• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
סוף טוב

סוף טוב

מאת מורן וורנשטיין

הביקורת של shila1973

תמונה של shila1973
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
סוף טוב

סוף טוב

מאת מורן וורנשטיין

הביקורת של shila1973

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של shila1973
הוצאה לאור:הקיבוץ המאוחד
שנת הוצאה:2021
סדרה:ספרית פועלים - סיפורת
קטגוריה:סיפורי חיים
הקודמת
אהוד בן פורת
לפני 4 שנים

“הספר הזה הוא אומנם ספר לא עבה אבל אני לא יכולתי לקרוא אותו אלא במנות קטנות, מי שקורא את דבריי על הספ”

7/8
ביקורות על סוף טוב
הבאה
mark
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 4 שנים

“קודמיי תיארו היטב בביקורתם את תוכן הספר ואת התחושה הקשה שהוא משאיר על הקורא. לכן רק אציין את ההיבט ה”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 4 שנים•3 דקות קריאה

כשהייתי בת שש או שבע שברתי לסבתי כוס צרה מקריסטל.
היא הייתה מונחת על מדף גבוה ונצצה למרחקים.
הייתה זאת שעת צהריים, יום שישי ואוטוטו מוגשים לשולחן לוקשיין מיט יוך, גפילטע פיש והסלט האלוהי של סבי בתוספת פרוסות חלה עבה.
עמדתי בחדר הקטן ונעצתי מבט בזהרורים שקרנו מהגביע התמיר.
הייתי כחולמת, מהופנטת הייתי חייבת לאחוז בו ועל כן עליתי על המיטה ומתחתי את גופי הקטן ככל שאפשר על מנת להחזיק בו.
הצלחתי ללטף את הבסיס המעוגל ולהזיזו קמעה לכיווני אך אבוי, איבדתי לרגע את שיווי משקלי, נפלתי על המזרון והכוס נפלה ארצה והתנפצה למיליון רסיסים.
מוחי האינפנטילי עדיין לא קלט את הכיליון והיה בטוח שניתן היה להציל דבר מה מתוך מרק היהלומים שגלש במהירות לכל הכיוונים.
ירדתי מהמיטה, ברכי החשופות נוגעות בבלטות המבהיקות ולא חשתי שום כאב. אספתי בידיי את האבק הנוצץ, דמעות בעיניי: מה עשיתי? מה עשיתי?
סבתי, ששמעה את ההתרסקות מיהרה לחדר וכמעט התעלפה למראי: ילדונת ממושקפת עם צמות, על הרצפה, ברכיה שותתות וכפות ידיה עיסה וורודה של בדולח ודם.
״מיין גאָט, לעאָן, די מיידל!!! צרחה.
סבי ששמע חדשות בחדר הסמוך עזב הכל ורץ לעברי, אסף אותי בזרועותיו ולא הפסיק ללטף את ראשי ולשאול אם אני בסדר.
ואני הגברתי את בכיי וביקשתי שוב ושוב סליחה מקוטעת אך לא עניינה אותם מחילתי או הכוס האבודה. הם היו עסוקים בהחלמתי המהירה: הסבא מאלחש במילותיו המרגיעות והסבתא שולפת יש מאין טבלת שוקולד ״פרה אדומה״ ודוחפת לפי קובייה אחר קובייה.
חזרתי לביתי עטורת פלסטרים ומנוחמת להפליא, סוף טוב – הכל טוב.
כשקראתי את הממואר של מורן וורנשטיין ״סוף טוב״ חזרו אלי המאורעות בבת אחת. לא החיבוקים, הליטופים והמילים המפייסות אלא הנתזים מהחומר המרהיב: הם דבקו בי, חתכו את בשרי והכאיבו לנשמתי.
סיפורה של מורן הינו טרגדיה כה עוצמתית, כה בלתי נתפסת עד כי התקשיתי לנשום בעת שקראתי את המשפטים המצמררים.
״צריך לדעת לאיזו משפחה להיוולד״ אמי תמיד אומרת ואני מסכימה אִתָּהּ אם כי אין הדבר אפשרי.
מורן נולדה למשפחה שהייתה יכולה להיות נורמטיבית אלמלא נפטר האב והותיר את האם מתוסכלת, נואשת וצמאה לאהבה.
היא חברה למדריך טיולים בשם איציק שעבר לגור בביתם ותפקד כאביה החורג של מורן. אדם זה צִלֵּק לעד את גופה ונפשה של המספרת והידרדרותה מתוארת בפרוטרוט במסמך הבלתי יאמן הזה.
כאביה הפיזיים והנפשיים הולכים ומתעצמים מעמוד לעמוד, אני קוראת ומרגישה את מה שהייתי צריכה לחוש אז, אלמלא העונש על שבירת החפץ לא היה תופס 99.9% מהרציונל שלי.
חתכים עמוקים, דואבים ואמפתיה וודאית לאישה-ילדה האמיצה הזאת.
היא מתאבדת על הדפים בכתיבתה, רושמת את האמת הנוראית כדי להספיק כי אוטוטו מאוחר מדי וכבר לא יהיה לה כח לתעד.
גם כשהיא חשה כי כבר כלו כל הקיצים עומדת מטרה לפניה והיא מנסה להשיגה בכל מחיר.
לבסוף היא הצליחה. She did it with flying colors
בת חיל שכמותה, השיגה לעצמה סוף טוב.
שנתי הייתה טרופה באותו הלילה בו סיימתי לקרוא אותה.
האם היא מאושרת כעת? האם הוקל לה?
אני מאוד מקווה שכן.
אזכור את סיפורה לאורך זמן.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אפור
אפור
תמונה של זלי
זלי
תמונה של Hill
Hill
תמונה של אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט
תמונה של עמיחי
עמיחי
תמונה של Mira
Mira
תמונה של יונתן בן
יונתן בן
תמונה של רץ
רץ
21קוראים|גיל ממוצע53|38%נשים

על המבקרת

תמונה של shila1973

shila1973

ותיקה
חברה מזה 13 שנים
249 ביקורות•24 נבחרות•3,980 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•ביוגראפיות
תמונה של shila1973
shila1973
ותיקה
חברה באתר מזה 13 שנים
ביקורות249
ביקורות נבחרות24
לייקים שקיבלה3,980
דירוג ממוצע4.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית105ספרות מתורגמת86ביוגראפיות8

דיון על הביקורת

12 תגובות
מורי
מורי•לפני 4 שנים

קיבלתי אותו במתנה היום.

עמיחי
עמיחי•לפני 4 שנים
כתבת מעניין. תודה רבה.
רץ
רץ•לפני 4 שנים

התחלתי לקרוא את הספר - הוא יוצא דופן בכנות ובכאב שלו.

חובב ספרות
חובב ספרות •לפני 4 שנים
התכוונתי לזה שיש הבדל תהומי בין הסיפור האישי שפתחה בו שילה לסיפורה של מורן. לצערי לא מצאתי ביניהם קשר, ואף ממעיט מערכו של השני , אבל מכבד את זכותה לשתף.
חני
חני •לפני 4 שנים

תדה שילה, לא שמעתי או מכירה מי היא. אבל תמיד כיף לקרוא אותך.

והדברים שאנו מדגישים בחיים ונותנים להם מקום כמו הילדות שלנו. עליהם כנראה ישובים כל מגדלי הקלפים שלנו. יופי של סקירה.
סקאוט
סקאוט•לפני 4 שנים
חובב- למה כוונתך?
סקאוט
סקאוט•לפני 4 שנים
מרגש ועצוב. אני קראתי עליה סדרת כתבות, אחת הרחיבה ממש על חייה האומללים ופשוט נשארתי פעורת פה ותחושת חמיצות בפה. סיפור מזעזע בכל קנה מידה שהוא. איזה סיפור מזעזע שאדם צריך להגיע למצב שטוב מותו מחייו? אני מקווה כמוך שלפחות עכשיו היא מאושרת באמת, למרות הטרגדיה שבעניין.
בנצי גורן
בנצי גורן•לפני 4 שנים

מסכים עם מורי ושוער הלילה.

שוער הלילה
שוער הלילה•לפני 4 שנים

סקירה נהדרת, כרגיל.

ממש כיף לקרוא. תוספת מאוחרת: כתבתי מה שכתבתי, אבל רק כעת נודע לי עניין הספר, וה"כיף" הלך לו. רציתי לומר שאת כותבת נהדר, בעיקר התייחסתי לסיפור על כוס הקריסטל, ופחות לספר עצמו. התוכן המזוויע נוטל כל שביב חדווה. החיים, אוי החיים.
shila1973
shila1973•לפני 4 שנים

תודה מורי!

חובב ספרות
חובב ספרות •לפני 4 שנים
להבדיל אלף אלפי הבדלות.
מורי
מורי•לפני 4 שנים

סקירה לעניין.

12 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של shila1973

עדן

עדן

נגה אלבלך

את נגה (אלבלך) פגשתי בפעם הראשונה פנים מול פנים בשבוע הספר האחרון.
הייתי עם אמי וכמעט פספסתי את הדוכן של הוצאת הקיבוץ המאוחד כשלפתע ראיתי אותה עומדת שם לבדה.
לרגע חשבתי שזאת סטודנטית או אולי תיכוניסטית שרוצה לעשות קצת כסף מהצד: רזה, קטנה, ממושקפת ועם רעמת תלתלים אדמונית, נו, ילדונת בקיצור ואז כשהתקרבתי נזכרתי שקראתי עליה כתבה באינטרנט והיא נראתה בדיוק אותו הדבר: ללא מייקאפ או ריטושים, endlessly חמודה ושקטה למדי.
״זאת נגה״ הודעתי לאמי בקול רם, סופרת נפלאה שכתבה את ״האיש הזקן: פרידה״ וסילנד .
אני חייבת לקנות לך את הספר שכתבה על אביה.
ואז הצגתי את עצמי וביקשתי המלצות על ספרים נוספים והיא חשבה לרגע וכל מה שהצביעה עליו לקחתי ואז נגמרו לי התירוצים להיות במחיצתה וקצת הצטערתי.
אמי ליחששה לי: את לא רוצה להגיד שלום לחיים (באר), גברת גרופי? אז המשכנו משם הלאה ולבי התרחב קמעה.
נגה סופרת באמת מחוננת ונשגב מבינתי איך פספסתי את ספרה האחרון ״עדן״. אני מניחה שהייתי, כמו רבים אחרים, במחשבות, בהרהורים, במכאובים שונים ומשונים.
חודשים לא נגעתי בספר, נמנעת ממילים ומאנשים עד שהחלטתי שהגיע הזמן ואני שמחה, כ״כ שמחה ש-עדן פתאום קפץ עלי.
מהרגע שפצחתי בקריאתו נחתו עלי מראות ובתי קפה תל אביבים, אנשים שאני בטוחה שפעם פגשתי ושוחחתי ואווירה ספוגה בגעגועים על ימים שחלפו לבלי שוב.
דמויות הנשים בסיפור כל כך משכנעות: חזקות, עקשניות, מופנמות וחכמות עד כי רציתי להיות במחיצתן או לפחות להיות חברתן.
העלילה זורמת, לרגעים מתעכבת על הרהור פילוסופי,
או על רעיון מופשט אך אין בכך הפרעה או הסחת דעת, להיפך הדבר מוסיף משמעות לאופיין של הדמויות.
הפשטות, הנזירות הינן חלק בלתי נפרד מכתיבתה של אלבלך והיא מאפשרת קריאה ללא שיפוטיות אך אני מודה כי החלק האחרון בסיפור דיי הפתיע אותי . הוא היה כמעט דמיוני ולא ידעתי מה לחשוב עליו.
בכל מקרה, מאוד נהניתי מהקריאה שהייתה בפעם הראשונה מזה חודשים, מתמסרת ומרנינה.
ספר נפלא!

לפני שנה•
★★★★★
•shila1973
ופתאום בוקר

ופתאום בוקר

נעמה דעי

כתיבה נפלאה יש לה, לנעמה. ודמויות עגולות, עסיסיות בעלות אופי שלא יוצאות מהראש גם אחרי סיום הספר.
ובזה כוחה: אפשר להזדהות עם האנשים ולאהוב אותם, להבין את התנהגותם ואף לנסות לאמץ חלקיקי אישיות טובים ולומר לעצמך שאם תתנהג כמו רועי או עדן (הדמויות הראשיות בסיפור), לבטח תשפר את עצמך.
עם זאת, הסיפור אינו חף מפגמים שקצת הציקו: דיאלוגים רבים מדי, אורך העלילה וההחלטה לכנות את הדמויות: ״האמא אמרה, הילד, ה-מיקה״.
קצת התבלבלתי בשמות, בתפקידים והייתי זקוקה להפסקות מרובות אך בסה״כ נהניתי והחוויה הייתה טובה, עמוקה.
נעמה סופרת נפלאה!

לפני שנה•
★★★★★
•shila1973
גוף ראשון: נוכחת

גוף ראשון: נוכחת

מירי שטרן־לב

קצת לפני החופש הגדול אירע מקרה חמור בתיכון שבו בתי לומדת.
נערה כבת 17 נתפסה ״בקללתה״ בשרותי הבנות.
היא ניסתה לתלות את עצמה עם הכבל של האייפון 15 פרו מקס שהוריה רכשו לה מתנה ליום ההולדת.
אחת הסטודנטיות שנכנסה לחדר השרותים שמעה קולות חניקה והחלה לדפוק בהיסטריה על הדלת, בועטת וצורחת. ואמנם, ניסיון ההתאבדות לא צלח.
אמבולנס שהוזעק על ידי אחד המורים מיהר להגיע ושני חובשים אספו את הנערה האומללה לבית החולים הקרוב.
ליסה ניסתה למות משום שנאנסה באכזריות על ידי שלושה נערים שכנראה שמו לה סם במשקה במועדון במרכז העיר.
את הדברים הללו שמעתי מבתי. הנהלת התיכון אמנם שלחה אמייל להורים אך לא טרחה לפרט אודות המקרה מטעמי צניעות הפרט אך אני הזדעזעתי עד עמקי נשמתי.
אני מנסה לתאר לעצמי את ההרגשה הנוראית בעת האונס: תחושת האימה, הגועל וחוסר האונים ולאחר האקט המחריד: סיוטים חוזרים ונשנים, מבטים מאשימים, בדיקות בבית החולים.
חודרים לה לגוף ולנשמה פעם אחר פעם עד כי היא מאבדת את הרצון לחיות.
ראיתי אינספור סרטים בתחום זה, קראתי על מקרים נוראיים אך דווקא ספר זה נגע בי יותר מכל מכיוון שנעשה בו ניסיון חשוב להבין את הנשים שנאנסו, לקלוט את הבושה שעצרה אותן מלספר את סיפורן, את ההסתרה - בעיקר כדי לא לפגוע בבני המשפחה האחרים.
מיכל, אישה תבונית ורגישה מחליטה לכתוב עבודת דוקטורט על נשים שעברו תוקפנות אלימה. היא משוחחת עימן, כותבת את תחושותיהן ובעיקר מנסה לגרום להם ״לצאת לאור״ , לספר את הטראומה ולא להדחיקה.
היא מעלה רעיון בפני המנחה שלה: לחוות עם הנשים הללו תהליך רוחני של התמקדות פנימה תוך התנתקות מהסביבה העירונית, היומיומית והמלחיצה.
היא משיגה מימון ויוצאת עימן לשבוע בכרתים.
שבוע שבו היא מצליחה להוציא מתוכן אמוציות, תובנות והחלטות אמיצות.
הסיפור ממש כבל אותי. הארועים שעברו הנשים הללו היו מחרידים והרגשתי מחויבות כלפיהן: מעין קריאת עדות.
הטראומה הינה חיה ונושמת על אף הזמן הרב שעבר והתוכן גרם לי להבין מדוע השתיקה הייתה ארוכה כל כך.
הכרחי לקרוא את הספר. לדעתי הוא בגדר חובה על מנת להבין ולוּ במעט את גודל האסון שכרת באחת את האופטימיות והבטחון מחייהן.

לפני שנה•
★★★★★
•shila1973
העלמה אלזה [מהדורת 2022]

העלמה אלזה [מהדורת 2022]

ארתור שניצלר

סיפור עגום ומכמיר לב על עלמה צעירה שנולדה (למרבה הצער) במאה הלא נכונה ומשום כך נאלצת לאמץ דפוסי התנהגות וחשיבה המובילים אותה למחשבות קודרות , מבוכה רבה ודכאון הדרגתי.
כאישה מודרנית החיה חיים ״פריווילגים״ במאה ה 21
היה עצוב לי לקרוא את הסיפור שככל הנראה נכתב בשנת 1924 על תחושותיה של עלמה המנוצלת ע״י הוריה והחברה הסובבת אותה.
צורת הכתיבה של הסופר ייחודית אף היא, ובאה לידי ביטוי בזרם של מחשבות והגיגים אותם מבטאת הגיבורה הראשית, אלזה.
אני מודה שבהתחלה היה לי קצת קשה לעקוב אחר תסכוליה של הנערה, מה עוד שהללו ״זלגו״ קמעה לתוך השיחות עם הדמויות המשניות בעלילה אך ברגע שהתרגלתי לצורת הכתיבה הפרטיקולרית הזאת, הקריאה נעשתה נהירה, אם כי מייאשת ואפלה ופעמים רבות בלתי מתקבלת על הדעת.
המאה העשרים, כך נראה, לא הייתה פרוגרסיבית כלל לנשים במערב אירופה: ציפו מהן להינשא מוקדם, לשעשע גברים ולהיות פתיות ופתייניות.
אלזה, אינה רוצה להיות כזאת. היא אוהבת את חייה ויש לה שאיפות ורצונות משלה אך אלו מדוכאים עד מהרה בידי האנשים שהיו אמורים לאהוב אותה יותר מכל.
מומלץ רק למי שמסוגל להכיל עוד טיפה קטנה של עצב וגם לאוהבי ההיסטוריה באשר הם.

לפני שנה•
★★★★★
•shila1973
דגים גדולים

דגים גדולים

ראובן נמדר

אני אוהבת את כתיבתו של ראובן נמדר.
ניכרת בו האהבה לשפה העברית, לשורשיה התנכיים וליופיה.
הוא איסטניס, אנין טעם והתיאורים בספריו מעוררים בי חשק עצום לחוות את שחוו גיבוריו: לאכול סטייק עסיסי ולשתות יין - נתח פילה עם פינו נואר למשל או לשבת בבית קפה נוסטלגי, קרוב לאוניברסיטה ולצפות באנשים משוחחים, בחילופי מזג האוויר, באופנות המשתנות.
ממש כמו בספרו הראשון והמופתי ״הבית אשר נחרב״ גם בספר זה ישנה התייחסות עמוקה לתנ״ך ולמקרא: אדם, חווה והנחש, הלוייתן והשטן, היצר הרע והיצר הטוב. כל האלמנטים הללו מצויים במקבץ הסיפורים המרתק הזה וגורמים לקורא לעצור ולחשוב, להשוות ולהגניב חיוך, להתפעל מהחשיבה וממשחקי המילים (באחד מהסיפורים ישנו כלב מסוג לברדור צהבהב בשם בְּלַק, השם משעשע כי הכלב לבנבן אך גם כי ישנו רפרנס לכלב הדמוני של עגנון, בָּלָק) ולא להמשיך הלאה על אף הפיתוי שכן הקריאה קולחת ומסחררת וישנה תחושת בהלה האוחזת בקורא, לרוץ ולהתרחק מכל התופת הזאת… אך העצירה, ההרהורים הם כמעט מענגים וגם הכרחיים.
כישראלית שחיה באמריקה הזדהיתי עם מרבית הפחדים, עם רגשות האשמה והחרטות, עם ההשוואות המתבקשות בין ארה״ב לישראל שהפגינו הדמויות השונות אשר חוט דק מקשר ביניהן על אף שכל סיפור עומד בפני עצמו.
מומלץ ולא רק לאניני טעם וכולי תקווה שהסופר יפתח את אחד מהסיפורים הללו ואולי היצירה תבשיל לכדי ספר נוסף ומסעיר לא פחות.

לפני שנתיים•
★★★★★
•shila1973
החבל

החבל

סטפן אָאוּס דֶם זיִפֶּן

אני גרמנופילית.
(מה לעשות? אף אחד לא מושלם) וככזאת אני אוהבת לחקור את השפה, התרבות, האנשים והסיפורים.
גרמניה מעניינת מכל כך הרבה סיבות אך מה שבעיקר מרתק אותי בעם הזה הוא האיפוק שמתמשך שנים על גבי שנים.
ריסון בלתי נדלה שכולא בתוכו רגשות כגון שמחה, עצב ותסכול.
לא להראות מה שאתה מרגיש מתחיל מהילדות ואמנם, סיפורי האימה והפחד מתחילים מגיל צעיר: אגדות האחים גרים שהמפורסמות בהן; הנזל וגרטל, החלילן מהמלין, עוץ לי גוץ לי, רפונזל ועוד אינן מסתיימות בסוף טוב א-לה דיסני אלא בקץ רע ומר.
זאת על מנת ללמד את הקטנים לקחים שלעולם ישכחו.
לא לבטוח בזרים, לא להתבכיין, לא לקטר אלא לפעול, לעבוד ולחשוב על פיתרון נאות לכל בעיה שצצה.
״החבל״ הזכיר לי קולאז׳ נוסטלגי של אותן מעשיות.
קראתי אותו בהנאה מרובה ובעניין מתמשך ואף על פי שמדובר בסיפור קצר שהסתיים עוד לפני שהספקתי לבלוע את רוקי, הבנתי את מה שרצה הסופר לומר.
בכפר קטן, כמעט פסטורלי, מוצא תושב מקומי חבל ללא קצה. הוא מספר על כך לשאר הגברים בכפר והם מחליטים לחפש את קצהו.
מכאן מתחילה את מסלולה רכבת הרים שמסלולה לא ידוע.
היא מטפסת על הר גבוה וגונחת בעליה אך הירידה… אוי ווי זמיר הירידה… שומו שמים!
כדאי מאוד לקרוא ובעיקר ללמוד על אופים של האנשים בעלילה, על דרך חשיבתם ומה אנחנו היינו עושים לו היינו במקומם.

לפני שנתיים•
★★★★★
•shila1973
אבקועים

אבקועים

שירז אפיק

חיות המרתקות אותי מלבד משפחתו העניפה של החתול הינן נחשים, עכבישים ועקרבים.
אני אוהבת לראות אותן בפעולה; מחוללות סביב טרפן, מאגפות אותו ובהכשה, חנק או עקיצה קטלנית מסיימות את חייו.
וכל זה כמובן מול מסך הטלויזיה או המחשב או הטבלט, חלילה לא במציאות או במרחק נגיעה משום שאני מעריכה את היכולות שלהן מרחוק, כמו שצריך.
מעולם לא הבנתי את האנשים המתעקשים לגדל אותן כחיות מחמד.
מה חמוד בהן? הן מסוכנות, לעולם לא תהיינה מבויתות ומקומן בטבע.
אף על פי כן, קראתי את ספרה של שירז אפיק, ״אבקועים״, בהנאה מרובה.
כתיבתה מעניינת, משעשעת, ומגוונת.
הפרטים המדעיים יותר, אודות הנחשים, כתובים בצורה מסקרנת שגרמו לי לרצות ולהבין יותר ממה שאני בדרך כלל יודעת.
העלילה סובבת סביב דמותו של ״ג׳ומעה״ לוכד נחשים ולבבות שבורים, אחד שאפשר לומר עליו שחי לבד וסביר להניח שגם ימות לבד. לא אוהב אף אדם מלבד עצמו וזוחלי הגחון, ציניקן, סטואיקן וחובב שלווה מדברית.
הוא מספר לנו בגוף ראשון על הרפתקאותיו המיניות, על נסיונו המקצועי. תוקף במילותיו אנשים ולועג להם ובקיצור דמות לא מי יודע מה אהודה.
אך מה שבאמת הפתיע אותי בקריאת הספר היה חוסר אהדתי לאף דמות נתונה; לא התחברתי למקצוען או לאמו, לחברותיו הרבות או למעלליו אך המשכתי לקרוא בהנאה מרובה, מדי פעם חייכתי או הנהנתי ולפני שתהיתי מה יעלה בגורלו, הסתיים הסיפור והייתי קצת מאוכזבת שנגמר.
ספר חביב מאוד, קולח ומהנה כמעט כמו סרטי הטבע בערוץ דיסקברי.
אגב; התרשמתי מאוד מהצגת הדמות הגברית, גם אם הייתה נלוזה קמעה, בידי המחברת.
זאת בהחלט לא עבודה קלה אך בתחום זה נראה כי הצליחה לתאר אדם מקומם ושרמנטי בו זמנית.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•shila1973
אני כריסטיאנה פ.

אני כריסטיאנה פ.

קאי הרמן

מזה זמן רב שאינני קוראת דבר מה משמעותי. המיקוד שלי הוא כעת בלימודים, בשיפור עצמי, בנסיונות למגר כאבים ותחלואים. אני מאזינה לפודקסטים מרתקים (התמכרתי ל-״על החיים ועל המוות״ של דפנה לוי - מומלץ בחום) והקריאה לא זורמת לי כמו פעם.
החלטתי לחזור לאהבתי הישנה ויהי מה ועל כן בחרתי בספר ששנים דחיתי את קריאתו.
הוא העלה אבק על המדף בבית הורי אך מעולם לא העזתי לעלעל בו.
הוא הציץ אלי מעבר למדפי הספרייה העירונית בהיותי ילדה אך אני העדפתי לקרוא ספרי שואה.
וכעת נתקלתי בו בפעם השלישית באתר ״עברית״ ולא יכולתי להתעלם יותר.
רכשתיו מיד ופצחתי בקריאה.
חייה של כרסטיאנה פלשרינו נחשפו בפני כמו עצם שבורה והכאב היה עצום.
הגיל הצעיר שבר אותי. ילדה בת 13 ממשפחה הרוסה מתמכרת לסמים קשים ומתדרדרת לזנות בברלין של שנות השבעים.
הספר נכתב ע״י שני עיתונאים שראיינו את כרסטיאנה וכתבו את סיפורה.
הסיפור כתוב מנקודת מבטה של הגיבורה אך ישנם פרקים אחדים שכתבו ע״י אמה או הרשויות.
גמעתי את הספר ולא רוויתי.
השפה קצת הטרידה אותי; מתיילדת ופשוטה ייתכן וציפיתי ליותר אך במחשבה שניה עד כמה יכולה להיות מתוחכמת ילדונת בת 13? כשסיימתי את הספר לא יכולתי להרגע; חשבתי על ילדיי, חשבתי על המצב הנוכחי: בארה״ב, בבתי הספר והגעתי למסקנה ששום דבר לא השתנה בעצם.
החלטתי לראות את הסרט שיצא בעקבות הספר וחיפשתי אותו באינטרנט.
הצפייה בו הייתה קשה מנשוא והיו כמה סצנות קשות שבהן הסבתי את מבטי.
השחקן שנבחר לגלם את הבחור שהיה חבר של כרסטיאנה, דטלף, הזכיר לי את בני בעיניו היפות ומבטו הביישני ופתאום קלטתי שזה יכול היה להיות הוא: מוטל על המיטה, מזיע כולו, רועד, בוכה ומקיא.
החולי עבר מהם אלי ולא יכולתי להרגע.
ההסנפות, ההזרקות, העישון, האלכוהול.
זה היה סיוט אחד גדול ומתמשך והסרט שהיה עכור וישן ללא תרגום ובגרמנית שידר אותנטיות מחרידה שעד עכשיו לא יוצאת לי מהראש.
זהו ספר חשוב לקריאה אך אותו סרט אומלל בתקציב מוגבל שבו צפיתי, היה טוב בעיני הרבה יותר, חזק בעיני יותר מכל משפט ועוצמתי יותר מכל עדות בכתב.
אני משוכנעת שיש להקרינו בבתי הספר כאן, בארה״ב ולשוחח אודותיו.
ספר וסרט שנותרים בתודעה ומרעידים את אמות הסיפים.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•shila1973
ביוטופ

ביוטופ

אורלי קסטל-בלום

ספר משעמם וחסר פואנטה.
הררי תיאורים של תכני דירות ודמויות פלקטיות, רזות ומעוררות מיאוס.
כתיבתה של קסטל-בלום הייתה תמיד תמציתית אך כחץ מורעל פגעה במטרה וידעה להמית! כעת פג תוקפם של חיציה והקורא מוצא את עצמו גוסס משעמום ורק מייחל שישימו קץ לייסוריו. קשה לי להאמין שמי שנתן ארבעה כוכבים באמת קרא את כל הספר ולא דילג על אי אילו פרקים מיותרים. כנראה החבר׳ה מהוצאת הספריה החדשה באמת מיואשים, משום שלפני שרכשתי את הספר מאתר ״עברית״ קראתי שתיים-שלוש ביקורות משבחות (הייתי צריכה לחשוד משום שרוב ״הקוראים״ שנתנו בין ארבעה לחמישה כוכבים לא טרחו כלל לכתוב מלל) והנה, שוב נפלתי בפח.
כדאי מאוד לוותר על ספר זה שכל תוכנו הינו כלום ושומדבר!

לפני 3 שנים•
★★★★★
•shila1973

ביקורות נוספות על "סוף טוב"

סוף טוב

סוף טוב

מורן וורנשטיין

למות בגיל 37 זה קצת מוקדם.
רגע רגע.
יש חיים שפשוט לא שווה לחיות אותם, לכן למות בגיל 37 זה מתבקש.
מורן היתה בת 12 כשהמוות חדר אל חייה השלווים יחסית. חיי אביה לא היו שלווים והוא היה חולה ומת לאחר תקופת חולי ארוכה. בנסיעה השניה של מורן לחו"ל עם אמה, מדריך הטיול איציק התחבב על מורן ועל אמה, בא לגור עמם ומורן חשבה שזה רעיון נהדר. גם איציק חשב כך ואף נהג בחירות מוחלטת ברצונותיו המיניים, נכנס בחופשיות לחדר הרחצה בו היתה מורן, ליקק את פטמותיה הרכות המים החמים וביקש את ידה על הזין הזקור שלו. מורן לא ממש התנגדה ומכאן מתחיל סיפור לא קל, התחלה מוזרה, יש לומר.
מורן היתה מאז ומתמיד תאבת חיים, חיפשה ומצאה תחליף אב, אף שותף למיטה נעשה בצורה זו עד שחברה טובה הכניסה לה לראש שיש בזה יותר מטעם רע, אפילו איסור מוחלט.
או אז נעשה ניסיון להרחיק את איציק, לא עניין קל כשהאם רוצה את איציק בבית, אף צופה בהם בשעשועי המיטה, מה שמשעשע בעיקר את איציק, ופעם האם אפילו שותפה שלישית לאסור האסור הזה.
מהניסיון להרחקה ועד לקפיצה הגורלית מחלון ביתה, קפיצה בה שברה חוליות בגבה ועוד פגיעות בידיה, נערמו גם פגיעות מצד בתי המשפט, העובדים הסוציאליים ואף אשפוזים למיניהם. היו גם נקודות אור כמו עורך הדין שלה והפסיכיאטר שטיפל בה בשנותיה האחרונות.
כל אותה העת, נשמתה המרוסקת מפגיעותיו הרעות של איציק נעה מרצון ברזל מצדה של מורן לחיות את החיים האלה במלואם, ללמוד, ללמד, להדריך, להשתתף בחוגים. אבל שיקום מצויין בבית לוינשטיין מאותה קפיצה גורלית ושנים מיחסית טובות, פתאום החלה בגידת הגוף וכאבים בלתי נסבלים הובילו אותה אל חיק דיגניטס והרצון לסיים חיים של נערה שלא הגיעה לה למות בטרם עת. כל הזמן הזה הכל הוכנס בכתובים והחלק הייצוגי הוצג בספר הקשה והמאיר עיניים הזה.
הייחוד של הספר הזה הוא בכתיבה המצויינת מכלי ראשון, ההכרה שדבר מהנה הוא בהחלט אסור בגיל מסויים וצריך להתנער ממנו ולנער נערות אחרות, לזרז בתי משפט ומה לעשות, גם לנהוג בני האדם כמה מצער, מנהג של חשדהו וחשדהו. מורן מעוררת הזדהות חזקה ומותה בטרם עת מזעזע.
צריך להפוך ספר כזה לספר לימוד חובה למרות ואולי בגלל היותו גלוי שכזה.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•מורי
סוף טוב

סוף טוב

מורן וורנשטיין

כבר כמעט שנה וחצי שלא כתבתי ביקורת באתר ולא הייתי פעילה בו. מי שקצת מכיר אותי ונמצא באתר יודע שככה אני. נעלמת לתקופות ארוכות מאוד אבל בסוף חוזרת. היחסים שלי עם האתר מייצגים את היחסים שלי עם הספרים. כשאני לא קוראת אני לא כותבת וכשאני קוראת אני מתמלאת בהשראה והמילים פשוט נשפכות ממני החוצה.
וכמו שאומרים... כשאבא ממליץ אז אבא ממליץ. והייתה לי תחושה שאת קריאת הספר הזה אני לא צריכה לדחות למועד אחר.

"הבדידות איננה מחסור בקשרים. אני יכולה לבלות ימים שלמים עם עצמי ולא להרגיש בודדה לרגע. בדידות היא כשאת עוברת חוויות קשות וכואבות ואת לא יכולה לדבר עליהן עם הזולת כיוון שאין ביכולתו להבין."

קצת קשה לי לתת פה תקציר על הספר. נותרתי ללא מילים ולכן אני מרגישה שכל רצון שלי לדחוס את הסיפור העמוק הזה לכמה שורות הוא בלתי אפשרי.

תודה לאבא שלי שהביא לי את הספר הזה וגרם לי לקרוא בשקיקה כמעט בלתי פוסקת בין חדרי ההלבשה ומאחורי הקלעים. "על מה הספר?" היו שואלים אותי חבריי השחקנים. "אה, זה... על תקיפה מינית במשפחה, ספר טוב". ומיד אחר כך הייתי זוכה לצחקוק רב משמעות, שהרי זה פרדוקס מוחלט להנות מספר שמספר סיפור כה טראגי ואלים. וכך גם הרגשתי במהלך הקריאה. "אני אמורה לאהוב לקרוא את זה?" שאלתי את עצמי. מצד אחד היו רגעים כמעט בלתי נסבלים, רגעים בהם שאלתי את עצמי למה אני עושה את זה, למה אני קוראת סיפור חיים שכזה, רגעים שבהם לא הבנתי למה אני צריכה לקרוא יומן של קורבן שכל מילה שנייה מתוכו היא דיכאון ואובדנות. ומהצד השני, סיפור שלא נתן לי מנוח. סיפור שהלך איתי, סיקרן ועניין. סיפור שחיבר אותי לדבר הבסיסי ביותר שלנו, רצון לחיות. משמעות. דווקא מתוך הקושי הכבד של הספר הצלחתי לראות את חיי "הקשים" באותה התקופה באור אחר.

סיפור בלתי נתפס על אישה מדהימה, חזקה ואמיצה, אשר מציגה לנו את מחלת הנפש של הדיכאון והאובדנות באור כה רגיש ומודע. הצורה שבה היא כותבת את המילים ברגישות על הדף ריגשו אותי עד אין קץ.

"ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע,
ומותר, ומותר לאהוב."

לפני 3 שנים•
★★★★★
•בר
סוף טוב

סוף טוב

מורן וורנשטיין

הספר שהותיר אותי ללא מילים

למחרת בבוקר אחרי שקראתי בלילה מספר דפים מהיומן, סוף טוב, קמתי עם תחושה רעה – מזופתת, בלשוני הבוטה, האם זה הספר בלבד שגרם לכך, לא בהכרח, כי ישנם ימים רעים שלמחרת הם רובצים על הנשמה כמשקולת של מאה טון. אבל מעל הכל העיק עלי סופה של מורן וורנשטיין, צעירה שבקשה לשים קץ לחייה בצורה נחושה והצליחה, למה שעורך יומנה מכנה סוף טוב, שהצליח לחבוט בי בצורה ישירה ולערער אותי לחלוטין.

ולפתע כסוג של הבלחה המתרחשת בבוקר, חשבתי על מה ששנים אני מנסה לשכוח, את העובדה שגם במשפחתנו, אם כי מדובר בקרובה רחוקה, הייתה צעירה שסבלה מפגיעה מינית בילדותה, אף אחד לא ממש טיפל בה בצורה נכונה, יתכן שמלכתחילה היתה ילדה חלשה, שהשתייכה למשפחה לא מתפקדת, מה שבעצם סתם עליה את הגולל לאפשרות שתתאושש ותהייה בוגרת נורמטיבית.

כול חייה, היא סבלה מבעיות נפשיות, התייסרה ממחלות גופניות כרוניות, וחייה בשוליים בעוני מרוד, עד שלבסוף מתה בודדה ונמצאה בדירתה רק אחרי מספר ימים, מה שמעלה שאלה מייסרת האם אירוע אחד בחייו של אדם, עלול להפוך אותם לגיהינום מתמשך ללא קץ, שרק המוות הוא הגואל?

מה עושים עם ספר כזה, מנחים בצד, בטענה שלא מתאים לי כעת, אבל אני חשבתי שזאת מטרת הספר, לנסות ולחשוף אותנו באמצעות יומנה של מורן לקמצוץ מהכאב שחוותה, ואולי בכך נהפוך לאנשים מעט טובים וחומלים יותר. זהו מסוג הספרים שצריך להאמין שיש להם שליחות חברתית, בכך שהוא אומר לנו דבר בעל משמעות קשה ומטרידה, כמו הנביא בתקופה העתיקה שזעק על עוול חברתי ובקש מאתנו תיקון, או לשאת בעונש לו אנחנו ראויים, מכוון שהתעלמנו ממצוקת האחר.

למורן היה מזל רע משחר חייה, עת אביה האהוב עליה חלה במחלה ממארת ולאט ובייסורים הוא דעך אל מותו, דווקא בשעה שילדה הנמצאת על סף בגרותה זקוקה להורה תומך ואוהב. אימה די מהר מצאה תחליף, את איציק שהיה מדריך טיולי חול, גבר גרוש שהתנחל אל תוך ביתם, אך לא הסתפק בכך, הוא השתלט על אימה חסרת חוט השידרה, והחל בידיעתה לפגוע מינית במורן, ואף אנס אתה, מה שלא כל כך הובן לה בהתחלה, האם זה טבעי שהורה (במקרה זה חורג), נוגע בביתו בצורה מינית וחולנית? מורן לא התאוששה מהפגיעה שלבסוף גרמה לה למחלת נפש, לכאבי נפש וגוף אותם היא לא יכלה עוד לשאת, עד שבקשה את מותה, סוף ידוע מראש.

הספר בנוי משתי שכבות השזורות האחת בשנייה, קטעים אותנטיים של יומנה, ולצידם יומן שנכתב כתיעוד חייה, קרוב לוודאי לקראת סופם, שתי סוגות יומן, החושפות כאב מצמרר, אנטומיה של פגיעה והתפרקות, בתיאורים ישרים שעוררו בי תחושות מורכבות, עצב גדול, כעס וחוסר אונים, ותחושה של אשמה ואולי גם החמצה מהעובדה שמורן הכל כך מוכשרת והרגישה, הייתה יכולה להיות אדם מאושר, ואולי כותבת נפלאה, אבל זה לא קרה. היא ניסתה, נאבקה, לעתים לבדה, לעתים יחד עם חברים, לעתים המסגרות סייעו לרגע, ולעתים הם כשלו, כמו השוטר שחקר אותה על תלונתה ושאל האם היא נהנתה בשעה שהחבר של אימה פגע בה?!

בכדי להבין, או לחוש בעוצמה המטלטלת של התיעוד, צריך להיכנס לאתר עיתון הארץ, יש שם הקלטות מצמררות של מורן, המושמעות לצד צילומים מחייה, המראים נערה שהייתה יפה ולאט היא הפכה לדמות מיוסרת שהכאב נחרט באכזריות לתוך פניה ועיוות אותם, בפרט במבט שנשקף מעייניה.

את השנה האחרונה לחייה, היא כבר לא תיעדה, היא הייתה עסוקה בפרויקט סיום חייה, אותו כתב יוחאי מיטל, ידיד שליווה אותה באחרית ימיה, ואף ערך את יומנה, בו קיימת השלמה ונחמה.

tomorrow never happens היא יצאה מעולמנו לצלילי קולה של ג'ניס ג'פלין –

נותרתי ללא מילים

ttps://www.haaretz.co.il/st/c/prod/global/moran/7/ הקול של מורן באתר הארץ –

לפני 4 שנים•
★★★★★
•רץ
סוף טוב

סוף טוב

מורן וורנשטיין

בגיל 12 התייתמה מורן מאביה. לאחר מות האב עברה מורן בביתה התעללות מינית שהרסה את חייה.
במשך שנים מתמודדת מורן עם הפגיעה המינית שחוותה ועוברת חוויות מאוד קשות שמקשות עליה לחיות את חייה בשלווה.
הספר הזה עשוי מיומנים אותם כתבה מורן בכנות יוצאת דופן ובהם נחשפים חייה הקשים.
מורן מנסה להתאבד מספר פעמים וגם מתאשפזת בשלוותה ועוברת טיפול בחשמל. לאחר שהיא קופצת מקומה רביעית ונפגעת בעמוד השדרה חווה מורן כאבים פיזיים קשים המצטרפים לכאבים הנפשיים מהם היה סובלת.
לאחר שהיא מבינה שהיא לא רוצה לחיות פונה מורן לארגון "דיגניטס" בבקשה להמתת חסד.
בגיל 36 היא הולכת לעולמה בצלילות ובשלווה ובלי כאב.
יוחאי מיטל חבר קרוב של מורן ערך וליקט את הספר והוציא אותו לאור כבקשתה של מורן.
הספר יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד ויש בו 151 עמודים.
ספר זה קשה לקריאה.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•rea
סוף טוב

סוף טוב

מורן וורנשטיין

ספר חשוב. יותר חשוב מטוב.
סיפורה של מורן וורנשטיין, שעברה תקיפות מיניות רבות מצד אביה החורג בתור נערה, התלוננה נגדו ונגד אמה (שהייתה עדה לכל אך לא עצרה בעד בן זוגה), יצאה מביתה והסתובבה בישראל במסגרות שונות, עברה ניסיונות התאבדות רבים, ולבסוף בחרה לסיים את חייה במכון "דיגניטס" בשווייץ, שם עוזרים למי שרוצה בכך על ידי מתן כמות קטלנית של חומר הרדמה.

זהו סיפור העלילה בקצרה. הספר מרחיב יותר על פרקי החיים של מורן, אבל בעיקר על התחושות והרגשות שלה, על המחשבות שלה וראיית העולם שלה.
הפרקים הכי מעניינים וטובים, מבחינה ספרותית, הם פרקי הילדות והנערות של מורן, בהם היא מספרת על אביה הביולוגי שנפטר כשהייתה ילדה, על כניסתו לחייה של אביה החורג והמתעלל, איציק, ועל יחסיה עם אמה ועם חבריה. בנוסף, גם הפרק שעוסק בתקופה שהייתה במאניה מאוד טוב, מעביר היטב את התחושות והרגשות של אדם מאני, בצורה כנה וישירה.

עם זאת, אני הרגשתי שפרקים רבים בספר חוזרים על עצמם- בתוכן, בהתרחשויות, בתחושות והרגשות. הספר לא ארוך, ומחולק לפרקים קצרים, כנראה כדי להקל על חוויית הקריאה הלא פשוטה.
בסופו של דבר, אני ממליץ על הספר, גם כי הוא באמת חשוב וחושף אותנו לאישה לא רגילה, עם סיפור חיים טראגי ומסר שכולנו צריכים לשמוע - על חמלה, איכפתיות לאחר, דאגה לסובבים אותנו ולחלשים בחברה. ואני גם ממליץ עליו, כי רוב הביקורות שקראתי היו הרבה יותר חיוביות משלי, אז אל תקשיבו רק לי, אני בעמדת מיעוט פה.

לפני שנה•
★★★★★
•Cantona
סוף טוב

סוף טוב

מורן וורנשטיין

הספר הזה הוא אומנם ספר לא עבה אבל אני לא יכולתי לקרוא אותו אלא במנות קטנות, מי שקורא את דבריי על הספר הזה ובמקרה קרא גם את חוות הדעת שכתבתי על הספר הקודם לבטח יאמר לעצמו: 'הבחור הזה לא מניח לעצמו וממשיך לקרוא ספרות לא קלה', בכנות אם יורשה לי טפיחה קלה על השכם, אתם באמת לא יודעים עד כמה אני לא מניח לעצמי, אולי עוד תבינו בהמשך דבריי בכל אופן אני לא יודע מה השוני בין להחזיק את הספר הזה לבין להחזיק שברי זכוכית ולחתוך בהם את היד כפי שמורן וורנשטיין מספרת בספר כעל מה שעשתה לא פעם. לא רק שהיא לא מצאה את מותה בדרך הזאת היא אפילו כתבה שצחוק הגורל שהיא לא מתה מתרופות שדווקא הורגות אחרים ביתר קלות.

לדעתי צריך להיות איזושהי אזהרה בהתחלת הספר, הגיבורה שלו כמו נופלת לפיר מעלית / ביוב והיא סוחבת אותנו אליו. בספר מובאים קטעי יומן, זו לא פעם ראשונה שאני קורא יומן אפשר לומר כמי שאוהב לקרוא ספרות ריאלית שיצא לי במשך השנים לקרוא כמה סוגים של יומנים שנכתבו מכל מיני סיבות אבל יחד עם זאת כזה יומן כואב לא פשוט לקרוא.

אני מנסה לחשוב אם זה שאני בעצמי הייתי קורבן אונס בילדותי (התוקף במקרה שלי היה אחד השכנים) יש לו מימד נוסף עבורי ואני בכנות לא יודע איך לענות על זה. גם אם במקרה שלי חיטוטים בעבר בילבלו אותי קצת והפרו תקופה מסויימת קצת את שפיותי, כמעט שגמרתי גם אני במחלקה סגורה לכן אני לא פוסל את העניין הזה. עם זאת חשוב לי לקרוא את הספר הזה ולהתוודע דרכו למישהי שעברה את החיים כ-"עונה בגיהנום" (כפי שהמשורר הצרפתי, ארתור רמבו) הגדיר בעצמו את החיים עם כל ההזיות שעבר בהם. לחבק אותה, גם אם זה כבר מאוחר.

במקרה של הספר תאלצו לסלוח לי על ספוילר שאכתוב עליו: הוא אומנם נקרא "סוף טוב" כויכול מבטיח לנו משהו אבל זה לא באמת מה שאנחנו מקבלים בסוף כשאנחנו יודעים שמורן כבר לא בין החיים. אם יש מוסר השכל לספר הזה הוא להיות יותר קשובים ומבינים לאלה שסביבנו. מה שיכול לנחם (זה להבדיל כמו שאני חוזר ומזכיר לעצמי אחרי שאבא שלי הלך לאחרונה לעולמו) זה שלהבדיל מחבלי לידה יש יסורי מיתה, אליו אנחנו סוג של עדים במה שנכתב בספר הזה, והיא נחה עכשיו. יהי זכרה ברוך !!!

לפני 4 שנים•אהוד בן פורת
סוף טוב

סוף טוב

מורן וורנשטיין

קודמיי תיארו היטב בביקורתם את תוכן הספר ואת התחושה הקשה שהוא משאיר על הקורא. לכן רק אציין את ההיבט הכי מזעזע בסיפור מבחינתי - מערכת היחסים בין מורן לאמה. בספר מתואר פעמים רבות איך אמה של מורן ראתה לנגד עינייה את הניצול המיני שהתרחש, לא עשתה דבר בקשר לכך ואף עודדה את מורן להמשיך במערכת היחסים הנצלנית בינה לבין בן זוגה הסוטה של האם. בהמשך היא החליטה "לוותר" על מורן ולהמשיך במערכת היחסים עם הגבר העבריין, הכחישה את האירועים אשר קרו, סירבה לקבל אחריות על שעשתה, לא התנצלה ולא הביעה חרטה. קשה לי מאוד לקבל את הדברים האלה. הדבר מנוגד לחלוטין לאופן שבו אנו מצפים שהורה (אוהב ואהוב) יתייחס לילד שלו.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•mark