הספר שהותיר אותי ללא מילים

למחרת בבוקר אחרי שקראתי בלילה מספר דפים מהיומן, סוף טוב, קמתי עם תחושה רעה – מזופתת, בלשוני הבוטה, האם זה הספר בלבד שגרם לכך, לא בהכרח, כי ישנם ימים רעים שלמחרת הם רובצים על הנשמה כמשקולת של מאה טון. אבל מעל הכל העיק עלי סופה של <mark>מורן וורנשטיין</mark>, צעירה שבקשה לשים קץ לחייה בצורה נחושה והצליחה, למה שעורך יומנה מכנה סוף טוב, שהצליח לחבוט בי בצורה ישירה ולערער אותי לחלוטין

למות בגיל 37 זה קצת מוקדם.
רגע רגע.
יש חיים שפשוט לא שווה לחיות אותם, לכן למות בגיל 37 זה מתבקש.
<mark>מורן</mark> היתה בת 12 כשהמוות חדר אל חייה השלווים יחסית. חיי אביה לא היו שלווים והוא היה חולה ומת לאחר תקופת חולי ארוכה. בנסיעה השניה של <mark>מורן</mark> לחו"ל עם אמה, מדריך הטיול איציק התחבב על <mark>מורן</mark> ועל אמה, בא לגור עמם ו<mark>מורן</mark> חשבה שזה רעיון נהדר. גם איציק חשב כך ואף נהג בחירות מוחלטת ברצונותיו המיניים, נכנס בחופשיות

הספר הזה הוא אומנם ספר לא עבה אבל אני לא יכולתי לקרוא אותו אלא במנות קטנות, מי שקורא את דבריי על הספר הזה ובמקרה קרא גם את חוות הדעת שכתבתי על הספר הקודם לבטח יאמר לעצמו: 'הבחור הזה לא מניח לעצמו וממשיך לקרוא ספרות לא קלה', בכנות אם יורשה לי טפיחה קלה על השכם, אתם באמת לא יודעים עד כמה אני לא מניח לעצמי, אולי עוד תבינו בהמשך דבריי בכל אופן אני לא יודע מה השוני בין להחזיק את הספר הזה לבין להחזיק שב

כשהייתי בת שש או שבע שברתי לסבתי כוס צרה מקריסטל.
היא הייתה מונחת על מדף גבוה ונצצה למרחקים.
הייתה זאת שעת צהריים, יום שישי ואוטוטו מוגשים לשולחן לוקשיין מיט יוך, גפילטע פיש והסלט האלוהי של סבי בתוספת פרוסות חלה עבה.
עמדתי בחדר הקטן ונעצתי מבט בזהרורים שקרנו מהגביע התמיר.
הייתי כחולמת, מהופנטת הייתי חייבת לאחוז בו ועל כן עליתי על המיטה ומתחתי את גופי הקטן ככל שאפשר על מנת להחזיק בו.
הצלחתי לל

ספר חשוב. יותר חשוב מטוב.
סיפורה של <mark>מורן וורנשטיין</mark>, שעברה תקיפות מיניות רבות מצד אביה החורג בתור נערה, התלוננה נגדו ונגד אמה (שהייתה עדה לכל אך לא עצרה בעד בן זוגה), יצאה מביתה והסתובבה בישראל במסגרות שונות, עברה ניסיונות התאבדות רבים, ולבסוף בחרה לסיים את חייה במכון "דיגניטס" בשווייץ, שם עוזרים למי שרוצה בכך על ידי מתן כמות קטלנית של חומר הרדמה.

זהו סיפור העלילה בקצרה. הספר מרחיב יותר על פרק

בגיל 12 התייתמה <mark>מורן</mark> מאביה. לאחר מות האב עברה <mark>מורן</mark> בביתה התעללות מינית שהרסה את חייה.
במשך שנים מתמודדת <mark>מורן</mark> עם הפגיעה המינית שחוותה ועוברת חוויות מאוד קשות שמקשות עליה לחיות את חייה בשלווה.
הספר הזה עשוי מיומנים אותם כתבה <mark>מורן</mark> בכנות יוצאת דופן ובהם נחשפים חייה הקשים.
<mark>מורן</mark> מנסה להתאבד מספר פעמים וגם מתאשפזת בשלוותה ועוברת טיפול בחשמל. לאחר שהיא קופצת מקומה רביעית ונפגעת בעמוד השדרה חווה <mark>מורן</mark> כ

כבר כמעט שנה וחצי שלא כתבתי ביקורת באתר ולא הייתי פעילה בו. מי שקצת מכיר אותי ונמצא באתר יודע שככה אני. נעלמת לתקופות ארוכות מאוד אבל בסוף חוזרת. היחסים שלי עם האתר מייצגים את היחסים שלי עם הספרים. כשאני לא קוראת אני לא כותבת וכשאני קוראת אני מתמלאת בהשראה והמילים פשוט נשפכות ממני החוצה.
וכמו שאומרים... כשאבא ממליץ אז אבא ממליץ. והייתה לי תחושה שאת קריאת הספר הזה אני לא צריכה לדחות למועד אחר.

קודמיי תיארו היטב בביקורתם את תוכן הספר ואת התחושה הקשה שהוא משאיר על הקורא. לכן רק אציין את ההיבט הכי מזעזע בסיפור מבחינתי - מערכת היחסים בין <mark>מורן</mark> לאמה. בספר מתואר פעמים רבות איך אמה של <mark>מורן</mark> ראתה לנגד עינייה את הניצול המיני שהתרחש, לא עשתה דבר בקשר לכך ואף עודדה את <mark>מורן</mark> להמשיך במערכת היחסים הנצלנית בינה לבין בן זוגה הסוטה של האם. בהמשך היא החליטה "לוותר" על <mark>מורן</mark> ולהמשיך במערכת היחסים עם הגבר העבר