"לדעתי ריק איבד שליטה מזמן.
זה לא מונע ממני לקרוא את כל הספרים שלו, כמובן."
- אני, לפני שנה ו-11 חודשים.
שיניתי את דעתי.
אה, שיניתי? לא ולא. לא ממש היתה פה פעולה אקטיבית. דמיינו תסריט כזה: ריק ריירדן מגיע אלי הביתה, פותח דלת ונכנס לראש שלי, ושם הוא קופץ במגפיים מחודדות על קצות העצבים שלי וצווח "תפסיקי לקרוא את כל החרטא הזה! הכל ממוחזר, זה מזעזע!"
אז הפסקתי. בעמוד 154 או משהו.
גאד, זה לא שווה את זה.
וכמה זה מעציב אותי.
כי אוף, אני חושבת שריק עשה משהו גדול אחד בחיים, ומגיע לו קרדיט על זה: כתב את חמשת הספרים של סדרת פרסי ג'קסון.
הם לא מושלמים, יש בהם טונה בעיות, אבל בסך הכל? כמכלול? הם יוצרים סדרה נהדרת שכיף כיף לקרוא ולחזור אליה ולאהוב אותה.
כן, גם לי יש חולצת מחנה החצויים וכרית מחנה החצויים וצמיד מחנה החצויים. גם אני אחזור ואקרא את הספרים. גם אני אשמח לעשות קוספליי או משהו. לא מתביישת בזה.
אבל אני מעוצבנת כל כך על ההמשך.
ריק, מודעות עצמית. אם כתבת דברים פגומים, אתה לא אמור לקחת את כל הפגמים ועליהם לבנות עוד סדרה. ועוד אחת. ועוד... אחת? ועוד חמישים.
אני יודעת, התבגרתי. אם הייתי בכיתה ג' אני רוצה להאמין שהייתי ביקורתית אותו דבר, אבל תכל'ס בטח הייתי אוהבת את כולם ללא הבדל תאריך וסדר קדימויות.
אבל אי אפשר להתעלם מזה: גדלתי. ואני חכמה יותר וטיפשה יותר, ולמדתי כמה דברים על סיפור סיפורים בינתיים.
ועוד משהו עליי: אני מאמינה שסיפור טוב הוא סיפור טוב. ולכן אני לא אזלזל בריק ואגיד "הכל זבל שמוכרים לילדים שקוראים את זה" אלא אגיד "פרסי ג'קסון היא באמת סדרה טובה, ולכן עצוב לי שהשאר לא".
הנקודות הטובות בפרסי ג'קסון הן הנ"ל: הסביבה - מחנה החצויים. הדמויות - שמצליחות לא להיות קרטונים כי הן מעט, וממוקדות. והצמצום. סוד הצמצום. בחייאת.
הנקודות הלא טובות:
1. ריק לא משהו בלהסביר מה הוא עושה. בפרסי ג'קסון זה עובד איכשהו כי א. הוא עוסק במיתולוגיה היווניית, שהיא יותר מוכרת מהשאר. ב. הוא לא מתפזר, אז אנחנו שורדים את הפערים. ג. עוד יש לנו סבלנות. אנחנו עדיין מוכנים להקשיב ולקרוא בין השורות את מה שהוא לא אמר.
2. ריק לא משהו בבניית דמויות. בפרסי ג'קסון זה עבד כי היו מעט. וכי הוא עוד איכשהו התאמץ לתת להן מניעים הגיוניים ורקע ומשהו.
3. ריק לא משהו בעלילה. בפרסי ג'קסון הוא עוד הקפיד על התחלה וסוף, על גורם ותוצאה, ולכן תבנית ה"הולכים הולכים, אוי לא, פגישה עם יצור, הורגים אותו, הולכים הולכים" לא בלטה מדי. המפגשים השתלבו בסיפור הכללי.
ואז האידיוט החליט (כי אין לו מודעות עצמית בשמץ, וכנראה בא לו למנף את ההצלחה, וכנראה הוא פשוט נהנה מהעניין. אז למה, למה לייסר אותי בדרך?) לכתוב עוד חמישים מיליון סדרות, והרי לכם -
איך הוא דופק את כל שאר הספרים שלו בדיוק בנקודות האלו:
1. לא, מה שעבד בפרסי ג'קסון לא יעבוד גם פה. להשליך גיבור לתוך עולם ולבנות עלינו שנבין מה קורה זו לא "עמימות ספרותית", זה חוסר אחריות שפוגם בסיפור וגורם (לי) לנטוש אותו.
2. מגנס הוא לגמרי פרסי, וזה לא טוב. בנאדם, אני יודעת שאתה חושב שכל הדמויות בעולם בעלות אותה צורת מחשבה ואותו חוש הומור, אבל אל תצפה ממני לקנות את זה. וככל שתוסיף דמויות אני רק אתייאש מזה יותר.
3. התבנית הזו לא עובדת יותר. היא מגוחכת. היא משעממת. אני לא רוצה עוד דמות שהיא בת של X ועושה Y! לא חסרים לי עוד דברים לזכור כאן! אל תוסיף 53 - וול, מאוחר מדי.
וככל שהוא ממשיך ומעתיק את אותו הדבר (ומתוך תמימות! זה מה שהורג אותי יותר מכל, שאי אפשר לכעוס על חוסר מודעות) שוב ושוב, זה הופך להעתק חיוור יותר ויותר. ומחרפן אותי.
בחיי. הוא צריך, במקסימום, לקחת את המסגרת של מחנה החצויים ולפרסם דברים שקורים שם לפרסי. במקסימום. לא להתפזר. אופס.
ראו ביקורת זו כמחוות אהבה לפרסי ג'קסון, ומחוות סיום שלי עם המשכי ריירדן. זו לא אני, זה לגמרי אתה.
(נופי, אני מצטערת. גו יו. עדיף בהחלט להחזיק בדעה עליזה על ריק, זה מאריך את החיים)


















![מדיקן [מרגנית]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers93/936655.jpg)