בדרום מזרח אסיה, היא היסטוריה מרתקת ועקובה מדם.

במאי 1946 חתמו הצרפתים על הסכם עם הו-צ'י-מין, ראש הממשלה מטעם תנועת 'וייטמין', שלפיו תהיה וייטנאם רפובליקה עצמאית במסגרת האימפריה הצרפתית המחודשת. הם הכירו בעצמאות וייטנאם, בתנאי שזו תתאחד בפדרציה עם לאוס וקמבודיה ותהיה חלק מהאיחוד הצרפתי. אולם המו"מ הנוסף על ביצוע פרטי ההסכם נכשל. ההסכם הופר ע"י שני הצדדים ופרצו פעולות איבה בין ארגון הוייטמין שנתמך ע"י העם, לבין הצרפתים שנתמכו ע"י הקיסר באו-דאי. בייחוד פרצו התנגשויות סביב כניסתם של כוחות צבא צרפתיים לצפון וייטנאם. הצרפתים הצליחו לחזור לשלוט בווייטנאם, לפחות להלכה. בנובמבר 1946 הם הפציצו את נמל האיפונג והרגו מאות ווייטנאמיים לאחר וויכוחים על אי בהירות במכס. סבלנות הוייטמין פקעה וב-19.12.46 פתחו בהתקפה כללית מחודשת, ובזה החלה מלחמה מרובת דמים שארכה שבע שנים וחצי. הו צ'י מין וכוחותיו נמלטו. תנועת וייטמין הוסיפה להופיע כעומדת בראש מדינת וייטנאם עצמאית ושלטה למעשה בחלקים נרחבים, בייחוד בצפון.

מלחמת הודו-סין התנהלה 15 אלף קילומטר מצרפת. השלטון בצרפת שאחרי מלחמת העולם השנייה לא היה יציב, הכלכלה ההרוסה ודעת הקהל הצרפתית אדישה למדיניות החוץ. בנוסף הייתה מגמה הכללית של דה-קולוניזציה של מעצמות. הצירוף של מוטיבציה נמוכה ודלות באמצעים הקשה על השלטון הקולוניאליסטי הצרפתי להגדיר אסטרטגיית פעולה ברורה בלחימה בהודו-סין.

על הרקע הזה החלה מלחמת גרילה עקובה מדם: השלטון צרפתי נתבצר בסיגון ואילו בכפרים מנעו כוחות הוייטמין את השתלטות הצרפתים וערערו את הביטחון עד היסוד. למרות התמיכה האמריקאית ולמרות טיפוח אלמנטים לא קומוניסטיים, לא הצליחו הצרפתים להכניע את הו צ'י מין וצבאו שהכריז: "אתם יכולים להרוג לי עשרה אנשים, על כל צרפתי שאהרוג, למרות היחס המספרי - אני אנצח ואתם תפסידו".

את סיפור המלחמה הקשה בויאטנם מספר לנו גרהם גרין באמצעות סיפורם של מייקל פייל, טום פאולר ובחורה מקומית בשם פואונג, סוג של משולש אהבה שכזה שתמיד הופך כל סיפור למעניין ומרתק עוד יותר. פייל לוקח את פואונג מפאולר אם כי בצורה די ג'נטלמנית ולא שגרתית ואז הוא (פייל) נהרג. חשוב להבין, מדובר במציאות בה פצצות עפות מכל עבר, אנשים חמושים מסתובבים ברחובות, ודומה כי המצב רק הולך ומחמיר. אבל פייל לא נהרג במקרה, ותוך כדי תנועה עליליתית אנחנו לאט-לאט צוללים עוד יותר אל המציאות הרותחת, ואל הנסיבות שהביאו להריגתו.

גרהם גרין כותב יפה וגם בניית הדמויות בספר היא מעולה. בעוונותי זהו ספרו הראשון של גרין שאני קורא אבל לבטח לא האחרון. אני חייב להודות כי תוך כדי קריאת הספר ראיתי בדמיוני הרבה מאוד סצינות מסרטים על מלחמת ויאטנם, נושא שהתעמקתי בו הרבה מאוד בעבר.

מאוד העציבה אותי המחשבה כי לאחר המלחמה הזו בויאטנם ולאחר שיצאו משם הצרפתים, הגיעו האמריקאים והחלה שם מלחמה נוספת. ובכמה עשרות השנים שחלפו מאז נכתב הספר, חווה העולם כמה וכמה מלחמות נוספות אשר כולן חסרות תוחלת ועל כולן בעצם אפשר לכתוב סיפורים דומים. ואולי על זה בעצם נאמר כי ההיסטוריה חוזרת.

עוד נקודה ראויה לציון היא כי הספר שקראתי אינו זה המופיע בתמונה אלא זה שיצא ב-1985 ולמרות זאת לא חשתי בשום שלב כי יש בעיה כלשהי עם השפה או התרגום.

חמישה כוכבים ללא היסוס.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•בנצי גורן
האמריקאי השקט

האמריקאי השקט

גרהם גרין

אמריקאי שקט, סוג של אוקסימורון, בוודאי בימים אלו, ומסתבר שגם בעבר.

הספר מסופר מנקודת מבטו של תומס פאולר, עיתונאי בריטי שמצא מפלט בווייטנאם של ראשית שנות החמישים. המדינה נמצאת בשליטה צרפתית, לפני ועידת ז'נבה ופלישת ארה"ב. אולם הקולוניאליזם גוסס והשליטה רופסת. מאבק פורץ, בין הכוחות הסדירים (הצרפתים), החתרניים (הוייט מין) והמושכים בחוטים (ארה"ב), מאבק אליו נקלעים התושבים המקומיים.
פאולר, שמאס במאבק, מתמסר לאדישות בחיקה של צעירה מקומית. אולם הכל משתנה כאשר פייל, צעיר אמריקאי אידיאליסט, נכנס לתמונה.

פאולר, מסמל את בריטניה - קולוניאליסט שהתפכח והתעורר עם חמרמורת, המתבטאת בשילוב של קדרות והומור ציני משובח. הוא מודע להשלכות הכיבוש ובטוח ביכולתו שלא לבחור צד.

פייל, מסמל את ארה"ב - הקולוניאליסט שבפתח, מין תערובת משונה של פשטנות ורצינות, של תמימות ויומרנות. הוא אופטימי ואידיאליסט, ומתכחש לעובדה שהאידיאליזם שלו רומס אחרים. הוא מתעקש כי התערבות (גם בטריטוריה לא מוכרת), היא אפשרית ונחוצה. מתיאוריו של גרין, פייל מצטייר כבעל לקות חברתית מסוימת (התואמת לביקורתו).

פואונג היא ווייטנאם, יבשת בתולית ששני אדונים קולוניאליסטיים נלחמים עליה. הראשון מטעמים אידיאליסטיים של פטרונות, והשני מאנוכיות שהשלים עמה. פואונג עבורם היא כמו רכוש שיש להכריז על בעליו, כדי שיוכל להמשיך במורשת הקולוניאליסטית או לרכך את בוא קִצה.

גרין מעביר ביקורת גם על התקשורת בשעתו, על גניבת הדעת הכרונית שלה – האדרת הניצחונות (ע"י דוברי הצבא) וגניזת המפלות (ע"י הצנזורה). בחירת נרטיב והצמדות עקשנית אליו. בימינו קוראים לזה הטיית הציבור, או פייק ניוז.

גרין פורש בפנינו את השקפותיו אודות טיב המלחמה, קולוניאליזם ואהבה.
הספר עודד אותי להרחיב אופקים, להשכיל אודות ההיסטוריה, הגיאוגרפיה והתרבות של ווייטנאם.

גם חוסר מעורבות הוא סוג של החלטה, הקשיבו לצו לבכם ובחרו עמדה.

ארבעה וחצי כוכבים.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•אור שהם
האמריקאי השקט

האמריקאי השקט

גרהם גרין

כשקראתי אותו עכשיו - לא הספר שאת כריכתו אתם רואים, אלא זה שיצא ב 2012 בהוצאת פן ובתרגומו של יואב כ"ץ - הבנתי כמה דברים שלא הבנתי כשקראתי אותו בעבר, בהוצאת ספריית הפועלים. הבנתי שהוא רלוונטי מתמיד. השפה המיושנת בספר שיצא ב 1958, קצת מסתירה. אבל סביר שגם השנים שחלפו מאז קראתי אותו לראשונה תרמו לתובנה הנוספת, וודאי גם המלחמות החדשות שהצטרפו אלינו מאז נכתב.

הספר מתרחש בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת בוייטנאם שיחד עם קמבודיה ולאוס היתה קולוניה צרפתית, הודו סין (לצרפתים יש שיטה שמקלה על ההתמצאות. למשל 90 זה בשפתם 4[פעמים]20[ועוד]10. לו הייתי לומדת חשבון בצרפת, בטוח הייתי מצטיינת...) הצרפתים קיבלו אותה בחזרה אחרי שנכבשה ע"י היפנים במלחמה, עם מחתרת קומוניסטית חזקה. בשנות החמישים הצרפתים ניסו למגר את המחתרת, ונגררו למלחמה מלוכלכת שהיתה קדימון למלחמת וייטנם הידועה לשמצה. מלחמה, כידוע, מעניינת אנשים - כתבי עיתונים מתקבצים להם בסייגון לדווח על מה שמותר להם, ובינהם פלאוור, כתב אנגלי שהוא גיבור הסיפור והמספר אותו.

האמריקאי השקט הוא פייל, שהוא סוכן של אחת הסוכנויות החשאיות, המגיע במלוא צעירותו התמימה לסייגון ושואף לשנות את העולם. מצוייד בספר (הדרכה) של דיפלומט אמריקאי הוא שואף להקנות לילידים דמוקרטיה, ובטוח - כדרך שאמריקאים בטוחים - שסגנון החיים האמריקאי הוא הסגנון הנכון והרצוי לכולם. הוא פוגש את פלאוור, מתאהב בנערה הוייטנמית איתה הוא חי, ובהתלהבותו הרומנטית הוא מגייס "עקרונות מוסריים" כדי להתמודד עם יריבו המבוגר ממנו בהרבה, והחכם ממנו בהרבה יותר.

הספר נפלא. הוא מתאר מלחמה שאנחנו מכירים את אחותה, בתה ונכדתה וכנראה נכיר עוד מקרוביה: מלחמה על טריטוריה, על תודעה, על אהבה על דרך חיים וגם על עצם הביטחון התמים של בעל הכוח שהכוח יאפשר לו להנהיג ולקבוע. הדמויות של האנגלי(ם) הציני, איש העולם הגדול והחכם מול האמריקאי(ם) הצעיר, נלהב ותמים כל כך שאינך יכול שלא לרחם עליו.
ואותם תמימים מתנפצים בכל פעם על המציאות (וייטנם, אפגניסטן, עירק כדוגמה) בה נלחמים למען מטרה שהם לא חכמים מספיק ולא לומדים מהנסיון להבין שלא יוכלו להשיג לעולם...

לפני 13 שנים•
★★★★★
•yaelhar
האמריקאי השקט

האמריקאי השקט

גרהם גרין

האמריקאי השקט מתחיל מהסוף. תומס פאולר בתפקיד המספר, מגלה כי אולדן פייל מת. אז אנחנו חוזרים להתחלה לסיפור פגישתם הראשונה, פגישותיהם הבאות, העימותים והחברות ביניהם, אשר יביאו אותנו בסופו של דבר לנקודה בה החל הסיפור ויגלו לנו מי הרג אותו ולמה.

בין לבין אנחנו מכירים את פאולר, עיתונאי בריטי המתגורר בסייגון השקטה יחסית בתקופת מה שנקרא ״מלחמת הודו-סין״, או ״מלחמת וייטנאם הראשונה״ (להבדיל מהמלחמה השניה והמפורסמת יותר), ומדי פעם נשלח להאנוי לדווח מאזור הקרבות.

פאולר מתעקש לאורך כל הדרך כי הוא אינו מעורב, אך מגלה כי זה אולי בלתי אפשרי.

עם פגישתם של פאולר הבריטי ופייל האמריקאי מתברר כי הם במלחמה משלהם: מלחמה על אהבתה של פואונג הוייטנאמית. 

הסיפור מתקדם לאט לאט, לעיתים מבלבל בגלל הקפיצות בין הזמנים השונים.

קראתי בביקורת אחרת כי פאולר הוא אפטי וחסר רגשות, אך אני לא מסכימה. הוא מנסה להציג את עצמו כטיפוס מעשי וחסר רגשות, אך בפועל אינו כזה כלל וכלל. הוא רגיש לסבל של הזולת וגם לסבלו שלו עצמו, ובמידה רבה הם מניעים אותו ואת הסיפור.

כתיבתו של גרין מופלאה. היא עוזרת לצלוח גם את החלקים בסיפור שכמעט לא קורה בהם כלום. הוא מצליח לעורר אמפטיה והזדהות כלפי הדמויות גם כשמעשיהן לא תמיד טהורים.

בכתיבתו המיוחדת והמרגשת גרין מצליח גם להמחיש את החיים בצל המלחמה, ואת ההרגשה של להיות כפסע מהמוות, גם אם אתה ״רק״ כתב ולא נלחם ממש:

״קראתי לעיתים קרובות כל כך על מחשבותיהם של אנשים ברגעי פחד. על אלוהים או על משפחה או על אישה. אני מעריץ את שליטתם העצמית. אני לא חשבתי על כלום. אפילו לא על הדלת שמעל הסולם. באותן שניות חדלתי מלהתקיים. הייתי הפחד עצמו. בקצה הסולם נחבט ראשי בדלת, שכן הפחד לא סופר שלבי סולם, לא שומע ולא רואה. ואז הגיח ראשי אל רצפת תא השומרים ואיש לא ירה בי והפחד נמוג״.

בשתי המלחמות - המלחמה שבארץ והמלחמה הפרטית שלו - עובר פאולר ממעמד של צופה מהצד למעמד של משתתף, ואולי מיותר לומר: כמו כל המלחמות, שתיהן נגמרות בכך שכולם מפסידים.

חוץ מהקוראים, כמובן, שזוכים בספר מרגש ומיוחד.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•מיכל
האמריקאי השקט

האמריקאי השקט

גרהם גרין

המקום, וייטנאם, תחילת/אמצע שנות החמישים, נמצאת במלחמה מלחמת הודו-סין (הראשונה). מלחמה בין הצרפתים הקולוניאלים לבין הויטמין (סין) הקומוניסטית. בנוסף קיימים עוד לוחמי גרילה המעוניינים להפטר מהשלטון הקולוניאליסטי ולהשיג עצמאות.

גרהאם גרין בתיאוריו הריאליסטים מיטיב לתאר את הכאוס וההרג במלחמה זו. הוא נכנס לדקויות של אווירה , תרבויות שונות , והתענוג של הקורא. פאולר הינו כתב בריטי מבוגר, הנקרא לסקר את המלחמה בצפון וייטנאם, מתאהב בוייטנאמית בת 18 העונה לשם פאונג. פוגש בבר במקרה בחור אמריקאי צעיר ותמים בשם פייל, הצמוד לנספח הכלכלי (ג'ו). פייל מתאהב באהובתו של פאולר.
גרהאם גרין, אינו מחמיץ שום הזדמנות להבדלי התרבויות במפגשים בין שני גיבוריו המערביים. כמובן שעל הדרך נכנסת גם התרבות הוייטנאמית. ממש חגיגה. פה ושם הוא משחיל את ההומור הבריטי שעבורי הינו תענוג צרוף, כמו טכסי התה, הפתיח של הרומן.

גרהאם גרין מתחיל את הרומן בתמימות, והקורא נוטה לחשוב כי כולם תמימים , ונמצאים באיזשהי אי הבנה לגבי האירועים המתרחשים וההבנה לעומק של הגיבורים ועיסוקם. אט אט עם התקדמות הרומן , מסכת התמימות יורדת. מגלים אינטרסים, אהבות, חברות בין גברים, ופתאום משתחל לו אי שם בין הרגשות, המצפון. המעורר מחשבות ורגשות אשם.
מעולה. מומלץ.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•צילה
האמריקאי השקט

האמריקאי השקט

גרהם גרין

שוב איש אחד בתוך מלחמה.
וכמו תמיד, בתחילת הסיפור, הכל ברור.
יש מדינה לשרת ואינטרסים לשמור וכל מי שיש בצד השני הוא אויב.
אבל הכל מסתבך תמיד, לא? כי אחרת היה משעמם. ומי שמסבך את הכל כמעט תמיד, הוא הלב.
כי הלב אוהב. וכשאהבה נכנסת לסיפור, פתאום לא הכל ברור, פתאום לא הכל סגור, ופתאום מה שהיה אסור ניתן להרהור.
גרהם גרין הוא לא סופר של פיצוצים, אקשן ומרדפי חוצות. כמו המינגווי, הוא טווה לאט תמונה מורכבת שיש בה את הכל, אבל בשקט. מניפולציות אכזריות עוברות לאיטן בסך, גורלות נחרצים שלא בחמת זעם והעיקר - עלילה מרתקת נטווית בין הדפים. ספר נהדר.

לפני 14 שנים•ליאור
האמריקאי השקט

האמריקאי השקט

גרהם גרין

לכבוד: מערכת סימניה
סימוכין: בקשתכם המופיעה להלן -
"אנא הקפד שלא לחשוף פרטים מהעלילה, ואם אתה עושה כך ציין זאת במפורש לטובת אלו שטרם קראו."
הנידון: ציון מפורש

א.ג.נ,
הנני מתכבד להודיעכם כי אין ביכולתי למלא את הבקשה המוצגת לעיל.
על כן תכלול ביקורת זאת את מירב הספויילרים האפשריים בהתחשב בחוסר המסתורין בספר.
עמכם הסליחה.

(אלו שטרם קראו, אני מקווה שאתם מעריכים. הכל לטובתכם.)

ובכן.
התקציר המטופש שמופיע כאן מדבר כנראה על ספר אחר. לגיבור שלנו קוראים אולדן ולא מייקל, פאולר - ולא פלאוור - לא ציני וגם לא אוהב אף אחד, והכוח השלישי אינו מסתורי כלל וכלל. באופן כללי זהו ספר נטול מסתורין. המוות קורה בעמוד הראשון.

פאולר, המספר שלנו, הוא כתב חוץ, יליד אנגליה, פרוד (אשתו קתולית ומסרבת להתגרש). יש לו מאהבת מקומית, פואונג, ומעט מאוד חברים. הוא מתאר את עצמו כאתיאיסט, ציני ולא מעורב. מובן שבסופו של דבר הוא מעורב.
פייל, הגיבור, הוא אמריקאי, שקט, תמים. תמים עד כדי כאב ראש לפעמים. עד היום לא ראיתי בתמימות דבר מזיק - מסורבל אולי, אבל לא מעבר לזה, לא משהו שיכול להוביל לרצח המונים - אבל גראהם גרין צודק. התמימות היא קטלנית. פייל מגיע למזרח עם תפיסה פשטנית מאוד: במזרח מתגוששים הקומוניסטים (בריה"מ) והקולוניאליסטים (אנגליה, צרפת). כל הארגונים הלוחמים מזוהים במידת מה עם זה או עם זה. מה שיציל את המזרח הוא כוח שלישי, ניטרלי, שישלוט למען העם ולא למען אחד הצדדים. הוא בוחר את הגנרל תה כמנהיג הניטרלי שלו. אלא מה? העניין לא כל כך פשוט כמו שזה נדמה לכם, כמו שאבא שלי אומר. העולם לא מתחלק לקולוניאליסטים וקומוניסטים, וגנרל תה הוא ניטרלי בדיוק כמו הארגונים הלוחמים האחרים. כלומר, גם הוא שופך דם, גם לו לא אכפת מאזרחים, גם הוא - אם יגיע לשלטון - ישליט טרור במדינה. כל ההבדל בינו לבין הוויט מין למשל הוא, שהוא מקבל סיוע אמריקני, בזכות פייל. מה שרק הופך אותו למסוכן יותר.
יש עוד הרבה דמויות בסיפור, אבל למען האמת הן לא כל כך קריטיות. אפילו לא פואונג, שפאולר ופייל מעוניינים בה שניהם. הסיפור הוא אחר לגמרי. זו לא מלחמה על אישה. זו הבנה איטית של פאולר את מה שפייל יוצר. וכשהוא מבין, ומסייע לרציחתו, הוא לא עושה זאת מתוך קנאה ולא למען האהבה, אלא מתוך ראייה רציונלית של העתיד לקרות, ומתוך נקיטת צד. הצד שמבקש להמעיט בהרוגים.

זה ספר ששמו מתאים לו להפליא. זה בדיוק מה שהוא - שקט. המרקם שלו חלק. המקצב אחיד וקל. נושאים קשים לעיכול מוצגים בו בצורה כנה מאוד ושקטה מאוד. ויש לו סוף טוב - אם אפשר לקרוא לזה ככה - ושקט.


איזה שקט, כתבה תרצה אתר, איזו עיר עצובה.

לפני 11 שנים•אריאל
האמריקאי השקט

האמריקאי השקט

גרהם גרין

במלחמה יש את הלוחם כי הוא חייב, יש את האידיאליסט ויש את המפוקח. האידיאליסט, בדיוק כמו הרוצחים בשם הקומוניזם/קפיטליזם/ציוניזם/ נאציזם/פשיזם/נצרותיזם ואיסלמיזם, מגיע בקלות למעשי טבח "בשם הדמוקרטיה". הוא לא רע. הוא הבן אדם הכי נאיבי ונחמד שיש. הלוחם הוא לוחם ויש לו מטרה אחת: להשאר בחיים. והמפוקח, משקיף על הכל, בוחר בהומניזם, בחור לא להאמין לכלום חוץ מלדיבר "לא תרצח" ולבסוף נוקט עמדה בלתי נמנעת..
הכרתי מפוקחים אבל הכרתי יותר אידיאליסטים ולוחמים. המפוקחים הרבה פחות נחמדים, אבל הם הכי צודקים ובסופו של דבר, הם התקווה שלנו.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שירה36
האמריקאי השקט

האמריקאי השקט

גרהם גרין

מבט מפוכח ומרחיק-ראות של אחד מהכותבים המשובחים שיצאו מאנגליה במאה הקודמת. הספר, שנכתב עוד בימי הכיבוש הצרפתי של ויאטנם, ידע לנתח לעומק את תהליכי ההתערבות האמריקאית באזור, בטרם הם היו גלויים לכל (עשר שנים לאחר מכן). והוא עושה זאת בשימוש בעלילה מרתקת.
חבל שלא כופים על כל מנהיג פוליטי במערב לקרוא את הספר הזה לפני שהוא נכנס לתפקידו. מאז שנות ה-50 הסיפור הזה חוזר על עצמו שוב ושוב; תערובת של נאיביות, התנשאות וחמדנות מוליכים לאותו אסון: בוויאטנם, בגרנדה, בניקרגואה, בצ'ילה, בעיראק, באפגניסטן, בסומליה, בהאיטי, ולמרבה הצער כנראה שהרשימה רחוקה מלהסתיים.
הצילו אותנו מה"צדק" האמריקני!

לפני 11 שנים•
★★★★★
•יוסי